.

סְמוֹצֶ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה / בני מר

.

פרק ראשון

.

שטח הפקר: למה דווקא סמוצ'ה

"לפני המלחמה הכירו רוב תושבי ורשה את רחוב סמוצ'ה מדיווחי המשטרה. האזור היה לא יפה, לא נעים ולא בטוח. 'בחצר בית מספר 29 התפתחה פעם תגרה בין שניים. אחד נגס באפו של האחר, שרולוב מרחנוב בן השש־עשרה. "הקניבל" ברח. מרחנוב המעוות הובהל לבית החולים', דיווח 'קוּריֶר וַרְשַבְסְקִי' ב-5 בינואר 1927".*

התיאור הזה מופיע, שלא במפתיע, בפרק "הרחוב הלא יפה: סמוצ'ה" בספר Żydowski Muranów I okolice (מוּרָנוֹב היהודית וסביבתה), שראה אור בוורשה ב-2012. ובכל זאת משמח למצוא אותו שם, כי שמו של רחוב סמוצ'ה נפקד כמעט לחלוטין מהספרות הפולנית בין שתי מלחמות העולם. במהלך החיפוש שלי אחר הרחוב למדתי להוקיר כל אזכור, ואפילו תיאור לא מלבב שכזה. נראה שאף פולני ואף תייר לא נשלח לבקר בסמוצ'ה, או ברחובות האחרים של שכונת מורנוב שבצפון ורשה – שכונה יהודית מובהקת, שהבדילה את עצמה מן הרחובות הלא־יהודיים של ורשה, "יענע גאַסן" (הרחובות ההם).* רוב מדריכי הנסיעות – הפולניים והזרים – נעצרו בגן קְרָשִינְסְקִי, הגובל בשכונה. רק אחדים מהם העזו להציץ בבית הכנסת המפואר ברחוב טְלוֹמַצְקָה ואפילו בנָלֶווקִי, הרחוב "היהודי" הטיפוסי ביותר של השכונה, ששקק חיים: בתי מסחר, בתי ספר, בתי חרושת קטנים, מערכות עיתונים ושלל דיירים.

כך, למשל, מתאר את השכונה Petit guide de Varsovie (המדריך הקטן של ורשה) מ-1933, שיצא לאור בצרפתית על ידי חברת התיירות הפולנית: "נלווקי הוא בעיקר רובע מסחרי, שמאוכלס רובו על ידי יהודים. רחובות אין-סופיים של בניינים ענקיים, עולים על גדותיהם בכל מיני סחורה מהמרתף עד עליית הגג ושומרים על אופי מקורי מאוד. תושבי אותו רובע שמרו אמונים למסורת, ורובם מקפידים על אותם מנהגים ועל אותו אורח מזרחי במסחר".*

סמוצ'ה, דבר הלמד משמו בפולנית, Smocza ulica – רחוב הדרקון – מעורר אי־נחת. באזכוריו הספורים בפולנית הוא מתואר כרחוב עני, מוזנח ומטונף, שאין ללא־יהודים מה לחפש בו, ועל אחת כמה וכמה לתיירים. ובכל זאת אחד מהם, העיתונאי־הסופר הצרפתי אלבֵּר לונדר (Londres, 1884–1932), נקלע לשכונה ב-1929 ותיאר אותה בזעזוע בספרו Le juif errant est arrivé (היהודי הנודד הגיע): "מיד היו נשפכים לרחובות סמוצ'ה, דז'יקה, גנשה, סטווקי, מילה, פוקורנה, מורנובסקה, פאוויה, ז'וליבורסקה, שלוש מאות ושישים אלף קפוטות עם מגפיים נמוכים, כובעים שטוחים וזקן מעופף, צצים ממרתפים וממסדרונות תת־קרקעיים שרגל גוי לא דרכה בם, מתגלגלים במורד מדרגות רעועות בנות מאה, מזנקים מתוך תעלות, סמטאות, משעולים, מבואות סתומים, מגיחים מחצרות, יוצאים משווקים".*

לונדר מגלה בהמשך מסעו את הארץ המובטחת, פלשתינה, וכשם שהוא נלהב ממנה ומיהודיה החדשים והמתוקנים כך הוא נרתע מן היהודים הישנים של מזרח אירופה. נדמה שהאזהרה הבאה מספיקה: "הריח הוא יהודי במיוחד. […] זהו עירוב של תמצית בצל, תמצית הרינג כבוש ותמצית הבל קפוטות, בהנחה שקפוטות מהבילות כמו כיסוי של סוס שטוף זיעה".*

גם בעיתונות העברית מוזכר בדרך כלל השם "סמוצ'ה" בהקשר שלילי – עוני, פשיעה או גטו ורשה – ובכל מקרה הכניסה לשם אינה מומלצת, אם לא ממש אסורה. כך, בדימויים דומים מאוד לאלה של לונדר, מתאר א' שטיינשלייפר בעיתון הבֹּקר את ביקורו בוורשה ב-31 באוגוסט 1938 (עמ' 4): "אני עובר את הרחובות נלווקי, נובוליפקי, סמוצ'ה, קרמליצקה, גנשה ועוד. כאן השפה הרשמית היא יידיש. יהודים אצים לדרכם בקפוטות השחורות הארוכות ובכובעיהם השחורים, רצים בכל הכיוונים, כאן מתנופפות ידיים והפיות אינם פוסקים מדבר. […] אחת הסמטאות מוצפת כולה ריח חריף של בצל מטוגן" – וכיוצא בזה.

אז למה דווקא סמוצ'ה?

בדרכי אל הרחוב כמעט כל מי שפגשתי שאל אותי את השאלה הזאת. אפשר להבין מדוע, ובכל זאת לא תמיד הייתה לי סבלנות להסביר, בייחוד מפני שהיא נשמעה לי מוכרת מתחום אחר. למה דווקא יידיש, אני נשאל שוב ושוב, ואולי אפשר להשיב סוף-סוף על שתי השאלות בתשובה אחת, כי במידה רבה רחוב סמוצ'ה הוא היידיש של השפות. סמוצ'ה לא היה הרחוב החשוב ביותר, ובוודאי לא היפה ביותר, בוורשה. ואף על פי כן הוא היה מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל החיים היהודיים בפרט, בין שתי מלחמות העולם.

אין זו רק מליצה. בתים רבים ברחוב הורכבו משלושה בניינים מסודרים בצורת ח', ובהם ארבע־חמש קומות המקיפות חצר גדולה.* בצפיפות ממוצעת של משפחה בחדר או בחדר וחצי חיו אלף בני אדם בקירוב; כלומר בסמוצ'ה, שהיו בו 62 בתים, חיו כמה עשרות אלפי אנשים – כמו בעיר קטנה בישראל. אפשר אפוא לומר, ברוח המיקרו־היסטוריה, שהיה ברחוב הזה כל המטען הגנטי הנחוץ להיסטוריון ולסופר. רחוב אחד, לא מרכזי במיוחד, לא מיוחס כמו גז'יבּובסקי או טוורדה שגרו בהם עשירי הקהילה, או נודע לתהילה כמו קרוֹכמלנה של יצחק בשביס־זינגר ויאנוש קורצ'ק. אבל כשם שהיידיש היא קליידוסקופ שנוצרים בו צירופים מפתיעים ויפים מבחינה לשונית ותרבותית, כך גם סמוצ'ה: אין-סוף כוונות וצירופים של מראות, ריחות, קולות, של פולנים ויהודים מכל הסוגים: אורתודוקסים, בּוּנדיסיטים, ציונים, קומוניסטים וסתם עמךָ. לכן הרחוב הזה נקרא כאן לא בשמו הפולני המפחיד, Smocza, אלא כמו שהוא נהגה בדרך כלל ביידיש – סמאָטשע, סְמוֹצֶ'ה; כמו במקרים רבים ביידיש, תנועת a בסוף מילה בפולנית נהפכת ל-e, ויחד אתה נעשית המילה רכה יותר, כהקטנה, כמעט כלשון חיבה.

סופר היידיש לייב מלאך (1894–1936), שבא מפריז לפולין עשרים שנה לאחר שעזב את מולדתו וביקר בסמוצ'ה בין השאר, כתב: "כאן גר הלופט־מענטש היהודי, הפנטזיונר ואיש העמל, הפועל ובעל המלאכה הזעיר. החושך ברחובות הללו סמיך כל כך. אפילו כשהשמש זורחת ושופכת אור, קודר שם ועצוב. […] בכל מקום – אשפה. […] גרים על המיטה ומתחת לשולחן".*

"המבקרים מבחוץ, התייר והעיתונאי, תיארו את ה'גטו' היהודי כקן של עוני. אבל זה היה נכון רק באופן חלקי", כתב ההיסטוריון יעקב שאצקי בספרו על תולדות ורשה.* לא די להיות אורח ברחוב, בוודאי לא ברחוב כמו סמוצ'ה, והרושם הראשוני עלול להטעות מאוד. רחוב כזה דורש מבט ממושך יותר; צריך להתרגל תחילה לדוחק ולריח, צריך לחיות בו כדי לגלות את העושר שבדלות ואת האור שבחשיכה, כדי להבחין בתווים הייחודיים. לא הרי סמוצ'ה כהרי הרחובות השכנים: סטווקי, גנשה, אוסטרובסקה או מילה, למשל.

כל הרחובות הללו התאחדו בדעתנו לכדי רחוב אחד, מבוי סתום בצומת הגלות והדלות. הצלם רומן וישניאק (Vishniac), שיצא ב-1935 למסע צילומים בארץ־יידיש של מזרח אירופה, הותיר מאחוריו תיעוד עשיר של החיים היהודיים ב"דקה התשעים". אבל גם הוא, במידה רבה כמו אלבר לונדר, לא הבחין בין כפריים בהרי הקרפטים לסוציאליסטים בלודז', בין תלמוד תורה במונקאץ' לבית ספר מודרני בוורשה. ארץ־יידיש תופסת מקום אחד בזיכרון. לכל רחוב יש שם, אפשר לומר, בוודאי על רחוב שנבלע באדמה, ולא רק באופן מטפורי. אך בספר צילומי הילדים של וישניאק, למשל, אי אפשר לדעת היכן צולמו הילדות הסקרניות שבשער, או כל ילד אחר בספר; וישניאק לא ציין דבר בגב התמונה. למרות הפיתוי הגדול והידיעה שילד הוא ילד באשר הוא נמנעתי מלהשתמש כאן בצילומים הללו מפני שרציתי לעמוד על ייחודיותו של רחוב סמוצ'ה דווקא. רק במבט מקרוב, קִרבה מכל בחינה שהיא, אפשר לעמוד על המהות המיוחדת. כי רחוב הנושא את השם סמוצ'ה אמנם קיים היום בוורשה, ואפילו עובר כמעט באותו תוואי שהיה עד למלחמת העולם השנייה, אבל בסמוצ'ה החדש שום דבר אינו כשהיה לפני 1945: שום בית ואף דייר.

כדי לשחזר את הרחוב אני נעזר כאן במי שהכירו אותו מקרוב: עיתונאים, סופרים וגם ילדים שהתרוצצו בחצרות הבתים ובעת שהספר הזה נכתב הם כבר בעשורים התשיעי והעשירי לחייהם. למשל, משה זונשיין (זאָנשיין, 1906–1960), עיתונאי ורשאי מאוד, שכתב על סמוצ'ה בספרו ייִדיש וואַרשע (ורשה היהודית): "היו ימים שאנשים 'טובים יותר' נמנעו לחלוטין מהרחוב הזה ולא רצו לגור בו. זה לא קרה באשמתו. הוא סבל בגלל שכנותו לרחובות כמו אוסטרובסקה, סטווקי, שיצא להם שם רע. סמוצ'ה היה רחוב של העם".*

לא רק האבחנה המדויקת של סמוצ'ה מוצאת חן בעיני, אלא גם בחירתו של זונשיין להשתמש במרכאות כפולות בתיאור אנשים "טובים יותר". אילו התעניינתי באנשים טובים יותר אולי הייתי כותב על פריז או על ברלין. לא בגלל יופיה של ורשה בחרתי בה. את המטרופולינים המהוללות ואת הרחובות האלגנטיים אני משאיר בשמחה לאחרים. מה שהניע אותי ללכת בעקבות רחוב סמוצ'ה היה העלבון הזה, הזלזול באנשים הקטנים, אותם "קליינע מענטשעלעך" שהיו יכולים להיות סבא וסבתא שלי.

סמוצ'ה הוא אולי מעין רחוב נווה שאנן שליד התחנה המרכזית בתל אביב. ההשוואה הזאת, גם אם היא קצת גסה, מסבירה במידה רבה את הזרות שחשו פולנים כלפי האזור היהודי הזה של ורשה. כפי שיהודים משכונות אחרות של תל אביב רואים בשכונת נווה שאנן מובלעת זרה, ולפעמים אפילו מפחידה, של אפריקה, ולא רק במראות, אלא גם בקולות ובריחות, כך גם פולנים רבים ראו בסמוצ'ה שטח הפקר. כשם שהתקשיתי למצוא בארכיונים הפולניים חומר על סמוצ'ה, יתקשה אולי יום אחד חוקר ממוצא סודני או אריתראי למצוא חומר בארכיון העיר תל אביב, או בספרייה הלאומית בירושלים, על האוכלוסייה האפריקאית שחיה כאן שנים רבות.

הכרונולוגיה שימצא בעיתונים העבריים תהיה בעיקר של מקרי הפשע ברחובות הללו. אבל לילד שגדל בשכונה, נווה שאנן היה עולם ומלואו, על הטוב והרע שבו.

אינני חי בנווה שאנן, כשם ששלום עליכם, להבדיל, לא חי בכתריאלבקה, שלאנשיה הקטנים הוא הקדיש את יצירתו הגדולה. אחרי שתרגמתי מיצירותיו ומיצירותיהם של משוררי יידיש גדולים אחרים, אברהם סוצקבר למשל, אני חוזר הביתה, אל האנשים שנוח לי בקרבם.

פעם אחת, בילדותי, הלכתי עם סבתא פייגע לבקר את הרבנית הלברשטאם. הרבנית הנמוכה התגוררה בבית חד־קומתי ישן ומוזנח בשולי בני ברק, בפאתי רחוב רבי עקיבא, ואף על פי שהייתה צעירה מסבתי, היא נראתה לי זקנה ממנה. גם היא, כמו סבתא, דיברה יידיש וגם לה היו עיניים כחולות. הרבנית הייתה ענייה וחיה בדוחק, אך פתאום ביקשה ממני להוריד קופסה מעל ארון העץ הכהה שבחדר, וכשהגשתי לה הוציאה מתוכה תכשיט שעורר בי השתאות וקנאה – כיסוי ראש מקושט באבנים טובות. לימים למדתי שכינויו היה "שטערנטיכל" (שביס פנינים), ונשים יהודיות אמידות התנאו בו לפנים. אבל במאה העשרים הוא הלך ונעלם, ובשנות השמונים של המאה העשרים כבר היה יקר המציאות. אין לי מושג איך נשמר התכשיט הזה בכל גלגוליה הרבים והקשים של הרבנית, אבל אני זוכר שהיא התגנדרה בו וסיפרה על ייחוסה הרם. ואז שאלה את סבתי מה הייחוס שלה. "לי אין שום ייחוס", ענתה סבתא בקול חנוק, "אבל ההורים שלי היו ערלעכע ייִדן" (יהודים ישרים).

לא בכדי אני מזכיר כאן את הסיפור הזה. השם הלברשטאם שב ועלה כעבור שנים רבות בספר The Lost World: Polish Jews (העולם האבוד: יהודי פולין),* אלבום צילומים שראה אור ב-2015 בהוצאת המכון ההיסטורי היהודי בפולין (ז'יך). והנה מופיע בו צילום של הרב סיני הלברשטאם, האדמו"ר מז'מיגרוד. מאחר שאני נוקט זהירות יתרה במחקר הזה הלכתי לבדוק בספר שנתן לי הרב הלברשטאם בביקור אחר בביתם, הספר אריה שאג. והנה מתברר בעמוד השער שאכן זה הוא, אריה לייבוש הלברשטאם, "בן רבנו סיני אב"ד [אב בית דין] זמיגראד". אחרים יגלו עניין באנשי השם כמו האדמו"רים לבית הלברשטאם, אך אני רוצה להמשיך לראות לנגד עיני אנשים אלמונים וחסרי ייחוס.

*

ומדוע סמוצ'ה בין שתי מלחמות העולם, ובעיקר בשנות השלושים של המאה העשרים?

באמצע שנות השלושים הייתה ורשה הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם, אחרי ניו יורק, ומספר היהודים בה הגיע ל-375 אלף, כמעט שליש מכלל תושבי העיר. באותן שנים הגיעה העשייה של יהודי פולין לשיא – לאו דווקא במובנים קיומיים וכלכליים, כי משנת 1935 ואילך, עם מותו של המרשל יוזף פילסודקי ועלייתן של מפלגות לאומניות לשלטון, נפגע הקיום החומרי של רוב היהודים ועלה שיעור התקריות האנטישמיות. עוד קודם לכן הוטל מיסוי כבד על מקורות הפרנסה היהודיים – בעיקר מסחר ומלאכה. בתחום החינוך הקשו האוניברסיטאות הפולניות על יהודים לקבל השכלה אקדמית, ושיעורם בקרב הסטודנטים באוניברסיטה ירד מכ-21.5 אחוזים ב-1925 ל-8.2 אחוזים בשנים 1938–1939.* הקשיים הללו הביאו בין השאר להתגברות נוכחותן של התנועות הפוליטיות והחברתיות בפולין. יהודים רבים במדינה נטו מעתה אחר מפלגה כלשהי: אגודת ישראל, מזרחי, בונד, קומוניזם, אחת המפלגות הציוניות וכיוצא באלה.

אפשר לפגוש את המצוקה, באופן בלתי אמצעי כמעט, בספר עלילות נעורים: אוטוביוגרפיות של בני נוער יהודים מפולין בין שתי מלחמות העולם, שיש בו אוסף חיבורים אוטוביוגרפיים שכתבו נערים ונערות יהודים בפולין בין השנים 1932 ל-1939 ביידיש, בפולנית ובעברית. זה מקור ראשוני נדיר, המתאר את התקופה הגדולה ההיא, שבה החלו להבשיל פירות התמורה שחלה ביהדות פולין, אשר מנתה אז כשלושה מיליון וחצי איש. כמעט כל צעיר וצעירה חזו את התמורה הזאת מבשרם, וכותבי האוטוביוגרפיות חדורים בתחושה שהם אכלו מפרי עץ הדעת; כולם מתמודדים עם כאבי התודעה הנפתחת, עם ייסורי החילוניות, המיניות, הלאומיות והמעמדות החברתיים. הצעירים והצעירות שגדלו בפולין העצמאית היו בני הדור הראשון שזכה לחינוך חובה בבתי ספר ממשלתיים, ובייחוד הבנות (אפילו נערות חרדיות למדו במסגרת משלימה, "בית יעקב"). דווקא משום כך התקשו להתמודד עם ההגבלות מבית ומחוץ: "מדוע עלי להיחנק בצרוּת החובות המוגבלות, כשהכול בתוכי נמשך אל האופקים הרחבים?" כתבה למשל "אסתר".*

בשנים אלה הופיעו בפולין עשרות עיתונים יהודיים ביידיש, בפולנית וגם בעברית, וספרים רבים יצאו לאור, בעיקר ביידיש. לפחות חמישה תיאטרוני יידיש פעלו בוורשה לבדה (ביניהם אחד ברחוב סמוצ'ה, ועליו ידובר בפרק 9), והיו גם מוסדות תורניים שונים. "סמוצ'ה היה חדור אמונה", כתב העיתונאי מרדכי צאנין:

עם כל העוול שנעשה לו ידע סמוצ'ה לשמוח. בערבים צבאו המונים על התיאטרון היהודי בסמוצ'ה כאילו חילקו שם לבאי־שעריו חירות ושמחה. בכל הצפיפות הזאת של ורשה היהודית, מלשנו עד מורנוב וסטווקי, מסמוצ'ה עד נוביאזקה ופראטה, היו מאות אגודות וספריות, בתי מדרש ושטיבלך [חדרי תפילה], תיאטרונות ובתי קולנוע, חדרי קריאה ומערכות עיתונים, עולם של רוחניות יהודית, עולם הנכסף לדעת ולחירות, כיסופים שלא ידעו גבולות.*

על החיים הרבים הללו אני מבקש לכתוב כאן – החיים שעוד מעט עתידה להתרגש עליהם השואה. אני מעדיף לא להישיר אליה מבט, אלא להתבונן בה בעקיפין, לפניה או אחריה. בעיקר לפניה: מה שמתואר כאן, ומה שאני מנסה בכלל לעשות, הוא לתאר את החיים שנחיו כאן, ברחוב סמוצ'ה. מן הפרט, סמוצ'ה, אפשר יהיה ללמוד על הכלל – ורשה היהודית שבין שתי מלחמות העולם, אך את הדמיון אפשר יהיה לראות רק לאחר בחינת ההבדלים בין הרחובות השונים. אינני מתכוון גם להלל את סמוצ'ה על חשבון רחובות אחרים אף על פי שבמהלך המחקר והכתיבה פיתחתי הזדהות טבעית עם הרחוב "שלי". הרחוב הזה נשכח כל כך, שדי לי אם הצלחתי להזכיר אותו בחיוניות – על הטוב והרע שבו; אם אפשר למצוא בו גם לקחים להווה או לעתיד – הרי אלה ערכים מוספים. אני מבקש להשמיע כאן את סיפורו של סמוצ'ה כשם שאני מבקש לשמוע את סיפורה של כל קהילה אחרת וכל רחוב שהוא – בבגדאד או בג'רבה.

אולי זה המקום לכתוב גם על המניע הביוגרפי: שנות השלושים של המאה העשרים הן קצה הזמן שאני יכול לנגוע בו בימים אלה של כתיבת הספר מפני שאליהם מגיעים הזיכרונות של מי שעדיין חיים בקרבנו. ובייחוד אבי, בצלאל, שנולד בפולין ב-1932. הוא לא נולד בוורשה (אלא בפּוּלְטוּסְק, שאינה רחוקה ממנה אבל היא שונה ממנה בתכלית*) ואפילו לא ביקר בה בילדותו, אבל המחקר הזה הוא גם ניסיון מאוחר להבין אותו מתוך הזדהות וידיעה שאיננו שונים כל כך – לא רק אני ואבי, אלא אנחנו והם.

מאות, אם לא אלפי, פעמים מוזכר השם סמוצ'ה בעיתונות התקופה ובספרות, בעיקר ביידיש וגם קצת בפולנית ובעברית. הידיעות על סמוצ'ה אינן מופיעות בדרך כלל בעמודים הראשונים (אלה שמורים לחדשות ה"גדולות" מהעולם), אלא בעמודים האחרונים, ובייחוד במדור החדשות מוורשה. כל אזכור של הרחוב הוא סיפור קטן, וכאן אני מנסה לאסוף אותם יחד כדי לספר סיפור גדול אחד, ביוגרפיה של רחוב. גם תצלומים אחדים – הרבה פחות מדיווחים וסיפורים – מצאתי בדרך, ואפילו סרט קצרצר. חלקם יופיעו בהמשך, יחד עם מפות מתאימות. בגלל מיעוטו של התיעוד – ארכיונים רבים נפגעו בחורבן ורשה ואתם אבדו מסמכים חשובים – העיתונות היא המקור העיקרי, כפי שכתב גם יז'י מייבסקי בהקדמה לספרו מורנוב היהודית וסביבתה. רוב המקורות מצוטטים מעיתונות יידיש – הן מפני שזו הייתה השפה העיקרית של תושבי סמוצ'ה והן מפני שבדרך כלל סמוצ'ה לא עניינה את קהל הקוראים הפולני – מלבד דיווחים על היוצא מן הכלל, פשיעה למשל, ואילו אני מבקש לשחזר את הווי היום-יום.

בזכות האתר "עיתונות יהודית היסטורית" של אוניברסיטת תל אביב והספרייה הלאומית (בתמיכת בית שלום עליכם) – מפעל חיוני והכרחי למחקר היסטורי חדש – נהפכה העיתונות של ורשה למקור זמין. בעיתונים הללו יכולתי לחפש את סמוצ'ה באופן ממוקד ולמצוא את הרחוב בהקשרים חדשים ומפתיעים (מאחר שהם רבים מאוד, קטעי העיתונות אינם מצוינים בהערות שוליים, אלא בציון שם העיתון, התאריך והעמוד). אלפי הכותרים הסרוקים בספרייה הדיגיטלית של Yiddish Book Center אפשרו להעמיק את המחקר גם מכיסא המחשב, והחיפוש הממוקד בגוגל ספרים עזר למצוא את הרחוב באזכורים שונים. לא כל העיתונים הנוגעים בדבר נסרקו ועלו לאינטרנט (בעת המחקר הזה הורגש למשל חסרונם של נײַע פֿאָלקסצײַטונג, העיתון היומי של הבונד, והעיתונים האורתודוקסיים). כשהתחלתי בכתיבת הספר הזה איחרתי את המועד לפגוש את רוב תושבי הרחוב. לעומת זאת, האפשרויות הדיגיטליות פתחו לי אפשרויות חדשות לשחזר אותו במילים. אפשר אפוא לקוות שאמצעים חדשים יוכלו להוסיף בעתיד נדבכים חדשים־ישנים.

בגלל מיעוט המקורות והעדויות על נשים ברחוב לא הצלחתי לתאר כהלכה את עולמן; מלבד אזכורים לא מספקים של נשים, העיתונות והספרות מתמקדות כידוע בדרך כלל בגברים. אולי יום אחד תימצא דרך לשחזר את החלק החסר הזה ברחוב, וגם את חלקם של מיעוטים אחרים. לא עלי המלאכה לגמור.

נוסף על קטעי העיתונות והספרות מופיעים בספר חומרים ארכיוניים שנמצאו בישראל ובפולין, וכן עדויות בכתב ובעל פה – פרי מפגשים עם תושבי סמוצ'ה לשעבר או עם צאצאיהם. נמנעתי מלהסתמך בספר על הדמיון המשלים. למרות המסגרת הכרונולוגית של החיבור – סמוצ'ה בין שתי מלחמות העולם – בחרתי לספר את סיפורו של הרחוב באמצעות טיול בין בתיו, מסמוצ'ה 1 פינת נובוליפייה ועד סמוצ'ה 62 פינת רחוב סטווקי. אני משמש כאן בתפקיד מורה הדרך, ומאליו מובן השימוש בגוף ראשון. נדמה לי שזו הדרך הטובה ביותר להכיר את הרחוב ואת סיפורם של תושביו – בטיול הדרגתי, מצטבר, שהדמויות חוזרות ועוברות בו לפעמים לנגד עינינו. ואף על פי כן יש בספר שלושה פרקים נושאיים (נוסף על המבוא ההיסטורי) שלא יכלו לבוא לידי ביטוי בבתים עצמם: הילדים והחינוך, היחסים בין יהודים לפולנים, והסופרים של סמוצ'ה.

*

 

 

*

 

לבסוף עלי לגלות את המפתח שלי לשער הרחוב: הפעם הראשונה שבה שמעתי את השם סמוצ'ה. זו הייתה שורה אחת מתוך שירו של בִּינֶם הֶלֶר "מײַן שוועסטער חיה" (חיה אחותי),* המתארת את "סמאָטשע־גאַס מיט די קרומע טרעפּ" (רחוב סמוצ'ה והמדרגות העקומות* שלו – בתרגום נהפכו המדרגות העקומות ל"חורקות" כדי להתאים למשקל השירי – כל התרגומים בספר שלי אלא אם כן מצוין אחרת). חוה אלברשטיין הלחינה את השיר ושרה אותו עם להקת הקלייזמטיקס באלבום המופתי די קרעניצע, The Well (הבאר), שיצא ב-1998. נדמה לי שעוד לפני ששמעתי את השיר המוקלט ראיתי את חוה אלברשטיין מבצעת אותו בהופעה ששודרה בערוץ ארטֶה בחנוכת בית הכנסת ברחוב אורניינבורג בברלין בערב קיץ קריר. עוד אחזור לשיר וליוצרו בהמשך, בפרק האחרון. בינתיים אגלה שאם כיתתי את רגלי ברחוב סמוצ'ה הרי זה מאותה סיבה שגם בינם הלר ממשיך לכתוב ביידיש ב"ייִדישע מדינה" (מדינת היהודים): כי הוא אינו יכול להניח לה להישכח.

 

צַמּוֹת שְׁחֹרוֹת לַאֲחוֹתִי, לְחַיָּה, הָיוּ לָהּ שְׁתֵּי עֵינַיִם יְרֻקּוֹת. וְהִיא גִּדְּלָה אוֹתִי וְאֶת אַחַי אָז בַּמַּדְרֵגוֹת שֶׁל סְמוֹצֶ'ה, הַחוֹרְקוֹת. כִּי אִמָּא, כְּבָר לִפְנֵי עֲלוֹת הַבֹּקֶר, כְּשֶׁרַק הֵאִיר בָּאֹפֶק, נֶעֶלְמָה אֶל הַחֲנוּת לִמְכֹּר וְלֹא בְּיֹקֶר – כַּמָּה פְּרוּטוֹת שְׁחוּקוֹת בִּשְׂכַר יוֹמָהּ. וְחַיָּה לְבַדָּהּ הָיְתָה נִשְׁאֶרֶת עִם כָּל אַחֶיהָ וּמַאֲכִילָה, שׁוֹמֶרֶת עֲלֵיהֶם וּמְשׁוֹרֶרֶת שִׁירִים יָפִים בִּשְׁעַת הָאֲפֵלָה. הָיָה לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן, לְחַיָּה אֲחוֹתִי, שֵׂעָר שָׁחֹר אָרֹךְ. בַּת עֶשֶׂר חַיָּה לֹא הָיְתָה עֲדַיִן וּכְבָר גִּדְּלָה אַחִים לְאֵין עֲרֹךְ. וְהִיא נִקְּתָה, בִּשְּׁלָה וְגַם הִגִּישָׁה וְאֶת רָאשֵׁינוּ הַקְּטַנִּים טִפְּחָה. אֲבָל שֶׁהִיא עַצְמָהּ יַלְדָּה הִכְחִישָׁה וּלְשַׂחֵק אִתָּנוּ שָׁכְחָה. אֶת חַיָּה אֲחוֹתִי וִירֹק עֵינֶיהָ שָׂרַף אָז בִּטְרֶבְּלִינְקָה גֶּרְמָנִי. ———————- וְאַף אֶחָד, אֶת חַיָּה שֶׁאֵינֶנָּה, כְּבָר לֹא זוֹכֵר בָּאָרֶץ – רַק אֲנִי. שִׁירַי בְּיִידִישׁ נִכְתָּבִים אֵלֶיהָ, לָכֵן, בְּעֵת קָשָׁה וּמַחְרִידָה. כִּי בַּשָּׁמַיִם, לְיַד אֱלֹהֶיהָ, יוֹשֶׁבֶת הִיא, בִּתּוֹ הַיְּחִידָה.

מײַן שוועסטער חיה מיט די גרינע אויגן, מײַן שוועסטער חיה מיט די שוואַרצע צעפּ – די שװעסטער חיה, װאָס האָט מיך דערצױגן אױף סמאָטשע־גאַס, אין הױז מיט קרומע טרעפּ. די מאַמע איז אַװעק פֿון שטוב באַגינען, װען אױפֿן הימל האָט ערשט קױם געהעלט. זי איז אַװעק אין קראָם אַרײַן פֿאַרדינען דאָס בידנע־דראָבנע גראָשעדיקע געלט. און חיה איז געבליבן מיט די ברידער, און זי האָט זײ געקאָרמעט און געהיט. און זי פֿלעגט זינגען זײ די שײנע לידער, פֿאַר נאַכט, װען קלײנע קינדער װערן מיד. מײַן שװעסטער חיה מיט די גרינע אױגן, מײַן שװעסטער חיה מיט די לאַנגע האָר – די שװעסטער חיה, װאָס האָט מיך דערצױגן, איז נאָך נישט אַלט געװען קײן צענדלינג יאָר. זי האָט גערױמט, געקאָכט, דערלאַנגט דאָס עסן, זי האָט געצװאָגן אונדז די קלײנע קעפּ. נאָר שפּילן זיך מיט אונדז האָט זי פֿאַרגעסן – די שװעסטער חיה מיט די שװאַרצע צעפּ. מײַן שװעסטער חיה מיט די אױגן גרינע, אַ דײַטש האָט אין טרעבלינקע זי פֿאַרברענט. ———————————– און איך בין אין דער ייִדישע מדינה דער סאַמע לעצטער, װאָס האָט זי געקענט. פֿאַר איר שרײַב איך אױף ייִדיש מײַנע לידער אין טעג די שרעקלעכע פֿון אונדזער צײַט. בײַ גאָט אַלײן איז זי אַ בת־יחידה – אין הימל זיצט זי בײַ זײַן רעכטער זײַט.

השיר הזה הוא מעין המודעה הקטנה שלכדה את תשומת לבו של הסופר פטריק מודיאנו, על הנערה היהודייה דוֹרָה ברודר שברחה ממחבואה במנזר צרפתי בדצמבר 1941 ונעלמה. כמו הספר מה קרה לדורה ברודר, שמנסה ללכת בעקבותיה, גם סמוצ'ה הוא חיפוש אלגי של הרחוב האבוד. שנים אחדות אחרי מודיאנו כתב הסופר האמריקאי דוד מנדלסון את ספרו האבודים – ניסיון לשחזר את הזיכרון על שש נפשות מתוך שישה מיליון: אחי־סבו, אשתו וארבע בנותיהם. אכן, גזֵרה על המת להישכח, אבל סמוצ'ה הוא ניסיון נואש להילחם בגזֵרה הזאת. כי רוב תושביו של הרחוב לא מתו סתם, כדרך הטבע. תושבים רבים ברחוב, שמצאו את מותם בגטו ורשה או בטרבלינקה, אפילו אינם מופיעים בדפי העד של יד ושם ולא נמצא להם בינם הלר שיזכיר אותם. אנשים נעלמים צריך לחפש – וזה מה שאני מנסה לעשות כאן.

---

* מייבסקי 2010: 218. כל התרגומים בספר שלי אלא אם כן מצוין אחרת בביבליוגרפיה.
* זונשיין: 8.
* מדריך: 10.
* לונדר: 112.
* שם: 119.
* כנעני: 68 מתאר חצר כזאת ברחוב נובוליפייה: "חצר סגורה ומסוגרת מארבעת עבריה, 'ארגז' קראו לבית כזה בוורשה. ארבעה חדרי מדרגות בפינות מלבד כניסות החזית הרחבות והמצוחצחות יותר. המדרגות עשויות עץ, וכן המעקה, המשופשף והמצולק".
* מלאך: 22.
* שאצקי: 64.
* זונשיין: 46.
* לשק וז'לינסקי: 110–111.
* מאהלר: 172.
* בסוק: 554.
* מרדכי צאנין, "וארשה שהייתה ואיננה עוד", דבר, 16.4.1948, עמ' 4, תרגם נ' מלצן (נחום מליץ).
* ובכל זאת, פעם אחת לפחות נפגשו סמוצ'ה ופולטוסק: בידיעה שהתפרסמה בעיתון היומי אונזער עקספּרעס ב-4 במארס 1930 (עמ' 7) דווח שבפולטוסק נמצאה נערה תועה, בלונדינית כבת שמונה־עשרה, שיצאה כנראה מדעתה. אחותה, חנה־פייגה, מתגוררת ברחוב סמוצ'ה בוורשה.
* הלר 1984: 21–22.
* המדרגות העקומות חוזרות ומופיעות גם בכתבי אחרים. בנימין שלווין, למשל, מציין את המדרגות העקומות של סמוצ'ה: "די קרומע טרעפּ פֿון דער סמאָטשע־גאַס" (שלווין 1961: 101).

 

.

בני מר, "סְמוֹצֶ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה", הוצאת מאגנס, 2018.

.

 

» הפואמה אל פולין מאת אברהם סוצקבר, בתרגום בני מר, התפרסמה בגיליון 2 של המוסך.

» במדור מודל 2018 בגיליון המוסך הקודם: ביטול מושג הגורל ב"המשפט" לקפקא, רשימה מקובץ המסות של מרדכי שלו

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

מאת נגה שיאון

 

בחודש יוני השנה נפל דבר בעולם ספרות הילדים: פרס מפעל חיים להישגים בתחום ספרות הילדים על שם לורה אינגלס ויילדר, שאיגוד הספריות האמריקני, ה-ALA, מעניק מדי שנה בשנה מאז 1954, שוב לא ייקרא על שמה. אמרו מעתה: "פרס המורשת הספרותית".

ויילדר התפרסמה בעיקר בשל סדרת ספרי בית קטן בערבה, שיצאו לאור בין 1932 ל-1943. הם מבוססים על זיכרונות ילדותה ומתארים את סיפור התבגרותה של לורה, המתמודדת עם נדודי המשפחה במערב התיכון של ארצות הברית, עם לימודים, שכנים, פגעי מזג אוויר, טבע נורא הוד, ועוד. קשה שלא להזדהות עם לורה, דמות אנושית מאוד שטועה, מתבלבלת, מתחרטת ומתקנת, וברקע תיאורים יפהפיים של הערבה הגדולה, הפראית, הנכנעת אט־אט, לאורך ספרי הסדרה, לכף רגלו של האדם הלבן המתיישב בה. הספרים זכו להצלחה מיד עם פרסומם, וניתן כיום לכנותם קלאסיקה: אינספור קוראות וקוראים בארצות הברית גדלו עליהם, הם יצאו במיליוני עותקים, תורגמו לעשרות שפות, ואין כמעט ספרייה בלעדיהם.

ההחלטה על הסרת שמה של ויילדר משם הפרס התקבלה פה אחד ב-ALSC, ועד שירותי הספריות לילדים של ה-ALA. הסיבה: הספרים רוויים התבטאויות גזעניות, עד כדי "אינדיאני טוב הוא אינדיאני מת", או "לא היו שם אנשים כלל, רק אינדיאנים" – ניסוח שוויילדר הסכימה לשנות בשנת 1952, בעקבות מכתב פנייה להוצאה, והמילה "אנשים" הוחלפה במילה "מתיישבים".

לטענת איגוד הספריות אין מדובר בצנזורה, אלא זהו "ניסיון להתאים את שם הפרס לערכי היסוד של ה-ALSC", והשינוי אינו ביקורת על מי שקורא ואוהב את הספרים. "אנו לא דורשים מאיש להפסיק לקרוא את ספריה של ויילדר, לדבר עליהם או להגביל את זמינותם לילדים. תקוותנו היא שמבוגרים יחשבו באופן ביקורתי על ספריה של ויילדר ועל הדיונים שעשויים להתפתח סביבם".

ספרות ילדים טובה, כמו כל ספרות טובה, יכולה לחיות לנצח. אלא שהערכים ותפיסות העולם של קהל הקוראים משתנים במרוצת הדורות. הסרת שמה של ויילדר מהפרס היא ביטוי לדילמה שמעסיקה את המערב יותר ויותר: מה עושים עם נכסי צאן ברזל, אותם ספרי עבר יפים שהשפיעו על רבים וניכר שיש בהם קסם שמהלך גם על בני דורות אחרונים, כאשר הם אינם משקפים עוד את ערכיה של קהילת הקוראים והקוראות? הדילמה הזו מורגשת ביתר שאת בנוגע לספרי ילדים, בשל שאיפה להימנע מלחשוף ילדים רכים לביטוייהן של תפיסות שנחשבות כיום בלתי ראויות. מנגד, יש הסבורים שאין למנוע מילדים חשיפה לתפיסות שקיימות או התקיימו אי אז במרחב האנושי, אדרבה – יש לחשוף אותם, בתיווך הולם, למורכבות, לעמדות שנחשבות בעייתיות, לצדדים אפלים באדם ובחברה. ויש שיאמרו שספר ילדים הוא בראש ובראשונה יצירה ספרותית שלמה, ולאו דווקא כלי חינוכי.

 

***

 

"שניים יעקבו אחרי כל הנכנס לבית, ושניים יוסיפו לעמוד בחוץ על המשמר, כאנשי שלג, ויראו מה יקרה להם," אמר ג'ק. "תענוג יהיה לעמוד ליד אנשי השלג! אבל נצטרך להתעטף כהוגן בבגדים חמים."

"האין הבנות רשאיות לבוא גם כן?" שאלה פֶּם.

"אני אינני רוצה לבוא!" אמרה ברברה.

"בין כך ובין כך אסור לכן לבוא," אמר פטר. "דבר זה מוחלט. בפעולה שלנו הלילה ישתתפו רק בנים!"

"נהדר!" קרא ג'ק, ועיניו מתנוצצות מהתרגשות.

(אֵניד בלייטון, השביעיה הסודית, הוצאת מ. מזרחי, תשכ"ב. מאנגלית: אבנר כרמלי)

.

ספרי החמישייה הסודית והשביעייה הסודית, מאת איניד בלייטון, זכו גם הם להצלחה עצומה. כפי שכתבה למוסך דנה אלעזר־הלוי, חבורות מרגשות ילדים עד מאוד: "הקתרזיס […] הוא לא רק של בני החבורה – הוא גם שלנו, הקוראים. גם אנחנו היינו אמיצים ונבונים, גם אנחנו עשינו את העבודה". הרפתקאות החבורה רלוונטיות, מסקרנות ומסעירות דמיון היום לא פחות מכפי שהיו באמצע המאה העשרים, אולם חלוקת התפקידים המגדרית שבהם מעוררת כיום אי־נוחות רבה. אשר על כן, בשנת 2010 פורסמה בארצות הברית מהדורה חדשה לספרים בהוצאת הודֶר, ובה, מלבד עדכון השפה, אוזנו תפקידי המגדרים. המהדורה נחלה כישלון והוצאתה נפסקה שש שנים לאחר פרסומה.

צעדים אחרים שננקטו בעשור האחרון בתגובה לתכנים שנחשבים פוגעניים או לא ראויים הם הוצאה מתוכנית הלימודים או הרחקה מעין הציבור. אשתקד, בעקבות תלונות הורים לילדי כיתה ח בבית ספר במיסיסיפי על כינויי גנאי וביטויים שמסבים אי־נעימות והשפלה לילדים אפרו־אמריקנים, הוצא מתוכנית הלימוד ספרה של הרפר לי, אל תיגע בזמיר; בשנת 2011 הוסר מרשימת הקריאה לכיתה ו בבית ספר בווירג'יניה הספר חקירה בשני, ספרו של ארתור קונן דויל שבו הוצגה לראשונה דמותו של שרלוק הולמס, בעקבות תלונות הורים על הצגה מבזה של מורמונים; ציור קיר המציג סיני בכובע מסורתי אוכל אורז במקלות הוסר שנה שעברה ממוזיאון דוקטור סוס, בעקבות איום בחרם; בילבי בת־גרב, גיבורת סדרת הספרים של אסטריד לינדגרן, עוררה סערה בשוודיה בשנת 2014 בשל החלטת שירות השידור הלאומי לערוך שתי סצינות בסדרת הטלוויזיה הפופולרית משנת 1969 ולהוציא ממנה התבטאויות כגון "מלך הכושים"; הרפתקאות האקלברי פין מאת מארק טווין עורר התנגדויות כבר מרגע צאתו: קוראים וספריות החרימו אותו אז בשל שפתו של האקלברי, שנחשבה קלוקלת וגסה, וכיום הוא מעורר התנגדות בטענה שיש בו כינויים גזעניים ופוגעניים.

 

היה שם איזה כושי חופשי מאוהיו, מולאטי אחד, לבן כמעט כמו בנאדם לבן. הייתה עליו גם חולצה הכי לבנה שראית בחיים, וכובע מבריק – משוּ; ואין בנאדם בעיירה הזאתי שיש לו בגדים יפים כמו ההוא; והוא היה לו שעון ושרשרת מזהב, ומקל עם גולה מכסף – הסנוב הזקן הכי מגעיל במדינה. ומה 'תה חושב? אמרו עליו שהוא איזה פְּלוֹפֶּלוֹר באוניברסיטה, ומדבר כל מיני שפות, ויודע הכל. וזה עוד טוב. אמרו שאצלו בבית הוא גם יכול להצביע. נו, זה כבר שבר אותי לגמרי. ואני חושב לעצמי, לאיפה הארץ הזאתי הגיעה? זה היה היום־בחירות, ובדיוק התכוונתי ללכת בעצמי להצביע אם לא הייתי שיכור מדי להגיע לשם; אבל אחְרי שהם אמרו לי שיש מדינה בארץ הזאתי שמרשים שם לכושי להצביע, אז ויתרתי על זה.

(מארק טווין, הרפתקאותיו של האקלברי פין, הוצאת אריה ניר, 2004. מאנגלית: יניב פרקש)

.

"זה לא הוגן לא כלפי המחברים ולא כלפי הילדים," אומרת פרופ' ג'אן לסינה מאוניברסיטת טקסס. "ילדים צריכים ללמוד את ההקשר ההיסטורי שבו נכתב הספר. הניב, התמונות וכלים לשוניים אחרים מלמדים אותנו כיצד השתנו הזמנים, ואנחנו יכולים ללמוד שיעורים חשובים מהעבר".

ניסיונות צנזורה נעשים כמובן גם מצד השמרנים, וגם כלפי ספרים עכשוויים. ה-ALA, אותו ארגון שהסיר את שמה של ויילדר משם הפרס, עורך מדי שנה בספטמבר את שבוע הספרים המוחרמים, שמטרתו לעודד קריאה בספרים שזכו לניסיונות חרם, בעיקר בגלל מיניות, הומוסקסואליות, סמים, אלימות, אלכוהול ואפילו כישוף (השנה בראש הרשימה: 13 סיבות, רומן לנוער מאת ג'יי אשר, שאף זכה לעיבוד טלוויזיוני. עוד אותגרו משחקי הרעב מאת סוזן קולינס, דמדומים מאת סטפני מאייר והארי פוטר מאת ג'יי־קיי רולינג). ארגון ההורים PABBIS, שמטרתו להוציא ספרים בעלי תוכן בוטה מתוכניות לימוד, מצדיק את פעילותו בטענה כי גם לילדים מבתים שמרניים ודתיים יש זכות להרגיש בנוח בבית הספר. בארץ זכורה מהעת האחרונה דחיית ההמלצה לכלול בתוכנית הלימודים את גדר חיה מאת דורית רביניאן, רומן שבמרכזו קשר זוגי בין יהודייה וערבי, בין היתר בטענה כי "לנוער בגיל ההתבגרות אין ראייה מערכתית הכוללת שיקולים של שמירת הזהות של העם ומשמעות ההתבוללות". ובחודש שעבר נרשמו תלונות על הרומן הר אדוני, מאת ארי דה לוקה, ספר שנלמד לבגרות בספרות. "המורים מכריחים אותנו לקרוא פורנוגרפיה", קבלו תלמידים בבית ספר ברמת גן.

הוויכוח על צנזור תכנים ועיבוד יצירות לפי ערכי הזמן לא התחיל בעשור האחרון. בשנת 1853 פרסם צ'רלס דיקנס טור במגזין שבעריכתו, Household Words. הטור נכתב בתגובה לפועלו של ידידו, המאייר ג'ורג' קרוקשנק, שעיבד ואייר אוסף אגדות עם וגדש אותו בהטפות נגד צריכת אלכוהול. תגובתו של דיקנס, תחת הכותרת “Frauds on the Fairies”, יפה גם לדיון המתקיים כיום:

 

ניתן להניח כי איננו היחידים ששומרים בליבנו חיבה יתרה לאגדות של ילדותנו. מה שהילך עלינו קסם אז, מה ששובה את ליבם של מיליון צעירים כיום, הקסים באותה תקופת חיים מבורכת גברים ונשים רבים שסיימו את יום עבודתם הארוך והניחו את ראשיהם האפורים על הכר. יקשה להעריך כמה עדינות וחמלה עשו אלינו את דרכם בערוצים הללו. סובלנות, אדיבות, דאגה לעניים ולקשישים, טיפול מסור בבעלי חיים, אהבת הטבע, סלידה מרודנות ומאלימות – טובות רבות כאלה צמחו לראשונה בליבו של הילד הודות לאמצעי רב־עוצמה זה. במובן מסוים בזכותו נשארנו צעירים, שכן הוא אִפשר נתיב אחד בין דרכינו הארציות שאינו קבור תחת עשבים שוטים, נתיב שבו אנו יכולים ללכת עם ילדים ולחלוק עימם את חדוותם.
…
כדי לשמור על תועלתם של הספרים הללו, יש לשמר אותם בפשטותם, בטוהרם ובתמימותם הרבה, כאילו הם מתארים עובדות של ממש. מי שמשנה אותם כדי שיתאימו לדעותיו־שלו, יהיו אשר יהיו, אשם לדעתנו בעזות מצח ומנכס לעצמו דבר לא־לו.
…
אין זה משנה במאום אם אנו מסכימים עם ידידינו היקר, מר קרוקשנק, באשר לדעות שהוא משבץ בסיפור אגדה ישן. כשלעצמן, בין שהן טובות ובין שהן רעות, בהקשר זה הן קולעות להגדרה של עשב שוטה: דבר שגדל במקום הלא־נכון. אין לו, למר קרוקשנק, כל הצדקה מוסרית לשנות את הספרים הקטנים והבלתי מזיקים הללו, ממש כשם שלנו אין כל הצדקה לשנות את טובי תחריטיו. אם התקדים הזה יוחל ויקנה אחיזה במחוזותינו, בקרוב מאוד ניתקף גועל למקרא הסיפורים הישנים שאנשי המודרנה פלשו לתוכם, והסיפורים עצמם יאבדו עד מהרה.

…

דמיינו מהדורה נזירית של רובינזון קרוזו, ללא רוּם. דמיינו מהדורה של שלום, עם הרום – ובלי אבק שריפה. דמיינו מהדורה צמחונית, ללא בשר העז. דמיינו מהדורת קנטקי, שבה ששת הכושי הארור זוכה להצלפה פעמיים בשבוע. דמיינו מהדורה של האגודה להגנת האבוריג'ינים, שהקניבליזם מוכחש בה ורובינזון מקבל באהבה את הפראים החביבים בכל מקום שבו השניים עוגנים. בעוד מאה שנה רובינזון קרוזו "ייערך" אל מחוץ לאי שלו, והאי עצמו ייבלע באוקיינוס העריכה.

(Charles Dickens, "Frauds on the Fairies", Household Words 8/184, 1853)

.

שנתיים לאחר פרסום הטור של דיקנס ראה אור הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, ספר שקשה להפריז במידת השפעתו על ספרות הילדים ואולי על הספרות בכלל. עיקר חדשנותו, לענייננו, טמונה בשאיפה לכתוב ספר פנטזיה לילדים כספרות בלבד, ללא כל יומרות חינוכיות – הספר אף לועג בגלוי ליומרות כאלה. הרעיון שלפיו ספר ילדים אינו מוכרח לשאת בעול המוסר ואף יכול לשימו ללעג ולקלס, ויישומו הנפלא בספרו של קרול, ביססו את תפיסתה של ספרות הילדים כסוגה בעלת ערך ספרותי, ולא ככלי למטרות אחרות.

היא בכלל שכחה את קיומה של הדוכסית, ונדהמה קצת כששמעה את קולה סמוך לאוזן, "את חושבת על משהו, יקירתי, ולכן שוכחת לדבר. אני לא יכולה לומר לך ברגע זה מהו הַמֶּסֶר של זה, אבל עוד מעט אזָכֵר."
"אולי אין כאן מסר," העזה אליס להעיר.

"לא, לא, ילדה!" אמרה הדוכסית. "בכל דבר יש מסר, אם רק יודעים לגלות אותו." והיא נצמדה קרוב יותר לאליס בדבּרה.

קרבתה הרבה לא נעמה לאליס: ראשית, מפני שהדוכסית היתה מכוערת מאוד: ושנית, מפני שקומתה הספיקה בדיוק כדי להניח את סנטרה על כתפה של אליס, והיה זה סנטר חד באופן מעצבן. אבל היא לא רצתה להיות גסת־רוח: לכן עמדה בזה כמיטב יכולתה.

"עכשיו המשחק מתקדם קצת יותר טוב," אמרה, לצאת ידי חובת שיחה.

"נכון מאוד," אמרה הדוכסית: "והמסר של זה הוא – 'האהבה, האהבה, היא שמניעה את העולם!'"

"מישהי אמרה פעם," לחשה אליס, "שהתנאי לכך הוא שכל אחד יתעסק בענייניו!"

"נו, טוב! זה אותו הדבר," אמרה הדוכסית, תוקעת את סנטרה הקטן לתוך כתפה של אליס ומוסיפה, "והמסר של זה הוא – 'כשהכוונה צלולה הצלילים מתכוונים מאליהם'."

(לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 2013. מאנגלית: רנה ליטוין)

.

.

נגה שיאון היא סטודנטית ללימודים הומניסטיים, פילוסופיה והגות יהודית במרכז האקדמי שלם בירושלים. עושה כעת שנת התמחות במערכת "המוסך".

.

» עוד על ספרות ילדים: דנה אלעזר־הלוי, על איניד בלייטון וקסמן של חבורות סודיות

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך