"כשנגס בשניצל, הפציע לרגע חיוכה של סבתא וחשף פה ללא שיניים. רק אלוהים יודע כמה כוח צריך בשביל לא לצחוק למראה פה שכזה. הוא אמר תודה, ומיד סייג כעושה טעות חמורה, חייך לעצמו ואמר, ספָּסיבה."
בית הספר שכן לא רחוק מדירתה של סבתא. היום היה נעים להליכה איטית, והנרקיסים זקפו גבם מבין הערוגות. כשראה את הבית של סבתא מיהר לטפס לקומה השלישית, ובנשימות כבדות ומהירות הקיש בדלת. סבתא לבשה שמלת פרחים צבעונית שכיסתה את כולה ושיוותה לה מראה של גוש אחד. שׂער השיבה שלה היה עבה וקצר, ופניה המנומשות היו מעוגלות ומאורכות. ריח התה עמד בחדר הכניסה ומחנק החום פשט באוויר. הנכד נכנס אל דירת שני החדרים ובחיוך נבוך בירך את סבתו בנפנוף יד, הוריד את הילקוט מהכתפיים והתיישב על הספה. מולו הייתה דלוקה הטלוויזיה על ערוץ רוסי. שם דיברו כמה אנשים זה עם זה בשפה מוכרת, שהתנגנה באוזניו כזמזום שהוא היה מסוגל לתפוס, אך התקשה להאמין שאי פעם יהיה מסוגל להבין. ליד הספה נשען בקושי שולחן כתיבה, שקצהו חסם כמעט לחלוטין את פתח המטבח. על השולחן נערמו מכתבים בוהקים באדום וצהוב שסמלי מדינה מקשטים אותם.
סבתא יצאה מהמטבח עם פרוסת לחם מרוחה בשכבת שוקולד עבה ועליה מונחת גבינה צהובה. היא הניחה אותה על שרפרף מול נכדהּ. הוא הרים אותה בידיו הדקיקות, הרזות, והביט בפרוסת הלחם השחור. הלחם הרוסי אמנם העציב אותו בכיעורו, הוא דימה לו טעם דלוח וקשה כמו לבנים או סלעים, ודמעות נקוו בעיניו הרעבות. אך בסופו של דבר הכריע אותו הרעב והוא אכל כדרכם של הגוועים. מיד לאחר מכן הגישה לו סבתא מרק עוף, תפוחי אדמה חמים לצד שניצל עסיסי עטוף בפירורי לחם זהובים, וכוס תה מתקתק. אחרי שיסיים לשתות את התה היא תגיש לו, כהרגלה, קוביית שוקולד אגוזים.
כשנגס בשניצל הפציע לרגע חיוכה של סבתא וחשף פה ללא שיניים. רק אלוהים יודע כמה כוח צריך בשביל לא לצחוק למראה פה שכזה. הוא אמר תודה, ומיד סייג כעושה טעות חמורה, חייך לעצמו, ואמר, ספָּסיבה. הפעם סבתא חייכה ממושכות גם היא, כאילו תפסה משהו. היא הניחה את ידה הגדולה על ראשו ושאלה, תרצה עוד?
הוא תמיד רצה עוד אבל התבייש. הוא שאל, את כבר אכלת? וכשאמרה לו כהרגלה, כן סולנשקה* שלי, חדר האור המייסר של השמש מבעד תריסי הסלון השבורים ושטף את מרצפות הבית כממלא אמבט חם. התה סירב להתקרר, אך עד שעמד לשתות ממנו כבר היה קר לחלוטין ומגעיל. סבתא לא הייתה נוהגת להאכיל אותו ככה בדרך כלל. בדרך כלל הייתה מסתפקת בקערת מחית גזר ותפוחים טרייה, ואחריה קציצות דג משומר ואורז, או מרק עוף עם קציצות בשר כדוריות ובצל חתוך לרצועות, אבל בזמן האחרון היא פחדה שיחזרו לגרש אותם. ואם יחזרו, עדיף להיות שבע, על כל פנים. היא פחדה כי בבלארוס היא הייתה צריכה לוותר על האזרחות שלה, ועל האדם היקר לה ביותר, כדי להגיע לארץ ישראל. ואף שלא יכלה לקרוא את שכתוב, גם אז הגיעו הבשורות במכתבים אדומים וצהובים עם סמלי ממשלה עליהם. ומארץ ישראל כבר אין לה לאן לברוח. יש גבול לכמה מדינות אדם אחד יכול לעבור במהלך חייו ולהרגיש בהן שייך. לכן הייתה טורחת להושיב את הנכד שלה, יום יום, מול שיעורי הבית שלו ומאלצת אותו ללמוד "רק עוד פרק אחד".
תלמד, סולנשקה שלי, ככל שתדע יותר ככה יהיה להם, לאדונים האלה, שימוש בך. אתה זוכר את סבא? היא שאלה ושכחה לחלוטין שלא ייתכן שהילד יכול היה להכיר את בעלה. אבל התודעה שלה כבר הייתה מעומעמת, והיא לא הייתה בטוחה באיזה שלב בחיים נכנס הנכד לחייה. סבא שלך, היא אמרה, היה מוכר ספרי תורה. הטרחן הזה היה בכלל אתאיסט שעבד על כולם בפנים. ברור שהוא רצה למכור גם ספרים אחרים, אבל לזה לא היו מספיק קליינטים. ומה אפשר לעשות עם ספרי תורה? השד יודע. אבל מה שאני יודעת זה שהוא היה מוכר אותם בין היהודים כיהודי.
יום אחד דופק אצלנו בדלת רבי אחד שלא הכרנו ושואל אותו אם היהודי שמוכר ספרים נמצא. סבא שלך, שהיה טיפוס עליז כדרך המוּז'יקים, הביט בו ואמר, בטח נמצא, הוא וכל הכרס הז'ידית שלו, ונחר בצחוק רם. הרבי הוציא מהכיס צו שהיה כתוב עליו השם של הסבא שלך. נו, תשתה את התה מתוק שלי. השמש צללה לשכבות האטמוספרה העמוקות, ונקישות ציפורים רכות על התריסים שלחו צללים זוהרים של ראשיהן ומקורן על הקירות.
סבא שלך, שכתב סיפורים כמו כל רומנטיקן, לא אהב שגוגול קורא ליהודים שלו ז'ידים. אז הוא היה כותב על החברים שלו מהשכונה, כמו בשביל להחזיר לו, חזירים שיכורים. אתה יכול רק לנחש כמה צחק סבא שלך כשפרסמו את הסיפור שלו בעיתון אוקראיני. מתברר שלרבי ולסבא שלך היה אותו השם, ואת הצו הוא קיבל בלי להתכוון בשמו של הסבא שלך. נו, לפחות לא הספיק להגיע לגרדום. אבל תן להם מספיק זמן ויימצאו מספיק סיבות לשלוח יהודי לעזאזל. את הצו הוא הגיש לסבא שלך ולחץ לו את היד חזק כמתנצל, לא הוסיף דבר ונמלט משם. תראה, הכול נשפך לך על החולצה. תתיישר! עשית את השיעורים בחשבון? נו, לא חשוב עכשיו. קח, תנגב עם המפית את הפה שלך.
אל סוף הסיפור היא לא הגיעה, אבל הוא כבר שמע אותו פעמים רבות. הוא יכול היה לנחש שהיא עומדת לבכות. הוא אמר שוב, ספאסיבה, והנהן בראשו. גם הוא היה עצוב. מילים כמו ספרי תורה, בלארוס, שלגים ורבנים, הכול היה נשמע לו כמו משהו לא מן העולם הזה. הוא לא ידע איך לדמיין את הדברים האלה, כמו שהוא לא ידע לדמיין את סבתא שלו אוכלת. את צליל נקישת השיניים שלה. מראהּ הרזה ופיה הריק היו מבהילים כמו סיפורי מכשפות שגרות בבית העומד על רגלי תרנגולת דקות.
סבתא הייתה מדברת ומדברת כמו מנסה להבחין במשהו מבהיל שהזדנב מבין שיחי המחשבות, מהדקת לחזה את האירועים כמו מפחדת שעוד רגע יקפוץ מישהו לקחת לה את הארנק. והוא היה יושב, מאזין ומנחש מדי פעם מילים שהזדהרו ככוכבים כשהכיר את משמעותן.
אחרי דממה שנמשכה דקה אמרה: בדרך לישראל עצרו את סבא שלך בשדה התעופה. באיזה חוש שהיה לו הוא אמר שהוא לא מכיר אותי ולא יודע מי אני. ככה שלל אותי ממנו במילים היפות ביותר שיכול היה להמציא לי. יותר לא ראיתי אותו. בלחש אמרה, חברות סיפרו לי שהוא תלה עצמו בתא המעצר עם רצועת תפילין. נו, עכשיו תאכל עוד, סולנשקה?
השיחות ביניהם היו מתנהלות בזמזומים רכים, הנהונים, יותר מזה לא יכלו. לטיפות חשמליות שחיברו אהבה של זרים. היא חשבה עליו, על הבן האחד שלה שנשאה בבטנה הגוועת של אם יחידה, והמרחק בינו לבין הנכד התכווץ והתעמעם לכדי דמות אחת. ראשה התערפל, אולי אני ממציאה? חשבה. בשדה התעופה במינסק היא ויתרה על האזרחות ועל שתי הדירות ברשותה, על בעלה, על שפה וזהות. בבן־גוריון היא ויתרה על המשפחה שתהיה לה, על צלילי הבית שלה, שעוד יבינו אחדים ואחר כך יישכחו כלא היו. היא קיבלה על עצמה ייסורי בדידות ואילמות. ועם הייסורים האלה חייתה לה עד שנולד הנכד. אש אדומה כיווצה את החדר הקטן, עלים תופפו על התריסים. היא חזתה שכמו אז לא ישאירו לה דבר (אבל את האוכל בארונות ישאירו מרחמים). אולי בכל זאת אני ממציאה? ככה ישבה ומלמלה לעצמה הסבתא שהפכה בעצמה לתינוקת. וכי מה מבדיל בין תינוקות לבוגרים אם לא העצמאות? ואני, הוסיפה סבתא, לא מבינה. סִינוֹצִ'יק*, היא הביטה על הנכד, לא מבדילה ביניהם, תרצה עוד? היא קמה בלי לחכות לתשובה, אולי אני ממציאה?
הישישה ניסתה לכתוב כמה מילים בעברית, מחקה אותן, שרבטה משהו בשפתה, מחקה גם את זה. אין למי, סיכמה. אין כבר מה לתת ואין גם מי שיקבל, מלמלה לעצמה הזקנה, עכשיו אפשר. בין יהודים אפשר. דמדומים של ערב. מחשבות שרביות עלו על השרפרף המתנדנד כדרך הקשישים למודי הניסיון בבית הקטן.
הוא כמעט ולא הבין את מה שהיא אמרה, ולא ידע למה האומללה התעקשה לראות אותו מדקלם את כל לוח הכפל בעל פה באותו הערב, ולמה שמחה לדעת שאין לו אף לא שגיאה אחת. אבל הוא זכר את הצוואר המתוח, הדק, והפה ללא שיניים שלה, שגרם לכולם לצחוק עליה, מתנועעים קדימה ואחורה באורח משונה ללא רוח חיים ביום המחרת. אחרי שהורידו את הסבתא התלויה, יכלו השוטרים לראות שבמטבח עמדה לכבוד הנכד צלחת עם סלט אוליביה, מרק אפונה עם קציצות בשר אפורות, ואורז לבן לצד אומצה שומנית עסיסית ורכה. ריח הבשר התפשט בכל הבית. מאחורי המנות עמד תצלום בשחור־לבן של שני הז'ידים ביום חתונתם בוִיטֵבְּסְק.
» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "חיים אמיתיים", מאת אסנת צירלין
.
תגובות על כתבה זו