מיוחד | על קסמן של חבורות סודיות, במלאת 50 שנה למותה של הסופרת איניד בלייטון

דנה אלעזר־הלוי, שתרגמה מספרי "השביעייה הסודית" לעברית, חוזרת לקרוא בסדרת הילדים האהובה

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
29.11.2018

.

"החבורה הכי טובה בעולם": קריאה חוזרת ב"השביעייה הסודית" של איניד בלייטון

מאת דנה אלעזר־הלוי

 

"כדאי שנכנֵּס אסֵפה של 'השביעייה הסודית'," אמר פּיטֶר לג'נֶט. "לא היתה לנו אסֵפה כבר המון זמן."

כמו כל ילד וילדה ראויים לשמם בסוף שנות השבעים בתל אביב, גם לי הייתה חבורה. אני לא זוכרת הרבה מהחבורה הזאת – לא מי היינו ולא מה עשינו – אבל זוכרת היטב את אתר האסיפות שלנו: חדר הכביסה שעל הגג אצלי בבית, בשדרות נורדאו ליד פינת דיזנגוף. שם, בחדרון הקטן והמוצל, ליד חבלי הכביסה, רגע לפני השקיעה הוורודה בין הגגות, ישבנו ודיברנו ודיברנו, אלוהים יודע על מה.

האסיפות האלה, מסעירות ככל שאולי היו, היו רק הד חיוור לפגישות של החבורות שעליהן קראנו כולנו בספרים. מי לא רצה להציל את מגרש המשחקים כמו החבורה במחניים? מי לא רצתה לתפוס גנבים כמו אמיל וחבריו? מי לא רצה להציל חבר מידי מרגל כמו בשמונה בעקבות אחד?

מכל החבורות הספרותיות, נדמה לי שבזיכרון של בני דורי נחקקו בעיקר שלוש חבורות, אולי בגלל ריבוי הספרים שעסקו בהן. אחת היא "משלנו", והיא חסמב"ה של יגאל מוסינזון. השתיים האחרות – השביעייה הסודית והחמישייה הסודית – נכתבו בארץ אחרת, גשומה ואפורה, וגיבוריהן הם ילדים אנגלים שגרים בבתיהם האנגליים ורוקחים את מזימותיהם אגב כרסום רקיקי זנגוויל (עוגיות ג'ינג'ר בתרגומים החדשים מעשה ידַי). ובכל זאת, החבורות האנגליות האלה הצליחו לשבות את ליבנו, ילדי ישראל, ולא רק את ליבנו שלנו: מיליוני ילדים בכל רחבי העולם קוראים עד היום בהתלהבות את הספרים האלה שנכתבו בשנות הארבעים והחמישים והשישים של המאה הקודמת. רק לפני עשור, ב-2008, זכתה בלייטון בתואר סופרת הילדים האהובה בבריטניה – יותר מרואלד דאל, יותר מג'יי־קיי רולינג.

מה יש בחבורות של בלייטון שעובד כל כך טוב? את התשובות חיפשתי בספר הראשון של השביעייה הסודית, שמיועד לילדים קטנים יותר ומציג באופן סדור ובהיר את האידיאה של החבורה הבלייטונית.  

"בבקשה תגידוּ את הסיסמָה!" [פיטר, במכתב לחבורה]

החבורה הבלייטונית מושתתת על שתי אבני יסוד: סודיות ואקסקלוסיביות. כמובן, הא בהא תליא. יש לנו סוד, ורק אנחנו יודעים אותו. בפתיחת השביעייה הסודית יוצאת לדרך, הספר הראשון בסדרה, מפציעים שני הסמלים העליונים של הסודיות הבלבדית הזאת. הראשון בהם הוא הסיסמה. פיטר ואחותו־סגניתו ג'נט, מייסדי החבורה, דורשים מכל בני השביעייה לדקלם את הסיסמה עם כניסתם לאסיפה. ומיד ניצת משהו בנו, הקוראים והקוראות. גם אנחנו רוצים לדעת את הסיסמה. גם אנחנו רוצים להיות חלק מהחבורה. וברור לנו שהזכות הזאת שמורה רק למתי מעט נבחרים. אף אחד לא רוצה להיות סוזן, אחותו המעצבנת של ג'ק, שעושה כל שביכולתה לגלות את הסיסמה אבל לעולם־לעולם לא תתקבל לחבורה.

כדי להיות בחבורה, צריך לא רק לדעת את הסיסמה. צריך גם תג. הו, התג! החותם העליון המאשר לבני החבורה את השתייכותם לחוג המצומצם ורם המעלה הזה. התג אינו אלא סיכת כפתור קטנה ועליה האותיות שב"ס, לציון "השביעייה הסודית", ובכל זאת, אי אפשר בלעדיו. בספר הראשון בסדרה, התג הוא לא רק אחד מסמלי האקסקלוסיביות הנחשקת, אלא גם המנוע לעלילה כולה: ג'ק האומלל מאבד את התג כבר בתחילת הספר, ובמסע לחיפושו מתוודע לתעלומה שיפתרו בני החבורה.  

"אולי נפתוֹר איזו תעלוּמָה או משהו כָּזֶה?" הִציע ג'וֹרג'.

אין חבורה בלי הרפתקה. ההרפתקאות של בלייטון נפתחות בדרך כלל בתעלומה כלשהי, שהדרך לפתרונה רוויה מסתורין, סכנה ושלל הפתעות ומהמורות. כדי לפתור את התעלומה, בני החבורה נדרשים לגלות מידה גדושה של אומץ לב ותעוזה, תבונה ותחכום. והמטרה? תמיד מטרה טובה. לתפוס את הגנבים, להחזיר את הילדה החטופה לחיק משפחתה, להציל את החבר מידי דודיו הרשעים. ובמקרה של הספר הראשון בהשביעייה – לשחרר לחופשי את הסוס קֶרִי בְּלוּ שנחטף בידי פושעים תאבי בצע, ושזעקותיו בשבי החרידו את בני החבורה הצעירים.

עם פתרון התעלומה וסיומה של ההרפתקה, בני החבורה זוכים לא רק לסיפוק אדיר אלא גם להכרה, ולא סתם הכרה, אלא זו המענגת מכולן: הכרה מצד המבוגרים. "טוב, נראה שהילדים עשו בשבילנו את רוב העבודה," אומר מפקח המשטרה בסוף הספר הראשון, עם שחרורו של הסוס ביש המזל. והקתרזיס מהמחמאה הזאת הוא לא רק של בני החבורה – הוא גם שלנו, הקוראים. גם אנחנו היינו אמיצים ונבונים, גם אנחנו עשינו את העבודה.  

"אל תַּפריע לי, אני רֹאש החבוּרה" [פיטר לקולין]

בחבורות, לכל אחד יש תפקיד. הראשון בהם הוא המנהיג, והמנהיג הבלתי־מעורער של השביעייה הוא פיטר. גם לג'נט, אחותו וסגניתו, שמור בחבורה מעמד רם, והיא אכן נוזפת בחבריה על ימין ועל שמאל, אבל פיטר הוא ללא ספק הפוסק העליון. אלה אינם התפקידים היחידים של פיטר ושל ג'נט. יש להם גם תפקידים ספרותיים, ואלה מתמצים בדרך כלל בתכונה מרכזית אחת או שתיים. אם פיטר לא יהיה רודן (במידת מה) ובטוח בעצמו יתר על המידה, ג'ק לא יוכל להתייחד בתכונתו העיקרית – היחיד שמוכן לעמוד מול פיטר ולהתווכח איתו – וקולין וג'ורג' לא יוכלו להתבלט באפרוריותם. וכך זה עובד גם עם הבנות: אם ג'נט היא האמיצה והאחראית, הרי פאם וברברה הן קלות הדעת והפחדניות (ובכל זאת תורמות את תרומתן לחבורה – כל חבר בחבורה תורם את תרומתו).

התפקיד החשוב ביותר בשביעייה שמור למישהו שאפילו לא נספר במניינה, והוא כמובן סקֶמפֶּר הכלב ("קפצן" בתרגום הישן). סקמפר הוא האלטר אגו של בני החבורה, ולעולם שש אלי הרפתקה. "סקמפר הלך עם פיטר, קולין וג'ק, בזנב מורם בגאווה," מספרת בלייטון, "וגם הוא הרגיש חשוב מאוד. […] אין פלא שהוא הרים את האף מול כל כלב שפגש." והנה לנו תיאור תמציתי וקולע של גאוות בני החבורה כולם.

אם כבר מדברים על חלוקת התפקידים, אי אפשר שלא להזכיר במילה את דברי הביקורת הקשים שספגו ספריה של בלייטון על החלוקה המגדרית שבהם. אצל בלייטון, הבנות מסדרות את הלימונדה ואת העוגיות, והבנים מתכננים את הפעולה. בספר הראשון בשביעייה, למשל, פיטר פוסק שרק ארבעת הבנים יֵצאו למימוש השלב החשוב והקריטי בהרפתקה. אפשר לומר על כך הרבה דברים, ודברים רבים אכן נאמרו ("ילדינו ראויים ליותר מזה!" כתבה מישהי במאמר באנגליה שביקר את בלייטון על שוביניזם, גזענות ופשטנות ספרותית).  

"כדַאי שנשלַח הוֹדעה לשאַר החבֵרים" / "הָבָה נשלַח הוֹדעוֹת לחֶברַיָה"

לא רק התכנים של בלייטון זכו לביקורת, אלא גם השפה שבה כתבה. בימיה היא הואשמה בשימוש בשפה פשוטה ודלה מדי. בשנים האחרונות נטען כי ספריה כתובים בשפה מיושנת ובלתי נגישה. ב-2010 הכריזה הוצאת "הוֹדֶר" באנגליה על כוונתה לפרסם גרסה חדשה לספריה של בלייטון. ראשית שופצו ועודכנו ספרי החמישייה הסודית. "השינויים הרגישים", כפי שהגדיר זאת נציג ההוצאה בריאיון, נגעו בחלקם לענייני תקינות פוליטית. אן, למשל, הילדה הקטנה בחבורה, שבגרסה המקורית אהבה תמיד לשחק בבובות, העדיפה בגרסה החדשה לשחק בדובי פרווה. אבל ברובם היו התיקונים קשורים בשפה. father ו-mother עודכנו ל-dad ו-mum, peculiar הוחלף ב-strange. הקהל לא אהב זאת. וליתר דיוק, המבוגרים ששמרו על יחס נוסטלגי כלפי הספרים לא אהבו זאת. הילדים היו אדישים. הם אהבו את הספרים כך וגם כך.

בעברית נעשה ניסיון דומה. ב-2011 ו-2012 פרסמה הוצאת "אחוזת בית" בתרגום מחודש ארבעה ספרים של השביעייה וארבעה של החמישייה. מלאכת התרגום נמסרה לידיי. המטרה הייתה ברורה: לעדכן את שפת התרגום לשפה שתהיה נגישה לקוראים של ימינו. כמו רבים מבני דורי, גם לי שמורה פינה חמה בלב ל"חברַיָה" של פעם ולמשפטים כמו "ובכן, הנלך למסור את ההודעות הסודיות?". כולנו אסירי תודה לנצח לאבנר כרמלי, הלוא הוא שרגא גפני, שהעשיר את עולמנו במאות תרגומים וספרים פרי עטו. אבל העדכון היה נחוץ. הכלב קפצן חזר להיות "סקמפר", והשפה בכללה חזרה להיות מה שבלייטון ביקשה שתהיה: פשוטה ומובנת. הלימונדה נשארה לימונדה.

והנה, למרות השפה העדכנית, ההוצאה המחודשת של ספרי בלייטון לא זכתה בישראל להצלחה כבירה, לפחות לא כזאת שהצדיקה תרגום מחודש של עוד ספרים בסדרה. אולי טעינו כשבחרנו להוציא את הספרים בעטיפות הנוסטלגיות מפעם ולא בעטיפות ואיורים עכשוויים יותר. ואולי משהו בסיפורים עצמם התיישן.

ובכל זאת, הקסם שבחבורה לא פג. מה שבלייטון הבינה לפני כשמונה עשורים תקף גם היום: ילדים אוהבים חבורות. הם אוהבים להשתתף בהן, ואוהבים – עדיין – לקרוא עליהן.

 
דנה אלעזר־הלוי היא סופרת ילדים ונוער, זוכת פרס דבורה עומר, מחברת סדרת מותחני הריגול "שליחות חשאית" (אחוזת בית / ידיעות ספרים). תרגמה שמונה מספריה של איניד בלייטון בתרגום מחודש לעברית.
 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_38-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו