וַתּקרא | ליאת קפלן קוראת את "רגע אחד" של נתן זך

"'רגע אחד' מבצע, בפועל ממש, את הפעולה הפואטית הפשוטה, היסודית וההכרחית של שירה: לעצור. מישהו רוצה לומר דבר."

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
14.11.2018
נחום גוטמן
נחום גוטמן, דרך ובית בפרדס (פרט), שמן על בד, שנות העשרים. אוסף פרטי

.

מי יכול לדעת, מי יכול לגעת: על "רגע אחד" של נתן זך

מאת ליאת קפלן

.

רגע אחד

לאסיה

רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא. אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר דְּבַר מָה. הוּא הָלַךְ וְעָבַר עַל פָּנַי. יָכֹלְתִּי לְגַעַת בְּשׁוּלֵי אַדַּרְתּוֹ. לֹא נָגַעְתִּי. מִי יָכוֹל הָיָה לָדַעַת מַה שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי.

הַחוֹל דָּבַק בִּבְגָדָיו. בִּזְקָנוֹ הִסְתַּבְּכוּ זְרָדִים. כְּנִרְאֶה לָן לַיְלָה קֹדֶם בְּתֶבֶן. מִי יָכוֹל הָיָה לָדַעַת שֶׁבְּעוֹד לַיְלָה יִהְיֶה רֵיק כְּמוֹ צִפּוֹר, קָשֶׁה כְּמוֹ אֶבֶן.

לֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת. אֵינֶנִּי מַאֲשִׁים אוֹתוֹ. לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ אוֹתוֹ קָם בִּשְׁנָתוֹ, סַהֲרוּרִי כְּמוֹ יָם, חוֹלֵף לְיָדִי, אוֹמֵר לִי בְּנִי. בְּנִי, לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי.  

שירים שונים נפתחים ב"רגע אחד". לא ניתן, כנראה, להפריז בשבחי השיר הזה, פרולוג לספר ששיריו אחרים מקודמיהם ולפואטיקה טרייה וחתרנית לגמרי בשירה העברית. שנים רבות אני קוראת בו, שוב ושוב. קשה או אי אפשר שלא לומר עליו עוד ועוד, דבר ועוד דבר… אניח כאן את מה שכרגע הוא עיקר.

רֶגַע אֶחָד, פונה הדובר אל הסובבים אותו, אולי גם אל הקוראים. השיר והספר פותחים בבקשת עצירה או שהייה בזמן, בלשון יומיום ישירה: רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. המולה גדולה, אולי, משתתקת. הקורא המופתע, בן הזמן, אינו יודע ברגע הזה אם הוא קורא שיר: זך אינו נושא דברים, כהרגלם הנפסד של משוררים אחרים, אינו מתפייט או מוסר דברי חכמה, אינו צועק, מקונן או מתלונן, אינו שוקל, חורז או רוקם מטאפורות מפוארות. הוא מדבר. כאדם המשיח עם עצמו או עם חבר קרוב: שקט, חשוף, לעיתים קטוע ומגומגם ואף כושל. הוא מדבר. דיבור פשוט הנרקם במרחב האינטימי בין אנשים. ובו בלבד.

המילה "אֲנִי" מפציעה בסיום הטור הראשון כמין נגזרת של התחינה לשקט ומכוננת את שדה ההתחוללות של השיר: האינטימי. "רגע אחד" מבצע, בפועל ממש, את הפעולה הפואטית הפשוטה, היסודית וההכרחית של שירה: לעצור. מישהו רוצה לומר דבר. הוא זקוק להשתהוּת, לשקט, לרגע רגוע בזמן ולגוף ראשון יחיד כדי להתחיל לדבר.

מה הוא רוצה לומר? רוצה לומר: הוא הלך. הוּא הָלַךְ וְעָבַר עַל פָּנַי. מי "הוּא"? נביא? אל? איש רוח? אדם קרוב? דמות ידועה? בינתיים זהותו מעורפלת כמו גם הזיקה שלו אל הדובר, ההרמזים מניעים מגוון פרשנויות ורק ההחמצה ברורה, הדדית: הוא עבר על פניי. אני לא נגעתי. יָכֹלְתִּי לָגַעַת בְּשׁוּלֵי / אַדַּרְתּוֹ. לֹא נָגַעְתִּי. המגע הפוטנציאלי לכאורה הוא שולי, רפוי, רופף, רומז לא רומז לאדרת אחרת, מעודן כדרכו של זך, חף מסנטימנטליות – ומוחמץ.

מִי יָכוֹל הָיָה / לָדַעַת מָה שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי תשומת הלב מתעוררת עם דנדון הדמיון הצלילי ונעה עם שלל הזיקות שבין נגיעה לבין ידיעה, בין יָכֹלְתִּי לָגַעַת לבין מִי יָכוֹל הָיָה לָדַעַת, בין לֹא נָגַעְתִּי לבין לֹא יָדַעְתִּי. אולי אפשר היה לגעת (בשולי אדרתו של מי?), ברם, לא ניתן היה לדעת (מה? ומה ניתן בכלל לדעת?).

הבית השני פונה פתאום מן הדיבור האינטימי, המהוסס, הנע בין אי ידיעה, החמצת נגיעה והסרת אחריות אל תיאור דמות, מעין נווד, פליט, חסר בית, אולי קריקטורה על ההלך, המת־החי האלתרמני. הַחוֹל דָּבֵק בִּבְגָדָיו. בִּזְקָנוֹ / הִסְתַּבְּכוּ זְרָדִים. משפטי חיווי קצרים וחותכים. המעבר מפתיחת הבית, שלכאורה מכילה שתי טענות בעלות ערך אמת, למצער על חיצוניותו של הנסתר, אל ההשערה כְּנִרְאֶה לָן לַיְלָה קֹדֶם בְּתֶבֶן אינו מורגש כמעט והוא מתמסמס עוד יותר בשאלה הרטורית בדבר הידיעה. דווקא בזוג המטאפורות הסוגרות את הבית משהו עמום מתבהר: אולי מדובר במת, בר מינן רֵיק כְּמוֹ צִפּוֹר, קָשֶׁה כְּמוֹ אֶבֶן.

לֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת ההכרזה המוכללת מראשית השיר לובשת גוף ראשון, ונושא האשמה או האחריות צף ועולה – גם אם על דרך ההיפוך: אֵינֶנִּי מַאֲשִׁים / אוֹתוֹ (קרי, מדובר בהאשמה? את מי אני מאשים? אותי?). בקריאה בדיעבד אנחנו שמים לב שבכך דוּבר כל הזמן: מי אחראי להחמצה? מי אשם בה? האם מי שאינו יודע ואינו יכול לדעת נושא באחריות?

והנה משתנה הטון, דיבור אחר נמסך: על גבי הרשת הסבוכה בהחמצות של אי ידיעה ואי נגיעה, מתחולל נס: לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ, תחושה לא בטוחה, איטית, מפנה עורף אל הידיעה, נותנת מקום לתחושה, נוגעת, מבהירה את התמונה, אולי גם בתודעת הדובר, ומניעה את פלא התחייה המתרחש, פרטי, חרישי, כמעט סמוי מול עינינו המשתאות.

מַרְגִּישׁ / אוֹתוֹ קָם ברגע הנדיר הזה, של נטילת האחריות האישית על אי הידיעה, קרי של הוויתור עליה, הדובר לא רק חש (את האב? את אביו) אלא גם מקים אותו, אותו שהיה ריק כמו ציפור, קשה כמו אבן. זך כמו זך, תמיד מסויג, מפוקח למשעי: אמנם רק לעיתים, אמנם בִּשְׁנָתוֹ, סַהֲרוּרִי כְּמוֹ יָם, אמנם שוב חוֹלֵף אבל הפעם לְיָדִי. היד כמעט נוגעת וכבר הדיבור האינטימי אפשרי: אוֹמֵר / לִי, מי שחלף על פניי, ששמרתי נגיעה אף בשולי אדרתו, שהיה רחוק וזר ומת, מי שהיה אבא שלי מדבר אליי. אומר לי מה שאולי לא אמר מעולם:

לִי בְּנִי,

וחוזר במשפט הבא: בְּנִי.

הקול נשבר עם הטור השירי. לפתע מאירה המילה החוזרת והפלאית הזו כמו נס. מניסה את מילות האין: אָנָּא, אֲנִי, אֵינֶנִּי. וכך, מילה אחר מילה, נצברות תנודות עדינות של קרבה, כל אחת מהן מקרבת בין הדובר לאב, עד למגע של ממש, ולאחר הודאה נוספת באי ידיעה – לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה – עד אחדות: אַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי.

מי מן השניים אומר את המילים האחרונות בשיר? מיהו "אַתָּה"? מי כעת "אִתִּי"?

לזהות הדובר אין חשיבות, כעת אתה איתי. .

*

. לעתים נדירות ממש מתחולל נס פואטי כזה. זך (הצעיר מאוד), עוצר לרגע, מבקש שקט, מדבר על החמצה של מגע וכותב מילים מאגיות המחיות את המת, מקימות אותו ממקומו, מדובבות אותו סמוך לדובר ומאפשרות מגע אינטימי, ראשון אולי, בין השניים.

.
שירים שונים ראה אור בתש"ך בהוצאת המחבר והמהדורות הבאות ראו אור בהוצאת אל"ף. שנה קודם לכן, בקיץ 1959, פרסם זך ב"עכשיו", גיליונות 3–4, את "הרהורים על שירת אלתרמן".
.  
ליאת קפלן עורכת שירה, מרצה ומנחה סדנאות למשוררים, למורים, לאמנים. בין השאר, באוניברסיטה העברית, ובבית פסיכודהרמה בתל אביב. עובדת בשיתוף עם אמנים, צלמים, מורי זן, מלחינים. עורכת סדרת השירה "כבר" (34 ספרים עד כה) והאתר "זה מכבר", סדרת "טנדו" למסות של משוררים, אנתולוגיות שירה, כתבי יד וקולות משוררים. חברה בקבוצת "ירח חסר", המוציאה לאור ספרי הייקו שנכתבו עברית ותרגומי הייקו מיפנית ומאנגלית.
ספרי שירה: "בדיוק כך, במטבח", "זה זה", "משולשים", "צל הציפור", "על שפת נהר כבר", "בין מים למים", "כאן בתוך כאן".
.   » במדור וַתּקרא בגיליון קודם של המוסך: חוקי התורה – סיפורים מיניאטוריים, מאת אסנת ברתור .  

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

37

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation