.

שיטוט בין שבילים מתפצלים, או איך מחברים את נחום גוטמן מחדש

מאת מוניקה לביא

בימים אלה מציין מוזיאון נחום גוטמן לאמנות 120 שנים להולדת נחום גוטמן (1898–1980) בתערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיו, "נופים נעלמים ומפות נסתרות". בתערוכה מתגלה גוטמן כקרטוגרף של המרחב התל־אביבי: בציוריו הוא שילב מראי מקום, ציוני דרך ומפות מנטליות, ובאמצעותם ארגן מחדש את מרחבי ילדותו ואת זיכרונותיו שהשתרעו בין פרדסי יפו לחולות תל־אביב.

צל האב וצל הבן

גוטמן הגיע מרוסיה עם הוריו, אחותו ושלושת אחיו בשנת 1905, בהיותו בן שבע. תחילה התגורר עם משפחתו בנווה צדק, אז חלק מיפו, ובגיל שתים־עשרה עבר עם אביו ואחיו אל בית המשפחה ברחוב הרצל, שבנייתו אך זה הסתיימה. שבועות אחדים קודם לכן מתה רבקה אמו ממחלה. שנה אחר כך נישא אביו בשנית ועזב את הבית. הסבתא נקראה לבוא מרוסיה להתגורר עם הילדים.

נחום גוטמן היה סופר בן סופר. ברקע ילדותו והתבגרותו ניצבה הקריירה הספרותית של אביו, ש. בן־ציון (שמחה אלתר גוטמן), ששאיפותיו בשדה הספרות הארץ־ישראלית נכזבו ומאמציו לפלס דרכים אל ליבותיהם של הקוראים העבריים עלו בתוהו: ש. בן־ציון היה סופר ידוע ומוערך בקרב חוג הסופרים העברים באודסה, תלמיד מובהק של אחד העם, ידידו של ביאליק ושותפו בהוצאת הספרים "מוריה" ובניהול "החדר המתוקן". הוא הגיע ארצה כדי להקים כאן מרכז ספרותי ולממש את רעיון הציונות הרוחנית של אחד העם. שני ניסיונות שלו לערוך ולהוציא לאור כתבי עת לספרות – האחד "העומר", שכינס את מיטב הכותבים בעברית בארץ ומחוצה לה, השני "מולדת – ירחון לבני הנעורים", שביקש להקנות השכלה מדעית לצעירים ולשפר את טעמם בעזרת ספרות מובחרת – נחלו כישלון, והוא אף ספג ביקורת קשה על התמקדות יתרה בחיי הגלות.

תחושת הבדידות והתלישות של מי שאינו מצליח להיכנס אל המעגלים של התרבות העברית בארץ ישראל, של מי שמפעלו הספרותי מזוהה עם הגלות שהדור החדש ביקש לשכוח ולזנוח, נראית מרה עוד יותר אל מול האהבה שרחש ציבור הקוראים לבנו ואל מול תחושת השייכות הטבעית שהייתה למי שגדל בתל אביב, התחנך בגימנסיה הרצליה, למד בבצלאל של שץ, התגייס לגדודים העבריים והיה "אחד מהחבר'ה". בשנת 1932, שנה אחרי שנחום גוטמן החל לאייר ב"דבר לילדים" את האיורים שהפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות העברית הצעירה, מת ש. בן־ציון. גוטמן הרבה לצייר את אביו. את אמו רבקה לא צייר ולו פעם אחת.

נחום גוטמן, דיוקן ש. בן־ציון, שמן על בד, 1930–1939

.

צל הפרדסים

כשמנסים למקם את גוף יצירתו על ציר הזמן מתברר שאין זה פשוט. גוטמן שכפל דימויים שיצר והעבירם ממקום למקום, ערבב מקומות וזמנים, גזר איורים ישנים והשתמש בהם ליצירת איורים חדשים. הוא העתיק חלקים מציוריו המוקדמים ושתלם בציוריו המאוחרים וצייר כעבור שנים את ציוריו מחדש מנקודות מבט מוגבהות. הוא ערך, שינה ותיקן את נוסח ספריו ממהדורה למהדורה, ולעיתים שינה גם את שמות הספרים. ועם זאת ובתוך כל אלה, במכלול יצירתו מתקיימים כללי אחדות המקום והזמן. המקום: יפו ותל־אביב, הזמן: שלהי השלטון התורכי עד הקמת המדינה.

תצלום אוויר של טייסת 304 הבווארית של חיל האוויר הגרמני משנת 1918 מציג בפנינו את תמונת המרחב היפואי–תל־אביבי ערב הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל. ניתן לראות בו את הקו החותך, המפריד בין השטחים הכהים של הפרדסים והגנים של יפו ממזרח ובין האזור הבהיר שאליו התפשטה העיר תל־אביב ממערב. הקווים החוצים את התצלום במרכזו הם דרך יפו ומסילת הרכבת מיפו לירושלים.

תצלום אוויר של טייסת 304 של חיל האוויר הבווארי מיום 12 בדצמבר 1918. באדיבות מרכז מיפוי ישראל

תל־אביב של גוטמן היא תרכובת מכוונת של בדיון ספרותי ומציאות היסטורית. ביצירותיו השונות נשנים אותם סיפורים, איורים וציורים, ונוצר כך מעין מרחב של חלום החוזר על עצמו ומצטט את עצמו פעם כך ופעם אחרת. ואנחנו, נפשנו ספוגה בדימויים הגוטמניים על אודות תל־אביב אגדתית שהתקיימה כאן פעם, על גבעות החול ומעבר להן, ואנו מתגעגעים אליה וחולמים כי אולי תשוב.

לציורי תל־אביב – או בשמה הראשון והזמני: אחוזת בית – מצטרפים ציורי יפו וסביבותיה, שנתפסו כמין פנטזיה אוריינטליסטית רחוקה. דרך אחת, דרך יפו, מצמידה ומפלחת את המרחב הגוטמני לשניים: יפו ממזרח ותל־אביב ממערב.

נחום גוטמן, כביש יפו–תל־אביב, דיו, גואש ונייר על נייר, 1959

זיכרונות ההגעה לחוף יפו, הילדות בנווה צדק, אובדן האם בעת השלמת בנייתו של בית המשפחה והמעבר אליו בלעדיה – כל אלה התפרצו ביצירתו של גוטמן הבוגר, יצרו תבנית מפוצלת ונקשרו ביצירתו עם המקומות שבהם התרחשו. זיכרונותיו של גוטמן תחומים למקום ולזמן וקשורים בשוטטות הטבעית של ילד ושל נער מתבגר בסביבת מגוריו ובהיכרות האינטימית שיש לו עימה.

את הסיפורים ואת הציורים והאיורים על תל־אביב ויפו החל גוטמן לצייר ולכתוב רק בשנות השלושים לחייו, ועל פי הזמנה: ל"דבר לילדים", לעיריית תל אביב, לעיתון "דבר". עם השנים התקבעו ציורי ואיורי תל־אביב שלו כתיאור מהימן של העיר המובא מפי בן המקום והזמן. את בתי יפו ופרדסיה צייר גוטמן בצבעוניות עזה, דחוסה, חושנית ורוויה, כגן עדן להשתוקק אליו. זה המרחב וזו התפאורה של התקופה שבה הייתה אמו בחיים והמשפחה הייתה מאוחדת. את תל־אביב הצעירה שקמה בקווי שתי וערב על החולות הוא רשם כשרטוט בדיו ובעיפרון על גבי ניירות צהבהבים. במהלך כל שנות יצירתו שאף גוטמן לאחות את הפיצול החווייתי, הרגשי, הביוגרפי והגאוגרפי שנשא עימו, את נאמנותו לזיכרונות ילדותו מכאן ומכאן. הוא יצר מפות פנורמיות ממעוף הציפור, המאחדות את יפו ואת תל־אביב לכדי מרחב רציף שמתעלם מן המציאות הפוליטית בשטח, הממקמות את שתי הערים זו כלפי זו באופן מוטעה במכוון, בהתעלמות משושנת הרוחות.

ללכת אחר הסיפור

הסוציולוג והפילוסוף הצרפתי מוריס הלבוואקס (1877–1945) הבחין בין זיכרון אוטוביוגרפי לזיכרון היסטורי: הזיכרון האוטוביוגרפי קשור לחוויות היחיד והוא שמור בזיכרונו של הפרט, ואילו הזיכרון ההיסטורי מתהווה באמצעות שימור, הנחלה והפצה של זיכרונות דרך מוסדות חברתיים.

בגוטמן התגלמו באופן נדיר שתי הקטגוריות גם יחד. במשך יותר משלושים שנה היה המאייר של "דבר לילדים", שבועון הילדים של עיתון "דבר", עיתון ההסתדרות ומפא"י, ובהן עמד לרשותו מנגנון הנחלה והפצה רב כוח, שבאמצעותו התיך את זיכרונותיו האישיים מילדותו בתל־אביב וביפו ואת בקיאותו ההיסטורית למיתולוגיה מקומית שעליה גדלו והתחנכו דורות של ילדים ומבוגרים ארץ־ישראלים. גוטמן שימש סוכן של רגש ושל זיכרון לאומי. הוא גייס את חוויותיו הביוגרפיות, את נגישותו למקורות היסטוריים, את ייחוסו כבן למשפחת מייסדים ואת קשריו האישיים עם האליטות התרבותיות והפוליטיות של התקופה, כדי לשקע ולהטמיע את סיפוריו וציוריו בזיכרונו של הקורא והצופה היחיד ובַזיכָּרון הישראלי הקבוצתי.

אחד המקורות ההיסטוריים שהשפיעו עליו היה ספר תל־אביב (הוצאת ועדת ספר תל־אביב, תרצ"ו), אוצר בלום של מידע ושל עדויות מקוריות על תולדות תל אביב שהזמינה עיריית תל אביב מאביו, ש. בן־ציון, לקראת חגיגות חצי היובל של העיר. עם פטירתו של ש. בן־ציון השלים את מלאכת העריכה הסופר, העורך והמתרגם אלתר דרויאנוב, והספר ראה אור בשנת 1936. גוטמן אייר לספר אחד־עשר איורים. בסיפוריו על הרפתקאותיו והרפתקאות חבריו בתל אביב וסביבותיה בתקופת התורכים והבריטים הופך גוטמן את הכרוניקה ההיסטורית למעשה אמנות. כך מתואר גירוש תל־אביב בידי התורכים בפסח 1918 בספר תל־אביב:

תל אביב שממה. כל הבתים סגורים. בכל הרחובות דממת מוות. דומה, כאילו מגפה עברה כסער במקום הזה וטאטאה במטאטא השמד כל נפש חיה. רק אי שם דופקים עדיין בתוך בתים סגורים לבבות חיים של צעירים מעטים, אשר התנדבו לשמור על תל־אביב. הדבר נעשה קצתו בסוד וקצתו בגלוי. הרשות מתנגדת עדיין לשמירה עברית מפורשת.

.

וכך מתאר גוטמן את אותו אירוע:

אלה היו ימים נהדרים. כל היום לא היה צורך לעשות שום דבר, בכיסים צלצלו אצלנו המפתחות של כל הבתים בתל־אביב. כל הבתים עמדו סגורים על תריסיהם, ואנחנו הסתובבנו בין הרחובות. כל בית שידענו שיש בו ספרים טובים – היינו נכנסים לתוכו, לוקחים את הספרים שרצינו, והיינו עורמים ערימות־ערימות של ספרים באמצע רחוב הרצל – מול הגימנסיה "הרצליה", ושוכבים במעגל וקוראים ספרים.

(נחום גוטמן ואהוד בן־עזר, בין חולות וכחול שמיים, הוצאת יבנה, 1980)

בספרו שתי אבנים שהן אחת (מערכות, 1968), שהוא סיפור הרפתקאות מימי מלחמת השחרור, מספר בן דמותו של גוטמן לחיילים על אודות האמת והבדיה שמאחורי מעשה הכתיבה, והדברים יפים גם למעשה הציור: "לסיפור יש חוקים שונים מאשר למציאות, ולכל סיפור חוקים משלו. המספר רוצה שהסיפור יהיה טוב – הוא צריך ללכת אחר הסיפור".

מוניקה לביא היא אוצרת ומנהלת מוזיאון נחום גוטמן לאמנות.
כל עבודותיו של נחום גוטמן המלוות את מדורי הגיליון – באדיבות מוזיאון נחום גוטמן לאמנות, תל אביב-יפו.

» תערוכה אורחת בגיליון קודם של המוסך: מאוצרות המשכן לאמנות עין חרוד

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מי יכול לדעת, מי יכול לגעת: על "רגע אחד" של נתן זך

מאת ליאת קפלן

.

רגע אחד

לאסיה

רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא. אֲנִי
רוֹצֶה לוֹמַר דְּבַר מָה. הוּא הָלַךְ
וְעָבַר עַל פָּנַי. יָכֹלְתִּי לְגַעַת בְּשׁוּלֵי
אַדַּרְתּוֹ. לֹא נָגַעְתִּי. מִי יָכוֹל הָיָה
לָדַעַת מַה שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי.

הַחוֹל דָּבַק בִּבְגָדָיו. בִּזְקָנוֹ
הִסְתַּבְּכוּ זְרָדִים. כְּנִרְאֶה לָן
לַיְלָה קֹדֶם בְּתֶבֶן. מִי יָכוֹל הָיָה
לָדַעַת שֶׁבְּעוֹד לַיְלָה יִהְיֶה
רֵיק כְּמוֹ צִפּוֹר, קָשֶׁה כְּמוֹ אֶבֶן.

לֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת. אֵינֶנִּי מַאֲשִׁים
אוֹתוֹ. לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ אוֹתוֹ קָם
בִּשְׁנָתוֹ, סַהֲרוּרִי כְּמוֹ יָם, חוֹלֵף לְיָדִי, אוֹמֵר
לִי בְּנִי.
בְּנִי, לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי.

שירים שונים נפתחים ב"רגע אחד". לא ניתן, כנראה, להפריז בשבחי השיר הזה, פרולוג לספר ששיריו אחרים מקודמיהם ולפואטיקה טרייה וחתרנית לגמרי בשירה העברית. שנים רבות אני קוראת בו, שוב ושוב. קשה או אי אפשר שלא לומר עליו עוד ועוד, דבר ועוד דבר… אניח כאן את מה שכרגע הוא עיקר.

רֶגַע אֶחָד, פונה הדובר אל הסובבים אותו, אולי גם אל הקוראים. השיר והספר פותחים בבקשת עצירה או שהייה בזמן, בלשון יומיום ישירה: רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. המולה גדולה, אולי, משתתקת. הקורא המופתע, בן הזמן, אינו יודע ברגע הזה אם הוא קורא שיר: זך אינו נושא דברים, כהרגלם הנפסד של משוררים אחרים, אינו מתפייט או מוסר דברי חכמה, אינו צועק, מקונן או מתלונן, אינו שוקל, חורז או רוקם מטאפורות מפוארות. הוא מדבר. כאדם המשיח עם עצמו או עם חבר קרוב: שקט, חשוף, לעיתים קטוע ומגומגם ואף כושל. הוא מדבר. דיבור פשוט הנרקם במרחב האינטימי בין אנשים. ובו בלבד.

המילה "אֲנִי" מפציעה בסיום הטור הראשון כמין נגזרת של התחינה לשקט ומכוננת את שדה ההתחוללות של השיר: האינטימי. "רגע אחד" מבצע, בפועל ממש, את הפעולה הפואטית הפשוטה, היסודית וההכרחית של שירה: לעצור. מישהו רוצה לומר דבר. הוא זקוק להשתהוּת, לשקט, לרגע רגוע בזמן ולגוף ראשון יחיד כדי להתחיל לדבר.

מה הוא רוצה לומר? רוצה לומר: הוא הלך. הוּא הָלַךְ וְעָבַר עַל פָּנַי. מי "הוּא"? נביא? אל? איש רוח? אדם קרוב? דמות ידועה? בינתיים זהותו מעורפלת כמו גם הזיקה שלו אל הדובר, ההרמזים מניעים מגוון פרשנויות ורק ההחמצה ברורה, הדדית: הוא עבר על פניי. אני לא נגעתי. יָכֹלְתִּי לָגַעַת בְּשׁוּלֵי / אַדַּרְתּוֹ. לֹא נָגַעְתִּי. המגע הפוטנציאלי לכאורה הוא שולי, רפוי, רופף, רומז לא רומז לאדרת אחרת, מעודן כדרכו של זך, חף מסנטימנטליות – ומוחמץ.

מִי יָכוֹל הָיָה / לָדַעַת מָה שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי תשומת הלב מתעוררת עם דנדון הדמיון הצלילי ונעה עם שלל הזיקות שבין נגיעה לבין ידיעה, בין יָכֹלְתִּי לָגַעַת לבין מִי יָכוֹל הָיָה לָדַעַת, בין לֹא נָגַעְתִּי לבין לֹא יָדַעְתִּי. אולי אפשר היה לגעת (בשולי אדרתו של מי?), ברם, לא ניתן היה לדעת (מה? ומה ניתן בכלל לדעת?).

הבית השני פונה פתאום מן הדיבור האינטימי, המהוסס, הנע בין אי ידיעה, החמצת נגיעה והסרת אחריות אל תיאור דמות, מעין נווד, פליט, חסר בית, אולי קריקטורה על ההלך, המת־החי האלתרמני. הַחוֹל דָּבֵק בִּבְגָדָיו. בִּזְקָנוֹ / הִסְתַּבְּכוּ זְרָדִים. משפטי חיווי קצרים וחותכים. המעבר מפתיחת הבית, שלכאורה מכילה שתי טענות בעלות ערך אמת, למצער על חיצוניותו של הנסתר, אל ההשערה כְּנִרְאֶה לָן לַיְלָה קֹדֶם בְּתֶבֶן אינו מורגש כמעט והוא מתמסמס עוד יותר בשאלה הרטורית בדבר הידיעה. דווקא בזוג המטאפורות הסוגרות את הבית משהו עמום מתבהר: אולי מדובר במת, בר מינן רֵיק כְּמוֹ צִפּוֹר, קָשֶׁה כְּמוֹ אֶבֶן.

לֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת ההכרזה המוכללת מראשית השיר לובשת גוף ראשון, ונושא האשמה או האחריות צף ועולה – גם אם על דרך ההיפוך: אֵינֶנִּי מַאֲשִׁים / אוֹתוֹ (קרי, מדובר בהאשמה? את מי אני מאשים? אותי?). בקריאה בדיעבד אנחנו שמים לב שבכך דוּבר כל הזמן: מי אחראי להחמצה? מי אשם בה? האם מי שאינו יודע ואינו יכול לדעת נושא באחריות?

והנה משתנה הטון, דיבור אחר נמסך: על גבי הרשת הסבוכה בהחמצות של אי ידיעה ואי נגיעה, מתחולל נס: לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ, תחושה לא בטוחה, איטית, מפנה עורף אל הידיעה, נותנת מקום לתחושה, נוגעת, מבהירה את התמונה, אולי גם בתודעת הדובר, ומניעה את פלא התחייה המתרחש, פרטי, חרישי, כמעט סמוי מול עינינו המשתאות.

מַרְגִּישׁ / אוֹתוֹ קָם ברגע הנדיר הזה, של נטילת האחריות האישית על אי הידיעה, קרי של הוויתור עליה, הדובר לא רק חש (את האב? את אביו) אלא גם מקים אותו, אותו שהיה ריק כמו ציפור, קשה כמו אבן. זך כמו זך, תמיד מסויג, מפוקח למשעי: אמנם רק לעיתים, אמנם בִּשְׁנָתוֹ, סַהֲרוּרִי כְּמוֹ יָם, אמנם שוב חוֹלֵף אבל הפעם לְיָדִי. היד כמעט נוגעת וכבר הדיבור האינטימי אפשרי: אוֹמֵר / לִי, מי שחלף על פניי, ששמרתי נגיעה אף בשולי אדרתו, שהיה רחוק וזר ומת, מי שהיה אבא שלי מדבר אליי. אומר לי מה שאולי לא אמר מעולם:

לִי בְּנִי,

וחוזר במשפט הבא: בְּנִי.

הקול נשבר עם הטור השירי. לפתע מאירה המילה החוזרת והפלאית הזו כמו נס. מניסה את מילות האין: אָנָּא, אֲנִי, אֵינֶנִּי. וכך, מילה אחר מילה, נצברות תנודות עדינות של קרבה, כל אחת מהן מקרבת בין הדובר לאב, עד למגע של ממש, ולאחר הודאה נוספת באי ידיעה – לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה – עד אחדות:
אַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי.

מי מן השניים אומר את המילים האחרונות בשיר? מיהו "אַתָּה"? מי כעת "אִתִּי"?

לזהות הדובר אין חשיבות, כעת אתה איתי.

.

*

.
לעתים נדירות ממש מתחולל נס פואטי כזה. זך (הצעיר מאוד), עוצר לרגע, מבקש שקט, מדבר על החמצה של מגע וכותב מילים מאגיות המחיות את המת, מקימות אותו ממקומו, מדובבות אותו סמוך לדובר ומאפשרות מגע אינטימי, ראשון אולי, בין השניים.

.

שירים שונים ראה אור בתש"ך בהוצאת המחבר והמהדורות הבאות ראו אור בהוצאת אל"ף. שנה קודם לכן, בקיץ 1959, פרסם זך ב"עכשיו", גיליונות 3–4, את "הרהורים על שירת אלתרמן".

.

ליאת קפלן עורכת שירה, מרצה ומנחה סדנאות למשוררים, למורים, לאמנים. בין השאר, באוניברסיטה העברית, ובבית פסיכודהרמה בתל אביב. עובדת בשיתוף עם אמנים, צלמים, מורי זן, מלחינים. עורכת סדרת השירה "כבר" (34 ספרים עד כה) והאתר "זה מכבר", סדרת "טנדו" למסות של משוררים, אנתולוגיות שירה, כתבי יד וקולות משוררים. חברה בקבוצת "ירח חסר", המוציאה לאור ספרי הייקו שנכתבו עברית ותרגומי הייקו מיפנית ומאנגלית.

ספרי שירה: "בדיוק כך, במטבח", "זה זה", "משולשים", "צל הציפור", "על שפת נהר כבר", "בין מים למים", "כאן בתוך כאן".

.

» במדור וַתּקרא בגיליון קודם של המוסך: חוקי התורה – סיפורים מיניאטוריים, מאת אסנת ברתור

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן