של מי אתה, יודה?

המחלוקת על זהותו הדתית של יהודה עמיחי

עידו בסוק | 19.11.18 |
Share
יהודה עמיחי קורא משיריו בבית הקפה תמול שלשום בירושלים. יוני, 1994. צילום: יאיר מדינה
יהודה עמיחי קורא משיריו בבית הקפה תמול שלשום בירושלים. יוני, 1994. צילום: יאיר מדינה

אֶל מָלֵא רַחֲמִים,
אִלְמָלֵא הָאֵל מְלֵא רַחֲמִים
הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם וְלֹא רַק בּוֹ.
אֲנִי, שֶׁקָּטַפְתִּי פְּרָחִים בָּהָר
וְהִסְתַּכַּלְתִּי אֶל כָּל הָעֲמָקִים,
אֲנִי, שֶׁהֵבֵאתִי גְוִיּוֹת מִן הַגְּבָעוֹת,
יוֹדֵעַ לְסַפֵּר שֶׁהָעוֹלָם רֵיק מֵרַחֲמִים.

אֲנִי שֶׁהָיִיתִי מֶלֶךְ הַמֶּלַח לְיַד הַיָּם,
שֶׁעָמַדְתִּי בְּלִי הַחְלָטָה לְיַד חַלּוֹנִי,
שֶׁסָּפַרְתִּי צַעֲדֵי מַלְאָכִים,
שֶׁלִּבִּי הֵרִים מִשְׁקְלוֹת כְּאֵב
בַּתַּחֲרֻיּוֹת הַנּוֹרָאוֹת.

אֲנִי שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ רַק בְּחֵלֶק קָטָן
מִן הַמִּלִּים שֶׁבַּמִּלּוֹן.

אֲנִי, שֶׁמֻּכְרָח לִפְתּוֹר חִידוֹת בְּעַל כָּרְחִי
יוֹדֵעַ כִּי אִלְמָלֵא הָאֵל מָלֵא רַחֲמִים
הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם
וְלֹא רַק בּוֹ.

(יהודה עמיחי, "אל מלא רחמים")

המשורר, המספר והמחזאי יהודה עמיחי, יליד העיר וירצבורג שבגרמניה (מאי 1924), שנפטר בירושלים בספטמבר 2000, היה דמות ייחודית בדורו, 'דור המדינה' בשירה, מבחינת זיקתו לטקסטים היהודיים המסורתיים.

בעיר וירצבורג הבווארית, שבה נולד לודוויג-יהודה פויפר (Pfeuffer) לאביו, סוכן-נוסע וסוחר בצורכי-תופרות, ולאימו, עקרת בית, הייתה קהילה יהודית בת פחות מ-3000 נפש שקיימה חיים דתיים ערים ומוסדות חינוך, סעד ובריאות.

לודוויג ביקר בגן היהודי של 'דודה בֶּלה', שפעל ברוח רעיונות החינוך המתקדמים של מריה מונטסורי, וסיים כיתה ו' בבית הספר היהודי, אז עלה ארצה עם משפחתו באביב-קיץ 1936. אחרי שנה בפתח תקווה, שבה למד בבית הספר הדתי 'נצח ישראל' והתוודע לפראותם היחפנית של בני המושבה, הוא עבר עם הוריו ואחותו הגדולה ממנו בשנתיים לירושלים. כאן למד מכיתה ח' עד י"ב בבית הספר הדתי המתקדם 'מעלה'. הלימודים בבית הספר 'מעלה' היו בעלי משמעות מרחיקת לכת בחייו, בשל רמת הלימודים הגבוהה, הפתיחות הרוחנית וההשכלה העשירה של המורים ובעיקר בזכות המחנך, המורה לאנגלית ד"ר פנחס בלומנטל.

בשנות ההתבגרות שלו הוא עבר התרחקות הדרגתית מהדת. לטענתו המבודחת-למחצה, ההתרחקות הזאת החלה כבר בעת העלייה לתורה שלו בגיל בר מצווה, משום שנפלה בחלקו קריאה בפרשה דוחה במיוחד (תזריע-מצורע). הוא השתמט יותר ויותר מקיום מצוות, אולם על אף ויכוחים מתמשכים בנושא הזה עם אביו המחמיר בדת, נותרו יחסים טובים והרמוניים בינו לבין הוריו.

יהודה עמיחי. יוני, 1987. צילום: גל יחיעם, אוסף דן הדני
יהודה עמיחי. יוני, 1987. צילום: גל יחיעם, אוסף דן הדני

חינוכו הדתי טבע חותם עמוק בעולם האסוציאציות של המשורר עמיחי (ככל הידוע, הוא הפך מ'פויפר' ל'עמיחי' עקב לחצו של סגן מנהל בית הספר 'גאולה' בחיפה, שבו הוא לימד בשנת הלימודים 1947-48, לשנות את שמו לעברי). התנ"ך והתפילה נוכחים לעיתים קרובות בשיריו (ולעיתים מזדמנות גם הגמרא), כמעט תמיד כחלק מהתנצחות ועימות עם עולם האמונה (שירו 'אל מלא רחמים' הוא הידוע ביותר בתחום זה). על אף שעמיחי היה כל חייו, מאז התבגרותו, חילוני מובהק ועקרוני (בראיון לעדנה עברון אמר שהוא מאמין 'שיש איזה בעל בית בעולם; "שכל עליון" או "היגיון" או "השגחה"', שבלשון אנאכרוניסטית אפשר לקרוא לו אלוהים), הנוכחות התכופה של אזכורים מסורתיים בשירתו, גם אם במגמה פולמוסית, קירבה אליו קוראים דתיים, ששמרו לו אמונים בחייו ובשנים שלאחר מותו. משמעותי מבחינה זו הוא הפולמוס על 'שיוכו' של עמיחי ועל 'הזכות לאהוב אותו' גם מצד מתנגדים פוליטיים, שהתקיים סמוך למותו ונספר עליו כאן בקצרה.

לווייתו של עמיחי נערכה בימי ממשלת אהוד ברק הקצרה, בעוד הייחולים לשלום והאמונה בו לא נדחקו עדיין לקרן זווית בזויה.

הלוויתו של יהודה עמיחי. 24 בספטמבר, 2000. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
הלוויתו של יהודה עמיחי. 24 בספטמבר, 2000. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

הוא נפטר בערב שבת, ב-22.9.2000, בבית החולים 'הדסה', וארונו, עטוף בדגל ישראל, הוצב יומיים אחר כך בכיכר ספרא, בחזית עיריית ירושלים (מלבד חללי צה"ל זוכים לעיטוף ארונם בדגל המדינה רק מנהיגי ציבור חשובים). הדי הלבטים מול תכסיסיו העמומים של ערפאת במשא ומתן על הֶסדר בין ישראל לפלסטינאים ניכרו בהספדים שנשאו נציגי הממשלה והצבא. עוזי דיין, שהיה אז בשלהי כהונתו כסגן הרמטכ"ל, אמר ש'אנו נזקקים לו [לעמיחי] בתקופה שבה האגרוף הופך ליד פתוחה שמושטת לשלום'.

אהוד ברק ראש הממשלה חזר על אמרתו של שמעון פרס ששירת עמיחי 'הכשירה את הלבבות לפיוס הגדול'. ברק התייחס לירושלים בשירתו: 'אין עיר שמתאימה לעמיחי כמו ירושלים: עיר השלום ומרכז הקונפליקט […] שאפשר להשיג בה את הבלתי אפשרי'. היטיב אולי יותר מכולם לאפיין את 'אימפקט עמיחי' על הציבור בישראל העיתונאי דורון רוזנבלום במאמר 'האזרח מספר אחת' שפרסם ביום הלוויה: שורות של עמיחי צצות באופן טבעי בשיחה, במאמר, בפזמונים רבים; עמיחי חדר אל 'התת-מודע הקולקטיווי' של הישראלים.

הלוויתו של יהודה עמיחי. 24 בספטמבר, 2000. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
הלוויתו של יהודה עמיחי. 24 בספטמבר, 2000. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

מכיכר ספרא הובל ארונו של עמיחי אל בית הקברות הקטן בסנהדריה, שם נקבר לצד הוריו. יותר משנה לאחר מותו הוקמה על קברו מצבה עשויה שתי אבנים צמודות, 'צורתה כגל בים ללא התחלה וללא סוף', פרי תכנונו של משה ספדיה. לדברי האדריכל, שורות של עמיחי 'צפות' עליה: 'אפילו המוות לא יפריד אלא יפגיש אותנו בפגישה מחודשת שאין לה קץ ביקום'.

קברו של יהודה עמיחי בבית הקברות סנהדריה בירושלים
קברו של יהודה עמיחי בבית הקברות סנהדריה בירושלים

השאלה, המוכרת לגבי יוצרים גדולים, ניסרה בחריפות מיוחדת: 'של מי אתה, יודה'? (אם לנקוט בגרסת שמו החביבה עליו). טלי ליפקין-שחק הזכירה לקוראיה במעריב שהוא לא היה 'משורר של כולנו', כי לא היה בישראל של אז – ועוד יותר היום – 'כולנו' משותף. עיתונאים זריזים הזכירו שעמיחי היה איש שלום ורודף שלום, אבל סלד ממה שנראה לו התרפסות של השמאל כלפי הפלסטינאים וממעין 'גזענות הפוכה' הנוטה לסלוח ל'פיגור' וטיפשות בצד האויב. גאולה כהן, חברת כנסת ומעמודי התווך של הימין הרדיקלי, התלוננה על ניכוסו של המשורר בידי השמאל, אבל גם קבלה על אנשי הימין שרק מעטים מהם 'הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון', עקב מיעוט עניין, לדעתה, במחנה שלה בעשייה תרבותית המשולבת בעשייה פוליטית. האהבה לעמיחי הלא-פתטי אינה מנוגדת, לדעתה, לאהבה לשירת ביאליק ואצ"ג ההולכים בדרכים אחרות.

את הדיון שנערך אז בעניין 'דתיותו' של עמיחי נתחיל דווקא מחילוני מובהק, עלי מוהר, שברשימת זיכרון בהעיר, במלאת שבעה למות המשורר, העדיף להתמקד בשיר שלו 'גורל אלוהים': 'גורל אלוהים/ הוא עכשיו כגורל/ עצים ואבנים […]// אבל הוא מוכרח להישאר עימנו: / לפחות כעצים, לפחות כאבנים'. מוהר ציין אמת סוציולוגית: בתקופה שבה נכתב השיר, שנות השישים המאוחרות, נראה היה שמעמד הדת והדתיות בישראל בשקיעה; אולם הפירוש שהוא נותן לשיר, כביכול יש בו קריאה 'לרחם' על אלוהים, לגאול אותו כלשהו מבדידותו – שגוי, לדעתי. השיר 'גורל אלוהים' הוא אכן מרכזי להבנת עולמו של עמיחי; הוא מדבר על הצורך בהשארת תמונת העולם הדתית בחיוניותה גם בהעדר אמונה. המיוחד לעמיחי ביחס לבני דורו החילונים הוא שהאמירות והתמונות הקדומות, בעיקר אלו השאובות מהתנ"ך והתפילה ומאגדות התלמוד הידועות, ממשיכות להיות נוכחות אצלו כממשות סמלית, שקרינתה הנפשית-רוחנית אדירה. אלוהים אינו מחולל ניסים, אינו מעניש ואינו מרחם, ממש כמו העץ והאבן; אבל אלוהים 'קיים' כביטוי לצורך אנושי אינסופי במשמעות, בסדר עולם מוסרי. אלוהים הוא רק שֵם לתחושת סדר, צדק, היגיון, ל'משפט ההיסטוריה' שאנו עורגים אליו ולפעמים נדמה לנו שהוא מתחולל לעינינו. בתובנה העמוקה הזאת, שחלחלה אליו אולי באופן טבעי מהחינוך שקיבל בילדותו, עמיחי שונה מרבים מבני תקופתו ובוודאי מרבים מקוראיו-מעריציו החילוניים.

יהודה עמיחי,1962. צילום: פריץ כהן, לע"מ
יהודה עמיחי,1962. צילום: פריץ כהן, לע"מ

חיים נבון מביטאון המתנחלים נקודה נכח בלוויית עמיחי והצטער שרק מעטים מחבריו הדתיים היו בה. לפי תחושתו, הוא למד ממנו 'על מוסר ועל אנשים ועל דעות'. המבט של המתבונן ב'משלושה או ארבעה בחדר', זה ה'רואה את העוול בין קוצים ואת השרֵפות בגבעה', קסם לו ומדריך אותו בחייו. 'לפעמים אני מקווה שהייתי יכול להתפלל אל א-לוהים [כך] באותה עוצמה שעמיחי רב איתו'.

חמוץ וצדקני ממנו, אך גם נוקב בהבחנתו, היה אבינדב ויתקון בנתיב הימני רדיקלי. ויתקון תמה על הכינוי 'משורר לאומי' שעוּטר לעמיחי בלווייתו, וניסה להסביר לעצמו ולקוראיו את פשר ההתרפקות על עמיחי מצד נציגי הציונות החילונית. ל'אליטה הישראלית השמאלית, ה"משכילה", של יוצאי תנועת העבודה לדורותיה היווה עמיחי […] לא רק חבר ותיק או מורה נערץ אלא, כך מסתבר, מורה רוחני', ובכך הוא ממשיך שושלת שראשיתה בביאליק וטשרניחובסקי והמשכה באלתרמן (שאינו מוזכר אצלו), רחל ואחרים. הללו 'עיצבו בשירתם את הדור שהקים את המדינה והיווה את הכוח המרכזי בה'. בהכרזה על עמיחי כ'משורר לאומי' ויתקון רואה את 'ההכרזה הגדולה על מלחמת התרבות'. 'הרכיבו לראשינו "משורר לאומי" חדש-ישן […] ללא א-לוהים, ללא קודש […] הומניזם מטריאליסטי עקר, מדולדל מיהדות […]'. עד כאן לא יותר מניאוצים מוכרים בקטטות חילונים-דתיים; אבל שורות המחץ באות בסוף: 'הנכס שעמיחי הותיר אחריו הוא לא אהבת האדם והרגישות', שהכותב מכיר בקיומם בשירתו; 'הדור הצעיר, ילידי שנות השמונים, לא מכיר את שירי עמיחי […] הוא לא קורא שירה ולא צורך תרבות עברית. הישראלי החדש, שצמח בבלי דעת בערוגתם הרוחנית של עמיחי וחבריו, […] הוא חסר זהות, הוא גדל בריק […] המטריאליזם החדש הוא לא הומני ומוסרי כאבִיו עמיחי'.

האם ירידת כוח המשיכה של השמאל בחברה הישראלית, מול זרמים סוחפים בכיוון הנגדי, אין להסבירה, בין שאר גורמים, בהסתגרות החוגים הליברליים בעולמו של היחיד ובקידוש ה'נורמליות', שבישרה שירת עמיחי אך עשתה זאת באיזונים של ציונות מחויבת וזיקה 'טבעית' למורשת התרבותית היהודית, החסרה לתלמידיו-כביכול וליונקי תורתו?

הרשימה מבוססת על ביוגרפיה של יהודה עמיחי העומדת לראות אור

 

כתבות נוספות

מה לא אהב המרצה בסמינריון שהגיש הסטודנט יהודה עמיחי?

אודיו: ראיון עם יהודה עמיחי במרץ, 2000

לאתר של עידו בסוק

 

עידו בסוק

עידו בסוק הוא משורר, מתרגם וחוקר ספרות והיסטוריה. בעקבות עבודת הדוקטורט שלו, שנכתבה באוניברסיטה העברית, פרסם שני ספרים: עלילות נעורים (אנתולוגיה של אוטוביוגרפיות שכתבו בני נוער יהודים בפולין בין מלחמות העולם, 2011) ותחיית הנעורים (על משפחה וחינוך ביהדות פולין בין מלחמות העולם, 2015). לאחרונה ראתה אור ביוגרפיה שחיבר על המשורר שאול טשרניחובסקי: ליופי ונשגב ליבו ער – שאול טשרניחובסקי: חיים. לאתר האינטרנט של עידו בסוק>>> https://bit.ly/2xPEdCv

לכתבות נוספות של עידו בסוק >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו