וַתּקרא | ליאת קפלן קוראת את "רגע אחד" של נתן זך

"'רגע אחד' מבצע, בפועל ממש, את הפעולה הפואטית הפשוטה, היסודית וההכרחית של שירה: לעצור. מישהו רוצה לומר דבר."

נחום גוטמן

נחום גוטמן, דרך ובית בפרדס (פרט), שמן על בד, שנות העשרים. אוסף פרטי

.

מי יכול לדעת, מי יכול לגעת: על "רגע אחד" של נתן זך

מאת ליאת קפלן

.

רגע אחד

לאסיה

רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא. אֲנִי
רוֹצֶה לוֹמַר דְּבַר מָה. הוּא הָלַךְ
וְעָבַר עַל פָּנַי. יָכֹלְתִּי לְגַעַת בְּשׁוּלֵי
אַדַּרְתּוֹ. לֹא נָגַעְתִּי. מִי יָכוֹל הָיָה
לָדַעַת מַה שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי.

הַחוֹל דָּבַק בִּבְגָדָיו. בִּזְקָנוֹ
הִסְתַּבְּכוּ זְרָדִים. כְּנִרְאֶה לָן
לַיְלָה קֹדֶם בְּתֶבֶן. מִי יָכוֹל הָיָה
לָדַעַת שֶׁבְּעוֹד לַיְלָה יִהְיֶה
רֵיק כְּמוֹ צִפּוֹר, קָשֶׁה כְּמוֹ אֶבֶן.

לֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת. אֵינֶנִּי מַאֲשִׁים
אוֹתוֹ. לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ אוֹתוֹ קָם
בִּשְׁנָתוֹ, סַהֲרוּרִי כְּמוֹ יָם, חוֹלֵף לְיָדִי, אוֹמֵר
לִי בְּנִי.
בְּנִי, לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי.

 

שירים שונים נפתחים ב"רגע אחד". לא ניתן, כנראה, להפריז בשבחי השיר הזה, פרולוג לספר ששיריו אחרים מקודמיהם ולפואטיקה טרייה וחתרנית לגמרי בשירה העברית. שנים רבות אני קוראת בו, שוב ושוב. קשה או אי אפשר שלא לומר עליו עוד ועוד, דבר ועוד דבר… אניח כאן את מה שכרגע הוא עיקר.

רֶגַע אֶחָד, פונה הדובר אל הסובבים אותו, אולי גם אל הקוראים. השיר והספר פותחים בבקשת עצירה או שהייה בזמן, בלשון יומיום ישירה: רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. המולה גדולה, אולי, משתתקת. הקורא המופתע, בן הזמן, אינו יודע ברגע הזה אם הוא קורא שיר: זך אינו נושא דברים, כהרגלם הנפסד של משוררים אחרים, אינו מתפייט או מוסר דברי חכמה, אינו צועק, מקונן או מתלונן, אינו שוקל, חורז או רוקם מטאפורות מפוארות. הוא מדבר. כאדם המשיח עם עצמו או עם חבר קרוב: שקט, חשוף, לעיתים קטוע ומגומגם ואף כושל. הוא מדבר. דיבור פשוט הנרקם במרחב האינטימי בין אנשים. ובו בלבד.

המילה "אֲנִי" מפציעה בסיום הטור הראשון כמין נגזרת של התחינה לשקט ומכוננת את שדה ההתחוללות של השיר: האינטימי. "רגע אחד" מבצע, בפועל ממש, את הפעולה הפואטית הפשוטה, היסודית וההכרחית של שירה: לעצור. מישהו רוצה לומר דבר. הוא זקוק להשתהוּת, לשקט, לרגע רגוע בזמן ולגוף ראשון יחיד כדי להתחיל לדבר.

מה הוא רוצה לומר? רוצה לומר: הוא הלך. הוּא הָלַךְ וְעָבַר עַל פָּנַי. מי "הוּא"? נביא? אל? איש רוח? אדם קרוב? דמות ידועה? בינתיים זהותו מעורפלת כמו גם הזיקה שלו אל הדובר, ההרמזים מניעים מגוון פרשנויות ורק ההחמצה ברורה, הדדית: הוא עבר על פניי. אני לא נגעתי. יָכֹלְתִּי לָגַעַת בְּשׁוּלֵי / אַדַּרְתּוֹ. לֹא נָגַעְתִּי. המגע הפוטנציאלי לכאורה הוא שולי, רפוי, רופף, רומז לא רומז לאדרת אחרת, מעודן כדרכו של זך, חף מסנטימנטליות – ומוחמץ.

מִי יָכוֹל הָיָה / לָדַעַת מָה שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי תשומת הלב מתעוררת עם דנדון הדמיון הצלילי ונעה עם שלל הזיקות שבין נגיעה לבין ידיעה, בין יָכֹלְתִּי לָגַעַת לבין מִי יָכוֹל הָיָה לָדַעַת, בין לֹא נָגַעְתִּי לבין לֹא יָדַעְתִּי. אולי אפשר היה לגעת (בשולי אדרתו של מי?), ברם, לא ניתן היה לדעת (מה? ומה ניתן בכלל לדעת?).

הבית השני פונה פתאום מן הדיבור האינטימי, המהוסס, הנע בין אי ידיעה, החמצת נגיעה והסרת אחריות אל תיאור דמות, מעין נווד, פליט, חסר בית, אולי קריקטורה על ההלך, המת־החי האלתרמני. הַחוֹל דָּבֵק בִּבְגָדָיו. בִּזְקָנוֹ / הִסְתַּבְּכוּ זְרָדִים. משפטי חיווי קצרים וחותכים. המעבר מפתיחת הבית, שלכאורה מכילה שתי טענות בעלות ערך אמת, למצער על חיצוניותו של הנסתר, אל ההשערה כְּנִרְאֶה לָן לַיְלָה קֹדֶם בְּתֶבֶן אינו מורגש כמעט והוא מתמסמס עוד יותר בשאלה הרטורית בדבר הידיעה. דווקא בזוג המטאפורות הסוגרות את הבית משהו עמום מתבהר: אולי מדובר במת, בר מינן רֵיק כְּמוֹ צִפּוֹר, קָשֶׁה כְּמוֹ אֶבֶן.

לֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת ההכרזה המוכללת מראשית השיר לובשת גוף ראשון, ונושא האשמה או האחריות צף ועולה – גם אם על דרך ההיפוך: אֵינֶנִּי מַאֲשִׁים / אוֹתוֹ (קרי, מדובר בהאשמה? את מי אני מאשים? אותי?). בקריאה בדיעבד אנחנו שמים לב שבכך דוּבר כל הזמן: מי אחראי להחמצה? מי אשם בה? האם מי שאינו יודע ואינו יכול לדעת נושא באחריות?

והנה משתנה הטון, דיבור אחר נמסך: על גבי הרשת הסבוכה בהחמצות של אי ידיעה ואי נגיעה, מתחולל נס: לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ, תחושה לא בטוחה, איטית, מפנה עורף אל הידיעה, נותנת מקום לתחושה, נוגעת, מבהירה את התמונה, אולי גם בתודעת הדובר, ומניעה את פלא התחייה המתרחש, פרטי, חרישי, כמעט סמוי מול עינינו המשתאות.

מַרְגִּישׁ / אוֹתוֹ קָם ברגע הנדיר הזה, של נטילת האחריות האישית על אי הידיעה, קרי של הוויתור עליה, הדובר לא רק חש (את האב? את אביו) אלא גם מקים אותו, אותו שהיה ריק כמו ציפור, קשה כמו אבן. זך כמו זך, תמיד מסויג, מפוקח למשעי: אמנם רק לעיתים, אמנם בִּשְׁנָתוֹ, סַהֲרוּרִי כְּמוֹ יָם, אמנם שוב חוֹלֵף אבל הפעם לְיָדִי. היד כמעט נוגעת וכבר הדיבור האינטימי אפשרי: אוֹמֵר / לִי, מי שחלף על פניי, ששמרתי נגיעה אף בשולי אדרתו, שהיה רחוק וזר ומת, מי שהיה אבא שלי מדבר אליי. אומר לי מה שאולי לא אמר מעולם:

לִי בְּנִי,

וחוזר במשפט הבא: בְּנִי.

הקול נשבר עם הטור השירי. לפתע מאירה המילה החוזרת והפלאית הזו כמו נס. מניסה את מילות האין: אָנָּא, אֲנִי, אֵינֶנִּי. וכך, מילה אחר מילה, נצברות תנודות עדינות של קרבה, כל אחת מהן מקרבת בין הדובר לאב, עד למגע של ממש, ולאחר הודאה נוספת באי ידיעה – לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה – עד אחדות:
אַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי.

מי מן השניים אומר את המילים האחרונות בשיר? מיהו "אַתָּה"? מי כעת "אִתִּי"?

לזהות הדובר אין חשיבות, כעת אתה איתי.

.

*

.
לעתים נדירות ממש מתחולל נס פואטי כזה. זך (הצעיר מאוד), עוצר לרגע, מבקש שקט, מדבר על החמצה של מגע וכותב מילים מאגיות המחיות את המת, מקימות אותו ממקומו, מדובבות אותו סמוך לדובר ומאפשרות מגע אינטימי, ראשון אולי, בין השניים.

.

שירים שונים ראה אור בתש"ך בהוצאת המחבר והמהדורות הבאות ראו אור בהוצאת אל"ף. שנה קודם לכן, בקיץ 1959, פרסם זך ב"עכשיו", גיליונות 3–4, את "הרהורים על שירת אלתרמן".

.

 

ליאת קפלן עורכת שירה, מרצה ומנחה סדנאות למשוררים, למורים, לאמנים. בין השאר, באוניברסיטה העברית, ובבית פסיכודהרמה בתל אביב. עובדת בשיתוף עם אמנים, צלמים, מורי זן, מלחינים. עורכת סדרת השירה "כבר" (34 ספרים עד כה) והאתר "זה מכבר", סדרת "טנדו" למסות של משוררים, אנתולוגיות שירה, כתבי יד וקולות משוררים. חברה בקבוצת "ירח חסר", המוציאה לאור ספרי הייקו שנכתבו עברית ותרגומי הייקו מיפנית ומאנגלית.
ספרי שירה: "בדיוק כך, במטבח", "זה זה", "משולשים", "צל הציפור", "על שפת נהר כבר", "בין מים למים", "כאן בתוך כאן".

.

 

» במדור וַתּקרא בגיליון קודם של המוסך: חוקי התורה – סיפורים מיניאטוריים, מאת אסנת ברתור

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

37

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | שירים מאת המשוררת האוסטרלית מרסלה פוליין, בתרגום דורית ויסמן

הוּא אוֹמֵר שֶׁאֵין מָה לַעֲשׂוֹת אֶלָּא לִירוֹת בִּי. / אֲנִי צוֹחֶקֶת, אוֹמֶרֶת מַשֶּׁהוּ עַל סוּסִים.

נחום גוטמן

נחום גוטמן, ורדים – תמונה בתוך תמונה, שמן על בד, 1933

.

מרסלה פוליין

מאנגלית: דורית ויסמן

.

לומר את האמת

בעקבות אמילי דיקנסון

עַיַפְתִּי מִשִּׁירָה,
תָּמִיד לְחַפֵּשׂ מֶטָפוֹרָה
כְּאִלּוּ נַקְטִין אֶת הָאֱמֶת אִם נֹאמַר אוֹתָהּ יְשִׁירוֹת.

עַיַפְתִּי מִלִּחְיוֹת בְּגוּף
שֶׁבּוֹגֵד בִּי כָּל הַזְּמַן,
שֶׁלֹּא נוֹתֵן לִי לִישֹׁן, לָלֶכֶת, לָקוּם.

הַהוֹרִים שֶׁלִּי מֵתוּ.
אֵין מִי שֶׁיְּדַבֵּר בִּשְׁמִי.
עָלַי לִלְמֹד אֶת שְׂפַת כָּל הגְּבָרִים הָהֵם

(וְהֵם כֻּלָּם גְּבָרִים)
שֶׁהָיוּ מַעְדִּיפִים שֶׁלֹּא אֲקַבֵּל אֶת מָה שֶׁאֲנִי רוֹצָה,
שֶׁהָיוּ מַעְדִּיפִים שֶׁאֶסְבֹּל

בְּתוֹדָה – כְּמוֹ אִשָּׁה טוֹבָה;
בְּאִפּוּק – כְּמוֹ גֶּבֶר טוֹב.

 

דממה

הַצַּלֶּקֶת, שְׁמַנְמַנָּה כְּשָׁקֵד עַל פֶּרֶק כַּף יָדְךָ;
סַהֲרוֹנֵי צִפָּרְנֶיךָ;
אוֹפַנֶּיךָ הַכְּחֻלִּים כְּנֶגֶד הַקִּיר הַוָּרֹד שֶׁל חַדְרֵנוּ.
הַאִם הֵם יוֹדְעִים שֶׁקָּשֶׁה לִכְעֹס עַל אִישׁ שֶׁמַּצְחִיק
אוֹתִי
וְשֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ זֹאת?

אֲנִי חוֹלֶמֶת שֶׁאַתָּה זָקֵן;
אֲנִי חוֹלֶמֶת שֶׁאַתָּה יוֹנֵק מָרָק צָלוּל מֵהַכַּף שֶׁלִּי,
שׁוֹתֵת דָּם עַל הַכַּר.

אֲנִי חוֹלֶמֶת שֶׁאַתָּה עוֹמֵד בְּמֶרְכָּז בֵּיתֵנוּ
וְשָׁר לִי,
וְכָל הַעֲקְעָקִים בְּגַנֵּנוּ מִשְׁתַּתְּקִים.

 

*

הַצָּרָה עִם מוֹרְפְיוּם
הִיא הַפֶּה שֶׁל הָרוֹפֵא כְּשֶׁהוּא כּוֹתֵב,
הִיא עֵינֵי הָאָסִיסְטֵנְט בְּבֵית הַמִּרְקַחַת עַל הַכֹּל רַק לֹא עָלַיִךְ.
הַצָּרָה עִם מוֹרְפְיוּם
הִיא שֶׁהוּא הוֹפֵךְ אוֹתָךְ לְמִתְחַזָּה,
הִיא שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֶת הַחַיִּים לְנִסְבָּלִים.
הַצָּרָה עִם מוֹרְפְיוּם
הִיא שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת לְלֹא כְּאֵב,
שֶׁזֶּה שֶׁקֶר וְאַתְּ אוֹהֶבֶת לְהַאֲמִין בּוֹ.
הַצָּרָה עִם מוֹרְפְיוּם
שֶׁהוּא מְדַכֵּא אֶת הַתֵּאָבוֹן, מֵאֵט אֶת פְּעוּלַת הָעִכּוּל,
גּוֹרֵם לָךְ לִכְתֹּב שִׁירִים עַל זֶה.
הַצָּרָה עִם מוֹרְפְיוּם הִיא
שֶׁהַמְּאַהֵב שֶׁלָּךְ לֹא יִזְדַיֵּן אִתָּךְ יוֹתֵר.
הַצָּרָה עִם מוֹרְפְיוּם
הִיא שֶׁקַּל כָּל כָּךְ לִבְלֹעַ אוֹתוֹ.

 

מרתון

בְּ-4 לִפְנוֹת בֹּקֶר
תַּחֲנַת הַדֶּלֶק מֵעֵבֶר לָרְחוֹב בְּהִירָה וְדוֹמֶמֶת,
הַכֶּלֶב יָשֵׁן עַל הַסַּפָּה הָאַחֶרֶת וְגַם
הָרוּחַ מִבַּעַד לַדֶּלֶת קְרִירָה וִיבֵשָׁה.
לִפְעָמִים מְכוֹנִית מְהַמְהֶמֶת.

הַמֻּמְחֶה מְדַפְדֵּף בַּתִּיק שֶׁלִּי.
אֲנִי עוֹקֶבֶת אַחַר יָדָיו שֶׁעוֹבְדוֹת בִּמְיֻמָּנוּת.
הוּא אוֹמֵר שֶׁהַלִּימְפוֹצִיטִים שֶׁלִּי נְמוּכִים וְהַמִּסְפָּרִים יָרְדוּ לְחֵצִי.
אֲנִי מְנַסָּה לִקְלֹט אֶת הָאָרִיתְמֵטִיקָה. זֶה נִשְׁפָּךְ לְחֵיקִי.
הוּא אוֹמֵר שֶׁאֵין מָה לַעֲשׂוֹת אֶלָּא לִירוֹת בִּי.
אֲנִי צוֹחֶקֶת, אוֹמֶרֶת מַשֶּׁהוּ עַל סוּסִים.
הוּא מַבִּיט בִּי, לֹא מְחַיֵּךְ, מְשַׁפְשֵׁף בְּכֹחַ אֶת פָּנָיו
בְּיָדָיו הַמְּיֻמָּנוֹת בַּעֲבוֹדָה.

כְּשֶׁהָיִיתִי צְעִירָה רָאִיתִי סֶרֶט עַל מָרָתוֹן רִקּוּדִים
בַּעֲיָרָה אָמֵרִיקָאִית קְטַנָּה, כַּמָּה נֶאֱהָבִים נוֹאָשִׁים.
תְּשִׁישׁוּתָם רָדְפָה אוֹתִי.
צִפּוֹרֵי לַיְלָה קוֹרְאוֹת בְּקוֹל, מְמוּשָׁכוֹת.
לִפְעָמִים בַּלֵּילוֹת אֲנִי שׁוֹמַעַת רַכֶּבֶת מִמֶּרְחָק.
אִם רַק תֵּשֵׁב בְּשקט, הַזְּמַן יַעֲבֹר.
כְּמוֹ אוֹתָהּ תִּקְוַת מָרָתוֹן.

מָחָר שׁוּב יִהְיֶה חַם מְאֹד.

 

מרסלה פוליין (Marcella Polain) היא סופרת ומשוררת אוסטרלית, ילידת סינגפור, בת לאם ארמנית ואב אירי. פרסמה שלושה קובצי שירה, רומן, וכמה קבצי סיפורים. זכתה בפרסים רבים על יצירותיה. ב-2015 זכתה במדליית זהב של איחוד הסופרים של ארמניה. היא מרצה בכירה לכתיבה יצירתית באוניברסיטת אדית קוון בפרת', אוסטרליה. השירים המתורגמים הם מתוך ספרה "תרפיה כמו דג" (Therapy Like Fish), משנת 2008.

.

דורית ויסמן, משוררת, מתרגמת ועורכת, הוציאה עד כה עשרה ספרי שירה וספר פרוזה וערכה אנתולוגיה של שירת מחאה חברתית נשית – "מלכה עירומה". הייתה פעילה בקבוצת המשוררים הירושלמית "כתובת". השנה יופיעו בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספר תרגומיה השני לצ'רלס בוקובסקי – "מה יגידו השכנים", וספר השירה "קלרינקה המתוקה", שזכה בפרס אקו"ם בעילום שם. ויסמן מתרגמת ומפיצה אחת לשבוע שיר מאנגלית לעברית, במסגרת הפרוייקט הבינלאומי "שיר השבוע". עורכת־שותפה במדור "שירה ירוקה" עם עדי וולפסון ומייסדת ועורכת אמנותית של מדור השירה "מקום לשירה" בטלוויזיה, ערוץ 98.

 

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת טוני קרטיס, בתרגום ליאור שטרנברג

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

37

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2018 | פרק ראשון מתוך "נתן", מאת עדי שׂורק

"מילות אזהרה על תלאות המסע, על הבדידות, או דווקא על הקלות המשכרת של ההתרחקות, נעדרו. והחששות נותרו צפונים בבטן כשדים מזיקים שיש להטמינם, שכן אולי יגרמו מזל רע ומועקות מיותרות."

נחום גוטמן

נחום גוטמן, דמויות בפרדס (פרט), דיו על נייר והדבקות, 1933. אוסף מוזיאון נחום גוטמן לאמנות

.

פרק ראשון מתוך "נתן" / עדי שֹורק

.

נתן היה איש עסקים כושל שעסק, לאחר שעסקיו התמוטטו, בייעוץ לעסקי אחרים.

לאחר זמן נאלץ לחסל גם את העסק הזה, ארז את ענייניו ונסע לידיד בברוקלין. בארץ נותרה רינה אשתו, בציפייה שיסתדר שם ויקרא לה ולילדיהם הקטנים להצטרף אליו.

הבן הגדול עסק באותו זמן בתוכנית משלו – נסיעה לנורווגיה שבה, על ספינת דייגים, בינות למים קודרים ובמגפיים גבוהים, יוכל לחסוך די כסף ולבלות די זמן לבדו, עד שייהפך לגבר שיוכל לחזור ולהחליט מה יעשה בהמשך חייו. הבת הגדולה שירתה באותו זמן בצבא, ולנוכח הנסיבות החליטה להעמיק את התחייבויותיה לקריירה הצבאית ולהמשיך בטיפוח קשר זוגי מסובך עם בחור בוהמיין.

הבן הקטן, שהיה גדול דיו, נותר אפוא עם האם בבית בקריית היובל ועזר לה להתמודד עם צרות הקיום של בורגנות קלושה ומתפרקת – הליכה משותפת לסופרמרקט, חישוב עלויות המצרכים כך שהכסף המצוי בארנק יספיק לתשלום, ועמידה לנוכח המתדפקים על הדלת מטעם השוק האפור. הבת הקטנה הייתה קטנה מכדי להשתתף בכל אלה.

בברוקלין הודה נתן למארחו ג'ייקוב – איש עסקים כושל למדי בפני עצמו, שהכיר אי אז באחת ממושבות השרון – על הספה שקיבל. בעזרת סוכן קבע ראיונות עבודה ונסע מן האחד לשני. בתוך כמה ימים, כך קיווה, תיגמר כל הצרה הזו ויהיו לו בשורות לבשר לאשתו. אין שום סיבה שלא. אין שום סיבה.

בחזקתו של נתן היה מכתב המלצה שדאג לקבל מחברו היחיד שלא נטר לו טינה על החובות שהותיר. ובנוסף החזיק בטופס קורות חיים מרשים ביותר, עדות להבטחה שהיווה ואף קיים למשך זמן בלתי מבוטל.

 

מעשה בתוך מעשה

כיצד הצליח להשתלב בבית בברוקלין עם שאר בני הבית, זוהי חידה שעד היום לא קל לפותרה. על ספה נוספת ישנו אם המשפחה ובת זוגה החדשה, ג'ייקוב ושלושת הילדים פוזרו בחדרי הבית, שהיה אמנם מרובה קומות אך צר ביותר. מבחוץ נראה ככל בתי הפרוור אדומי הלבֵנים, שאליהם מובילות מדרגות ספורות ולצידן מעקה שחור. כמותם הצפין מרתף ביסודות, סלון ומטבח בקומה המרכזית וחדרי שינה בקומה העליונה. אך בשלב כלשהו פוצל הבית ונחצה. בחלק אחד גרו אימו של ג'ייקוב ואחותו המוגבלת, שנשלטה בידי האם ביד רמה. איש כבר אינו זוכר בדיוק בשל מה, האם מלידה או בשל פגימות שהטילו בה החיים, שילוב כלשהו של רפיון שׂכל וגוף היה נסוך על ישותה. בחלק השני, שנפתח חליפות לבקרים בידי יושבות החלק הראשון, התגוררו כל השאר. בצעירותו ניסה ג'ייקוב להיחלץ מן הגורל היידישיסטי־ברוקלינאי שנידון לו, שדמה במובן מסוים, חומק מהמְשָׂגה, למחלת הפוליו שבה חלה בילדותו והותירה בו צליעה. להיחלץ מהבל פה מדיף נפטלין, מאקלים הישרדותי מתמיד התולה את הצלת החיים במנייתם המיוזעת של מטבעות־עבור־יום־המחר ובבליל חוכמות שוק שופעות מרור, הנכרכות כאפסר על צווארם של צאצאים נשלטים. לכן הפך ליבואן של בתים עגולים עשויים מפי־וי־סי שניתן לבנותם בקלות ובמהירות – בארץ ישראל. לשם, אל אותו מחוז הדרים משקם פגעי גוף וחולשות גולה, הגיע חדור שליחוּת. שם אף מצא את נעמה, בת ליושבי הארץ, חסונה ושזופה ובעיניה הצלולות הבטחה. יחד בנו לעצמם בית כזה, שיהווה דוגמה לבתים נוספים שימכרו ויפיצו. הוא הביא ללב אזור השרון של שנות השבעים משב היפּי־אמריקאי דחוס ניחוח יערות נידחים, תנועת קרוונים קלה, קומונות לובשי פרחים, בתי עראי, רישול חינני של המצויים בדרכים. דבר־מה בסביבתו הופז מהילת עלי שלכת המכסים את הקרקע הסתווית בוורמונט; מזהרורי שדות שלף המלווים את הנוסעים באילינוי; משיכרון מרחקים בלתי נתפס המבשר על קיום אוטונומי משוחרר, שבו איש איש לעצמו, שוודאי מצוי בהישג יד. ועל הבית העגול הקל הזה השליכו יהבם.

בסופו של דבר התוכנית לא צלחה ובתי הפי־וי־סי נמכרו בקושי, ולכן היו נתונים לחסדיה הכלכליים של אימו של ג'ייקוב, שהחלה לאיים ממרחקים בעוד ועוד סנקציות, אם ימשיכו באותה דרך פרועה רווּיַת ריחות הדר במקום המסוכן ההוא. משתכפו האיומים וצומצמה התמיכה היה על ג'ייקוב לגייס את מורשת הדורות המיומנת בשליטה בצאצא, אותה מורשת עצמה שממנה רצה לחמוק, ולמלט בהשראתה את ילדיו הרכים בלילה אחד, בניגוד לדעת אימם, בחזרה לבית הצר האפרורי בברוקלין. שם שב והשתקע במרתף, שבו נשמר בקפידה אוצר המצלמות שהרכיב עוד מימי נעוריו. אבל כל אלו – הבית העגול, הילדים במטוס בלילה, הזעם של אשתו, עקירתה הנכנעת אל המשפחה המשונה של בעלה, הבן הגדול שלא חדל להתגעגע לריחות ההדרים – כל אלו אירעו שנים רבות לפני שנתן הגיע אל בית הלבֵנים ולפני שהוחלט (משום שלכולם היה ברור שבמצב כזה לא אומרים "לא" לחבר ותיק) לפַנות עבורו ספה לכמה ימים.

 

חזרה לקורות החיים

משום שהתמחה בעסקי האנרגיה הסולרית ולמעשה היה אחד החלוצים בתחום, בזכות מלגה ממשלתית מיוחדת שהוענקה למצטיינים שבין תלמידי הפיזיקה באוניברסיטה העברית בשנות ה-60, ומשום שלאחר מכן נמנה עם המפתחים הראשיים של תחום האנרגיה הסולרית בכל אזור עמק הירדן ועמק בית שאן, קיווה נתן שיוכל למצוא מקום עבודה בקלות יחסית בארצות הברית, שעל אף גודלה ועל אף עושרה כמהה תמיד למוחות מבריקים שיזניקו את המחקר והעסקים. על כן, לקראת נסיעתו החל לשלוח את קורות חייו למיני סוכנויות כוח אדם בכיר. אמנם את יוקרתו כאקדמאי איבד כאשר עזב את תחום המחקר, אבל כישוריו והמצאותיו ניכרו בקורות החיים העשירים, ובהם שנות הפיתוח הסולרי של העמקים, שעשה תחת חסותו של דוד נאמן, איש נעים הליכות וצנוע מאנשי ההתיישבות העובדת הישנה, שלא הסתאב בעסקי פוליטיקה והיה אחראי על קידום טכנולוגי במועצה המקומית.

גם העסק המוצלח למוצרים סולריים, שפיתח בשנות השמונים בשותפות עם ידיד, לא נפקד מקורות החיים. זהו העסק שעזב באורח חידתי – אם מפאת משבר גיל העמידה, אם מפאת הצטרפותו של שותף נוסף, ואם מפאת הפיכתו של העסק מחלוץ בתחום הפיתוח והמחקר למכונה משומנת שהפליאה להחדיר את המוצרים לשווקים השונים, ובמיוחד לשוק שמצא השותף החדש בווייטנאם, ששיוועה באותן שנים למקורות סולריים חדשים. כל העניין הגלובלי־מכני שיעמם אותו. הוא רצה להמשיך בפיתוחם של רעיונות מקוריים ובמחשבות אל תוך הלילה, כפי שנהג עם שותפו הראשון, ולא אהב את ההתעסקות בסחר חוץ. אולי לכן עזב את העסק המצליח, ואולי לכן התפתחו מאז הדברים באופנים שונים ומשונים שכללו בחירות חפוזות, שותפים בלתי מתאימים וגורלות שנשתבשו.

באותו הזמן נסע אורן, בנו הגדול של נתן, לנורווגיה. אימו ושני אחיו הקטנים נסעו עימו ללוותו לשדה התעופה. הוא היה שרוי במתח של טרם מסע והעלה בזיכרונו את הפרידה מחבריו וממבטיהם המעריצים על כך שהעז לארוז מעט דברים בתרמיל ולקחת את עצמו לאותו מקום רחוק וקר שבו יש דגי ענק ודייגים שריריים. אורן מעולם לא היה שרירי במיוחד וגם לא אהב דגים, אבל משהו חייב להשתנות, חשב.

"דווקא אתה," אמר יעקב חברו מילדות וטפח טפיחה חזקה על שכמותיו. "מי היה מאמין?" שאל וקולו נסדק, כי הוא ידע שלעולם לא יוכל להתנתק כך מחבורת החלכאים שלו, שהייתה תלויה בו לגמרי – אימו החולנית מאז ילדותו, אחיו הקטנים, אביו הזקן השתוק. תמיד ציפו ממנו לעבוד ולדאוג להם. האם לכן מעולם לא חשב שאפשר פשוט לארוז וללכת? הוא לא אמר דבר על אותה הפּקעת המרה שישבה בגרונו, ורק התבונן בו בעיניים בורקות ונתן לו את המצית־כסף־המדהים שמצאו בשבילו החברים בשוק הפשפשים וחרטו עליו את שמותיהם, כך שגם כשיהיה רחוק, לא ישכח עד כמה הם קרובים.

בשדה התעופה קנתה להם אימו קפה ומאפים. כמו תמיד לא ניתן היה להבין מאנחותיה – שנפלטו בשעה ששילמה – אם זה יקר מדי. למרות התהייה הזו הם שתו בהנאה, כי כך נוהגים בשדה התעופה, ורותי אחותו הקטנה נתנה לו ברכה שציירה, שנעטפה במעטפה לבנה שעליה צויר לב אדום ותחתיו נכתבו המילים: "תשלח לי משם ציורים של ציפורים".

אורן אהב לצייר והיא אהבה את הציורים שלו. בחצר הבית שאליו עברו ושעדיין לא הספיקו להתביית בו בקריית היובל נהג אורן לצייר דרורים קטנים בכל מיני תנוחות מצחיקות ולהכין לה ניירות מכתבים שעליהם רישום של דרור או שניים, ולפעמים גם ציפורים נדירות יותר שעליהן קרא בספרים.

רוני, האח הצעיר, התבונן בהם כששפתו מופשלת מעט מטה, באורח שגילה פגיעוּת אך פורַש לרוב דווקא כעצבנות יתר. בדרך כלל התווספה לכך הרגל, שקיפצה באורח תזזיתי־קפוּץ, אבל הפעם היא נותרה במנוחה, אולי משום שאורן ליטף את ראשו של אחיו ורוני ליקק את השפה והפיס את דריכותה. אזי שב והשתקע במשקה ממותק, נמנע מלפגוש את עיניו, יודע שגורל אחר מזומן לו, הוא שנשאר.

על השולחן הסמוך, בין כוס ובה שאריות משקה, פירורי קרואסון ומפיות קמוטות, נפרש עיתון. תחת התאריך של אחד מימי מאי, שנת 1989, ניתן היה לשים לב לכמה כותרות: "ציון דרך במהפכות סתיו העמים: פולין עומדת לקראת בחירות דמוקרטיות ראשונות". "סגירת בית ספר נוסף בשכונת אל-מדרסה שבחברון – אמצעי בדוק למניעת האלימות בשטח". "בתי ספר מקצועיים שבהם חדלים ללמוד מקצועות בלתי שימושיים כגון ספרות יתווספו לרווחת התושבים באזורי עיירות הפיתוח והשכונות הנחשלות. אמש בישיבת הכנסת הוחלט כי הדבר ייעשה על פי סיומות חורזות ולכן יוקמו תחילה בתי ספר ממין זה בערים עם הסיומת 'וֹת': מעלות, נתיבות, שדרות". "ידיעות מסוֹכנוּת החלל האמריקאית: לפני ימים מספר התגלתה טבעת מסביב לכוכב הלכת נפטון; מחר, במעמד חגיגי, תשוגר גשושית משוכללת בשם 'גלילאו' שתחקור מהם סך המרכיבים של צדק".

"טוב," אמר אורן והסיט את עיניו מן העיתון, שתה בלגימה אחת את הקפה שנותר בכוסו והחל להתרומם. רינה הביטה בו והתאמצה שלא לפרוץ בבכי. ככה זה, צריך להבין שככה זה, החלה לקום וכיווצה שפתיים.

בתחתית המדרגות הנעות, על סף הפרידה, עלו מגרונות נצמתים מילים בדידוֹת: "תשמור על עצמך," "יהיה בסדר," "אל תשכח לצלצל," "טוב," "להתראות," "תיהנה," "יהיה בסדר," "להתראות," "טוב," "ארזת את הסוודר?" מילים אחרות, מילות ברכה שיהוו מעטפת לדרך, חסרו. מילות אזהרה על תלאות המסע, על הבדידות, או דווקא על הקלות המשכרת של ההתרחקות, נעדרו. והחששות נותרו צפונים בבטן כשדים מזיקים שיש להטמינם, שכן אולי יגרמו מזל רע ומועקות מיותרות. לעומת זאת נשמעו המילים שהעתיר שדה התעופה בלא פסק. תחילה בירך השדה את נוסעיו בנסיעה טובה בקול רך שעלה מן המערכות המכריזות "שדה התעופה בן גוריון מברך את נוסעיו בנסיעה טובה", "בן גוריון אירפורט וישז היז פאסנג'רס א גוּד טריפ", "לֵ'ארפּוֹרט דֶה בן גוריון סווּאֶט אֶן בּוֹן ווֹיאז' אָה סֶז ווֹיאזֶ'רז", Аэропорт Бен Гурион желает своим пассажирам приятного полёта" אַאֶרַפּוֹרט בן גוריון זֶ'לַאֵיט סְבָאִים פַּסַזְ'הִירַאם פְּרִיאַטְנַבָה פַּלְיוֹטָה", "مطار بن غوريون الدولي يتمنى لكم سفرا سعيدا وعودا حميدا מַטאר בּן ע'וריון אַ-דַוולי יַתַמַנא לַכֻּם סַפַרַן סַעידַן וַעַוודַן חַמידַן". לאחר מכן הזהיר השדה את הנוסעים בקול דרוך לבל ישכחו חפצים: מזוודות, שקיות, מעילים, תיקי יד, תיקי גב, מטריות, בקבוקי מים, כריות טיסה, כובעים, צעיפים, תשבצים. אזי עבר לנימה מבטיחה שסיפרה על מרחב הביניים, שבו – לאחר שעוברים את ביקורת הגבולות, מרופפים את האחיזה במדינה ומגיעים למחוז שבין הארץ לשמיים – ניתן לקנות מבחר מוצרים, כגון בושׂמי יוקרה לאישה ולגבר, נעלי התעמלות במבצעים, שעונים ומוצרי אופנה עילית בזול ובאיכות פלאית, צלליות ללא מס ערך מוסף, ליפסטיק בריבוא גוונים, קרם לילה אנטי־אייג'ינג מאבקת פנינים – עשוי בנוסחה חדשה, מחשבים וכונני זיכרון קלים ניידים עוצמתיים, מערכות שמע, מוצרי מטבח של טובי היצרנים, ספרים ועיתונים, עטים, עפרונות, חוברות משחק וטבעות יהלומים, טבעות משובצות ספיר, טבעות יהלומים וצעיפים, מחקים ועפרונות צבעוניים, שעונים, תיקים של בכירי המעצבים, צעיפים ומסטיקים וכריות טיסה מתנפחות, מתנפחות רכות ובריאות, וכמובן מאכלים. מאכלים ייחודיים ממקומות רחוקים – מאכלים מאיטליה, מאכלים ממלזיה, מאכלים מהודו, מאוסטרליה, מאכלים מבלגיה ופריז – הארוזים בקופסאות מהודרות או בוואקום, משומרים ומוזרקי חומרים שחלקיהם מתפרקים לאותיות ומספרים כגון h.2.o.c, אשלגן־סורבט, .4.5.6E.A.L., ו-c.o.z.e (נטול סודיוקלצומינום חלקי).

"טוב," פסקה רינה בחיוך ואחזה בכתפה מתוך הבלח כאב. חיוכה הפך למין עווית, חיוך־עווית, והם התקדמו כך בדבוקה צולעת אל עבר החלונות הבוהקים ואל הקווים העשויים מאלומיניום ואל השיש ואל הדיילות והבידוקים. "לקחת את המצלמה?" שאלה פתאום. "כן, בטח, אל תדאגי."

את החיבוק האחרון אף פעם לא זוכרים.

למחרת באותה השעה כבר ישב אורן בפיורד יפהפה, לבוש בסוודר אימתני ושותה משקה אלכוהולי סמיך וחמים, ולא הבין כיצד בכלל פקפק אם לנסוע. הכול היה רחוק כל כך ומנותק, והאוויר צלול ובהיר.

.

עדי שֹורק, "נתן", הוצאת כתר, 2018.

.

עדי שֹורק, "נתן", הוצאת כתר, 2018

 

» במדור מודל 2018 בגיליון קודם של המוסך: פרק ראשון מתוך "הם היו שניים", מאת ענבר אשכנזי

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

37

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הצצה לאטלס הסובייקטיבי של רוני לוית

קריאות גנאי במגרש, רמות כיסוי ראש וברך, ועוד דברים שתמצאו באטלס הסובייקטיבי

856

״אטלס״ זה ספר נפלא מלא במידע שלעיתים הוא כמו לצאת לטיול. בהינף אצבע מבקרים במרחב חדש עם שמות אקזוטיים. עם זאת, בכל אטלס יש תמהיל בין דברים אובייקטיביים לסובייקטיביים, והאטלס הסובייקטיבי שעיצבתי יוצא מנקודת ההנחה הבסיסית הזאת. מפות יכולות להיות מניפולטיביות לחלוטין, למרות שאנחנו מתייחסים אליהן כאמת מוחלטת. מכיוון שאי אפשר להיות באמת אובייקטיבית החלטתי לחגוג את זה ולומר בגלוי; נקודת מבטי, הזהות שלי, כאשה, יהודייה, חילונית, משפיעים על איך אני תופסת את המרחב והיחסים האנושיים בו. אני מכירה במורכבות של העניינים ומבקשת מהקוראים להיכנס אל הספר בראש הזה.

32
מאזן דמוגרפי. לחצו על התמונה להגדלה

התחלתי להתעניין בנתונים ובמניפולציות סביבם כשהייתה סטודנטית, כשעמדתי להיכנס לתהליך של פרויקט גמר בלימודים בבצלאל. בזמנו תכננתי לעצב מחדש את השנתון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, למלא את הנתונים ברגש בזכות אופן עיצובם.

באותה תקופה התנדבתי בארגון ״מחסום ווטש״ שמאייש מחסומים בנוכחות נשית שיכולות להיות אימהות, אהובות ואחיות של החיילים במטרה לרכך את הסיטואציה. יום אחד נסענו למחסום בפאתי ירושלים, בזמן הנסיעה ראיתי שחומת ההפרדה מופיעה פעם מימיני ופעם משמאלי ולא הצלחתי למקם את עצמי, האם אני בצד שלנו או בצד שלהם. כשבדקתי את תוואי החומה, הבנתי שהוא מורכב הרבה יותר מפשוט קו על המפה, מין ים-יבשה דיכוטומי. ניסיתי לחשוב מי אני כשאני  בצד ״שלהם ״ וההפך. הרגשתי שאני חיה במקום הכי מסובך בעולם ושהיתי רוצה להסביר אותו, בראש ובראשונה לעצמי.

43
דת – כיסוי הגוף והראש. לחצו על התמונה להגדלה

כשאנחנו ניגשים לאטלס גאוגרפי, אנחנו לא מצפים שהוא ייתן לנו מבט חדש על ״האמת״. ואילו באטלס שלי אני רותמת את הפורמט הדידקטי ״אטלס״ בכדי לספר את הסיפור הישראלי-פלסטינאי שיכול להיות מסופר אחרת מכל נקודת מבט. המפות שאני בוחרת להראות מתכתבות עם מפות ״קלאסיות״ של אטלס ומופיעות תחת אותן השמות ״מפה פיסית״ מפה מדינית״ וכיוצ׳, אבל אצלי הן בוחנות יחסים אנושיים במרחב – צבעוניות, רעש, אוכל, לבוש וזיקה רגשית.

אני מנסה לספר את הסיפור המורכב של מרחב המחייה שלנו ע״י שימוש בפורמט ה״אטלס״, להעלות שאלות כמו ׳מהו גבול וכיצד הוא מיוצג?׳, האם אפשר בכלל לדבר על גבול במדינה שמעולם לא נקבעו לה גבולות רשמיים. אני מרבה להשתמש בהומור ובציניות כדי לנסות ולהעניק קלילות לנושא מאוד טעון וכואב,  והתוצאה היא שרטוט של גבולות סבוכים יותר מתוואי החומה במזרח ירושלים.

634
לשונות – קללות וקריאות גנאי. לחצו על התמונה להגדלה

למשל במפה שלי המציגה סאונד בירושלים, אני מציגה את הצלילים של 3 בתי התפילה הדתיים בירושלים בפרישה גאוגרפית (קריאות מואזין, פעמוני כנסיה, צפירות שבת) הרבה העירו לי שהמפה לא משקפת את הסאונד האמיתי בירושלים, הרי מואזינים נשמעים 5 פעמים ביותר וצפירות לכניסת שבת פעם בשבוע למשל. והצדק איתם – זו מניפולציה, מניפולציה שנובעת מהמטרה שלי ביצירת המפה – הצגה ויזואלית נגישה לרב תרבותיות בעיר, סביב החלוקה למזרח ומערב. רב התרבותיות היא גם מרהיבה וגם קקפונית ואני רוצה להציף את הקשיים סביבה.

האם מפות כאלו משקפות את ה״אמת״ של מרקם החיים שלנו יותר מאשר קווי הגבול המלאכותיים ששורטט על מפה באיזו מפקדה צבאית? לא יודעת.

364
תרבות – ולנו יש פלאפל. לחצו על התמונה להגדלה
623
קרקעות – מפת הפחד. לחצו על התמונה להגדלה

 

רוצים ללמוד עוד על מפות?

הצטרפו לקבוצת המפות החדשה של הספרייה הלאומית בפייסבוק – "מפות גדולות לארץ קטנה"

 

כתבות נוספות:

מפה אחת שווה אלף מילים

איך נראתה ירושלים לפני 1967? הצצה במפות משני עברי הגבול

הכירו את מפת התיירות הראשונה של ירושלים