של מי אתה, יודה?

המחלוקת על זהותו הדתית של יהודה עמיחי

יהודה עמיחי קורא משיריו בבית הקפה תמול שלשום בירושלים. יוני, 1994. צילום: יאיר מדינה

יהודה עמיחי קורא משיריו בבית הקפה תמול שלשום בירושלים. יוני, 1994. צילום: יאיר מדינה

אֶל מָלֵא רַחֲמִים,
אִלְמָלֵא הָאֵל מְלֵא רַחֲמִים
הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם וְלֹא רַק בּוֹ.
אֲנִי, שֶׁקָּטַפְתִּי פְּרָחִים בָּהָר
וְהִסְתַּכַּלְתִּי אֶל כָּל הָעֲמָקִים,
אֲנִי, שֶׁהֵבֵאתִי גְוִיּוֹת מִן הַגְּבָעוֹת,
יוֹדֵעַ לְסַפֵּר שֶׁהָעוֹלָם רֵיק מֵרַחֲמִים.

אֲנִי שֶׁהָיִיתִי מֶלֶךְ הַמֶּלַח לְיַד הַיָּם,
שֶׁעָמַדְתִּי בְּלִי הַחְלָטָה לְיַד חַלּוֹנִי,
שֶׁסָּפַרְתִּי צַעֲדֵי מַלְאָכִים,
שֶׁלִּבִּי הֵרִים מִשְׁקְלוֹת כְּאֵב
בַּתַּחֲרֻיּוֹת הַנּוֹרָאוֹת.

אֲנִי שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ רַק בְּחֵלֶק קָטָן
מִן הַמִּלִּים שֶׁבַּמִּלּוֹן.

אֲנִי, שֶׁמֻּכְרָח לִפְתּוֹר חִידוֹת בְּעַל כָּרְחִי
יוֹדֵעַ כִּי אִלְמָלֵא הָאֵל מָלֵא רַחֲמִים
הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם
וְלֹא רַק בּוֹ.

(יהודה עמיחי, "אל מלא רחמים")

המשורר, המספר והמחזאי יהודה עמיחי, יליד העיר וירצבורג שבגרמניה (מאי 1924), שנפטר בירושלים בספטמבר 2000, היה דמות ייחודית בדורו, 'דור המדינה' בשירה, מבחינת זיקתו לטקסטים היהודיים המסורתיים.

בעיר וירצבורג הבווארית, שבה נולד לודוויג-יהודה פויפר (Pfeuffer) לאביו, סוכן-נוסע וסוחר בצורכי-תופרות, ולאימו, עקרת בית, הייתה קהילה יהודית בת פחות מ-3000 נפש שקיימה חיים דתיים ערים ומוסדות חינוך, סעד ובריאות.

לודוויג ביקר בגן היהודי של 'דודה בֶּלה', שפעל ברוח רעיונות החינוך המתקדמים של מריה מונטסורי, וסיים כיתה ו' בבית הספר היהודי, אז עלה ארצה עם משפחתו באביב-קיץ 1936. אחרי שנה בפתח תקווה, שבה למד בבית הספר הדתי 'נצח ישראל' והתוודע לפראותם היחפנית של בני המושבה, הוא עבר עם הוריו ואחותו הגדולה ממנו בשנתיים לירושלים. כאן למד מכיתה ח' עד י"ב בבית הספר הדתי המתקדם 'מעלה'. הלימודים בבית הספר 'מעלה' היו בעלי משמעות מרחיקת לכת בחייו, בשל רמת הלימודים הגבוהה, הפתיחות הרוחנית וההשכלה העשירה של המורים ובעיקר בזכות המחנך, המורה לאנגלית ד"ר פנחס בלומנטל.

בשנות ההתבגרות שלו הוא עבר התרחקות הדרגתית מהדת. לטענתו המבודחת-למחצה, ההתרחקות הזאת החלה כבר בעת העלייה לתורה שלו בגיל בר מצווה, משום שנפלה בחלקו קריאה בפרשה דוחה במיוחד (תזריע-מצורע). הוא השתמט יותר ויותר מקיום מצוות, אולם על אף ויכוחים מתמשכים בנושא הזה עם אביו המחמיר בדת, נותרו יחסים טובים והרמוניים בינו לבין הוריו.

יהודה עמיחי. יוני, 1987. צילום: גל יחיעם, אוסף דן הדני
יהודה עמיחי. יוני, 1987. צילום: גל יחיעם, אוסף דן הדני

חינוכו הדתי טבע חותם עמוק בעולם האסוציאציות של המשורר עמיחי (ככל הידוע, הוא הפך מ'פויפר' ל'עמיחי' עקב לחצו של סגן מנהל בית הספר 'גאולה' בחיפה, שבו הוא לימד בשנת הלימודים 1947-48, לשנות את שמו לעברי). התנ"ך והתפילה נוכחים לעיתים קרובות בשיריו (ולעיתים מזדמנות גם הגמרא), כמעט תמיד כחלק מהתנצחות ועימות עם עולם האמונה (שירו 'אל מלא רחמים' הוא הידוע ביותר בתחום זה). על אף שעמיחי היה כל חייו, מאז התבגרותו, חילוני מובהק ועקרוני (בראיון לעדנה עברון אמר שהוא מאמין 'שיש איזה בעל בית בעולם; "שכל עליון" או "היגיון" או "השגחה"', שבלשון אנאכרוניסטית אפשר לקרוא לו אלוהים), הנוכחות התכופה של אזכורים מסורתיים בשירתו, גם אם במגמה פולמוסית, קירבה אליו קוראים דתיים, ששמרו לו אמונים בחייו ובשנים שלאחר מותו. משמעותי מבחינה זו הוא הפולמוס על 'שיוכו' של עמיחי ועל 'הזכות לאהוב אותו' גם מצד מתנגדים פוליטיים, שהתקיים סמוך למותו ונספר עליו כאן בקצרה.

לווייתו של עמיחי נערכה בימי ממשלת אהוד ברק הקצרה, בעוד הייחולים לשלום והאמונה בו לא נדחקו עדיין לקרן זווית בזויה.

הלוויתו של יהודה עמיחי. 24 בספטמבר, 2000. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
הלוויתו של יהודה עמיחי. 24 בספטמבר, 2000. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

הוא נפטר בערב שבת, ב-22.9.2000, בבית החולים 'הדסה', וארונו, עטוף בדגל ישראל, הוצב יומיים אחר כך בכיכר ספרא, בחזית עיריית ירושלים (מלבד חללי צה"ל זוכים לעיטוף ארונם בדגל המדינה רק מנהיגי ציבור חשובים). הדי הלבטים מול תכסיסיו העמומים של ערפאת במשא ומתן על הֶסדר בין ישראל לפלסטינאים ניכרו בהספדים שנשאו נציגי הממשלה והצבא. עוזי דיין, שהיה אז בשלהי כהונתו כסגן הרמטכ"ל, אמר ש'אנו נזקקים לו [לעמיחי] בתקופה שבה האגרוף הופך ליד פתוחה שמושטת לשלום'.

אהוד ברק ראש הממשלה חזר על אמרתו של שמעון פרס ששירת עמיחי 'הכשירה את הלבבות לפיוס הגדול'. ברק התייחס לירושלים בשירתו: 'אין עיר שמתאימה לעמיחי כמו ירושלים: עיר השלום ומרכז הקונפליקט […] שאפשר להשיג בה את הבלתי אפשרי'. היטיב אולי יותר מכולם לאפיין את 'אימפקט עמיחי' על הציבור בישראל העיתונאי דורון רוזנבלום במאמר 'האזרח מספר אחת' שפרסם ביום הלוויה: שורות של עמיחי צצות באופן טבעי בשיחה, במאמר, בפזמונים רבים; עמיחי חדר אל 'התת-מודע הקולקטיווי' של הישראלים.

הלוויתו של יהודה עמיחי. 24 בספטמבר, 2000. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
הלוויתו של יהודה עמיחי. 24 בספטמבר, 2000. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

מכיכר ספרא הובל ארונו של עמיחי אל בית הקברות הקטן בסנהדריה, שם נקבר לצד הוריו. יותר משנה לאחר מותו הוקמה על קברו מצבה עשויה שתי אבנים צמודות, 'צורתה כגל בים ללא התחלה וללא סוף', פרי תכנונו של משה ספדיה. לדברי האדריכל, שורות של עמיחי 'צפות' עליה: 'אפילו המוות לא יפריד אלא יפגיש אותנו בפגישה מחודשת שאין לה קץ ביקום'.

קברו של יהודה עמיחי בבית הקברות סנהדריה בירושלים
קברו של יהודה עמיחי בבית הקברות סנהדריה בירושלים

השאלה, המוכרת לגבי יוצרים גדולים, ניסרה בחריפות מיוחדת: 'של מי אתה, יודה'? (אם לנקוט בגרסת שמו החביבה עליו). טלי ליפקין-שחק הזכירה לקוראיה במעריב שהוא לא היה 'משורר של כולנו', כי לא היה בישראל של אז – ועוד יותר היום – 'כולנו' משותף. עיתונאים זריזים הזכירו שעמיחי היה איש שלום ורודף שלום, אבל סלד ממה שנראה לו התרפסות של השמאל כלפי הפלסטינאים וממעין 'גזענות הפוכה' הנוטה לסלוח ל'פיגור' וטיפשות בצד האויב. גאולה כהן, חברת כנסת ומעמודי התווך של הימין הרדיקלי, התלוננה על ניכוסו של המשורר בידי השמאל, אבל גם קבלה על אנשי הימין שרק מעטים מהם 'הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון', עקב מיעוט עניין, לדעתה, במחנה שלה בעשייה תרבותית המשולבת בעשייה פוליטית. האהבה לעמיחי הלא-פתטי אינה מנוגדת, לדעתה, לאהבה לשירת ביאליק ואצ"ג ההולכים בדרכים אחרות.

את הדיון שנערך אז בעניין 'דתיותו' של עמיחי נתחיל דווקא מחילוני מובהק, עלי מוהר, שברשימת זיכרון בהעיר, במלאת שבעה למות המשורר, העדיף להתמקד בשיר שלו 'גורל אלוהים': 'גורל אלוהים/ הוא עכשיו כגורל/ עצים ואבנים […]// אבל הוא מוכרח להישאר עימנו: / לפחות כעצים, לפחות כאבנים'. מוהר ציין אמת סוציולוגית: בתקופה שבה נכתב השיר, שנות השישים המאוחרות, נראה היה שמעמד הדת והדתיות בישראל בשקיעה; אולם הפירוש שהוא נותן לשיר, כביכול יש בו קריאה 'לרחם' על אלוהים, לגאול אותו כלשהו מבדידותו – שגוי, לדעתי. השיר 'גורל אלוהים' הוא אכן מרכזי להבנת עולמו של עמיחי; הוא מדבר על הצורך בהשארת תמונת העולם הדתית בחיוניותה גם בהעדר אמונה. המיוחד לעמיחי ביחס לבני דורו החילונים הוא שהאמירות והתמונות הקדומות, בעיקר אלו השאובות מהתנ"ך והתפילה ומאגדות התלמוד הידועות, ממשיכות להיות נוכחות אצלו כממשות סמלית, שקרינתה הנפשית-רוחנית אדירה. אלוהים אינו מחולל ניסים, אינו מעניש ואינו מרחם, ממש כמו העץ והאבן; אבל אלוהים 'קיים' כביטוי לצורך אנושי אינסופי במשמעות, בסדר עולם מוסרי. אלוהים הוא רק שֵם לתחושת סדר, צדק, היגיון, ל'משפט ההיסטוריה' שאנו עורגים אליו ולפעמים נדמה לנו שהוא מתחולל לעינינו. בתובנה העמוקה הזאת, שחלחלה אליו אולי באופן טבעי מהחינוך שקיבל בילדותו, עמיחי שונה מרבים מבני תקופתו ובוודאי מרבים מקוראיו-מעריציו החילוניים.

יהודה עמיחי,1962. צילום: פריץ כהן, לע"מ
יהודה עמיחי,1962. צילום: פריץ כהן, לע"מ

חיים נבון מביטאון המתנחלים נקודה נכח בלוויית עמיחי והצטער שרק מעטים מחבריו הדתיים היו בה. לפי תחושתו, הוא למד ממנו 'על מוסר ועל אנשים ועל דעות'. המבט של המתבונן ב'משלושה או ארבעה בחדר', זה ה'רואה את העוול בין קוצים ואת השרֵפות בגבעה', קסם לו ומדריך אותו בחייו. 'לפעמים אני מקווה שהייתי יכול להתפלל אל א-לוהים [כך] באותה עוצמה שעמיחי רב איתו'.

חמוץ וצדקני ממנו, אך גם נוקב בהבחנתו, היה אבינדב ויתקון בנתיב הימני רדיקלי. ויתקון תמה על הכינוי 'משורר לאומי' שעוּטר לעמיחי בלווייתו, וניסה להסביר לעצמו ולקוראיו את פשר ההתרפקות על עמיחי מצד נציגי הציונות החילונית. ל'אליטה הישראלית השמאלית, ה"משכילה", של יוצאי תנועת העבודה לדורותיה היווה עמיחי […] לא רק חבר ותיק או מורה נערץ אלא, כך מסתבר, מורה רוחני', ובכך הוא ממשיך שושלת שראשיתה בביאליק וטשרניחובסקי והמשכה באלתרמן (שאינו מוזכר אצלו), רחל ואחרים. הללו 'עיצבו בשירתם את הדור שהקים את המדינה והיווה את הכוח המרכזי בה'. בהכרזה על עמיחי כ'משורר לאומי' ויתקון רואה את 'ההכרזה הגדולה על מלחמת התרבות'. 'הרכיבו לראשינו "משורר לאומי" חדש-ישן […] ללא א-לוהים, ללא קודש […] הומניזם מטריאליסטי עקר, מדולדל מיהדות […]'. עד כאן לא יותר מניאוצים מוכרים בקטטות חילונים-דתיים; אבל שורות המחץ באות בסוף: 'הנכס שעמיחי הותיר אחריו הוא לא אהבת האדם והרגישות', שהכותב מכיר בקיומם בשירתו; 'הדור הצעיר, ילידי שנות השמונים, לא מכיר את שירי עמיחי […] הוא לא קורא שירה ולא צורך תרבות עברית. הישראלי החדש, שצמח בבלי דעת בערוגתם הרוחנית של עמיחי וחבריו, […] הוא חסר זהות, הוא גדל בריק […] המטריאליזם החדש הוא לא הומני ומוסרי כאבִיו עמיחי'.

האם ירידת כוח המשיכה של השמאל בחברה הישראלית, מול זרמים סוחפים בכיוון הנגדי, אין להסבירה, בין שאר גורמים, בהסתגרות החוגים הליברליים בעולמו של היחיד ובקידוש ה'נורמליות', שבישרה שירת עמיחי אך עשתה זאת באיזונים של ציונות מחויבת וזיקה 'טבעית' למורשת התרבותית היהודית, החסרה לתלמידיו-כביכול וליונקי תורתו?

הרשימה מבוססת על ביוגרפיה של יהודה עמיחי העומדת לראות אור

 

כתבות נוספות

מה לא אהב המרצה בסמינריון שהגיש הסטודנט יהודה עמיחי?

אודיו: ראיון עם יהודה עמיחי במרץ, 2000

לאתר של עידו בסוק

 

רות בונדי: "לא תולדות חיי הם חשובים – אלא עבודתי"

במלאות שנה לפטירתה של העיתונאית, הסופרת והמתרגמת רות בונדי

רות בונדי

ד"ר גיל וייסבלאי, מחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית:

כאשר הצעתי לרות בונדי, בדחילו ורחימו, להפקיד את ארכיונה האישי בספרייה הלאומית, הופתעתי מתגובתה. לרוב, הצעה שכזו מתקבלת בהיסוס ובלבטים קשים: ללא ספק, זו מחמאה גדולה להימנות על גלריית האישים הנכבדה שארכיוניהם שמורים בספרייה הלאומית – אך מאידך גיסא, יש בקבלת ההצעה גם הודאה בכך ששיא היצירה כבר חלף עבר לו והנה מתקרבת העת לסיכום, המביאה עמה את רוח הסוף המתקרב.

את כל זאת ידעתי, והכרתי את התחושות המעורבות שהצעה ממין זה מעוררת. לכן, הופתעתי מן החיוך הרחב שחייכה אליי ומן התשובה החיובית שנורתה מיד, במאור פנים ובנדיבות. ובעצם, קשה לומר שזו היתה הפתעה של ממש: הרי את חוש ההומור הדק שלה, שאין בו אף לא טיפת רוע ואת חיוכה הטוב, ניתן להכיר מספריה ומאמריה הרבים.

כמה מעובדיה הוותיקים של הספרייה, שעודדוני לפנות אליה, זכרו בחום רב את הימים הארוכים שעשתה באולמות הקריאה ובמחסני הספרים, את חביבותה וצניעות הליכותיה שהותירו את רושמם העז.

באביב 2015, סמוך לאחר השלמת הפקדתו של ארכיון רות בונדי בספרייה הלאומית, החלטנו לערוך אירוע הוקרה לכבודה. למרות שהחלה לסבול אז מקשיים בבריאותה, היה ברור לנו שלא תישא בערב זה סתם דברי ברכה. תשואות הקהל הממושכות בתום דבריה, הביעו את ההתלהבות ממסה נדירה בגילוי הלב שבה, שהיא אוניברסלית, אך גם אישית וכה ישראלית, בו זמנית.

ועתה, אנו מפרסמים דברים אלה, לזכרה של סופרת, עיתונאית והיסטוריונית, שמעולם לא שכחה להעניק לקוראיה, ברוח טובה, חומר למחשבה, אולי אפילו מוסר השכל, שימשיך ללוותם זמן רב.

ארכיון אישי: אגו או חולשה?

מאת: רות בונדי

אני שייכת לדור הדינוזאורים האחרון שצבר ניירת במשך שישים שנה. כדי להעביר אל הספרייה הלאומית את כל מצבור התיקים שיצרתי, נדרשו עשרים תיבות קרטון ומכונית משא. שום צעיר נורמלי לא חולם על כך שיהיה לו ארכיון משלו – אולי הוא חולם על רכב שטח, יאכטה או מטוס פרטי. אבל אילו היה מבטא משאלה לארכיון, היו הוריו המבועתים רצים לפסיכולוג: מה ייצא מהילד הזה?!

למען האמת, ארכיון אישי מעולם לא נוצר בכוונה תחילה. הארכיון "נופל" על בעליו, או שהוא "נופל" לתוכו. זה מתחיל בדף נייר אחד ויחיד, מכתב או קטע מעיתון שאדם החליט לשמור עליו. אבל למה לי לדבר על סתם אדם, ולא על עצמי?

רות בונדי, 1969
רות בונדי, 1969. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

כך זה התחיל אצלי: שנתיים אחרי עלותי ארצה, זכיתי לעבוד בסניף "דבר" בחיפה. עבדתי בתור מה שכונה "לֶגְמן", כלומר, "לֶגווּמן" – אשת רגליים: תחליף למכונית, שלא היתה אז, לעיתונאים. הוטל עליי ללכת יום-יום לאורך כל הנמל, מהמשטרה, דרך מסוף הנוסעים והעולים, מסוף ההדרים והמטענים, משם למשרדי הסוכנות בשער הנמל ואחר כך, לעלות להדר הכרמל, לבתי המשפט ומשם לעירייה ולבית ההסתדרות. אחרי שהגעתי לסניף "דבר" רשמתי את הידיעות שצברתי בדרכי ומסרתי אותן לשני הכתבים הקבועים שישבו במערכת, שתו תה ודיברו בטלפון. למחרת, ידיעות אלה הופיעו בעיתון, בחתימת שמם.

לא על כך חלמתי. הרי רציתי להיות עיתונאית ממש, שכותבת בשמה על מה שמעניין אותה. ויום אחד אזרתי עוז: חיברתי עבור "אֹמֶר", העיתון המנוקד לעולים, כתבה שעסקה באנייה הישראלית הראשונה שנבנתה בגרמניה. עשיתי מה שלעיתונאי מתחיל אסור לעשות: שלחתי את הכתבה, בכתב היד הזעיר שלי, שכבר אז היה קשה לפיענוח, סתם כך למערכת, בלי לציין את שם העורך שהיא מיועדת לו. כתבות מסוג זה, שאינן נושאות עליהן מען מפורש, מושלכות ישירות לסל. ואולם, הכתבה נפלה לידיו של עורך "אֹמֶר", חיים איזק, שאמנם היה קצר-רואי, אבל קרא כל דבר שנפל לידיו – והוא פרסם את הכתבה בעיתון.

אושרי לא ידע גבול. גזרתי את הקטע הצנוע, שהתפרס על-פני שני טורים קצרים, הדבקתי אותו על פיסת נייר לבן, רשמתי את התאריך (אי-אז בסתיו 1951) ופתחתי לו תיק. שהרי, אי אפשר להשאיר דף היסטורי יקר-ערך שכזה בלא הגנה… המשכתי לגזור את כל מה שכתבתי ופורסם. אט-אט הצטברו להן שורות תיקי "אֹמֶר", ומאוחר יותר, תיקי הכתבות ב"דבר השבוע", שגם אותן מספרתי לפי סדר הופעתן. כך נולד הארכיון שלי, שאז היה מיועד רק לי.

אחרי שזכיתי למדור אישי, בנימה הומוריסטית, בעיתון "דבר", גברה בי האמביציה המשותפת לכל העיתונאים, להוציא את הגיגיהם בספר. ניגשתי להוצאת "יבנה" עם התיק ובו גזרי העיתונים שבהם נדפס המדור שקראתי לו ברוב אופטימיות, "יהיה טוב".

פתיחת הטור הראשון של רות בונדי "יהיה טוב" ב"דבר השבוע" 6.1.1956. לחצו על התמונה לטור המלא
פתיחת הטור הראשון של רות בונדי "יהיה טוב" ב"דבר השבוע" 6.1.1956. לחצו על התמונה לטור המלא

בקול חנוק שאלתי את מנהל ההוצאה, יהושע אורנשטיין, האם יהיה מוכן להוציא מבחר מטורים אלה בספר. אורנשטיין, שהיה ידוע כסוחר נוקשה, ענה מייד, ללא היסוס: "כן!". שטף אותי גל של אושר, עד שאדון אורנשטיין הסביר את נדיבותו המפתיעה: "הוצאתי השנה את תנ"ך קאסוטו והרווחתי עליו הרבה כסף. כדי שלא אצטרך לשלם מס הכנסה גבוה, אני זקוק לכמה ספרים שאין סיכוי שיימכרו, והם יגרמו לי הפסדים. " מבלון האגו שלי יצא האוויר. אך בסופו של דבר, אורנשטיין המסכן הרוויח גם מספרי: ארבע מהדורות נמכרו בתוך זמן קצר…

כן, ילדים, באותם הזמנים הרחוקים לא היו אינטרנט, וויקיפדיה או גוגל. בבית "דבר" לא היה ארכיון ראוי לשמו ולא היה את מי לשאול. במערכת "דבר השבוע" התקבלו עיתונים לועזיים, בעיקר עיתוני סוף השבוע בלשון האנגלית. אחרי שלא היה בהם עוד שימוש, התחלתי לגזור מתוכם רשימות בנושאים שעשויים היו להביא לי תועלת בשעת כתיבה. כך יצרתי "תיק יהודים", "תיק יישובים", "תיק סופרים", "תיק ציירים", "תיק שואה". שבת בבוקר היה קודש לגזירה. הו אלהים, כמה זמן וכמה אנרגיה הקדשתי לעיתונים אלה, במקום לקרוא את כל כתבי עגנון!

רות בונדי
רות בונדי, 1969. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

כדי להכיל את כל התיקים שהלכו והצטברו, כיסיתי קיר שלם בחדר העבודה שלי במדפים. הוא לא הספיק. התיקים תפחו ורבו, והחלו לגלוש לכל פינה. התווספו תיקי מכתבים של קוראים, רובם כתובים בכתב יד. שמרתי על כולם, גם על גלויות ששיגר אליי אלמוני מבית החולים לחולי נפש "אברבנאל". וכאילו לא די בכך, התווספו הררי חומר המסמכים לארבע הביוגרפיות שכתבתי. למה שמרתי על הכל? כדי שאוכל להוכיח שצדקתי, אחרי שהספר יופיע ואיזה נודניק מלומד יצביע על אי-דיוק.

יצאתי לגמלאות והמשכתי לגזור ולגנוז. היו זמנים שאפילו השתעשעתי במחשבה האווילית שיום אחד אקרא את כל מה שכתבתי. זנחתי רעיון מוזר זה מהר מאוד. אם כך, עבור מי לשמור, ולמה? בהחלט לא למען צאצאיי: לבתי גם כך אין מספיק מקום לספרֵיהַ; הנכד והנכדה יילכו בדרך משלהם – ועדיין אין להם דירה. איך אַפיל עליהם את כל הררי הניירת?

הארכיון שלי לא נועד להנצחה. בלאו הכי, הנצח העיתונאי הוא קצר מאוד. לא תולדות חיי הם חשובים – אלא עבודתי. אולי הארכיון שלי יעזור לחוקרים בעתיד להבין את דרכי החשיבה בשנות החמישים והשישים, שנים גדושות אירועים וקשיים בתולדות המדינה.

רות בונדי ובתה טל
רות בונדי ובתה טל, 1969. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

אז מה עושים?

ניסיתי את מזלי בארכיונים אחדים, אך התאכזבתי. ואז באה הגאולה: הספרייה הלאומית פנתה אליי מיוזמתה. אפילו לא העזתי לחשוב עליה – הרי ארכיוני האישי אינו עיזבון של משורר לאומי או סופר נודע, שיוכל לספק נושאי מחקר לדורות של חוקרי ספרות. גם השכנות לארכיון איינשטיין הטילה עליי מורא. עכשיו אני כבר נהנית מקרבתו, כאילו שנינו שכנים בבית רב קומות והוא מתגורר מעליי. אמנם אנחנו לא מכירים, ואינני מתפארת בפרהסיה בשכנותו. רק לעצמי. אולי ניפגש יום אחד במעלית?

רות בונדי בבית הקברות היהודי בפראג, סמוך לקברו של פרנץ קפקא. צילום: משה שי. באדיבות המשפחה.
רות בונדי בבית הקברות היהודי בפראג, 1992. צילום: משה שי. באדיבות המשפחה.

הררי הנייר מעלים, בסופו של דבר, את השאלה: האם כדאי היה לבנות ארכיון אישי ולהשקיע בו מאות שעות עבודה? על כך אוכל לענות שאני, המכורה לסדר – במדינה, ביחסי אנוש, בביתי, בניירותיי – לא יכולתי אחרת. והסדר עדיין רחוק, חומק ממני. כל שנותר לי הוא להסתפק ב"יהיה בסדר" הישראלי ולקוות שכך יקרה. אי פעם.

     ירושלים, 13 באפריל 2015.

****

אירוע: מחווה לרות בונדי במלאת שנה לפטירתה

במלאת שנה לפטירתה של העיתונאית, הסופרת, המתרגמת וחוקרת השואה רות בונדי, תתקיים ב-23 בנובמבר פתיחה משותפת של התערוכות "שברים שלמים" ו"היה פעם אני" – 40 אמנים – בשלוש גלריות, לצד מוצגים נבחרים מארכיון ומוזיאון בית טרזין, מתכתבים עם הטקסטים של רות בונדי.

לפרטים נוספים על התערוכה

 

 

ספר הסתיו | "יומן צבים" מאת ראסל הובן, בתרגום רנה ורבין

המלצת מערכת המוסך לסתיו

פרט מתוך עטיפת הספר. עיצוב: ניר דרום

.

בכל עונה אנו מפנות את הזרקור אל ספר אחד, מקור או תרגום, שאנחנו מזמינות אתכם בחום להכיר. והפעם – ספר הסתיו של המוסך: יומן צבים, ספרו של ראסל הובן משנת 1975, שראה לאחרונה אור בעברית, בתרגומה של רנה ורבין, בהוצאת 'ערבי נחל'.

 

מעוף תת־ימי

.

יומן צבים הוא ספר שמפתה לחזור אליו, כמו אל ספר שירה. לפתוח בעמוד אקראי, 79 נאמר. לקראת אמצע הספר, כשהסיפור הולך וצובר מתח, המספר מפליג, תרתי משמע, כך:

"שאמאנים במצב של אקסטזה מסוגלים לעוף, לנדוד למרחקים או לפחות לחשוב שזה מה שקורה להם. או לפחות זה מה שהם אומרים. כשהייתי בערך בן שתים־עשרה או שלוש־עשרה שכבתי לילה אחד במיטה, לא ישן ולא ער, ובבת אחת פתאום הבטתי בעצמי מהתקרה. זה לא היה חלום, אני לא יודע מה זה היה. אני לא מבין שום דבר באקסטזה. זה קרה עוד פעם באותה שנה. עמדתי ליד החלון והסתכלתי על עצמי שוכב במיטה. פעמיים בחיים הייתי מחוץ לעצמי ככה. אני לא חושב שיצא לי כבר להיות בתוך עצמי. בתוך עצמי כמו אסיר – כן. אבל לא בתוך העצמי שלי ממש.

אוקיינוס. כשאני חושב את המילה הזאת אני רוצה לשקוע בתוכה ובו בזמן להכיל את הכל. מעמקים ירוקים עצומים של אוקיינוס. ערוץ של תנועה והוויה. וכמובן הכרישים. אי אפשר להשוות הליכה על הקרקע למעוף התת־ימי הזה, מים ירוקים שנוגעים בכל חלק."

עלילתו של יומן צבים – וגם עלילות המשנה בו – דינאמיות ודרמטיות ועתירות פעולה, ועם זה הוא פיוטי ומהורהר. המבנה שלו מהודק, ובד בבד הוא מתנהל על פי איזה קצב אישי, כמעט אידיוסינקרטי, כקשוב למוזיקה פנימית.

לא מדובר במה שהגדיר סארטר כ"אנטי-רומן", או באקספרימנט פוסט־מודרני. יומן צבים הוא רומן לכל דבר, עם עלילה סדורה אריסטוטלית (התחלה, אמצע וסוף) ודמויות עגולות ומורכבות שמתפתחות לאורכו. אלא שלעיתים גם הוא כמו חורג מעצמו, או ממה שאנחנו הקוראים מורגלים לחוות כ"ספר עצמו", ומתעופף למעמקים תת־ימיים או מרחף להשקיף על עצמו מאיזו תקרה.

פרקי הרומן, שעלילתו מתרחשת בלונדון בשנות השבעים, מסופרים לסירוגין מפי שתי הדמויות הראשיות: ויליאם ג', מוכר בחנות ספרים ובעל כמה וכמה מאפיינים ביוגרפיים של ראסל הובן, וניארה ה', סופרת ילדים מצליחה עם מחסום כתיבה. שניהם בודדים, תקועים, ונמשכים לטבע, ושניהם, לפני שיכירו זה את זה, מפתחים אובססיה משותפת: לחלץ את צבי־הים הגדולים מהאקווריום בגן החיות של לונדון ולהחזיר אותם אל האוקיינוס. פעולת השחרור, הצבים הכלואים הכמהים לחופש, הפְּנים הרך תחת השיריון הקשיח – כל אלה סמליים כמובן, אבל הן המספר והן הדמויות ערים לסימבוליות המתבקשת (פה ושם אפילו אירוניים כלפיה), והרומן מרחיק הרבה מעבר לה.

יומן צבים יצא ב-1975, עובד לסרט קולנוע ב-1985, פורסם מחדש ב-2013 וזכה להצלחה שגובלת בספר פולחן. לרוב קוראיו בעברית – בתרגומה היפה של רנה ורבין, מייסדת הוצאת "ערבי נחל", הוצאה עצמאית של אישה אחת – זהו מפגש ראשון עם ראסל הובן (1925–2011). לפניו ואחריו כתב הובן עשרות ספרי פרוזה ושירה לילדים ולמבוגרים, האחרונים רובם ספרי פנטזיה, מד"ב וריאליזם פנטסטי (למעשה יומן צבים הוא אחד משני הרומנים הריאליסטים היחידים של הובן – השני נקרא קעקוע העטלף). ב-1998 הקימו מעריצים של הובן אתר אינטרנט המוקדש לו, המקיים פעילויות רבות מחוץ לווירטואליה, ביניהן ועידות בינלאומיות שעוסקות ביצירתו, ופיזור ציטטות מספריו במקומות ציבוריים ברחבי העולם מדי שנה ביום הולדתו (עוד על כך בגיליון הבא של המוסך).

הביקורות הספורות שהוקדשו לספר בישראל התפעמו: "יצירה מרחיבת לב, חכמה, מעוררת אי נוחות וגם מצחיקה" (הארץ); "קריאה קלילה ומענגת … ספר מצחיק … יופי רב, הבנת אדם ואהבה לעולם" (ידיעות אחרונות), אבל הספר לא עורר את ההדים שהוא ראוי להם ולא מיצה את פוטנציאל הקוראים שלו.

בשל העונג שהסב לנו, בשל עונג הכתיבה שניכר כי הסב לסופר, ובתקווה שעוד קוראות וקוראים רבים ירוו ממנו עונג, בחרנו ביומן צבים לספר הסתיו של המוסך.

[כתבה: טל ניצן]

.

מתוך הספר:

.

1. ויליאם ג'

.

אני לא רוצה ללכת יותר לגן החיות.

לפני כמה לילות חלמתי על תמנון. הוא היה ירוק כהה, כמעט שחור, זרועות כהות מתפתלות במים חומים. לא בטוח שאני יודע מה הצבע האמיתי של תמנונים. מצאתי תמונות צבעוניות בשני ספרים בחנות. תמנון אחד היה חום ולבן, השני היה אפור, ורדרד, חום. נראה שהם משנים צבע. מפחיד להסתכל להם בעיניים. לא הייתי רוצה שתמנון ינעץ בי מבט, גם אם הוא קטן ולא מזיק. עיניים כאלה נועצות בי מבטים – זה יהיה יותר מדי בשבילי, לא יישאר ממני כלום. היתה שם תמונה בשחור־לבן של תמנונים שנתלו לייבוש על עמוד בתאסוֹס, בים האגאי, שחורים על רקע השמיים, שקיות שחורות שמוטות, זרועות שחורות מדולדלות, מתייבשות, על רקע האור הבוהק מעל הים. הם שייכים לסוג הנאוטילוס הקונכייתי, שתמיד דמיינתי לי שהוא רק קונכייה, בלי כלום בפנים. אבל שם בספר היא היתה מלאה זרועות ושחתה במרץ.

בגלל זה רציתי לראות תמנון. בשישי אני עובד בחנות רק חצי יום. הלכתי לגן החיות. היה יום אפור, קצת גשום. נכנסתי מהשער הצפוני, ליד הינשופים. אוח פה ואוח שם, כל אחד מהם ישב על המוט שלו בנוצות רטובות ועיניים תזזיתיות. חציתי את הגשר ועברתי ליד מתחם הציפורים שהתנשא אל על, סבך רשתות פלדה אדיר ממדים, מחודד, זוויתי, מלא צווחות משונות ונפנופים אפלים. ילדים קטנים צרחניים אכלו כל מיני דברים. אדים עלו בגשם משלושה לוחות מרובעים שקועים בריצוף שבקצה הגשר. שתי ילדות וילד אחד טבלו בתוכם רגליים יחפות. המנהרה בקצה השני של הגשר הדהדה מילדים. על קירות המנהרה היו העתקים של ציורי מערות. הם לא היו שייכים לשם, נראו מזויפים, מצוירים בגסות. היו צריכות להיות שם סתם כתובות, על כדורגל, "ספרס", "ארסנל".

חשוך מאד באקווריום. חלונות ירוקים, דברים שוחים. אנשים שחורים על רקע החלונות ממלמלים, מסבירים לילדים, מרימים אותם, מורידים אותם, מזרזים אותם, קוראים להם לחזור. צעדי ריצה של ילדים מהדהדים בחשיכה. מאד עלוב האקווריום, קטן מאד. יותר מדי חלונות קטנים ירוקים בחושך. סרטנים, לובסטרים, שתי תריסניות קוצניות, כריש נמר קטן ומסכן שנראה כמו פקיד בשירות הציבורי. דגים טרופיים, צלופחים, קרפדים, צפרדעים וטריטונים. לא היה תמנון.

צבי־ים. הגדולים בטח שוקלים מאה, מאה ארבעים קילו. מסתובבים, מתנדנדים, טסים במים זהובים־ירוקים עכורים במכל מטונף וקטן, לא יותר גדול מהחדר שלי. דואים, צוללים ומתפתלים בעזרת סנפירים דמויי כנפיים בתיבת זכוכית של אוקיינוס יד שנייה. העיניים שלהם לא אמרו כלום, אי אפשר לומר אלפי קילומטרים של אוקיינוס.

חשבתי: כשהייתי ילד אהבתי ללכת לגן החיות. הגשם פסק. הלכתי לביתן הזוחלים. לא. לא רציתי לראות את הנחשים על החול החם מתחת למנורה בוהקת מאחורי זכוכית. עזבתי את ביתן הזוחלים, הלכתי לכיוון הקופים. הגורילה שכב על הבטן בתא שלו, הסנטר שלו שעון על זרועות משולבות. לא. לא הצלחתי לחשוב מה יותר גרוע: אם הוא יכול לזכור או אם הוא לא יכול.

יצאתי מגן החיות אל התחנה של אוטובוס 74 ליד השער הצפוני. היתה שם אישה צעירה עם ילד וילדה. הילד היה בן שמונה או תשע אולי. היתה לו גורילה שחורה קטנה מגומי קשורה בחוט גמיש והוא הרקיד את הגורילה השחורה הקטנה והקפיץ אותה בשלולית קטנה, פלאק פלאק פלאק, בלי להשפריץ. זה היה סתם אזור קצת רטוב על המדרכה.

"תפסיק עם זה," אמא שלו אמרה לו. "אמרתי לך להפסיק."

.

2. ניאֵרה ה'

.

נורא רציתי ארמון חרסינה לאקווריום אבל לא היה להם בחנות, אז הסתפקתי בספינה טרופה מהודרת מפלסטיק. סנאג אנד שארפ מצפים שאשלח להם סיפור חדש לסדרת גיליאן הנברנית, אבל די, אין לי יותר שום פיקניקים ושום מסיבות יום הולדת של שום חיות פרוותיות חמודות. נמאס לי מיצורים ביישניים, מתרפקים. גיבור הספר הבא שלי יהיה טורף. שלחתי צ'ק בסך שלושים ואחד פני לג'רארד אנד הייג במחוז סרי, עבור חיפושית מים גדולה, Dytiscus marginalis. היא אמורה להגיע עד מחר. ביקשתי שישלחו זכר.

בדרך הביתה, דוחפת את האקווריום ושאר הציוד בעגלת ילדים, עצרתי מול חנות הרדיו והטלוויזיה כי בכל המסכים בחלון הופיע שַׁלְצֶדֶף. זה בטח היה סרט טבע של ה-BBC. הרגשתי כמו בפגישה עם מישהו מהילדות שנהיה מפורסם. הייתי רואה לפעמים שלצדפים על מרבצי הצדפות ליד גשר בריידון בזמן השפל. הם לא דומים בכלל לשחפים או לשחפיות, בשחור־לבן שלהם יש משהו מיוחד, הם קצת יותר מאשר ציפורים. הם תמיד הולכים בראש מורכן, נראים כאילו הידיים שלהם שלובות מאחורי הגב, כמו פילוסופים אירופאים קטנים שלבושים להפלגה ביאכטה. אבל הם הולכים בקצב פחות מדוד ונינוח משל הפילוסופים, כי השלצדפים טרודים בשליית צדפות למחייתם. בילדותי בשפך בריידון הימים היו רחבים ושקטים, היה מספיק זמן לחשוב על הכל בלי למהר, היה אפשר להתבונן בכל דבר ולבחון את הכל לעומק וביסודיות.

השלצדף נעלם ממסכי הטלוויזיה ובמקומו הופיעה תמונה של חוף בוצי וים. לשלצדף יש צבעים אלגנטיים ביותר: לבן שמנתי, שחור קטיפתי, מקור כתום ועיגולים כתומים סביב העיניים, רגליים ורודות. על המסכים, בשחור־לבן, הוא נראה אקזיסטנציאלי יותר, ציפור ממעמד הפועלים, בודד בעולם. הנה אני, חשבתי, בת ארבעים ושלוש, מחכה למשלוח של חיפושית מים. כל החברות הנשואות שלי לובשות שמלות של לורה אשלי ויש להן בבית המון תמונות אווירה מהחופשות שלהן בחופי אירופה, יחפות, עם הילדים העירומים שלהן. אני גרה לבד, לובשת כל מיני סמרטוטים, אבל הצלחתי להימנע מצמחונות ואין לי חתולים.

עברתי בקטע הרחוב שנמצא עכשיו בשיפוצים ושלושת הפועלים בבור אמרו לי בוקר טוב בפעם הראשונה. לפני כן הסתפקנו בניד ראש.

כשעמדתי להיכנס לדירה שלי, ובסטר דה וֶר, השחקן המובטל מהדירה ממול, יצא לחדר המדרגות. "תחביב מרתק," הוא אמר כשראה את האקווריום. "אני מגדל דגים כבר שנים. מוֹלי שחורים, את יודעת, לא משהו נוצץ, פשוט דגים שחורים קטנים ונחמדים. מה תשימי לך באקווריום?"

"חיפושית מים," אמרתי.

"חיפושית מים," הוא אמר. "חיית מחמד מרתקת. אם אי פעם תצטרכי חלזונות רק תגידי. יש לי כמויות. הם מנקים את המכל, את יודעת."

"תודה," אמרתי. "זה הכל חדש לי, אני צריכה לראות איך זה הולך."

הוא הלך לדרכו, מנופף במקל שלו. ככל הידוע לי לא היתה לו שום עבודה בחמש־שש השנים שהוא שכן שלי. הוא כל כך בכושר שקשה לדעת בן כמה הוא אבל לפי הברק בעיניים הייתי אומרת שהוא לפחות בן חמישים וחמש. רוב הקולות שאני שומעת דרך הקיר הם קולות של בחורים מהסוג שאוהב חנויות לממכר עתיקות אבל אני חושבת שהוא מתפרנס מנשים מבוגרות. אין לי שום סיבה לחשוב את זה חוץ מאיך שהוא נראה. העיניים שלו נראות כאילו הוא מִשכֵּן את המקוריות והחליף אותן במודבקות.

אחרי שסידרתי את האקווריום חיפשתי שלצדף בספר הרישומים של ביואיק, אבל לא מצאתי. ביואיק צייר חופמי, ביצנית אדומה, לימוזה מצויה, חופית קטנה, אבל שלצדף אין אצלו בספר. הוא היה יכול לצייר אותה מעולה, זו ציפור מהסוג שמתאים לו. ציורי הציפורים הכי מוצלחים שאי פעם ציירתי נמצאים באחד הספרים המוקדמים שלי, "חנוכת הבית של דיליה הסנונית". הסיפור היה מחורבן אבל הצלחתי לתפוס יפה את הסנונית, היא היתה בבירור טיפוס של לורה אשלי.

.

ראסל הובן, "יומן צבים". מאנגלית: רנה ורבין. ערבי נחל וידיעות ספרים, 2018.

 

ראסל הובן, "יומן צבים". מאנגלית: רנה ורבין. ערבי נחל וידיעות ספרים, 2018.

.

» ספר הקיץ של המוסך: "ממלכת האי-רצון" מאת איה קניוק

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

37

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | שירים חדשים מאת בת־שבע דורי־קרלייה, אלכס בן־ארי, יפה שלומוביץ' ומשה אוחיון

רָאִיתִי אוֹתָךְ שׁוּב, בְּלִי לִזְכֹּר / שֶׁכְּבָר אֵינֵךְ בֵּין הַחַיִּים. / חֲלַל הַקָּרוֹן הִסְמִיךְ מֵאֶפְשָׁרוּיוֹת. / גַּם הַפַּעַם בָּחַרְתִּי נָכוֹן.

נחום גוטמן

נחום גוטמן, איור לסיפור "הנער העצל והשטיח המעופף" מאת פ"א, עפרון על נייר וגואש לבן, 1944. אוסף מוזיאון נחום גוטמן לאמנות

.

בת־שבע דורי־קרלייה

טרם

הַבַּיִת מַפְצִיעַ לְאִטּוֹ מִן הַפֶּצַע.
יֶלֶד הַשֶּׁמֶשׁ שָׂם בְּכַפִּי אֶת נַפְשׁוֹ,
שֶׁהֶעֱמִיקָה בַּחֹשֶׁךְ כַּחֲתָךְ.
אוֹמֵר אוֹהֶבֶת, לֹא אוֹהֶבֶת, אוֹהֶבֶת,
אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ: יֵשׁ מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת מִשֶּׁלָּנוּ
וַעֲקֻבּוֹת מֵאָדָם נֶעֱלָם.
מִי יְמַלֵּל אֶת הָאַלְזְמַן שֶׁנִּגְלַל סְבִיבֵנוּ,
זָלַל אֶת אוֹתִיּוֹת הַמִּלָּה מִשְׁפָּחָה,
מְאַיֵּת אוֹתָנוּ מֵחָדָשׁ, אוֹת אַחַר אוֹת, לַמִּלָּה הַיָּפָה בְּיוֹתֵר
שֶׁטֶּרֶם נֶאֶמְרָה.

 

מתוך המחזור "מחכה לרוּמי"

אִישׁוֹן
הַלַּיְלָה
מִתְרַחֵב
בְּחַדְרִי
מָדִּיר
שֵׁנָה
הַלְּבָנָה
פְּתוּחָה
כְּסֵפֶר
שִׁירֶיךָ
עַל
שֻׁלְחָן
הַלַּיְלָה
רוּמִי

 

הדהודים למרובעים

פַּרְפָּרֵי הָאֵל מְנִיעִים אֶת כַּנְפֵי הַמַּחְשָׁבָה
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עָלֶיךָ וְיָדִי הַכּוֹתֶבֶת יְשֵׁנָה
אֲנִי כּוֹתֶבֶת וְאַתָּה מוֹחֵק אֶת צִלְלֵי הַמִּלָּה
שֶׁרָטְטוּ מֵאֶפְשָׁרוּיוֹת בְּטֶרֶם הֵבִיא עֲלֵיהֶם הָעֵט אֶת הַמִּיתָה

שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ אֵיךְ לַחֲתֹךְ אֶת הַמְּשִׁיכָה אֶל חֶבֶל הָעֶצֶב
וְהוּא עָנָה לִי: "מוּתִי לִפְנֵי שֶׁתָּמוּתִי" וְהִסְתּוֹבֵב לָצֵאת מִטַּבּוּר הַחֲלוֹם
אָמַרְתִּי: "הַבָּשָׂר, הַדָּם, הַסְּפָרִים, הַעוֹד". "מוּתִי", הוּא אָמַר לִי
"לִפְנֵי שֶׁתָּמוּתִי" וְהַלַּיְלָה רִפְרֵף עַל פָּנַי

 

בת־שבע דורי־קרלייה למדה ספרות גרמנית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטה החופשית בברלין. מנחה סדנאות כתיבה יוצרת ועורכת שירה. ספר שיריה הראשון, "נפש, חשבון" (מקום לשירה) זכה בפרס הליקון ע"ש רמי דיצני למשוררים בתחילת דרכם (2015).

 

 

אלכס בן־ארי

הַמֶּרְחָק, הַמֶּרְחָק, לִהְיוֹת תָּמִיד
בְּקִרְבָתוֹ. לִתְפֹּס, לִלְפֹּת, לָשׁוּף אוֹתוֹ
בַּעֲקֵבוֹ. לִהְיוֹת גָּהוּר, דָּחוּק, לָפוּף סְבִיבוֹ
בְּהִבָּרְאוֹ אִוְשָׁה, אַדְוַת תְּנוּעָה, דָּבָר
אֲשֶׁר לְרֶגַע קַל הֻנַּח לֹא בִּמְקוֹמוֹ. לִדְאוֹת נָמוּךְ
בְּהִפָּתְחוֹ, מִמַּעֲבֶה עָמֹק לִשְׁלֹחַ
מַלְתָּעוֹת פִּתְאוֹם אֶל תּוֹךְ בִּטְנוֹ, לַגוּחַ, לְנַתֵּץ,
בִּמְהוּמַת הָרְסִיסִים לִסְפֹּג
חַד חַד אֶל הַבָּשָׂר, אֶל תּוֹךְ מַחְזוֹר הַדָּם,
אֶל הַתָּאִים, אֶל תּוֹךְ פְּנִימָם שֶׁמִּמְּכוֹנוֹ
פָּרַץ בְּאֵין רוֹאִים וּלְתוֹכוֹ יָשׁוּב כָּעֵת בְּיִסּוּרִים
לְהִוָּלֵד מֵחָדָשׁ, קָרוֹב

 

לישראל אלירז
(מרס 1936 – מרס 2016)

חָזַרְתִּי לִכְבוֹדְךָ אֶל הַטּוּרִים הָאֲרֻכִּים
הֵגַפְתִּי וּפָנִיתִי פְּנִימָה אֶל הַחֲדָרִים
בָּהֶם עֻבְדַּת מוֹתְךָ עוֹד מִתְבָּרֶרֶת
הַפוּגָה בֵּין הִבְהוּבִים.

וּבְמָקוֹם אַחֵר הִיא וַדָּאִית כְּדֶלֶת
וּבֵינֵיהֶם אֲנִי נִמְתָּח, חָרִיף כַּאֲלַכְסוֹן
חוֹצֶה אֶת אַפְלוּלִית הַמִּסְדְּרוֹן
לִפְגֹּשׁ בְּךָ בְּהֵיכָלְךָ.

מִתַּחַת לַחֲרִיץ הַפֶּתַח
שׁוֹטֵף פַּס אֲלֻמַּת הָאוֹר הָרַךְ
שֶׁל פֶּלֶס מַבָּטְךָ: מַזְמִין, בּוֹלֵם
מַתְקִין אֶת הַחוֹלֵף בְּאַרְכֻּבַּת הַנֶּצַח

בַּחוּץ, בֵּין שְׁאַר קוֹלוֹת אֲבִיב
זִמְזוּם הֵעָדֶרְךָ

.

רָאִיתִי אוֹתָךְ בָּרַכֶּבֶת לְבַּרְצֶלוֹנָה
וּבִפְעָמִים אֲחֵרוֹת, שֶׁכְּבָר אֵינֶנִּי זוֹכֵר.
הַחִיּוּךְ הָעֲנָק עוֹלֶה כְּמוֹ מָסָךְ
שֶׁל מוֹעֲדוֹן לַיְלָה גָּדוֹל.
הַגּוּף הַקְּפִיצִי הַמַּסְתִּיר בִּקְפִידָה
אֶת מַאֲמַצָּיו לִהְיוֹת.

רָאִיתִי אוֹתָךְ שׁוּב, בְּלִי לִזְכֹּר
שֶׁכְּבָר אֵינֵךְ בֵּין הַחַיִּים.
חֲלַל הַקָּרוֹן הִסְמִיךְ מֵאֶפְשָׁרוּיוֹת.
גַּם הַפַּעַם בָּחַרְתִּי נָכוֹן.
לֹא קַמְתִּי. לֹא נִגַּשְׁתִּי. לֹא נִבְהַלְתִּי
לִכְרֹךְ אוֹתָךְ בִּדְבָרִים.
תַּחֲנָה אַחַר תַּחֲנָה נוֹתַרְתִּי יוֹשֵׁב,
מֵצִיץ בָּךְ,
מַצִּיל שׁוּב וָשׁוּב אֶת נַפְשֵׁךְ.

.

כָּל
יוֹם
הוּא
הַר

 

אלכס בן־ארי פרסם שלושה ספרי שירה: "ימים סמויים" (כרמל, 2008), "קורת השער" (שירי הייקו, הוצאת מוסד ביאליק בסדרת "כבר", 2015), "התקווה 69" (מקום לשירה, 2018).

 

 

יפה שלומוביץ

ציפור

מִמְּרוֹמֵי מִגְדַּל הָאִשְׁפּוּז
קוֹמָה שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה
נוֹיְרוֹכִירוּרְגְּיָה, טִפּוּל נִמְרָץ
חֶדֶר מִסְפָּר אַחַת
בְּפִקּוּחַ הָאָחוֹת מָרִינָה סוֹקוֹלוֹב
דֶּרֶךְ חֲרַכֵּי הַתְּרִיס וְהַוִּילוֹן הַמּוּסָט
נִצְפְּתָה צִפּוֹר.
הִיא נָחָה רֶגַע עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן
הִבִּיטָה מַטָּה
וְצָלְלָה.
זְמַן מַסְפִּיק לוֹמַר
מֵעֵבֶר לְכָל
סָפֵק צִפּוֹר
הָיְתָה פֹּה.

 

14:00

צָהֳרַיִם.
צֵל מִתְקַצֵּר
מִתְאָרֵךְ
מַשָּׂאִית כְּחֻלָּה נוֹסַעַת
לְלֹא קוֹל
חָתוּל שָׁחוֹר בּוֹהֶה
מָטוֹס דּוֹאֶה
אִשָּׁה תּוֹלָה כְּבִיסָה
אֶטֶב לְגֶרֶב שְׁנַיִם לְחֻלְצָה.
זִמְזוּם
זְבוּב, אוּלַי דְּבוֹרָה
פָּנִים בַּחַלּוֹן
אִישׁ, אִשָּׁה
עוֹרֵב קוֹרֵא עַל גָּג
יֶלֶד בּוֹעֵט בְּקֻפְסָה חֲלוּדָה.

 

אביב בעין צורים

שְׁלוּלִית הַחֹרֶף הַגְּדוֹלָה נָסוׄגָה.
עָל קַו הַמִּתְאָר שֶׁל הַמַּיִם
פּוֹרְחִים חַמְצִיצִים.
עַל הָאֵיקָלִיפְּטוּס הַגָּדוֹל בֵּין הָעֲנָפִים
שְׁנֵי גּוֹזָלֵי שְׁחָפִית מְּצַיְּצִים.
מִּישֶׁהוּ תָּלָה עַרְסָל
בֵּין שְׁנֵי עֵצִים צְעִירִים
עַל הַדֶּשֶׁא, מֵאֲחוֹרֵי הַבְּרֵכָה,
רוֹנִי עוֹשָׂה צְעָדִים רִאשׁוֹנִים.

 

יפה שלומוביץ מתגוררת בירושלים, מורה לספרות ולתנ"ך, עורכת, מנחה סדנאות. ספר שיריה הראשון, "קורות הבית", יצא ב-2016 בהוצאת מקום לשירה. ספר שירה נוסף יראה אור בקרוב.

 

 

משה אוחיון

לעבר מה שנעשָׂה

הַצְּלִילוּת בָּאָה בְּמַפְתִּיעַ
כְּשֶׁאוֹר חוֹמֵק מִן הַזְּגוּגִית
וְהַגּוּף עַרְסָל עַל פְּנֵי
הַמַּיִם

הַפְּעֻלָּה הַמַּחְזוֹרִית
שׁוֹמֶרֶת טוֹבָה לַמַּאֲרִיכִים

לִבָּהּ

אוֹת לְהַפְנוֹת פָּנִים
לְעֵבֶר מָה שֶׁנַּעֲשָׂה

וּתְהוּדָה חָפְשִׁית

 

זמן שָׁקט

קֶשֶׁר זָלוּף מְחַבֵּר
בֵּין הַגְבָּהוֹת לְהַנְמָכוֹת

מִתְמַתֵּן סָמוּךְ לִנְקֻדַּת הַזִּנּוּק

מִדֵּי פַּעַם צְלִיל קָצוּב
מְפַלֵּחַ אֶת הָרַעַשׁ
זְמַן שָׁקֵט הִנּוֹ הִפּוּךְ
חֲמַקְמַק

לַהֲפוּגָה, נְגִינָה חֲרִישִׁית

 

מהמורות השקיפות

טָס הִתְבַּהֲרוּת
נִשְׁטַף עַל פְּנֵי מַהֲמוֹרוֹת הַשְּׁקִיפוּת

מַעֲנִיק לַפַּס הַמַּזְהִיר גִּלּוּי קוֹלֵחַ
הַשֶּׁפַע, רִבּוּי מֵאִיץ שֶׁל הִתְגַּבְּרוּת
מֻנָּח לְתִקְרַת הַדְּבָרִים

מִקְצָתוֹ לַקַּרְקָעִית
וְלַצְּלָלִים

 

קו השומר

מֵעֵבֶר לַשְּׁמָשׁוֹת
פּוֹעֶלֶת נְחִישׁוּת חֲסְרַת מַעֲצוֹרִים

עוֹלָם דָמוּם שֶׁל הִתְרַחֲשׁוּת
אֶפְשָׁר לְהַבְחִין בְּכָל רֶגַע בַּקַּו
הַשּׁוֹמֵר מִפְּנֵי הָרוּחוֹת

הַפֶּרֶץ בְּשֶׁלּוֹ, בֵּין כִּסְּאוֹת לִפְנֵי הֲזָזָתָם
לְבֵין עָלִים בִּנְדִידָתָם הַהַרְפַּתְקָנִית

לְרָאשֵׁי פְּסָגוֹת הִזְדַּקְּרוּת נִנּוֹחָה

 

הכוח השלֵו

מַרְגּוֹעַ

הַכֹּחַ הַשָּׁלֵו אֵינוֹ מְמַהֵר
לְשַׁחְזֵר מַהֲלָכִים קוֹדְמִים

הַלּוּלְיָנוּת הַדְּחוּקָה, הַסְּפִירָה הַמְּקֻטַּעַת
וְהַדַּחַף הַקּוֹרֵא לְהַפְסִיק הֵם
הִרְהוּר דָּהוּי

כָּעֵת, הֶאָטָה

 

משה אוחיון, תושב דימונה, הוא משורר ומוזיקאי. מנחה סדנאות כתיבה לתלמידים בחינוך היסודי. פרסם שלושה ספרי שירה וחמישה אלבומים מוזיקליים. השירים המתפרסמים כאן לקוחים מתוך אלבום חדש, "לעבר מה שנעשה", שנהגה במהלך שחייה בבריכה, והם מוקראים בו על רקע יצירות לגיטרה שהלחין ומנגן המשורר.

 

» במוסף שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת קרן דוד הרטמן, אמיר אור, מיכל מוגרבי ואבינעם מן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

37

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן