אֶל מָלֵא רַחֲמִים,
אִלְמָלֵא הָאֵל מְלֵא רַחֲמִים
הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם וְלֹא רַק בּוֹ.
אֲנִי, שֶׁקָּטַפְתִּי פְּרָחִים בָּהָר
וְהִסְתַּכַּלְתִּי אֶל כָּל הָעֲמָקִים,
אֲנִי, שֶׁהֵבֵאתִי גְוִיּוֹת מִן הַגְּבָעוֹת,
יוֹדֵעַ לְסַפֵּר שֶׁהָעוֹלָם רֵיק מֵרַחֲמִים.

אֲנִי שֶׁהָיִיתִי מֶלֶךְ הַמֶּלַח לְיַד הַיָּם,
שֶׁעָמַדְתִּי בְּלִי הַחְלָטָה לְיַד חַלּוֹנִי,
שֶׁסָּפַרְתִּי צַעֲדֵי מַלְאָכִים,
שֶׁלִּבִּי הֵרִים מִשְׁקְלוֹת כְּאֵב
בַּתַּחֲרֻיּוֹת הַנּוֹרָאוֹת.

אֲנִי שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ רַק בְּחֵלֶק קָטָן
מִן הַמִּלִּים שֶׁבַּמִּלּוֹן.

אֲנִי, שֶׁמֻּכְרָח לִפְתּוֹר חִידוֹת בְּעַל כָּרְחִי
יוֹדֵעַ כִּי אִלְמָלֵא הָאֵל מָלֵא רַחֲמִים
הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם
וְלֹא רַק בּוֹ.

(יהודה עמיחי, "אל מלא רחמים")

המשורר, המספר והמחזאי יהודה עמיחי, יליד העיר וירצבורג שבגרמניה (מאי 1924), שנפטר בירושלים בספטמבר 2000, היה דמות ייחודית בדורו, 'דור המדינה' בשירה, מבחינת זיקתו לטקסטים היהודיים המסורתיים.

בעיר וירצבורג הבווארית, שבה נולד לודוויג-יהודה פויפר (Pfeuffer) לאביו, סוכן-נוסע וסוחר בצורכי-תופרות, ולאימו, עקרת בית, הייתה קהילה יהודית בת פחות מ-3000 נפש שקיימה חיים דתיים ערים ומוסדות חינוך, סעד ובריאות.

לודוויג ביקר בגן היהודי של 'דודה בֶּלה', שפעל ברוח רעיונות החינוך המתקדמים של מריה מונטסורי, וסיים כיתה ו' בבית הספר היהודי, אז עלה ארצה עם משפחתו באביב-קיץ 1936. אחרי שנה בפתח תקווה, שבה למד בבית הספר הדתי 'נצח ישראל' והתוודע לפראותם היחפנית של בני המושבה, הוא עבר עם הוריו ואחותו הגדולה ממנו בשנתיים לירושלים. כאן למד מכיתה ח' עד י"ב בבית הספר הדתי המתקדם 'מעלה'. הלימודים בבית הספר 'מעלה' היו בעלי משמעות מרחיקת לכת בחייו, בשל רמת הלימודים הגבוהה, הפתיחות הרוחנית וההשכלה העשירה של המורים ובעיקר בזכות המחנך, המורה לאנגלית ד"ר פנחס בלומנטל.

בשנות ההתבגרות שלו הוא עבר התרחקות הדרגתית מהדת. לטענתו המבודחת-למחצה, ההתרחקות הזאת החלה כבר בעת העלייה לתורה שלו בגיל בר מצווה, משום שנפלה בחלקו קריאה בפרשה דוחה במיוחד (תזריע-מצורע). הוא השתמט יותר ויותר מקיום מצוות, אולם על אף ויכוחים מתמשכים בנושא הזה עם אביו המחמיר בדת, נותרו יחסים טובים והרמוניים בינו לבין הוריו.

חינוכו הדתי טבע חותם עמוק בעולם האסוציאציות של המשורר עמיחי (ככל הידוע, הוא הפך מ'פויפר' ל'עמיחי' עקב לחצו של סגן מנהל בית הספר 'גאולה' בחיפה, שבו הוא לימד בשנת הלימודים 1947-48, לשנות את שמו לעברי). התנ"ך והתפילה נוכחים לעיתים קרובות בשיריו (ולעיתים מזדמנות גם הגמרא), כמעט תמיד כחלק מהתנצחות ועימות עם עולם האמונה (שירו 'אל מלא רחמים' הוא הידוע ביותר בתחום זה). על אף שעמיחי היה כל חייו, מאז התבגרותו, חילוני מובהק ועקרוני (בראיון לעדנה עברון אמר שהוא מאמין 'שיש איזה בעל בית בעולם; "שכל עליון" או "היגיון" או "השגחה"', שבלשון אנאכרוניסטית אפשר לקרוא לו אלוהים), הנוכחות התכופה של אזכורים מסורתיים בשירתו, גם אם במגמה פולמוסית, קירבה אליו קוראים דתיים, ששמרו לו אמונים בחייו ובשנים שלאחר מותו. משמעותי מבחינה זו הוא הפולמוס על 'שיוכו' של עמיחי ועל 'הזכות לאהוב אותו' גם מצד מתנגדים פוליטיים, שהתקיים סמוך למותו ונספר עליו כאן בקצרה.

לווייתו של עמיחי נערכה בימי ממשלת אהוד ברק הקצרה, בעוד הייחולים לשלום והאמונה בו לא נדחקו עדיין לקרן זווית בזויה.

הוא נפטר בערב שבת, ב-22.9.2000, בבית החולים 'הדסה', וארונו, עטוף בדגל ישראל, הוצב יומיים אחר כך בכיכר ספרא, בחזית עיריית ירושלים (מלבד חללי צה"ל זוכים לעיטוף ארונם בדגל המדינה רק מנהיגי ציבור חשובים). הדי הלבטים מול תכסיסיו העמומים של ערפאת במשא ומתן על הֶסדר בין ישראל לפלסטינאים ניכרו בהספדים שנשאו נציגי הממשלה והצבא. עוזי דיין, שהיה אז בשלהי כהונתו כסגן הרמטכ"ל, אמר ש'אנו נזקקים לו [לעמיחי] בתקופה שבה האגרוף הופך ליד פתוחה שמושטת לשלום'.

אהוד ברק ראש הממשלה חזר על אמרתו של שמעון פרס ששירת עמיחי 'הכשירה את הלבבות לפיוס הגדול'. ברק התייחס לירושלים בשירתו: 'אין עיר שמתאימה לעמיחי כמו ירושלים: עיר השלום ומרכז הקונפליקט […] שאפשר להשיג בה את הבלתי אפשרי'. היטיב אולי יותר מכולם לאפיין את 'אימפקט עמיחי' על הציבור בישראל העיתונאי דורון רוזנבלום במאמר 'האזרח מספר אחת' שפרסם ביום הלוויה: שורות של עמיחי צצות באופן טבעי בשיחה, במאמר, בפזמונים רבים; עמיחי חדר אל 'התת-מודע הקולקטיווי' של הישראלים.

מכיכר ספרא הובל ארונו של עמיחי אל בית הקברות הקטן בסנהדריה, שם נקבר לצד הוריו. יותר משנה לאחר מותו הוקמה על קברו מצבה עשויה שתי אבנים צמודות, 'צורתה כגל בים ללא התחלה וללא סוף', פרי תכנונו של משה ספדיה. לדברי האדריכל, שורות של עמיחי 'צפות' עליה: 'אפילו המוות לא יפריד אלא יפגיש אותנו בפגישה מחודשת שאין לה קץ ביקום'.

השאלה, המוכרת לגבי יוצרים גדולים, ניסרה בחריפות מיוחדת: 'של מי אתה, יודה'? (אם לנקוט בגרסת שמו החביבה עליו). טלי ליפקין-שחק הזכירה לקוראיה במעריב שהוא לא היה 'משורר של כולנו', כי לא היה בישראל של אז – ועוד יותר היום – 'כולנו' משותף. עיתונאים זריזים הזכירו שעמיחי היה איש שלום ורודף שלום, אבל סלד ממה שנראה לו התרפסות של השמאל כלפי הפלסטינאים וממעין 'גזענות הפוכה' הנוטה לסלוח ל'פיגור' וטיפשות בצד האויב. גאולה כהן, חברת כנסת ומעמודי התווך של הימין הרדיקלי, התלוננה על ניכוסו של המשורר בידי השמאל, אבל גם קבלה על אנשי הימין שרק מעטים מהם 'הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון', עקב מיעוט עניין, לדעתה, במחנה שלה בעשייה תרבותית המשולבת בעשייה פוליטית. האהבה לעמיחי הלא-פתטי אינה מנוגדת, לדעתה, לאהבה לשירת ביאליק ואצ"ג ההולכים בדרכים אחרות.

את הדיון שנערך אז בעניין 'דתיותו' של עמיחי נתחיל דווקא מחילוני מובהק, עלי מוהר, שברשימת זיכרון בהעיר, במלאת שבעה למות המשורר, העדיף להתמקד בשיר שלו 'גורל אלוהים': 'גורל אלוהים/ הוא עכשיו כגורל/ עצים ואבנים […]// אבל הוא מוכרח להישאר עימנו: / לפחות כעצים, לפחות כאבנים'. מוהר ציין אמת סוציולוגית: בתקופה שבה נכתב השיר, שנות השישים המאוחרות, נראה היה שמעמד הדת והדתיות בישראל בשקיעה; אולם הפירוש שהוא נותן לשיר, כביכול יש בו קריאה 'לרחם' על אלוהים, לגאול אותו כלשהו מבדידותו – שגוי, לדעתי. השיר 'גורל אלוהים' הוא אכן מרכזי להבנת עולמו של עמיחי; הוא מדבר על הצורך בהשארת תמונת העולם הדתית בחיוניותה גם בהעדר אמונה. המיוחד לעמיחי ביחס לבני דורו החילונים הוא שהאמירות והתמונות הקדומות, בעיקר אלו השאובות מהתנ"ך והתפילה ומאגדות התלמוד הידועות, ממשיכות להיות נוכחות אצלו כממשות סמלית, שקרינתה הנפשית-רוחנית אדירה. אלוהים אינו מחולל ניסים, אינו מעניש ואינו מרחם, ממש כמו העץ והאבן; אבל אלוהים 'קיים' כביטוי לצורך אנושי אינסופי במשמעות, בסדר עולם מוסרי. אלוהים הוא רק שֵם לתחושת סדר, צדק, היגיון, ל'משפט ההיסטוריה' שאנו עורגים אליו ולפעמים נדמה לנו שהוא מתחולל לעינינו. בתובנה העמוקה הזאת, שחלחלה אליו אולי באופן טבעי מהחינוך שקיבל בילדותו, עמיחי שונה מרבים מבני תקופתו ובוודאי מרבים מקוראיו-מעריציו החילוניים.

חיים נבון מביטאון המתנחלים נקודה נכח בלוויית עמיחי והצטער שרק מעטים מחבריו הדתיים היו בה. לפי תחושתו, הוא למד ממנו 'על מוסר ועל אנשים ועל דעות'. המבט של המתבונן ב'משלושה או ארבעה בחדר', זה ה'רואה את העוול בין קוצים ואת השרֵפות בגבעה', קסם לו ומדריך אותו בחייו. 'לפעמים אני מקווה שהייתי יכול להתפלל אל א-לוהים [כך] באותה עוצמה שעמיחי רב איתו'.

חמוץ וצדקני ממנו, אך גם נוקב בהבחנתו, היה אבינדב ויתקון בנתיב הימני רדיקלי. ויתקון תמה על הכינוי 'משורר לאומי' שעוּטר לעמיחי בלווייתו, וניסה להסביר לעצמו ולקוראיו את פשר ההתרפקות על עמיחי מצד נציגי הציונות החילונית. ל'אליטה הישראלית השמאלית, ה"משכילה", של יוצאי תנועת העבודה לדורותיה היווה עמיחי […] לא רק חבר ותיק או מורה נערץ אלא, כך מסתבר, מורה רוחני', ובכך הוא ממשיך שושלת שראשיתה בביאליק וטשרניחובסקי והמשכה באלתרמן (שאינו מוזכר אצלו), רחל ואחרים. הללו 'עיצבו בשירתם את הדור שהקים את המדינה והיווה את הכוח המרכזי בה'. בהכרזה על עמיחי כ'משורר לאומי' ויתקון רואה את 'ההכרזה הגדולה על מלחמת התרבות'. 'הרכיבו לראשינו "משורר לאומי" חדש-ישן […] ללא א-לוהים, ללא קודש […] הומניזם מטריאליסטי עקר, מדולדל מיהדות […]'. עד כאן לא יותר מניאוצים מוכרים בקטטות חילונים-דתיים; אבל שורות המחץ באות בסוף: 'הנכס שעמיחי הותיר אחריו הוא לא אהבת האדם והרגישות', שהכותב מכיר בקיומם בשירתו; 'הדור הצעיר, ילידי שנות השמונים, לא מכיר את שירי עמיחי […] הוא לא קורא שירה ולא צורך תרבות עברית. הישראלי החדש, שצמח בבלי דעת בערוגתם הרוחנית של עמיחי וחבריו, […] הוא חסר זהות, הוא גדל בריק […] המטריאליזם החדש הוא לא הומני ומוסרי כאבִיו עמיחי'.

האם ירידת כוח המשיכה של השמאל בחברה הישראלית, מול זרמים סוחפים בכיוון הנגדי, אין להסבירה, בין שאר גורמים, בהסתגרות החוגים הליברליים בעולמו של היחיד ובקידוש ה'נורמליות', שבישרה שירת עמיחי אך עשתה זאת באיזונים של ציונות מחויבת וזיקה 'טבעית' למורשת התרבותית היהודית, החסרה לתלמידיו-כביכול וליונקי תורתו?

הרשימה מבוססת על ביוגרפיה של יהודה עמיחי העומדת לראות אור

כתבות נוספות

מה לא אהב המרצה בסמינריון שהגיש הסטודנט יהודה עמיחי?

אודיו: ראיון עם יהודה עמיחי במרץ, 2000

לאתר של עידו בסוק

ילד קטן, בן 4 לערך, עומד על כסא, לצדו מקלט רדיו ממנו בוקעים צלילי התזמורת הארצישראלית בניצוח המנצח הנודע ארטורו טוסקניני. "זהו הזיכרון המוזיקלי הראשון שלי", סיפר לי ישראל דליות, עורך מוזיקה ותיק, בהקלטה תיעודית שקיימתי אתו לפני מספר חודשיים באולפן ארכיון הצליל בספרייה הלאומית לרגל העברת ארכיונו. "מאז היה הרדיו בשבילי כמו 'ארון קודש', ידעתי שמהרדיו בוקעים דברים נפלאים".

דליות (ויינרב במקור), בן לאב שעלה ארצה בשנת 1922, ולאם בת למשפחה שורשית ישראלית, נולד בשנת 1934 במושבה פרדס-חנה (במלרע). לימים הפך מוזיקאי, חוקר ומבקר מוזיקה, עורך מוזיקה והוגה ויוזם של פסטיבל הזמר הישראלי.

בן 12 החל ללמוד לנגן בכינור, תחילה אצל מורים פרטיים ובהמשך בסניף הקונסרבטוריון הארצישראלי בחיפה. תשוקתו העזה ללמוד מוזיקה דרשה ממנו הקרבה מיוחדת: "שלא כמו שאר התלמידים, לא הייתה לי אפשרות לחזור חזרה לפרדס-חנה. כל התלמידים היו מתפזרים ואני קיבלתי אישור מהאחראי על הבית להישאר ללון בקונסרבטוריון".

פעם אחת הבחין בו מורו המלחין הנודע אבל ארליך שהופתע לראותו "מדוע אתה כאן?" שאל ארליך ודליות השיב: "אין לי ברירה". ארליך מצדו הזמין את דליות לארוחת ערב כדי לברר "איך זה שאחד כמוך מוכן לישון על שולחן כדי ללמוד כאן?" לבסוף אמר: "אתה לא מוכשר באופן מיוחד, אתה לא גאון, אבל עצם העובדה שאתה מוכן לישון על שולחן בשביל לשמוע שיעורים מלמדת הרבה. אני אשלח מכתב המלצה אל פרופ' עדן פרטוש בירושלים ואני חושב שכדאי לך להמשיך ללמוד שם".

דליות עבר לירושלים ולמד בקונסרבטוריון הירושלמי אצל פרופ' עדן פרטוש. בין חבריו נמנתה מוזיקאית צעירה שהגיעה מקבוצת כנרת שבעמק הירדן, נעמי שמר שמה. שמר ודליות התיידדו ביניהם וחשו שותפות גורל בהיותם "בני פרובינציות" כהגדרתו.

בקונסרבטוריון הירושלמי פגש בחוקרת והאתנומוזיקולוגית פרופ' אדית גרזון-קיוי. על המפגש עם פרופ' גרזון-קיוי סיפר: "זו הייתה חוויה גדולה. נפתח בפניי עולם של מוזיקה אנושית שבאה מבני אדם שלא בקיאים בקריאת תווים, חסרי רצון לפתח קריירה או להיות כוכבים. זה הקסים אותי מאוד. אנשים שלא משתייכים לאליטה חברתית, מוזיקליים כל כך, ושהמוזיקה היא חלק בלתי נפרד מחייהם. אז גם הבנתי שמוזיקה מסורתית היא חלק מהחיים. תמיד קשורה למשהו משפחתי או משהו בחיי האדם, והיא לא נוצרת באיזו מגמה כדי להתקבל על ידי אחרים, אלא היא צורך, היא הכרח".

עוד בנערותו עמד בקשר עם אנשי "קול-ישראל" יצחק שמעוני ומרים הרמן. דליות ששאף לעבוד ברדיו יצר קשר עם השניים במטרה לערוך תכניות מוזיקה. בהמשך התגייס לצה"ל ונשלח לשרת בשריון. ידיעה על פרישתו של המנצח ארטורו טוסקניני הולידה בו רצון חזק לערוך תוכנית רדיו ייחודית שתוקדש לדמותו. בקשתו לצאת לירושלים לערוך את תוכנית הרדיו נתקלה בסירוב. "טוראי ויינרב", אמר המפקד, "מה אתה חושב לעצמך? כל אחד יבוא הנה ויבקש מה שהוא רוצה? טוסקניני שמטוסקניני, אחורה פנה וחזרה".

דליות סרב לקבל את הפקודה ובניגוד לדעת מפקדו עזב את הבסיס לירושלים. כשחזר, נשפט ונידון למחבוש. בהמשך הועבר לשרת בגלי צה"ל שם גם פגש בחיילת נעמי זקס, לימים רעייתו, הקריינית נעמי דליות. בתום שירותו הצבאי המשיך לשמש בתחנה כעורך מוזיקה בכיר.

בשנת 1957 פנה אליו יצחק שמעוני בהצעה לבוא וליטול חלק באגף חדש שהוקם ב"קול-ישראל" – "הגל הקל" שמו.

שנתיים לאחר מכן, במהלך טיול משפחתי במדרגות הספרדיות ברומא, נתקל דליות בחבורת אנשים נושאים אדם על כתפיהם, שרים וקוראים קריאות שמחה. משניסה לתהות על פשרו של האירוע החגיגי הסתבר לו כי מדובר בחגיגה ספונטנית מאולתרת שציינה את זכייתו של הזמר דומניקו מודוניו זוכה פסטיבל סאן-רמו.

זמן קצר אחר כך פגש במנצח דולף ואן-דר-לינדן: "הייתי מין ברנש נאיבי כזה שתמיד חושב על אתגרים ליזום משהו. חשבתי מה אני יכול לעשות בשביל הרדיו? פעם אחת הזדמן לי לפגוש אותו וחשבתי להציע לו לבוא ולנצח על תזמורת הבידור שהרדיו הקים באותה העת".

"כשחזרנו לארץ", סיפר דליות, "ישבתי בחדרי בקול-ישראל יחד עם אליהו כרמל, הקריין הנודע. פתאום עלה במוחי רעיון: מדוע שלא יתקיים בישראל פסטיבל זמר ישראלי בדומה לפסטיבל סאן-רמו שייתן זריקת עידוד לזמר הישראלי באמצעות הרדיו? ישבתי וכתבתי הצעה והגשתי אותה למנהל הישיר שלי יצחק שמעוני. יצחק שמעוני היה אדם עם ראש פתוח וחזון והתייחס לכך ברצינות. הוא אמר: 'תשמע זה רעיון טוב מאוד, אבל זו הצעה כללית. אנחנו צריכים תקציב וקול ישראל לא יאשר את זה'".

בהמשך החליט שמעוני לפנות אל משרד ראש הממשלה ולנסות להשיג תקציב דרכם. "טדי קולק שהיה אז מנהל משרד ראש הממשלה פגש בנו, בצחי [יצחק שמעוני. ת"ז] ובי. הוא היה קצר רוח אבל עם הומור והוא אמר: 'תשמעו התקציב היחיד שיש במשרד כרגע שניתן להשתמש בו זה תקציב אירועי יום העצמאות. אם אתם רוצים שהפסטיבל הזה יצא לפועל צריך לכלול אותו כחלק מחגיגות אירועי יום העצמאות. ההצעה של ישראל היא מאוד כללית ואני מבקש הצעה מפורטת: מי יבצע? מה יבצע? מי ינחה? אני רוצה שיהיו שני ביצועים כדי שהמבצע לא יגנוב את ההצגה'".

במשך מספר שבועות עמלו שמעוני ודליות על ניסוח מפורט של ההצעה ועל בנייה של מתכונת פסטיבל הזמר שהנפיק במהלך השנים קלאסיקות ישראליות. דליות מבקש להדגיש כי פסטיבל הזמר הראשון היה תוצר של שיתוף פעולה בן יצחק שמעוני וישראל דליות, צבי זינדר – מנהל קול ישראל, נקדימון רוגל – מפיק העל של הפסטיבל, מאיר הרניק – מנהל מדור המוזיקה העממית, עוזרו חנוך חסון ואיגוד הקומפוזיטורים הישראלי".

ראיון עם ישראל דליות:

בשנים הבאות המשיך דליות לעבוד ברשות השידור. אהבתו לשירי עם ומוזיקה אתנוגרפית, כמו גם שהותו במדינות שונות והיכרותו העמוקה עם סגנונות מוזיקליים שונים, הובילה אותו לערוך מופעים מיוחדים ותכניות רדיו מגוונות. בין התוכניות הרבות שערך והפיק בלטה התוכנית "שירי עמים" שהביאה קולות וצלילים עממיים מרחבי העולם.

עדות מעניינת להשפעה של תוכנית זו על מוזיקאים ויוצרים ישראליים היא הדברים שאמר המלחין מתי כספי בראיון בנוגע לסגנונות מוזיקליים מהם הושפע: "שאפתי את כל המוזיקה מברזיל או מדרום אמריקה מהרדיו. כשהייתי קטן הייתי שומע אחת לשבוע תוכנית שנקראה 'משירי עמים' ושמעתי מוזיקה מכל העולם. אבל מהכל. מזרח, מערב, צפון ודרום".

לאחרונה, תרם ישראל דליות את ארכיונו האישי למחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית. "התייחסתי אל הרדיו ביראת כבוד מלאה", אמר, "זו הייתה בשבילי שליחות לעבוד ברדיו ובאמצעות השידורים לחשוף צוהר אל עולמות מוזיקליים לאנשים שלא יכלו להיחשף אליהם בדרכים אחרות".

תודה ליאיר זקס ולתהלה זיגמן על הסיוע בהכנת הרשימה

כתבות נוספות

פסטיבל הזמר והפזמון של שנת 1970: הרגע שבו הפך החייל שלמה ארצי לכוכב

"ליל חניה": נתן אלתרמן חוזר אל ימי שירותו במלחמת השחרור

פסטיבל הזמר והפזמון: איך הפכו חיילי צה"ל לכוכבי הפופ שלנו

הצלילים של משה וילנסקי: מ"כלניות" ועד "סתו"