מסה | לכבוד החנוכה: אביבית משמרי על ספרות ניסים

"בספרות, הנס מתבקש מעצם קיומו של האישי, החד־פעמי, כי רק אז האחד למיליון נראה פלאי באמת."

מסה
תמיר דוד, מזונות, פיגמנטים וגואש על בד, 169X145 ס"מ, 2015

.

אחד למיליון: על ספרות ניסים

מאת אביבית משמרי

.

שתי אחיות עניות יוצאות לשוטט ומוצאות אוצר המאפשר להן להינשא לבני עשירים ולחלץ את משפחתן מעוני מרוד. כך מסתיימת העלילה של "הכנסת כלה" של עגנון, והרושם ברור: מדובר בנס משמיים.

בכל המוצא זוכה של סטיבן קינג קורה דבר דומה מאוד: ילד מוצא אוצר חבוי, והאוצר מציל את משפחתו מהידרדרות כלכלית והתפרקות. אלא שכאן אין נס משמיים, מדובר בצירוף מקרים ותו לא. הוא נראה הגיוני מאוד, ולקוראים ידוע היטב מי החביא את האוצר מלכתחילה ומדוע, וכיצד הגיע הילד דווקא למקום המחבוא.

אז האם מציאת אוצר בזמנים קשים היא נס או לא? הרבה תלוי כמובן באופן פרישת העלילה: ב"הכנסת כלה" האוצר הוא בבחינת דאוס אקס מָכינה שמאפשר סוף טוב לתלאות הגיבור ומשפחתו, ואילו בספר של קינג מציאת האוצר היא רק טריגר, מין מאורע מחולל שאחריו מתחילה סדרה של עימותים אלימים שסופם מתברר מאות עמודים לאחר מכן.

משמע, אי אפשר להפריד בין האופן שבו הסיפור מסופר ובין הכרזה על נס. הנס גלום בסיפור.

.

הזמן והמקום

לפי "חוק ליטלווד", כל אדם עשוי להיות עֵד אחת לחודש לאירוע שהסתברותו ניסית. כלומר אירועים שאנו מכנים "נס" כלל אינם יוצא דופן מבחינה סטטיסטית.

אבל הספרות כידוע אינה עוסקת בסטטיסטיקה ובמאגרי נתונים. ספר הוא מתחם מגודר של דמויות ומקומות (גם אם יהיו עצומים ורבים, יהיו מתוחמים). ההתמקדות בדמות מסוימת מאפשרת למספר שירצה בכך להציג כנס מקרה שקרה לאדם מסוים, מפני שזה קרה לו. לא בכדי ברכת הנסים מאלצת אותנו לרדת לפרטים: "ברוך אתה … שעשה נס לפלוני במקום הזה" – מציינים אדם ומקום חד־פעמיים, ספציפיים, ללמדנו שלא מדובר ביד המקרה. בספרות, הנס מתבקש מעצם קיומו של האישי, החד־פעמי, כי רק אז האחד למיליון נראה פלאי באמת.

וכמובן, יש האומרים שכל עלילה היא נס, לא בגלל המאמץ לטוות אותה, אלא מפני שקל יותר לברור מבין אלפי צירופי המקרים האפשריים, נניח אלפי תאונות הדרכים בשנה, את אלה ששרדו, שהצילו את עצמם או חילצו אחרים, שהגיעו להישג מעניין בהמשך חייהם, או בכלל – כאלה שאפשר לומר עליהם משהו חדש. מבחינה זו, כל סיפור של אהבה גדולה הוא מעין נס, אבל יוכתר כך אם רק יכתבו אותו כראוי.

הקוראים (או הצופים), מצידם, נדרשים תמיד למידת מה של השעיית הספק כדי להישבות בסיפור לגמרי. כתב פעם התסריטאי דיוויד מאמט: "להתנגד ולהתעקש על מציאות בדרמה, פירושם לשלול מעצמנו את העונג. הרי מי יֵשב מול סרט מצויר ויחשוב כל הזמן 'רגע אחד, פילים אינם יכולים לעוף'?". נס עלילתי נשען אם כך על ההשעיה הזו והוא המשך ישיר שלה, שהקוראים נהנים להיסחף אתו.

מהצד השני של ההשעיה והציפייה לנס נמצאות הקטסטרופה והגרוטסקה. אם אנו מוכנים לקבל את הפיכתם של בני אדם לשיחי דפנה והינצלותם מרודפיהם, כלומר להשעות את הספק לשם ההנאה שבסיפור, נצטרך לקבל גם בן אדם שהופך לשרץ ענקי. המאורעות העל־טבעיים המטרידים ביצירותיו של לאבקרפט, מעשי "הזר המסתורי" של מארק טוויין, עונשם והינצלותם של חנניה, מישאל ועזריה בספר דניאל, התינוק הנולד מזיווג גבר וקופה בחסד אלוהים של ברנרד מלמוד, מדגימים גם הם ספק־פלאות כאלה, שאיש לא היה מבקש לעצמו בדעה צלולה.

.

זה טוב או רע?

בטבעו של הכיף דיוויד פוסטר וואלאס מביא מעשייה על אב ובן עניים שסוסם ברח, ומשם משתלשלת שרשרת מקרים שנחשבים טובים ורעים לסירוגין. על כל מקרה כזה אנשים ממהרים לברך או לנחם את האב, אך הוא אומר "מזל טוב, מזל רע, מי יודע?".

יש יומרה גדולה בהכרזה על נס. מצד אחד יש בהכרה במאורע היוצא דופן ענווה והודאה בכוחו של האל, ומצד שני טענה מופרזת לאחיזה בפרספקטיבה ה"נכונה" על המציאות – כאילו באפשרותנו לדעת בכלל מה "מצב האפס" ההתחלתי של קיומנו, ובהתאם לברך על כל שיפור. והרי לא פעם הנס הוא רק יחסי למצוקה הבלתי נסבלת שקדמה לו, שגרמה לאדם להתחנן לישועה. הדבר ניכר למשל ב"אמי, זכרונה לברכה" של ביאליק, שהנס נותן בו מענה רוחני לתפילה ולאמונת האם, אך לא פתרון לדחק היומיומי.

בגרסה הדתית, דפוס כזה של טוב ורע לסירוגין יכול גם לשקף עימות בין האל והשטן, כמו בסיפור איוב. אבל בסיפורים חילוניים הרושם שנוצר הוא של תהפוכות גורל אירוניות. יש לא מעט דוגמאות לדגם הזה – אגדת חורף של שייקספיר, על העיוורון של סאראמאגו, הדרך של קורמאק מקארתי. בכולם, זיהוי המאורעות הטובים כנסיים הוא חלק מהניסיון האנושי להכניס סדר בעולם שרירותי. גם כאן המבנה קובע: לו היינו מאריכים את הסיפור בעוד חמישים עמוד, ייתכן שהנס היה מצטמק ונהיה כלא היה. או כמו שמנסחת זאת מרית בן ישראל בסיפורים יכולים להציל: "האגדות העצובות ביותר הן אלה שמחזירות את גיבוריהן בסופו של דבר אל קרקע המציאות".

.

זהו גופי

מאות התרחשויות ניסיות נמצאות כמובן במיתולוגיות השונות, בתנ"ך ובברית החדשה (אף שכבר בעלילות גלגמש מסביר אוּתְנַפְישְׁתים לגלגמש שהאלים אינם מוכנים עוד לשנות את חוקי הטבע למען בני אדם מועדפים). נדמה לי שבתנ"ך עדיין יש ניסים שקשורים בשינוי טעמו או מזגו של אדם (האל מקשיח את לב פרעה או מחזק את לב הגויים שיהושע נלחם בהם, כדי להבטיח את החרמתם המוחלטת), לצד נסי התמרה חומרית (מים יוצאים מהסלע, מן יורד מהשמיים, אתון מדברת). ואילו בברית החדשה, המאוחרת יותר, יש כבר בעיקר ניסים מהסוג השני – נס הלחם והדגים, הקמת מתים לתחייה ועוד.

בהמשך הדורות זנחה ספרות הניסים הלא־דתית את שינויי האופי והטעם, כגון התאהבויות פתאומיות, ועקבה ברובה אחרי הדגם המאוחר יותר, בהיצמדה לניסים ה"חומריים" – אוצר שנתגלה, מלאך מביא בשורה וכולי. שינויי האופי והטעם מיוחסים ברובם לשיקויים שרקחו בני אדם, אולי מתוך ההבנה שמזגנו ממילא קל להשפעה ואין צורך להכתיר כל שינוי טעמים מזדמן שלנו כתוצאה של מגע אלוהי. ההתמרה החומרית הניסית, לעומת זאת, בסיפורים שבהם היא אינה מסתכמת בדאוס אקס מאכינה, מולידה תובנה אמיתית אצל הדמויות ו/או הקורא. היא מאפשרת לגיבור, לאחר שנצרף באש, זיכוך של הסבל בהמשך הסיפור.

כך קורה למשל ב"המלך הצעיר" של אוסקר וויילד (המלך מקבל באהבה את כתרו), בהקוסם מלובלין של יצחק בשביס־זינגר (יאשה מנסה להשתחרר מפחזותו וחמדנותו), בהפלא של אנה של אמה דונהיו, שבו הגיבורה המפקפקת בנס אחד מצליחה במסירותה הרבה לחולל נס שני, ואף בנסים ונפלאות של לאה גולדברג, שבו הנס הוא תוצאת התהליך שעוברת שכונה שלמה – ההיפתחות, הנדיבות והרחבת היכולת לראות אחרים.

ויש גם מקרים שבהם ההתמרה באה מאוחר מדי, כשהגיבור כבר אבוד, והנס הוא נחמה סמלית לקוראים: בלא מעט מהאגדות של הנס כריסטיאן אנדרסן יש ניסים מרירים כאלה, שעיקר כוחם בסמליותם ובתחושת המשמעות שהם מקנים לקורא, אך לא לגיבור האבוד (וראו את קצם של חייל הבדיל, מוכרת הגפרורים הקטנה ועוד).

.

שכר בעולם הזה

התפילה היא דרך מקובלת לבקש את הנס. לעיתים בדרישה עיקשת כשל חוני המעגל, לעיתים בעסקת חליפין שנקבעה בנדר – חנה המתפללת לבן קובעת לעצמה את המחיר שתשלם על הגשמת המשאלה: וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים, וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" (שמואל א, א 11), ואילו באגדה "אצבעונית" של אנדרסן, להבדיל, הפיה מחוללת הנס מקבלת שנים־עשר שילינג על פועלה. זה מחירו של הגרגר שמתוכו צמחה אצבעונית, מדגיש הסיפור, כדי להראות שמדובר בהחזר הוצאות בלבד – הכישוף אינו נושא רווחים. שהרי ברגע שמישהו עושה נס בתשלום מלא, כבר מדובר בעסק מסחרי. או בסחטנות שאין לה סוף, כמו זו שנקלע אליה הדג ב"הדייג ואשתו" של האחים גרים.

כמובן, צריך גם לדעת איך לבקש – וראו תפילה שנושא אחד הגיבורים ב"שבעה סיפורים גותיים" של איזק דינסן: "ראה ביקשתיך, אלי הטוב, שלא אהיה נשוי, אבל אם גזירה היא שאהיה נשוי, שלא יצמיחו לי קרניים. אבל אם גזירה היא שיצמיחו לי קרניים, שלא אדע. אבל אם גזירה היא שאדע, שלא אתרעם" (תרגם אהרן אמיר, זמורה־ביתן, 1980). כלומר, אם מנהלים את העניינים בחוכמה, כמעט כל השתלשלות עניינים תיחשב לאל כאילו נעתר לבקשה.

קורה שגם בלי בקשה ישירה הגיבור זוכה בפתרון מופלא, בשרשרת מאורעות מיטיבים שנתפסת בפשטות כגמול על אופיו החיובי. מדובר בסוג פרוטסטנטי משהו של סיפורים, שבו המצוקה יוצרת דיסוננס המאיים על סדר העולם, וכן על אמונתו השקטה של הגיבור ש"צדיק וטוב לו".

בסופים ניסיים כאלה, בסיפורים שלא נוכחת בהם ישות עליונה בתחילת הסיפור, הגיבורים פועלים בתוך מרחב פתוח לגמרי ולא נצמדים לרשימת מצוות, ודווקא משום כך הניסים שמועתרים עליהם הם גמול על מידותיהם הטובות. כך קורה בהגברת שאהבה בתי־שימוש נקיים של דונליווי, ולהבדיל ב"חנה'לה ושמלת השבת".

.

*

האם העולם יכול בכלל להתקיים ללא ניסים, או ללא אמונתנו בהם? בספרים רבים הגיבורים ניצלים פשוט הודות לתושייתם או למזל טהור. אבל נראה שכדי לכתוב ספרות נטולת ניסים לגמרי (אך לא נטולת צירופי מקרים מניעי עלילה) יש צורך להיות גם חילוני גמור וגם שורד משטר טוטליטרי, כמו מילן קונדרה. כאשר באות רעות של ממש אלוהים לא יהיה שם איתו, וגם האנשים יבגדו, הוא כבר יודע. לכן הוא כותב בספר הצחוק והשִכחה: "הגורל אינו מתכוון לנקוף ולו את האצבע הקטנה למען מירק […] ואילו מירק מוכן לעשות הכל למען גורלו […] הוא חש עצמו אחראי לגורלו, אך גורלו אינו חש עצמו אחראי לו" (תרגמה רות בונדי, זמורה־ביתן, 1981).

אבל לא מעט פעמים קסמם של המאורעות הפנטסטיים חזק מאיתנו, ואיתו הרצון לראות עלילות נסגרות בדאוס אקס מכינה, לראות את הנהרה וההודיה על פניהם של גיבורי הספרים. "אין כל חדש במיתולוגיה חסרת האלוהים של הספרות המודרנית, המתמודדת, כמו המיתוסים העתיקים, עם אותן בעיות עיקשות וחמקמקות של המצב האנושי", כתבה קארן ארמסטרונג בתולדות המיתוסים (תרגמה דרורה בלישה, הוצאת פן, 2005). הנס כמו חוזר וקורה כאשר הסופר מספר את הסיפור, וכמו המצווה לספר ביציאת מצרים, שהיא אחת עם הציווי לראות עצמנו כמי שיצאו ממצרים, וכמו ההודיה על נס החנוכה "בימים ההם (וגם) בזמן הזה", פרישת הסיפור הניסי ושחזורו מאפשרים לפלא להתרחש בכל פעם מחדש.

 

אביבית משמרי היא סופרת, עורכת ומו"לית. ספריה: "הזקן השתגע" (חרגול-מודן, 2013, זכה בפרס רמת גן), "הנפש קמה באמצע הלילה" (בוקסילה, 2015), "הפינה של טריסטאן" (כתר, 2016), "ימי מטילדה" (פטל, 2018).

 

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: מיכל פיטובסקי, מיומנה של ספרנית

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_38-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו