רות בונדי: "לא תולדות חיי הם חשובים – אלא עבודתי"

במלאות שנה לפטירתה של העיתונאית, הסופרת והמתרגמת רות בונדי

רות בונדי

ד"ר גיל וייסבלאי, מחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית:

כאשר הצעתי לרות בונדי, בדחילו ורחימו, להפקיד את ארכיונה האישי בספרייה הלאומית, הופתעתי מתגובתה. לרוב, הצעה שכזו מתקבלת בהיסוס ובלבטים קשים: ללא ספק, זו מחמאה גדולה להימנות על גלריית האישים הנכבדה שארכיוניהם שמורים בספרייה הלאומית – אך מאידך גיסא, יש בקבלת ההצעה גם הודאה בכך ששיא היצירה כבר חלף עבר לו והנה מתקרבת העת לסיכום, המביאה עמה את רוח הסוף המתקרב.

את כל זאת ידעתי, והכרתי את התחושות המעורבות שהצעה ממין זה מעוררת. לכן, הופתעתי מן החיוך הרחב שחייכה אליי ומן התשובה החיובית שנורתה מיד, במאור פנים ובנדיבות. ובעצם, קשה לומר שזו היתה הפתעה של ממש: הרי את חוש ההומור הדק שלה, שאין בו אף לא טיפת רוע ואת חיוכה הטוב, ניתן להכיר מספריה ומאמריה הרבים.

כמה מעובדיה הוותיקים של הספרייה, שעודדוני לפנות אליה, זכרו בחום רב את הימים הארוכים שעשתה באולמות הקריאה ובמחסני הספרים, את חביבותה וצניעות הליכותיה שהותירו את רושמם העז.

באביב 2015, סמוך לאחר השלמת הפקדתו של ארכיון רות בונדי בספרייה הלאומית, החלטנו לערוך אירוע הוקרה לכבודה. למרות שהחלה לסבול אז מקשיים בבריאותה, היה ברור לנו שלא תישא בערב זה סתם דברי ברכה. תשואות הקהל הממושכות בתום דבריה, הביעו את ההתלהבות ממסה נדירה בגילוי הלב שבה, שהיא אוניברסלית, אך גם אישית וכה ישראלית, בו זמנית.

ועתה, אנו מפרסמים דברים אלה, לזכרה של סופרת, עיתונאית והיסטוריונית, שמעולם לא שכחה להעניק לקוראיה, ברוח טובה, חומר למחשבה, אולי אפילו מוסר השכל, שימשיך ללוותם זמן רב.

ארכיון אישי: אגו או חולשה?

מאת: רות בונדי

אני שייכת לדור הדינוזאורים האחרון שצבר ניירת במשך שישים שנה. כדי להעביר אל הספרייה הלאומית את כל מצבור התיקים שיצרתי, נדרשו עשרים תיבות קרטון ומכונית משא. שום צעיר נורמלי לא חולם על כך שיהיה לו ארכיון משלו – אולי הוא חולם על רכב שטח, יאכטה או מטוס פרטי. אבל אילו היה מבטא משאלה לארכיון, היו הוריו המבועתים רצים לפסיכולוג: מה ייצא מהילד הזה?!

למען האמת, ארכיון אישי מעולם לא נוצר בכוונה תחילה. הארכיון "נופל" על בעליו, או שהוא "נופל" לתוכו. זה מתחיל בדף נייר אחד ויחיד, מכתב או קטע מעיתון שאדם החליט לשמור עליו. אבל למה לי לדבר על סתם אדם, ולא על עצמי?

רות בונדי, 1969
רות בונדי, 1969. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

כך זה התחיל אצלי: שנתיים אחרי עלותי ארצה, זכיתי לעבוד בסניף "דבר" בחיפה. עבדתי בתור מה שכונה "לֶגְמן", כלומר, "לֶגווּמן" – אשת רגליים: תחליף למכונית, שלא היתה אז, לעיתונאים. הוטל עליי ללכת יום-יום לאורך כל הנמל, מהמשטרה, דרך מסוף הנוסעים והעולים, מסוף ההדרים והמטענים, משם למשרדי הסוכנות בשער הנמל ואחר כך, לעלות להדר הכרמל, לבתי המשפט ומשם לעירייה ולבית ההסתדרות. אחרי שהגעתי לסניף "דבר" רשמתי את הידיעות שצברתי בדרכי ומסרתי אותן לשני הכתבים הקבועים שישבו במערכת, שתו תה ודיברו בטלפון. למחרת, ידיעות אלה הופיעו בעיתון, בחתימת שמם.

לא על כך חלמתי. הרי רציתי להיות עיתונאית ממש, שכותבת בשמה על מה שמעניין אותה. ויום אחד אזרתי עוז: חיברתי עבור "אֹמֶר", העיתון המנוקד לעולים, כתבה שעסקה באנייה הישראלית הראשונה שנבנתה בגרמניה. עשיתי מה שלעיתונאי מתחיל אסור לעשות: שלחתי את הכתבה, בכתב היד הזעיר שלי, שכבר אז היה קשה לפיענוח, סתם כך למערכת, בלי לציין את שם העורך שהיא מיועדת לו. כתבות מסוג זה, שאינן נושאות עליהן מען מפורש, מושלכות ישירות לסל. ואולם, הכתבה נפלה לידיו של עורך "אֹמֶר", חיים איזק, שאמנם היה קצר-רואי, אבל קרא כל דבר שנפל לידיו – והוא פרסם את הכתבה בעיתון.

אושרי לא ידע גבול. גזרתי את הקטע הצנוע, שהתפרס על-פני שני טורים קצרים, הדבקתי אותו על פיסת נייר לבן, רשמתי את התאריך (אי-אז בסתיו 1951) ופתחתי לו תיק. שהרי, אי אפשר להשאיר דף היסטורי יקר-ערך שכזה בלא הגנה… המשכתי לגזור את כל מה שכתבתי ופורסם. אט-אט הצטברו להן שורות תיקי "אֹמֶר", ומאוחר יותר, תיקי הכתבות ב"דבר השבוע", שגם אותן מספרתי לפי סדר הופעתן. כך נולד הארכיון שלי, שאז היה מיועד רק לי.

אחרי שזכיתי למדור אישי, בנימה הומוריסטית, בעיתון "דבר", גברה בי האמביציה המשותפת לכל העיתונאים, להוציא את הגיגיהם בספר. ניגשתי להוצאת "יבנה" עם התיק ובו גזרי העיתונים שבהם נדפס המדור שקראתי לו ברוב אופטימיות, "יהיה טוב".

פתיחת הטור הראשון של רות בונדי "יהיה טוב" ב"דבר השבוע" 6.1.1956. לחצו על התמונה לטור המלא
פתיחת הטור הראשון של רות בונדי "יהיה טוב" ב"דבר השבוע" 6.1.1956. לחצו על התמונה לטור המלא

בקול חנוק שאלתי את מנהל ההוצאה, יהושע אורנשטיין, האם יהיה מוכן להוציא מבחר מטורים אלה בספר. אורנשטיין, שהיה ידוע כסוחר נוקשה, ענה מייד, ללא היסוס: "כן!". שטף אותי גל של אושר, עד שאדון אורנשטיין הסביר את נדיבותו המפתיעה: "הוצאתי השנה את תנ"ך קאסוטו והרווחתי עליו הרבה כסף. כדי שלא אצטרך לשלם מס הכנסה גבוה, אני זקוק לכמה ספרים שאין סיכוי שיימכרו, והם יגרמו לי הפסדים. " מבלון האגו שלי יצא האוויר. אך בסופו של דבר, אורנשטיין המסכן הרוויח גם מספרי: ארבע מהדורות נמכרו בתוך זמן קצר…

כן, ילדים, באותם הזמנים הרחוקים לא היו אינטרנט, וויקיפדיה או גוגל. בבית "דבר" לא היה ארכיון ראוי לשמו ולא היה את מי לשאול. במערכת "דבר השבוע" התקבלו עיתונים לועזיים, בעיקר עיתוני סוף השבוע בלשון האנגלית. אחרי שלא היה בהם עוד שימוש, התחלתי לגזור מתוכם רשימות בנושאים שעשויים היו להביא לי תועלת בשעת כתיבה. כך יצרתי "תיק יהודים", "תיק יישובים", "תיק סופרים", "תיק ציירים", "תיק שואה". שבת בבוקר היה קודש לגזירה. הו אלהים, כמה זמן וכמה אנרגיה הקדשתי לעיתונים אלה, במקום לקרוא את כל כתבי עגנון!

רות בונדי
רות בונדי, 1969. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

כדי להכיל את כל התיקים שהלכו והצטברו, כיסיתי קיר שלם בחדר העבודה שלי במדפים. הוא לא הספיק. התיקים תפחו ורבו, והחלו לגלוש לכל פינה. התווספו תיקי מכתבים של קוראים, רובם כתובים בכתב יד. שמרתי על כולם, גם על גלויות ששיגר אליי אלמוני מבית החולים לחולי נפש "אברבנאל". וכאילו לא די בכך, התווספו הררי חומר המסמכים לארבע הביוגרפיות שכתבתי. למה שמרתי על הכל? כדי שאוכל להוכיח שצדקתי, אחרי שהספר יופיע ואיזה נודניק מלומד יצביע על אי-דיוק.

יצאתי לגמלאות והמשכתי לגזור ולגנוז. היו זמנים שאפילו השתעשעתי במחשבה האווילית שיום אחד אקרא את כל מה שכתבתי. זנחתי רעיון מוזר זה מהר מאוד. אם כך, עבור מי לשמור, ולמה? בהחלט לא למען צאצאיי: לבתי גם כך אין מספיק מקום לספרֵיהַ; הנכד והנכדה יילכו בדרך משלהם – ועדיין אין להם דירה. איך אַפיל עליהם את כל הררי הניירת?

הארכיון שלי לא נועד להנצחה. בלאו הכי, הנצח העיתונאי הוא קצר מאוד. לא תולדות חיי הם חשובים – אלא עבודתי. אולי הארכיון שלי יעזור לחוקרים בעתיד להבין את דרכי החשיבה בשנות החמישים והשישים, שנים גדושות אירועים וקשיים בתולדות המדינה.

רות בונדי ובתה טל
רות בונדי ובתה טל, 1969. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

אז מה עושים?

ניסיתי את מזלי בארכיונים אחדים, אך התאכזבתי. ואז באה הגאולה: הספרייה הלאומית פנתה אליי מיוזמתה. אפילו לא העזתי לחשוב עליה – הרי ארכיוני האישי אינו עיזבון של משורר לאומי או סופר נודע, שיוכל לספק נושאי מחקר לדורות של חוקרי ספרות. גם השכנות לארכיון איינשטיין הטילה עליי מורא. עכשיו אני כבר נהנית מקרבתו, כאילו שנינו שכנים בבית רב קומות והוא מתגורר מעליי. אמנם אנחנו לא מכירים, ואינני מתפארת בפרהסיה בשכנותו. רק לעצמי. אולי ניפגש יום אחד במעלית?

רות בונדי בבית הקברות היהודי בפראג, סמוך לקברו של פרנץ קפקא. צילום: משה שי. באדיבות המשפחה.
רות בונדי בבית הקברות היהודי בפראג, 1992. צילום: משה שי. באדיבות המשפחה.

הררי הנייר מעלים, בסופו של דבר, את השאלה: האם כדאי היה לבנות ארכיון אישי ולהשקיע בו מאות שעות עבודה? על כך אוכל לענות שאני, המכורה לסדר – במדינה, ביחסי אנוש, בביתי, בניירותיי – לא יכולתי אחרת. והסדר עדיין רחוק, חומק ממני. כל שנותר לי הוא להסתפק ב"יהיה בסדר" הישראלי ולקוות שכך יקרה. אי פעם.

     ירושלים, 13 באפריל 2015.

****

אירוע: מחווה לרות בונדי במלאת שנה לפטירתה

במלאת שנה לפטירתה של העיתונאית, הסופרת, המתרגמת וחוקרת השואה רות בונדי, תתקיים ב-23 בנובמבר פתיחה משותפת של התערוכות "שברים שלמים" ו"היה פעם אני" – 40 אמנים – בשלוש גלריות, לצד מוצגים נבחרים מארכיון ומוזיאון בית טרזין, מתכתבים עם הטקסטים של רות בונדי.

לפרטים נוספים על התערוכה

 

 




הספרייה הלאומית

הספרייה הלאומית של ישראל מופקדת על שמירת אוצרותיה של מדינת ישראל, ושל תרבות העם היהודי.

לכתבות נוספות של הספרייה הלאומית >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו