.

"החבורה הכי טובה בעולם": קריאה חוזרת ב"השביעייה הסודית" של איניד בלייטון

מאת דנה אלעזר־הלוי

"כדאי שנכנֵּס אסֵפה של 'השביעייה הסודית'," אמר פּיטֶר לג'נֶט. "לא היתה לנו אסֵפה כבר המון זמן."

כמו כל ילד וילדה ראויים לשמם בסוף שנות השבעים בתל אביב, גם לי הייתה חבורה. אני לא זוכרת הרבה מהחבורה הזאת – לא מי היינו ולא מה עשינו – אבל זוכרת היטב את אתר האסיפות שלנו: חדר הכביסה שעל הגג אצלי בבית, בשדרות נורדאו ליד פינת דיזנגוף. שם, בחדרון הקטן והמוצל, ליד חבלי הכביסה, רגע לפני השקיעה הוורודה בין הגגות, ישבנו ודיברנו ודיברנו, אלוהים יודע על מה.

האסיפות האלה, מסעירות ככל שאולי היו, היו רק הד חיוור לפגישות של החבורות שעליהן קראנו כולנו בספרים. מי לא רצה להציל את מגרש המשחקים כמו החבורה במחניים? מי לא רצתה לתפוס גנבים כמו אמיל וחבריו? מי לא רצה להציל חבר מידי מרגל כמו בשמונה בעקבות אחד?

מכל החבורות הספרותיות, נדמה לי שבזיכרון של בני דורי נחקקו בעיקר שלוש חבורות, אולי בגלל ריבוי הספרים שעסקו בהן. אחת היא "משלנו", והיא חסמב"ה של יגאל מוסינזון. השתיים האחרות – השביעייה הסודית והחמישייה הסודית – נכתבו בארץ אחרת, גשומה ואפורה, וגיבוריהן הם ילדים אנגלים שגרים בבתיהם האנגליים ורוקחים את מזימותיהם אגב כרסום רקיקי זנגוויל (עוגיות ג'ינג'ר בתרגומים החדשים מעשה ידַי). ובכל זאת, החבורות האנגליות האלה הצליחו לשבות את ליבנו, ילדי ישראל, ולא רק את ליבנו שלנו: מיליוני ילדים בכל רחבי העולם קוראים עד היום בהתלהבות את הספרים האלה שנכתבו בשנות הארבעים והחמישים והשישים של המאה הקודמת. רק לפני עשור, ב-2008, זכתה בלייטון בתואר סופרת הילדים האהובה בבריטניה – יותר מרואלד דאל, יותר מג'יי־קיי רולינג.

מה יש בחבורות של בלייטון שעובד כל כך טוב? את התשובות חיפשתי בספר הראשון של השביעייה הסודית, שמיועד לילדים קטנים יותר ומציג באופן סדור ובהיר את האידיאה של החבורה הבלייטונית.

"בבקשה תגידוּ את הסיסמָה!" [פיטר, במכתב לחבורה]

החבורה הבלייטונית מושתתת על שתי אבני יסוד: סודיות ואקסקלוסיביות. כמובן, הא בהא תליא. יש לנו סוד, ורק אנחנו יודעים אותו. בפתיחת השביעייה הסודית יוצאת לדרך, הספר הראשון בסדרה, מפציעים שני הסמלים העליונים של הסודיות הבלבדית הזאת. הראשון בהם הוא הסיסמה. פיטר ואחותו־סגניתו ג'נט, מייסדי החבורה, דורשים מכל בני השביעייה לדקלם את הסיסמה עם כניסתם לאסיפה. ומיד ניצת משהו בנו, הקוראים והקוראות. גם אנחנו רוצים לדעת את הסיסמה. גם אנחנו רוצים להיות חלק מהחבורה. וברור לנו שהזכות הזאת שמורה רק למתי מעט נבחרים. אף אחד לא רוצה להיות סוזן, אחותו המעצבנת של ג'ק, שעושה כל שביכולתה לגלות את הסיסמה אבל לעולם־לעולם לא תתקבל לחבורה.

כדי להיות בחבורה, צריך לא רק לדעת את הסיסמה. צריך גם תג. הו, התג! החותם העליון המאשר לבני החבורה את השתייכותם לחוג המצומצם ורם המעלה הזה. התג אינו אלא סיכת כפתור קטנה ועליה האותיות שב"ס, לציון "השביעייה הסודית", ובכל זאת, אי אפשר בלעדיו. בספר הראשון בסדרה, התג הוא לא רק אחד מסמלי האקסקלוסיביות הנחשקת, אלא גם המנוע לעלילה כולה: ג'ק האומלל מאבד את התג כבר בתחילת הספר, ובמסע לחיפושו מתוודע לתעלומה שיפתרו בני החבורה.

"אולי נפתוֹר איזו תעלוּמָה או משהו כָּזֶה?" הִציע ג'וֹרג'.

אין חבורה בלי הרפתקה. ההרפתקאות של בלייטון נפתחות בדרך כלל בתעלומה כלשהי, שהדרך לפתרונה רוויה מסתורין, סכנה ושלל הפתעות ומהמורות. כדי לפתור את התעלומה, בני החבורה נדרשים לגלות מידה גדושה של אומץ לב ותעוזה, תבונה ותחכום. והמטרה? תמיד מטרה טובה. לתפוס את הגנבים, להחזיר את הילדה החטופה לחיק משפחתה, להציל את החבר מידי דודיו הרשעים. ובמקרה של הספר הראשון בהשביעייה – לשחרר לחופשי את הסוס קֶרִי בְּלוּ שנחטף בידי פושעים תאבי בצע, ושזעקותיו בשבי החרידו את בני החבורה הצעירים.

עם פתרון התעלומה וסיומה של ההרפתקה, בני החבורה זוכים לא רק לסיפוק אדיר אלא גם להכרה, ולא סתם הכרה, אלא זו המענגת מכולן: הכרה מצד המבוגרים. "טוב, נראה שהילדים עשו בשבילנו את רוב העבודה," אומר מפקח המשטרה בסוף הספר הראשון, עם שחרורו של הסוס ביש המזל. והקתרזיס מהמחמאה הזאת הוא לא רק של בני החבורה – הוא גם שלנו, הקוראים. גם אנחנו היינו אמיצים ונבונים, גם אנחנו עשינו את העבודה.

"אל תַּפריע לי, אני רֹאש החבוּרה" [פיטר לקולין]

בחבורות, לכל אחד יש תפקיד. הראשון בהם הוא המנהיג, והמנהיג הבלתי־מעורער של השביעייה הוא פיטר. גם לג'נט, אחותו וסגניתו, שמור בחבורה מעמד רם, והיא אכן נוזפת בחבריה על ימין ועל שמאל, אבל פיטר הוא ללא ספק הפוסק העליון. אלה אינם התפקידים היחידים של פיטר ושל ג'נט. יש להם גם תפקידים ספרותיים, ואלה מתמצים בדרך כלל בתכונה מרכזית אחת או שתיים. אם פיטר לא יהיה רודן (במידת מה) ובטוח בעצמו יתר על המידה, ג'ק לא יוכל להתייחד בתכונתו העיקרית – היחיד שמוכן לעמוד מול פיטר ולהתווכח איתו – וקולין וג'ורג' לא יוכלו להתבלט באפרוריותם. וכך זה עובד גם עם הבנות: אם ג'נט היא האמיצה והאחראית, הרי פאם וברברה הן קלות הדעת והפחדניות (ובכל זאת תורמות את תרומתן לחבורה – כל חבר בחבורה תורם את תרומתו).

התפקיד החשוב ביותר בשביעייה שמור למישהו שאפילו לא נספר במניינה, והוא כמובן סקֶמפֶּר הכלב ("קפצן" בתרגום הישן). סקמפר הוא האלטר אגו של בני החבורה, ולעולם שש אלי הרפתקה. "סקמפר הלך עם פיטר, קולין וג'ק, בזנב מורם בגאווה," מספרת בלייטון, "וגם הוא הרגיש חשוב מאוד. […] אין פלא שהוא הרים את האף מול כל כלב שפגש." והנה לנו תיאור תמציתי וקולע של גאוות בני החבורה כולם.

אם כבר מדברים על חלוקת התפקידים, אי אפשר שלא להזכיר במילה את דברי הביקורת הקשים שספגו ספריה של בלייטון על החלוקה המגדרית שבהם. אצל בלייטון, הבנות מסדרות את הלימונדה ואת העוגיות, והבנים מתכננים את הפעולה. בספר הראשון בשביעייה, למשל, פיטר פוסק שרק ארבעת הבנים יֵצאו למימוש השלב החשוב והקריטי בהרפתקה. אפשר לומר על כך הרבה דברים, ודברים רבים אכן נאמרו ("ילדינו ראויים ליותר מזה!" כתבה מישהי במאמר באנגליה שביקר את בלייטון על שוביניזם, גזענות ופשטנות ספרותית).

"כדַאי שנשלַח הוֹדעה לשאַר החבֵרים" / "הָבָה נשלַח הוֹדעוֹת לחֶברַיָה"

לא רק התכנים של בלייטון זכו לביקורת, אלא גם השפה שבה כתבה. בימיה היא הואשמה בשימוש בשפה פשוטה ודלה מדי. בשנים האחרונות נטען כי ספריה כתובים בשפה מיושנת ובלתי נגישה. ב-2010 הכריזה הוצאת "הוֹדֶר" באנגליה על כוונתה לפרסם גרסה חדשה לספריה של בלייטון. ראשית שופצו ועודכנו ספרי החמישייה הסודית. "השינויים הרגישים", כפי שהגדיר זאת נציג ההוצאה בריאיון, נגעו בחלקם לענייני תקינות פוליטית. אן, למשל, הילדה הקטנה בחבורה, שבגרסה המקורית אהבה תמיד לשחק בבובות, העדיפה בגרסה החדשה לשחק בדובי פרווה. אבל ברובם היו התיקונים קשורים בשפה. father ו-mother עודכנו ל-dad ו-mum, peculiar הוחלף ב-strange. הקהל לא אהב זאת. וליתר דיוק, המבוגרים ששמרו על יחס נוסטלגי כלפי הספרים לא אהבו זאת. הילדים היו אדישים. הם אהבו את הספרים כך וגם כך.

בעברית נעשה ניסיון דומה. ב-2011 ו-2012 פרסמה הוצאת "אחוזת בית" בתרגום מחודש ארבעה ספרים של השביעייה וארבעה של החמישייה. מלאכת התרגום נמסרה לידיי. המטרה הייתה ברורה: לעדכן את שפת התרגום לשפה שתהיה נגישה לקוראים של ימינו. כמו רבים מבני דורי, גם לי שמורה פינה חמה בלב ל"חברַיָה" של פעם ולמשפטים כמו "ובכן, הנלך למסור את ההודעות הסודיות?". כולנו אסירי תודה לנצח לאבנר כרמלי, הלוא הוא שרגא גפני, שהעשיר את עולמנו במאות תרגומים וספרים פרי עטו. אבל העדכון היה נחוץ. הכלב קפצן חזר להיות "סקמפר", והשפה בכללה חזרה להיות מה שבלייטון ביקשה שתהיה: פשוטה ומובנת. הלימונדה נשארה לימונדה.

והנה, למרות השפה העדכנית, ההוצאה המחודשת של ספרי בלייטון לא זכתה בישראל להצלחה כבירה, לפחות לא כזאת שהצדיקה תרגום מחודש של עוד ספרים בסדרה. אולי טעינו כשבחרנו להוציא את הספרים בעטיפות הנוסטלגיות מפעם ולא בעטיפות ואיורים עכשוויים יותר. ואולי משהו בסיפורים עצמם התיישן.

ובכל זאת, הקסם שבחבורה לא פג. מה שבלייטון הבינה לפני כשמונה עשורים תקף גם היום: ילדים אוהבים חבורות. הם אוהבים להשתתף בהן, ואוהבים – עדיין – לקרוא עליהן.

דנה אלעזר־הלוי היא סופרת ילדים ונוער, זוכת פרס דבורה עומר, מחברת סדרת מותחני הריגול "שליחות חשאית" (אחוזת בית / ידיעות ספרים). תרגמה שמונה מספריה של איניד בלייטון בתרגום מחודש לעברית.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

זו סירתי: קריאה צמודה בשיר של טוני קרטיס

מאת גיא פרל

.

Currach

מאנגלית: ליאור שטרנברג

.

זוֹ סִירָתִי.
עָשִׂיתִי אוֹתָהּ
בִּשְׁתֵּי יָדַי.
נָטַלְתִּי מֶלַח
מִן הָרוּחַ הַמָּרָה,
שֵׂעָר
מֵרַעְמַת הַסּוּס,
חוּט
מֵחֻלְצַת אִשָּׁה.

שְׁלֹשָׁה סִפּוּרִים
סִפֵּר לִי אָבִי.
מַבָּטָהּ הַנּוֹטֶה אֶל הַצַּד
שֶׁל אִמִּי
כְּשֶׁהִיא סַקְרָנִית וּלְבַדָּהּ.
תְּפִלּוֹתֶיהָ הַחֲרִישִׁיּוֹת.
כַּמָּה מַסְמְרִים חֲלוּדִים
מִדֶּלֶת הַמִּטְבָּח.

שְׁלֹשָׁה מַרְאוֹת שֶׁל הָאִי:
בָּעֲרָפֶל, בַּגֶּשֶׁם
וּכְשֶׁהוּא מִתְנוֹדֵד בְּיָם שִׁכּוֹר.
בְּלִי פְּרָחִים.
בְּנֵי עַמִּי אֵינָם חוֹבְבֵי עָלִים,
בָּעֵצִים הֵם רָאוּ סִירוֹת;
עַתָּה הַסִּירוֹת אֵינָן
וְהַגְּבָעוֹת חֲשׂוּפוֹת.

בַּלֵּילוֹת זָרַעְתִּי
קְלָלוֹת אֶל תּוֹךְ הַמְּשׁוֹטִים,
מָשַׁחְתִּי אֶת הָעֵץ
בְּשֶׁמֶן דָּגִים,
כִּי יָדַעְתִּי מַהוּ הַמַּסָּע
שֶׁמְּצַפֶּה לִי.
סִפּוּרָם שֶׁל בְּנֵי עַמִּי
כָּתוּב עַל הַמַּיִם.
רֻבּוֹ כְּבָר נִשְׁטַף בַּזֶּרֶם.

סָבִי
הִכִּיר אֶת הַמַּעֲשֶׂה
אַךְ לֹא הָיָה מוּכָן לְסַפְּרוֹ.
רוּחַ הָרְפָאִים שֶׁלּוֹ יוֹשֶׁבֶת בַּיַּרְכָתַיִם
וְאוֹמֶרֶת:

הֶעָתִיד
הוּא נָתִיב אֵיתָן,
חֲתֹר בְּכֹחַ.

מעולם לא שמעתי על סירת Currach (סירת דייגים פשוטה, אופיינית למערב אירלנד ולסקוטלנד), אין לי שורשים איריים, ובכל זאת, כבר בקריאה הראשונה עורר בי השיר הזה תחושת קרבה, ידיעה, היכרות והיזכרות. לכאורה, קרטיס ממקם את מסעו בהקשר תרבותי וגאוגרפי ספציפי באופן שמזמין להתייחס אליו כאל מסע שורשים אישי, אך תחושתי במהלך הקריאה הייתה שונה לגמרי – מסעו של קרטיס נחווה עבורי כעוסק במסעי הפנימי, באופן שאינו תלוי בביוגרפיה שלו או אפילו שלי. זהו שיר מסע במובנו הארכיטיפי, ממש כשם שניתן לראות שהאודיסאה אינה עוסקת רק במסעו של אודיסאוס, כי אם גם במסע התפתחות הנפש.

לדעתי, המעבר מן האישי אל האוניברסלי והארכיטיפי ומשם אל קריאה אישית, רגשית וטעונה של הקורא, הוא אחד הפוטנציאלים המרכזיים הגלומים בשפת השירה ומסימני ההיכר המובהקים של שירה גדולה. ריינר מריה רילקה התייחס אל איכות זו של השפה הפואטית כאל פנייה אל המתקיים "סָמוּךְ לַיָּד וּבְתוֹךְ הַמַּבָּט" (האלגיה התשיעית, מתוך אלגיות דואינו, בתרגום ש' זנדבק, הקיבוץ המאוחד, 1999). סמוך לַיד – לא בטווח מודעותנו אך גם לא רחוק מדי, מרחב שאליו מושטת שפת השירה כיד ארוכה, ומאפשרת לגעת; ובתוך המבט – לא מולו, לא כאובייקט שאנו מתבוננים בו, כי אם בתוכו ובתוכנו, כחוויה וידיעה. שם, סמוך לַיד ובתוך המבט, נמצאת ה-Currach, נמצא האי, נמצאים האם, האב והסב. שם נמצא המסע המתמשך שבלב האודיסאה המרוכזת הזו.

שלא כמו בסיפור האודיסאה, יעדו ותכליתו של המסע אינם נמסרים לכל אורך השיר, ועבורי מחזק הדבר את היכולת לקריאה פנימית ואישית – ההקשר התרבותי והגאוגרפי ברור, כפי שציינתי, אך טשטוש התכלית והיעד הופכים את המסע למסענו, למסע המסעות המתמשך.

טשטוש התכלית והיעד כרוכים גם ברובד נוסף של משמעות הפועם בשיר – התנועה בין ידיעה לאי־ידיעה ובין שִכחה לזיכרון. עיקר הצידה לדרך שהדובר נוטל עימו למסעו (אתייחס אליה מיד בהרחבה) עשוי משברי מראות וזיכרונות. סיפורם של בני עמו נשטף במים, ורוחו של סבו – שותפו למסע – אינה מוכנה לספר לו את הדברים. זהו מסע אל מקום שנשכח או שלא היה ידוע מעולם, ולכן התעוררות התחושות והחיבור המחודש אל חלקי הנפש הנשכחים הופכים ליעדו ועיקר תכליתו.

ארבעה מתוך ששת בתי השיר עוסקים בהכנות למסע ולא במסע עצמו, והדבר עורר בי אסוציאציה לסיפור המבול המקראי. הנחיותיו המפורטות של אלוהים לנח – בייחוד סביב בניית התיבה – והכנותיו המדוקדקות של נח לקראת ההפלגה נפרשות על פני שני פרקים (בראשית ו 13 – ז 9). התיאור המדוקדק של הבנייה וההכנה מוסיף לסיפור המסע הן של נוח והן של הדובר ממד טקסי של חניכה והתכווננות פנימית. כמו כן, בשני המקרים, לתפיסתי, מדגיש הדבר את מעמדו של המסע כאירוע בעל חשיבות כשלעצמו, חשיבות שאינה תלויה ביעדו.

ההכנות למסע מתקיימות על פי המתכונת המוכרת לנו היטב ממעשיות־עם שבהן יוצאים הגיבור או הגיבורה למסע, מצוידים בשלושה חפצים או שלוש מתנות (לדוגמה, "שלושה גמדים ביער", "שלוש הנוצות", "כל מיני פרוות", "הכלה האמיתית" – כולן מאוספם של האחים גרים) שיסייעו להם בדרכם. הדובר מתאר שלוש שלשות שכאלו – שלושה דברים שמהם בנה את סירתו, שלושה סיפורים שסיפר לו אביו ושלושה מראות של האי. תהיה זו טעות, לתפיסתי, לנסות ולנתח ניתוח סימבולי של כל אחד ואחד ממרכיבי הצידה, ומוטב להתבונן בהם כמכלול, היות שקרטיס כותב "'סמוך ליד ובתוך המבט", וכך מתוארים הדברים שהוא נוטל עימו למסעו – הם אוצרים חוויה ומעוררים רגש עז. למעשה, הכנותיו של הדובר פרדוקסליות. הוא בדרכו להבין דבר מה על אודות בני עמו ושורשיו העמוקים, והכנותיו הפוכות לאלו שהיינו מצפים ממנו כבן לאותו עם. בשעה שאבותיו "בעצים ראו סירות" ומתיאורם את הסירות עולה נימה מעשית גרידא ודלה ברגש, הכנותיו למסע נטולות היבט פרקטי באופן מובהק. דומה לפיכך שבמסעו יש גם היבט מפצה – הוא מחלץ מתודעתו כל מה שמסתתר בו היבט רגשי. בהקשר זה יש להדגיש שהדובר אינו מייפה את הרגש, ההפך, הוא מבקש לחוות את הדברים כהווייתם. לדוגמה, הוא נוטל עימו שלושה מראות של האי, ובאופן בולט שלושתם דומים למדי, אין בהם מראה מנחם או מאזן. התעוררות תודעתית כרוכה בהיישרת מבט אל הנוף הפנימי והחיצוני כפי שהוא – כזה הוא האי וכזה הוא האזור הנפשי שהוא מייצג.

מעניינת במיוחד הצטיידותו של היוצא למסע בכל הכרוך באיכות הנשית והאימהית. בתיאור בני עמו בולט היסוד הגברי – אנשים קשוחים ומעשיים שכפפו את ייצוגיה של האם הגדולה – אם האדמה – לצורכיהם. אנשים שנפרדו מעקרון האם, התנכרו אליו ובעקבות זאת התקשחו ועברו תהליך של הידלדלות פנימית המיוצגת באמצעות הפיכת האי לצחיח (בדומה למיתוס של איאקוס, שליט האי אגינה, שאנס את אמו וכעונש הכתה הרה את האי בבצורת קשה, ובדומה למיתוס על דמטר ופרספונה, שבו דמטר מטילה על הארץ בצורת בעקבות חטיפת פרספונה בתה בידי האדס אל השאול). ממרכזיותה של ההצטיידות ביסוד הנשי והאימהי אנו למדים על גודל המחסור באיכות זו. הדובר "מוציא מים מן הסלע" ומחלץ את האיכות הנשית מן המעט הקיים. לצורך בניית הסירה הוא נוטל חוט מחולצתה של אישה בדימוי שיש בו תערובת מופלאה של ארוטיקה עדינה ותחושות של חסך וגעגוע. כהמשך לדברים, את זיכרון האם, ולתפיסתי גם את איכותה כמתקיימת בנפשו, הוא צריך לחלץ מתוך האב, כמו גם את מבטה ותפילותיה – שני ייצוגים נוגעים ללב של אם נעלמת, אם שנִגפה בפני העיקרון הגברי, שדווקא הספציפיות שלהם מעידה על נדירותם וערכם עבור המשורר. מעניין להבחין שצידתו של האב נמסרת כסיפורים, והדבר מעיד עוד יותר על ההתרחקות מן החוויה המלאה והזכרון החי. נוסף על שני הסיפורים על האם מקבל הדובר מאביו, כסיפור, "כַּמָּה מַסְמְרִים חֲלוּדִים / מִדֶּלֶת הַמִּטְבָּח" בדימוי מטלטל נוסף של קושי, דלות וחסך.

למרות שיעדו ותכליתו של המסע אינם ידועים, הדובר מבין היטב את אופיו של המסע והקשיים העומדים בפניו. בבית הרביעי הוא זורע קללות אל תוך המשוטים ומושח את סירתו בשמן, במה שהבנתי כהצטיידות אחרונה בשתי הגנות מפני הקושי והכאב המצפים לו – אחת מהן היא הגנה באמצעות זעם המופנה כלפי חוץ. את סירתו הוא בנה בשתי ידיו, ומעניין לחשוב על הקשר בין מלאכת בניית הסירה למלאכת כתיבת השיר – מלאכות שעיקרן החייאת אזורי תודעה שיָבשו והקשר עימם אבד. גם הקשר עם הסב, כנציגם של אותם שורשים ביוגרפיים ונפשיים, אבד. הוא "הִכִּיר אֶת הַמַּעֲשֶׂה / אַךְ לֹא הָיָה מוּכָן לְסַפְּרוֹ". אולם מלאכת הבנייה, היא מלאכת הכתיבה, היא מלאכת יצירת המגע עם המרחב הפנימי הנשכח, עושה את שלה. באופן מפתיע ומרתק רוח הסב משחררת מן העבר ומפנה באופטימיות ובעוז אל העתיד. אולי כך נשמעות רוחות העבר שהוטמעו אל תוך התודעה והופכות במעמקי הנפש לעצמה וחכמה: "הֶעָתִיד / הוּא נָתִיב אֵיתָן, / חֲתֹר בְּכֹחַ".

טוני קרטיס, "שלושה מראות של האי". מאנגלית: ליאור שטרנברג. קשב לשירה, 2018.

.

» שירים של קרטיס מתוך המבחר "שלושה מראות מן האי" פורסמו במדור וּבְעִבְרית בגיליון 36 של המוסך.

» עוד רשימות של גיא פרל במוסך: על שירים מן העיזבון של חנה ארנדט; על ספרה של מיה טבת דיין "לאן שנצוף שם בית"; על הספר "חותמת חום" לנועה שקרג'י

» במדור וַתּקרא בגיליון המוסך הקודם: ליאת קפלן קוראת את "רגע אחד" של נתן זך

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

האור בקצה המנהרה

מאת יובל פז

.

המנהרה נזכרת בסיפור גדעון, והיא מילה יחידאית במקרא: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד-מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים. וַתָּעָז יַד-מִדְיָן עַל-יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת-הַמְּעָרוֹת וְאֶת-הַמְּצָדוֹת. וְהָיָה אִם-זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי-קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת-יְבוּל הָאָרֶץ עַד-בּוֹאֲךָ עַזָּה; וְלֹא-יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר (שופטים ו 1–4). הופעה קדומה זו של המנהרה מכוונת למקום מסתור והצלה מפני האויבים שבוזזים את הארץ. גם היום יש למילה 'מנהרה' משמעות בהוויה הביטחונית של ישראל. ההקשר המקראי של המילה בספר שופטים מהדהד את מציאות החיים בעזה ובישובים העוטפים אותה. המנהרות הפכו לצינור חמצן עבור הפלסטינים ולאיום ביטחוני על הישראלים שחיים בישובים העוטפים את הרצועה. בספרו החדש, המנהרה, חורג א.ב. יהושע מהמשמעות המוכרת של חפירת מנהרה כמקום מסתור מתחת לאדמה. בסיפורו, מטרת המנהרה היא להסתיר שלושה פלסטינים שמתגוררים על כברת אדמה הנמצאת על גבעה: כלי הרכב שיחלפו במקום, הם אשר יעברו דרך המנהרה. היפוך זה מתריס באופן אירוני כנגד החלוקה של הארץ, שלפיה החזק השולט נמצא מעל האדמה, ואילו החלש הנדרס – תחתיה. האינוורסיה הפוליטית שמציע יהושע ברעיון המנהרה זוכה להקשר מקורי, אידיאולוגי במהותו ואופטימי מעצם האמונה בהיתכנותו – זאת אם ניזכר במשמעות הנגזרת מהמילה 'מנהרה', שמקורה אולי בשורש נה"ר במשמע אור.

במרכז המנהרה ניצבת דמותו של צבי לוריא, בן 72, מהנדס דרכים בכיר בגמלאות אשר מאובחן כלוקה בתחילתו של שיטיון. עלילת הרומן מתפתחת בשני קווים מקבילים – האחד עוקב אחר המחלה ההולכת ומכרסמת את מוחו של הגיבור עד כדי ערעור זהותו, והאחר מתאר את הצטרפותו של לוריא למהנדס דרכים צעיר, עשהאל מימוני שמו, בפרויקט תכנון של כביש סודי עבור הצבא, שמשמעותו הרס הגבעה שעליה מסתתרים אב, בתו ובנו, שב"זים (שוהים בלי זהות) שנמלטים הן מהרשות הפלסטינית הן מהרשויות בישראל. כאשר לוריא מתוודע למורכבות הפרויקט שאליו הוא הצטרף, הוא מבין במוחו המתנוון לאיטו את הצורך בחפירת מנהרה אבסורדית שתמנע את הרס הגבעה.

אפשר לראות במנהרה השקפת עולם מגשרת שרואה לנכון לפתח את הארץ, ואף לעמוד בצרכים הסודיים של הצבא, מבלי לפגוע ביושביה מקדמת דנא שאינם יהודים. עצם הרעיון הגיוני ביסודו, ובוודאי הומניסטי, אלא שבמציאות הסבוכה של הסכסוך ארוך השנים, מעטים רואים בו רעיון סביר. כך הופכת המנהרה לאפשרות ראויה רק בעיני מי שמאשרים את ישיבתם בארץ השב"זים – כל אחד מהמניעים האישיים-אינטרסנטיים שלו. במובן זה ניתן לראות במנהרה סמל לחתירה תחת העמדה הרווחת בחברה הישראלית, המקדשת כל סלילת כביש, זניח ומיותר ככל שיהיה, כמו גם הפקעת שטח, משמעותי ככל שיהיה, מטעם הצבא, גם במחיר פגיעה בזכויות אדם בסיסיות של מי שאינם יהודים.

יהושע חופר בספרו מעין מנהרת זמן המפיחה רוח חיים מדומה בתקופה הנבטית כדי לאפשר את קיומו של מיעוט מבוטל אשר נבלע תחת האתוס הציוני של כיבוש הארץ וחזון הפרחת השממה של בן־גוריון, החוזר ומגיח ביצירה כרוח תועה של התנועה הציונות ההיסטורית שאיבדה את דרכה. בחסות השיטיון מצטרף לוריא לפתרון שהוא לא הגיוני בעליל מבחינה כלכלית, אך הוא המוסרי ביותר מבחינה אנושית. האופן המתוחכם או המגוחך (תלוי בנקודת המבט) שבו הפתרון ההזוי קורם עור וגידים, רומז לא רק לשיטיון האישי של מוביל רעיון המנהרה, אלא גם לשיטיון הממסדי שבעטיו היא מאושרת, ולקיהיון הפוליטי, שבגללו הקמתה מחויבת אם בוחרים לכבד את זכות המיעוט לחיים נסבלים תחת מעטה של "כבוד האדם וחירותו".

בניסיון להניח מהם חיים נסבלים יש להתעכב מעט על המושג 'זהות', שבעשורים האחרונים נסמכת אליו המילה 'פוליטיקה'. הזהות כוללת את המאפיינים הייחודיים של האדם, הנרכשים ומתפתחים מרגע לידתו ולאורך חייו, תוך יחסי הגומלין עם סביבתו. בזהות יש מרכיבים מולדים, כמו סטטוס שיוכי, ויש מרכיבים נרכשים ומשתנים, כמו מקצוע. די אם נזכיר את אריקסון, שהגדיר את זהות ה'אני' בחיבורו "זהות נעורים ומשבר" כתחושה פנימית של הפרט – של ידיעת עצמו, דרכו ומטרותיו בעתיד. להבנתו מושג ה'זהות' הוא אוסף של הזדהויות המתארגנות על ידי האישיות המתפתחת מחד גיסא, ומארגנות ומכוונות אותה מאידך גיסא. פוקו, בספרו "לפקח ולהעניש", הציע לאתר את המנגנונים שבאמצעותם נעשתה לסובייקט המודרני אובייקטיביזציה. תוך התמקדות לכאורה באינדיווידואל ובזהותו הפרטית, הוא הציב אותו בתוך טקסטורות תרבותיות ופוליטיות של כוח, של מיון, של נרמול ושל משמעת. הוא זיהה את המוסדות הטוטאליים של החברה (כגון בית סוהר, בית ספר, בית חולים) כאחראים על הבקרה של קבוצות זהוּת, נורמטיביות וחריגות כאחת, והפעלתן כרצון הממסד. חיבור הגדרתו של אריקסון למשנתו של פוקו באשר ל'זהות' עשוי לשמש מפתח להבנת משבר הזהות שמשרטט יהושע בספרו.

הגדרת שלושת הפלסטינים שעל הגבעה כ"שוהים בלי זהות" מרחפת מעל היצירה כאות קלון למציאות הישראלית המעלימה כל זהות שאינה תואמת את זו היהודית. כך זוכים באופן תמוה האב הפלסטיני, בתו ובנו לשמות עבריים סמליים: ירוחם יסעור, איילה ועופר – שמות שאמורים לכסות על זהותם האמיתית. השמות הללו, שרומזים לתנועה חופשית במרחבי הטבע, ניתנים להם מפי שיבולת, ישראלי מפוקפק, קצין צבא בעבר, איש רשות הטבע והגנים בהווה, הפורשׂ עליהם חסות ובייחוד על הבת, שבה הוא מגלה עניין מיוחד, ככל הנראה רומנטי. שלושת הפלסטינים לכודים בין זהויות באופן שמותיר אותם תלושים מכאן ומכאן, או גרוע מכך – בסטטוס של לא־קיימים.

אך יהושע אינו מסתפק בכך. עמדתו הפוליטית נוגעת בהיבטים נוספים בספר, כמו האופן שבו הוא מטפל בזוגיות, אהבה ומשפחה. ניתן למשל לזהות הקבלה מעניינת בין לוריא האב, בנו יואב ובתו אביגיל, לאב הפלסטיני, בנו ובתו. בשני המקרים מדובר באבות שנעשו תלויים בילדיהם, מי בשל שיטיונו ומי בשל ביטול זהותו. ניתן לראות בשיטיון זהות חדשה המאפשרת חשיבה יצירתית ופעולה שוברת מוסכמות. ההבדל המשמעותי בין שתי המשפחות הוא שלוריא נתמך בידי אשתו המסורה והאוהבת, בשעה שרעהו הפלסטיני איבד את אשתו האהובה, והניסיון הנואש להצילה ממחלת הלב שממנה סבלה הוא שהוביל להסתבכותו עם הרשות הפלסטינית. האהבה אפוא היא מניע משותף לשני הצדדים. בזה הפלסטיני היא מובילה לאובדן זהות ובזה הישראלי היא משמרת את הזהות. זוהי עמדה חשובה שהיצירה נוקטת, שכן בצד הישראלי נשמרת שלמות המשפחה, ובהכללה גם שלמות "העם" היהודי, ולעומת זאת בצד הפלסטיני היא מפרקת את שלמות המשפחה, ובהכללה גוזרת קריעה של "העם" הפלסטיני. לאשתו של לוריא, שהיא רופאת ילדים במקצועה, יש תפקיד ממשי וסמלי בשמירת בריאותו של הדור הצעיר, שיגדל ויכתיב את פניה של החברה הישראלית. מנגד, בצד הפלסטיני לא רק שאין רפואה, אלא אין כלל דמות אם, והלב, כסמל לחום ולחמלה, חולה ומת. על כן, גם מושג האהבה משחק תפקיד פוליטי בולט ביצירה; אפשר לזהות סמליות בהעמדת ה"לב" הפלסטיני הקורס וה"מוח" הישראלי המתנוון זה מול זה, אולי כעין מראה מעוותת שבה משתקפות הזהויות השונות.

בריאיון שהתקיים עם יהושע בצאת הספר הוא אמר: "מה שעניין אותי בכתיבה זה האופן שבו השיטיון משנה את האדם. מוציא ממנו דברים חדשים. גבול החירות שלו נעשה יותר נזיל. יש לו חופש להוציא דברים אמיתיים יותר, שקשה היה לו לומר אותם קודם לכן. כאילו השכל המפקח, זה שאומר מה אסור ומה מותר להגיד, נעלם" (ידיעות אחרונות, 13.7.18). ואכן מה שהתבקש להצטייר כסיפור טרגי על הידרדרות של אדם המאבד את צלילות דעתו, הופך בכתיבתו המיוחדת של יהושע לקומדיה כמעט. אפיזודה משעשעת במיוחד מתארת את האופן שבו לוריא מגיע אל מכתש רמון במכוניתו מבלי שהוא נוהג בה, לאחר שרישיון הנהיגה נשלל ממנו. הוא נדרש לשקר בדרך צלולה ביותר כדי לשכנע אנשים זרים שפגש להסיע אותו במכוניתו אל המדבר, שכן הוא מבקש לראות במו עיניו את מימוש תוכנית המנהרה שלו. זוהי דרך העיצוב המרכזית שיהושע נוקט כדי להרחיק את הדמנציה מן האישי ולקשור אותה אל הלאומי. באותו ריאיון אמר: "ידעתי מההתחלה שאני רוצה לתאר את השיטיון בשלביו הראשוניים בלבד. נכתבו כבר ספרים על דמנציה עמוקה ואני לא רציתי לכתוב ספר כזה. רציתי לשמור על היכולת ההומוריסטית, על איזון בין הטרגי והקומי. […] אחת הבחירות שלי הייתה לא ללכת עם לוריא עד הסוף. לא ללכת עד ההתפוררות. רציתי לקחת מהשיטיון את הסימבוליקה, את המסקנות האלגוריות, אבל לא להיכנס לחשכה המוחלטת".

בנקודת ההכרעה בשאלה אם תוכנית המנהרה תצא לפועל או תיפסל, מתממשת בחירה זו של יהושע: "ומנוע השיטיון נובר בזריזות בחומר האפור שלו, ובצלילות הולכת ומתחדדת נשלפת מן הנפתולים דרך גלילית הררית וירוקה – כביש סלעי ותלול מאוד בין תרשיחא לעין זיו" (עמ' 291). מכאן נסללת הדרך של לוריא לשכנע את כל המתנגדים כי רעיון המנהרה לא רק שאיננו הזוי, אלא שהוא בבחינת הפתרון המושלם. כך הופך השיטיון להיגיון, ומי שהולך ומאבד את אחיזתו במציאות מתגלה כבעל הדמיון הפורה אשר מעצב את המסקנות האלגוריות של הרומן, בדבר תפקידה הכפול של המנהרה: גם לחבר וגם להפריד.

ברגע של פיכחון לוריא מסכם את מצבו באוזני אשתו: "היום בישיבה כנראה הזיתי כביש גלילי שהתמוטט, ומנהרה שלא היתה ולא נבראה, ואותו דרוקר, אולי מרחמים עלי, אישר למימוני את המנהרה. את, דינה, תיזהרי אתי. אל תבני עלי כלום. אני שוקע, אני מבולבל, לא יודע איזה יום היום" (עמ' 298). במילים אלו הופך יהושע את הקוראים לשותפי סוד שנותר חבוי מעיניהם של ה"מומחים". זהו ביטויו של התעתוע בין זכירה לשכחה, בין אמת לשקר, בין אטימות לב לחמלה – הן במישור האישי והן במישור הלאומי של היצירה. ואם ידוע לכל כי השיטיון מוליך את המוח ואת הנפש של האדם החולה אל מחשכים ששום מנהרה לא תוכל לפרוץ דרכם ולהאיר, הרי אפשר להסיק מהמנהרה האבסורדית והמטאפורית של יהושע לאן מוביל אותנו, לדידו, הרעיון של מדינה דו־לאומית.

ואולי באופן פרדוקסלי האור בקצה המנהרה הוא דווקא כן השיטיון. תארו לעצמכם מגפת דמנציה אוטופית שתשטוף את הארץ, תבטל את היכולת לזכור מה היה כאן פעם ומי קדם למי, תטרוף את ההיסטוריה ותעלים את הבדלי הזהויות, כך שכל בני האדם יהיו פשוט בני אדם, בלי עבר, בלי מוצא, בלי זהות (שב"זים בארצם). או אז יוכלו כולם להיכנס יחד אל תוך המנהרה שהיא הארץ הזאת, ולראות שבקצה שלה יש אור גדול, נהרה של פיוס ושלום.

יובל פז הוא דוקטור לספרות ומשורר. מלמד בכפר הנוער אלוני יצחק ובמכללת סמינר הקיבוצים. ספר שיריו "תן למפלצות בשקט" ראה אור ב-2013. שיריו התפרסמו בגיליונות 3 ו-25 של המוסך.

א.ב. יהושע, "המנהרה", הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018.

.

» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: אורית נוימאיר פוטשניק על "מה אתה מסתכל על" של תמר מרין

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן