״אטלס״ זה ספר נפלא מלא במידע שלעיתים הוא כמו לצאת לטיול. בהינף אצבע מבקרים במרחב חדש עם שמות אקזוטיים. עם זאת, בכל אטלס יש תמהיל בין דברים אובייקטיביים לסובייקטיביים, והאטלס הסובייקטיבי שעיצבתי יוצא מנקודת ההנחה הבסיסית הזאת. מפות יכולות להיות מניפולטיביות לחלוטין, למרות שאנחנו מתייחסים אליהן כאמת מוחלטת. מכיוון שאי אפשר להיות באמת אובייקטיבית החלטתי לחגוג את זה ולומר בגלוי; נקודת מבטי, הזהות שלי, כאשה, יהודייה, חילונית, משפיעים על איך אני תופסת את המרחב והיחסים האנושיים בו. אני מכירה במורכבות של העניינים ומבקשת מהקוראים להיכנס אל הספר בראש הזה.
התחלתי להתעניין בנתונים ובמניפולציות סביבם כשהייתה סטודנטית, כשעמדתי להיכנס לתהליך של פרויקט גמר בלימודים בבצלאל. בזמנו תכננתי לעצב מחדש את השנתון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, למלא את הנתונים ברגש בזכות אופן עיצובם.
באותה תקופה התנדבתי בארגון ״מחסום ווטש״ שמאייש מחסומים בנוכחות נשית שיכולות להיות אימהות, אהובות ואחיות של החיילים במטרה לרכך את הסיטואציה. יום אחד נסענו למחסום בפאתי ירושלים, בזמן הנסיעה ראיתי שחומת ההפרדה מופיעה פעם מימיני ופעם משמאלי ולא הצלחתי למקם את עצמי, האם אני בצד שלנו או בצד שלהם. כשבדקתי את תוואי החומה, הבנתי שהוא מורכב הרבה יותר מפשוט קו על המפה, מין ים-יבשה דיכוטומי. ניסיתי לחשוב מי אני כשאני בצד ״שלהם ״ וההפך. הרגשתי שאני חיה במקום הכי מסובך בעולם ושהיתי רוצה להסביר אותו, בראש ובראשונה לעצמי.
כשאנחנו ניגשים לאטלס גאוגרפי, אנחנו לא מצפים שהוא ייתן לנו מבט חדש על ״האמת״. ואילו באטלס שלי אני רותמת את הפורמט הדידקטי ״אטלס״ בכדי לספר את הסיפור הישראלי-פלסטינאי שיכול להיות מסופר אחרת מכל נקודת מבט. המפות שאני בוחרת להראות מתכתבות עם מפות ״קלאסיות״ של אטלס ומופיעות תחת אותן השמות ״מפה פיסית״ מפה מדינית״ וכיוצ׳, אבל אצלי הן בוחנות יחסים אנושיים במרחב – צבעוניות, רעש, אוכל, לבוש וזיקה רגשית.
אני מנסה לספר את הסיפור המורכב של מרחב המחייה שלנו ע״י שימוש בפורמט ה״אטלס״, להעלות שאלות כמו ׳מהו גבול וכיצד הוא מיוצג?׳, האם אפשר בכלל לדבר על גבול במדינה שמעולם לא נקבעו לה גבולות רשמיים. אני מרבה להשתמש בהומור ובציניות כדי לנסות ולהעניק קלילות לנושא מאוד טעון וכואב, והתוצאה היא שרטוט של גבולות סבוכים יותר מתוואי החומה במזרח ירושלים.
למשל במפה שלי המציגה סאונד בירושלים, אני מציגה את הצלילים של 3 בתי התפילה הדתיים בירושלים בפרישה גאוגרפית (קריאות מואזין, פעמוני כנסיה, צפירות שבת) הרבה העירו לי שהמפה לא משקפת את הסאונד האמיתי בירושלים, הרי מואזינים נשמעים 5 פעמים ביותר וצפירות לכניסת שבת פעם בשבוע למשל. והצדק איתם – זו מניפולציה, מניפולציה שנובעת מהמטרה שלי ביצירת המפה – הצגה ויזואלית נגישה לרב תרבותיות בעיר, סביב החלוקה למזרח ומערב. רב התרבותיות היא גם מרהיבה וגם קקפונית ואני רוצה להציף את הקשיים סביבה.
האם מפות כאלו משקפות את ה״אמת״ של מרקם החיים שלנו יותר מאשר קווי הגבול המלאכותיים ששורטט על מפה באיזו מפקדה צבאית? לא יודעת.
הפרסום הראשון של השיר "במדינת הגמדים", כפי שהופיע ב"דבר לילדים" ב- 1.10.1940
ב-2 באוגוסט 1979, פרסמה המשוררת אלה אמיתן (וילנסקי) טור מיוחד במעריב, שבו סיפרה כיצד נולד שירה המפורסם ביותר "במדינת הגמדים". החלטנו להביא את הטור במלואו, ולהוסיף תמונות של הפרסומים הראשונים של השיר הנפלא.
קריאה מהנה!
____
המלחין הצרפתי הנודע מוריס ראוול אמר פעם, שאינו אוהב את יצירתו הפופולרית "בולרו". הוא הרי יצר יצירות מוסיקליות העולות בהרבה על "בולרו" – אך ברגע שמזכירים את שמו, מיד מעיר מישהו: "ראוול – אה בולרו!".
רגש דומה גם לי, להבדיל אלף הבדלים, לגבי שירי הפופולרי "במדינת הגמדים". לדעתי, כתבתי שירים לילדים העולים על שיר זה. אלא נראה שנכון הפתגם שספרים ויצירות יש להן מזל משלהן.
היה זה באמצע מלחמת העולם השניה, ואני אז חיילת ב-א.ט.ס. (חיל העזר לנשים של הצבא הבריטי). באחד מימי החופשה הנדירים באתי לבקר ידידים.
בביתם פגשתי באשה צעירה עם הילד שלה, כבן שנה ורבע. ילד רגיל, שמנמן, אך מה שמשך את מבטי – היתה ההליכה שלו. שלא כדרך תינוקות אחרים, שהולכים בהיסוס ובאי-בטחון, לאחר שזה עתה למדו ללכת – צעד ילד זה בביטחה, כאילו היה מפקד! ובאווירת המלחמה ששררה אז, תיארתי לי שאילו הוכרזה מלחמה בארץ הגמדים, היה המפקד שלהם צועד כמו ילד זה.
כעבור כמה ימים חיברתי את השיר "במדינת הגמדים", שפורסם ב"דבר לילדים" וזכה מיד לפופולריות גדולה.
סייע לכך גם הלחן היפה שחיבר יצחק לוי, מי שהיה במשך שנים ועד למותו מנהל המדור הספרדי-לאדינו ברדיו שלנו. הוא אהב מאד את הרומאנסים בלאדינו ובשיחתי אתו טען שאינו מבין למה נטפלנו למנגינות הערביות, כאילו היינו ארץ מדברית. אל לנו לשכוח שאנו ארץ ים-תיכונית, אמר, ואין מקום במוסיקה שלנו לכל ה"יה ליל יה ליל" האלה. גם הלחן ל"במדינת הגמדים" הוא בעל אופי ים תיכוני. ומאז "הולך" שיר זה למעלה משלושים שנה.
לפני שנתיים (1976) חובר מחזמר בשם "במדינת הגמדים", שהוצג בכל הארץ. מחזמר זה כלל הרבה שירים, אך בזכות השם שבו השתמשו, שרו בהתחלת ההצגה את השיר "במדינת הגמדים" והציגוהו בהומור רב. בבית האחרון, כש"כולם שוכבים לישון", נפלו ארבעת הגמדים על הרצפה והתחילו לנחור, ואף המוסיקה נחרה איתם באוניסון ובקול רם – להנאתי ולהנאת הצופים…
ילד שמנמן זה, שצעד כמפקד, היום הוא מבוגר, כלכלן ידוע, ובתו רוני בת השבע יודעת שלאבא שלה חובר השיר "במדינת הגמדים".
כל מי שנעקץ על ידי דבורה בילדותו, זוכר ודאי את תחושת העלבון ואי הצדק שליוותה את צריבת העוקץ בבשר.
הדבורה היא אחד החרקים הידועים ביותר לשמצה בעולמם של הילדים אך ההיסטוריה האנושית דווקא נטתה לה חיבה.
בכל דור ובכל חברה התבוננו בני האדם בדבורים וראו בדיוק את עצמם:
ברומא תיאר אותן וירגיליוס כממלכה גדולה, בה ישנן ערים מבוצרות, וחוקים נוקשים מטעמם של חרקי ענק: דבורים אלילים, להן סוגדות הדבורים הפשוטות.
בעולם העתיק האמינו דבוראים וחוקרי חרקים שקבוצת הדבורים מתנהלת כמונרכיה המונהגת על ידי מלך רב עוצמה וכוח שאיננו יכול ללדת ילדים, אך יכול גם יכול לרדות בנתיניו.
בימי הביניים טענו חוקרי הדבורים שהדבורים נעלות מבחינה מוסרית משום שהן אינן מזדווגות, אלא נולדות מתוך הריקבון.
ואז בא המיקרוסקופ…
בשלהי שנת 1673 תיעד לראשונה חוקר טבע בשם סוואמרדם ניתוח שעשה תחת עדשת מיקרוסקופ ל'מלך' הדבורים וקבע בתדהמה:
למלך יש שחלות!!
חוקר נוסף שהיה לאבי הדבוראות המודרנית הוא דז'רז'ון, ששימש ככומר פולני-גרמני במאה ה-19. בעקבות תצפיות רבות על הדבורים טען הכומר כי הדבורים מתרבות בלידת בתולין (פרתנוגנזה).
ונחשו מה?
בתגובה לטענותיו של דז'רז'ון קראו מוסדות הכנסייה להטיל עליו חרם בטענה שהוא מאיים על אחד מיסודות האמונה הנוצרית משום שהוא הופך את הנס החד פעמי של לידת המושיע מבתולי אמו, לתופעת טבע שכיחה.
העיקרון, אם כן, ברור. חברות שונות נטו להשליך את אמות המידה המוסריות, הערכיות, הדתיות והרגשיות שלהן על כתפי הדבורים הדלות.
דברי שירך, דבורה!
גם בספרות ובשירה זכתה הדבורה למעמד לא רע והיא משמשת כסמל שכיח. גם המשוררים נטו להשליך על הדבורה אידאות, תחושות ורגשות שעמדו ברומו של עולמם הם.
הנה למשל שירו המפורסם של משורר תור הזהב בספרד, ר' שלמה אבן גבירול העוסק בהתבוננות בדבורה.
הדבורה של אבן גבירול, ממש כמוהו, היא דבורה דתיה. ולא סתם דבורה-לייט, היא דבורה-דוסית ממש. יש לה נטייה להקפדה יתרה בכל מה שקשור בהלכות קריאת שמע.
ולא זו בלבד, היא גם דבורה למדנית:
היא טרחה לעיין בסוגיה העוסקת בהלכות קריאת שמע, ומשם היא יודעת ש"כל המאריך באחד, מאריכין לו ימיו ושנותיו, אמר רב אחא בר יעקב – ובדלית",
כלומר: יש הידור גדול להאריך בקריאת שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד, דווקא באמירת המילה אחד, ובפרט באות ד' של המילה. הדבורה גם יודעת שעל פי ההלכה יש להתיז את האות ז' כאשר מגיעים לתיבת "תזכרו".
בדיוק בגלל זה, מקפידה הדבורה להשמיע את צליל הזמזום זזזזזזזזזז, שנשמע בדיוק כמו זמזום דֿ רפויה (שבמקור נהגתה כמו th ונשמעה כמו ז') בבתי הכנסת הספרדים, בשעה שהמתפללים מאריכים: ה' אלוהינו ה' אחדדדדד, ולמען תזזזזזזזזכרו.
השיר של אבן גבירול אמנם משתייך לז'אנר ידוע של שירי התיאור, העוסקים בהתבוננות באובייקט של טבע מבויית (כמו בפרח מן הגן, או יצירת אמנות), אבל בקריאה שניה – הוא הרבה יותר מזה. הוא עוסק בהתבוננות של הדובר בבת דמותו, מתוך תחושת אמפטיה ושיתוף גורל.
הוא איננו מדבר על הדבורה, הוא מדבר אליה. הוא פונה לדבורה, כפי שפונה אדם לחבר קרוב כדי לתמוך בו:
המשורר מנחם את הדבורה שמרגישה קטנה ומתוסכלת, ואומר לה שהגודל לא קובע. ויש לזכור: שלמה אבן גבירול הוא אותו משורר ידוע חולי, חלש, וצעיר שמעיד על עצמו שהוא "שְׁפַל רוּחַ, שְׁפַל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה", אך מאידך גם טוען: "וְהִנֵּנִי בְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתַי – וְלִבִּי בָן כְּלֵב בֶּן-הַשְּׁמֹנִים".
בקרב משוררי ההשכלה היהודית שחיו באירופה במאה ה-18 וה-19 פעלו מספר כותבים שכונו "בעלי מכתם".
על פי רוב היו אלה משוררים ואנשי רוח שאספו, תרגמו וכינסו להנאתם ולהנאת קוראיהם מכתמים שנונים.
המכתם הוא שיר קטן; קצר בשורותיו, ומצומצם ברעיון אותו הוא מביע. על פי רוב עוסק המכתם באופן הומוריסטי או סרקסטי בביקורת של תופעה חברתית: שכרות, רדיפת כבוד, רדיפת כסף ונשים. הרשימה ארוכה. רבים מהמכתמים המשכיליים הם תרגום של אפיגרמות מהשירה היוונית והרומית, האנגלית, הצרפתית והגרמנית.
בעלי המכתמים המשכיליים הבינו שייחודו של המכתם קשור בשלושה מאפיינים שלו:
הוא קטנטן
ועוקץ את הראוי לעקיצה
ומהנה במתיקותו את הקורא.
ממש כמו דבורה.
מהמוכרים והחשובים שבין בעלי המכתמים המשכיליים היה יהודי ליטאי מבריק ומלא הומור בשם אייזק בן יעקב.
הוא הוציא ספר מכתמים מועתקים מלשונות אחרות, או פרי עטו שלו, והוסיף עליו מאמר בשם "מכתם ללמד" – העוסק בתורת המכתם.
לשער המכתמים בספרו קרא בן יעקב: עדת דבורים.
המכתם הראשון בספרו של בן יעקב הוא ארס פואטי: הוא מכתם העוסק באופיו של המכתם, תוך שהוא ממשיל את המכתם לדבורה:
בהמשך קובץ המכתמים מביא בן יעקב מכתם הכתוב בצורת דו-שיח בין הזבובים לדבורה.
מקוצר בינתם אין הזבובים מסוגלים להבין איך הדבורה מצליחה להיות מקור סבל מעוקצה וגם מקור עונג מדבשה. הם מאשימים אותה בגנבת הדבש, אך הדבורה לא מתרגשת מ"זבובי המוות" הקוהלתיים שכל תפקידם בעולם לעטות על הפגרים, ועונה בהתנשאות שבניגוד אליהם, הניזונים מריקבון הפגרים, הצוף שלה אסוף מפרחים ושושנים.
כמו מכתמים רבים, גם מהמכתם הזה ניתן ליהנות כפשוטו, אך אם נקרא אותו בהקשרו המשלי, על פיו המכתם משול לדבורה, הרי שיתכן שלפנינו ביקורת ספרותית של "זבובי מוות" מקומיים הלועגים לז'אנר המכתמים המשכילי השאול ברובו מלשונות זרות.
זום זום זום
הלאה. משירת ההשכלה לשירת התחייה, ואל אחד המצלולים היפים ביותר שידעה העברית:
מזהים את הזמיר המזמזם? מזהים את הזיקה הזאולוגית? מזהים את הזהות המוזיקלית?
מי אם לא טשרניחובסקי, בפואמה האדירה "עמא דדהבא" (עם הזהב) שנכתבה בשנת 1940 אך התפרסמה רק לאחר מותו.
בפואמה הזו מתאר טשרניחובסקי בדייקנות מדעית ממש את חיי הדבורים: תולדות המין שלהן, אופן התנחלותן בנחיל, כלי הכוורת, יצור הדבש ומעל לכל – המלכה שכידוע, מזדווגת עם הזכר פעם אחת בלבד במשך כל חייה.
באצטלה מדעית משליך טשרניחובסקי על המלכה את תפיסותיו הרומנטיות על אופייה החד פעמי של האהבה. על פי רבים מפרשניו של השיר, משליך טשרניחובסקי על עם הדבורים את תפיסותיו ביחס לציונות, כשהוא מתאר את דבש הכוורות כתוצרתו של עם הזהב היושב בציון, וטוען שמקורו בצוף הפרחים היפים ביפיפותו של יפת בין אומות העולם.
ממשיכים הלאה.
המלכה עירומה
עשרים שנה אחרי תיאוריו הוורדרדים והענוגים של טשרניחובסקי את מלכת הכוורת, צועקת לעברו לאה גולדברג "המלכה עירומה" !
השיר 'הסתכלות בדבורה' פורסם לראשונה ב"על המשמר" בשנת 1962.
פרסום ראשון של הסתכלות בדבורה. על המשמר. 18 באפריל 1962.מתוך ארכיון עיתונות יהודית היסטורית
שמו של השיר "הסתכלות בדבורה" עלול לבלבל את הקורא, ולשכנעו כי לפניו שיר תיאור אובייקטיבי העוסק בהסתכלות בדבורה.
אלא שכדרכה של השירה, ההתבוננות החוצה היא מסווה בלבד להתבוננות כואבת ואכזרית בעולמה הפנימי והשברירי של הכותבת עצמה, המלכה העירומה.
פרשנים רבים של שירת לאה גולדברג נטו לקרוא את השיר הזה בנשימה אחת עם השיר "דיוקן המשורר כאיש זקן" בו מתארת גולדברג בכאב את הפניית העורף של דור המשוררים הצעיר לשיריה:
"אל תנסה ללכת עם הדור. הדור אינו רוצה שתלך עם הדור. הדור הולך למקום אחר ולך אין הזמנה".
בניגוד לסיפורו של אנדרסן, "בגדי המלך החדשים", בו מייצג הילד את נקודת התום האמיתית ביותר, בשיר של גולדברג מייצגת קריאתו של הילד הקטן את קולו של הדור הצעיר שמתאכזר לשירתה ומאשים את שירתה בזיוף.
די לקרוא את מאמרו של נתן זך על שירתה בכתב העת "יוכני" שהתפרסם בחודש מרץ של שנת 1962, כחודש לפני פרסום השיר "הסתכלות בדבורה", כדי להבין שהעלבון היה מוצדק.
זך מתייחס לשירתה כ"אנדרלמוסיה גמורה", "סכמה צורמת בטכניות הקרה שלה", "פרוזה" "נאיביות של שירת ילדים", "שירה שמעוררת אי נוחות בחוסר ההתאמה שלה", וכמובן, האשמת ההאשמות: גולדברג מחקה את אלתרמן.
הנה כי כן, נותרת המשוררת הזקנה לבד, סביבה דור צעיר, שאפתני ואכזר שלא מהסס לפגוע בה. היא מפוחדת וחסרת אונים כפי שעולה מסיומו של השיר "הסתכלות בדבורה":
ומה קורה בטבע למלכת הכוורת הזקנה?
ממש כמו בשירה.
כאשר המלכה זקנה, הדבורים הצעירות מפנות לה עורף, היא מודחת ממלכותה, ונתינותיה בכוורת הורגות אותה.
מוריס מטרלינק, המשורר והנובליסט הבלגי, הקדיש ספר שלם לתיאור חיי הכוורת: "מחיי הדבורים". וכך כותב מטרלינק על מלכת הכוורת הזקנה:
"המלכה הזקנה נבוכה. מרגשת היא כי גורל חדש נכון לה. היא מילאה באמונה את חובת היצירה. והנה פרי עבודתה הנאמנה: יגון ואסון. כח בלתי נמנע מדריך את מנוחתה; עוד מעט והצטרכה לעזוב את עיר ממלכתה. וממלכתה זו הלא היא יצרה. שוב אין היא נותנת פקודות, אלא נכנעת בעצמה כאחרון נתיניה לאותו הכח הטמיר והמלא תבונה, שנקרא לו "נשמת הכורת".
הספר "מחיי הדבורים" שיצא בהוצאת אחיאסף בורשה הגיע לידנו בלי ציון שנת ההוצאה (תרפ"?), אך חמור מכך: ללא ציון מתרגם הספר.
כל הקורא בתרגום זה, חש כי זהו תרגום מופת מעשה אומן, אך אין כל זכר לשמו של המתרגם.
זוהי קריאה לקוראי הבלוג: האם תוכלו לחדש לנו דבר בעניין התרגום הנ"ל?
המרכז להעצמת מדעי הרוח הוא יוזמה משותפת של הספרייה הלאומית ומשרד החינוך. המרכז שואף לחזק באופן משמעותי את מקצועות הרוח במערכת החינוך בישראל ולהוות מקום להשראה והעשרה עבור המורים בתחומי הרוח. הערוץ שלנו בבלוג הספרנים נכתב במיוחד עבורכם, המורים לספרות. תוכלו למצוא נושאים הקשורים ישירות לתוכנית הלימודים בספרות מזוויות חדשות ומפתיעות.
אבל נדמה ששם אחד בשירה העברית מהלך קסם על הקוראים ומסקרן במיוחד: אִילְאִיל. שמה של גיבורת הפואמה הארוכה והנודעת של טשרניחובסקי "שִׁירִים לְאִילְאִיל".
את אחד עשר השירים לאִילְאִיל כתב שאול טשרניחובסקי לאורך שנת 1925 כשהיה כבר בגיל חמישים. השירים נכתבו בסוינמינדה, תל אביב, ברלין ופיכטנגרונד. הם הפכו בחלוף השנים לשירים כמעט מיתולוגיים ורבים מחשיבים אותם ליפים, הצרופים והמרגשים ביותר שבשירי האהבה העבריים.
מיהי אותה אִילְאִיל שהציתה את דמיונו של טשרניחובסקי ולכבודה הגה שם חדש ובִּלְעָדִי, שם סתרים שבינו ובינה עד עולם? במהלך השנים היו כמה וכמה שטענו לכתר:
הסופר משה בן מנחם העיד על טשרניחובסקי:
"בחברת הנשים יפות נתעלה טשרניחובסקי האדם. הוא היה שופע בדיחות, אניקדוטות ומעשיות פיקנטיות ממולחות ומפולפלות מנסיונו כרופא- חומר שיש בו מהלכים בחברה בכלל ובחברת נשים נאות בפרט…
דוניה היתה הנערה החמודה ביותר בחבורת נשים זו. זקן ונער אהבוה ושיבחו את יופיה, ולה הִטָּה המשורר אוהב היופי חסד יותר מכל הנשים היפות שבכפר. השיר הנפלא "את אינך יודעת" הוא כולו מבושם מיפיה הסלאבי הגזעי של נערה צעירה זו שהתהלכה כמין יצור עליון ביער פיכטנגונד ואצלה מזיוה על כל אפלוליותו המקסימה"
בשנת 1975 התפרסמה לראשונה פרשת אהבה עלומה מחיי המשורר תחת הכותרת המנכסת את השיר: "אהבת שאול לאילאיל". בסקופ בעיתון "את" שהתפרסם רק לאחר מותה, התראיינה רחל רוזה רוזנשטיין שסיפרה על הרומן שלה עם טשרניחובסקי שלטענתה כתב את מחזור שירים לאילאיל עבורה.
לרשימת הנשים הפוטנציאליות שעבורן נכתבו השירים לאִילְאִיל אפשר לצרף את המסמך המתמיה או המצחיק (כרצונכם) הבא, בכתב ידו של המשורר, שכותרתו: "אלה אשר אהבתי".
אם תצפו למצוא פה רשימה לירית על מראות, מקומות ערים או יצירות ספרותיות שאהב המשורר, ודאי לא תתאכזבו לגלות שזוהי בעצם רשימה של כל ה"כיבושים" של טשרניחובסקי, או כל הנשים שאהב בחייו, ובתוספת ציון מקום האהבה ("ביער", "באניה", "בדרך") , מקצוע הנשים ("האחות", "המורה") וליד אחדות מהן, הגדיל לעשות כשסימן את הסימן הגרפי + . אולי לציון הטובות ביותר, או אולי לציון מערכת יחסים מתמשכת.
אף על פי שמספרן עולה על עשרים, ואף על פי שטשרניחובסקי היה צ'ארמר נודע, ולמרות שידע לאהוב בנדיבות (ממכתביו לאהובותיו עולה דמותו כמאהב נואש: " אני יוצא מדעתי – דברים נאים למטורפים אני נכון להגיד לך". "איני פוסק מלהגות בך. אך בך. אך בך" "אני אוהב, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, יותר משאת יודעת, יותר משאני בעצמי יודע זאת") נראה לי שהשאלה למי מרשימת אהובותיו כתב טשרניחובסקי את הטקסט המופלא "שירים לאִילְאִיל" לא רלוונטית לתפקיד לו ייעד טשרניחובסקי את השיר במכלול השירה העברית.
כך מעיד בן ציון כ"ץ, ידידו של המשורר ומי שהניח את היסודות לכתיבת ביוגרפיה על טשרניחובסקי: "על השירים ל“אִילְאִיל” היה טשרניחובסקי אומר לי כי זו תהיה הפואמה היותר גדולה והיותר חשובה שכתב כל חייו" .
מכל שירי האהבה הרבים שכתב, ראה טשרניחובסקי דווקא בשירים לאילאיל חשיבות וגְּדֻלָּה, וייעד להם תפקיד משמעותי ביצירתו. לשם כך דאג מבעוד מועד להרחיק מהטקסט הזה כל ניסיון למצוא בו עקבות של אשה ספציפית:
הוא נתן לאהובתו בשיר שם שעוד לא נקרא מעולם בפי גבר, וגם טרח לציין בצורה די מפורשת: "אֲנִי אֶתֵּן לָהּ שִׁירַי, שִׁירִים שֶׁל יָם וּשְׁמָהּ לֹא יִזָּכֵר וְלֹא יִהְיֶה שְׁמָהּ בָּם".
מהו התפקיד שייעד טשרניחובסקי לשיריה של אִילְאִיל?
כדי לענות על השאלה הזו עלינו להביט ימין ושמאל, אל האטמוספרה ההיסטורית והתרבותית שבתוכה נכתבו השירים, ולשאול שאלה גדולה בהרבה.
איך כותבים אהבה בעברית?
שירת דור התחייה, דורם של טשרניחובסקי וביאליק, מתמודדת באופן מרתק עם ההכרח החדש שיצרה התקופה:
מתוך גלות ממושכת מתחיל עם ישראל לשוב לארצו, המרכז הספרותי בארץ ישראל מתפתח, ומעמדה של העברית הולך ומתחזק. השפה העברית קמה לתחייה כשפת דיבור.
מתוך תחושת אחריות על התרבות העברית, ניגשים אנשי הרוח של תקופת התחייה לתרגם, לייבא וליצור ספרות יהודית חדשה שכוללת את כל מרכיביה של התרבות: שירים וסיפורים לילדים, שירי עם ופזמונים, שירים לאומיים ופרוזה מרוממת, וגם… שירי אהבה עבריים חדשים.
בווידאו: שאול טשרניחובסקי נושא דברים לכבוד שבוע השפה העברית 1937
מובן ששירי אהבה בעברית אינם המצאה חדשה. כבר בשירת המקרא נכללו שירי שיר השירים היפים והאלמותיים שהיו ויהיו המסד לרבים משירי האהבה בעברית עד ימנו.
גם השירה העברית בספרד המוסלמית עסקה באופן אינטנסיבי באהבה, ובאיטליה בעת החדשה נוצרה שירת אהבה בשפה העברית.
ובכל זאת – נראה ששירת האהבה העברית נכתבה במשך דורות בתבניות שגרתיות וסביב מוטיבים ונושאים קבועים וממוסדים. פעמים רבות חסרה בהם אותה בערה של האוהב הכותב את אהבתו, שאם היא יֶשְׁנָהּ, השיר שיר אהבה, ואם היא איננה – השיר מוחמץ.
גם בדור שקדם לשירת התחייה העברית, דורם של משוררי ההשכלה, כשמסביב נוצרו מיטב שירי האהבה של הרומנטיקה האירופית, קשה למצוא אצלנו, בשירה העברית, שירי אהבה. ואין לתמוה על כך. בדור שבו הממסד והקהילה עשו כל שניתן כדי לשמר סדר חברתי ישן, הדבר הקרוב ביותר לשירי אהבה שאפשר למצוא, אלו שירים העוסקים באי יכולתו של היהודי להכיר את מנעמי האהבה. שורתו הניצחית של יל"ג מדגימה זאת היטב: "הֶאָהַבְתְּ? – אֻמְלָלָה, הֲטֶרֶם תֵּדָעִי כִּי אַהֲבָה בִּלְבַב בַּת יִשְׂרָאֵל אָיִן?"
מַה-זֹּאת אַהֲבָה?
אחר כך קמים שני ענקים – יכין ובועז של השירה העברית – ביאליק וטשרניחובסקי.
ביאליק עוד קצת מתנדנד. ברגל אחת הוא עומד על סף בית המדרש, עוד שייך לעולם הישן של השטעטל וחי את חייו על פי הַסֵּדֶר החברתי הישן, אך ברגל השנייה – הוא כבר בעולם אחר.
הוא שומע סביב על אהבה ומכיר בחולשותיו ובגבולותיו של העולם הישן. הוא מבקש להפנות לו עורף. להיות אחר. הוא רוצה לגעת בכוכבים, לחיות את היופי והתשוקה, להרגיש את החשמל.
אבל הוא לא יכול משום שאינו יודע "מה זאת אהבה".
פעם סיפר עליו ראובן בריינין:
"דיברנו על אודות האהבה והנה הוא קופץ ממקומו וקורא ברגש: ייקחני אופל! מה מאד הייתי חפץ להתאהב!
ביאליק כותב שירי אהבה. ואולי נכון לדייק – ביאליק כותב שירי צָמָא לאהבה. הוא שואל "אַיֵּךְ?" ומחפש ומבקש אותה כל חייו. ועל פי רוב הוא איננו מוצא.
וכמו צל, מלווה את ביאליק גם מצוותו של רבו ומורו אחד-העם, שקבע עקרון מחמיר מאד לפרסום שירה ב"תעודת השילוח" שלו, שהוא בעצם עקרון מחמיר לכתיבת שירה: רק שירה שבכוחה להביא להתעוררות לאומית. בלי השתפכויות, בלי טבע ובלי אהבה:
"ופואזיא בלבד, השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה – יבקש לו כל החפץ בלשונות העמים וימצאנה במידה מספקת"
לפעמים נענה ביאליק לצו של אחד העם, ולפעמים הוא מתמרד ומפרסם שירי אהבה, ודבר זה לא נעלם מעינו של אחד העם:
"רואה אני זה כבר בדאבון לב שביאליק שלנו פרץ את גדרי ופתח את 'השילוח' לדברי תאווה ופריצות. ומה אוכל לעשות? דור דור ועורכיו, דור דור ומושגיו"
וטשרניחובסקי?
טשרניחובסקי לא מתפלסף בשאלות כמו מה זאת אהבה. הוא יודע לאהוב מאד. ויודע לכתוב על אהבה. טשרניחובסקי יודע שהשירה העברית זקוקה לו שינסח עבורה, אולי לראשונה, שירי אהבה מחשמלים. כאלה שיש בהם הרבה גוף ("הַקַּו הַמְּרֻמָּז עַד חֶמְדַּת שׁוֹקַיִךְ") והרבה לב ("הֵן כְּשֶׁבֶר תִּקְווֹתָיו הַנְּעִימוֹת,גַּם לִבּוֹ יִשָּׁבֶר בּוֹ חִישׁ"), וריחות משגעים ("אַתְּ כֹּה רֵיחָנִיָּה!"), ופרחים ("מִכָּל פִּרְחֵי מְלֵאֵי טָל"…) וטירוף חושים ("עִם טֵרוּף עִשְׂבֵי-מוֹר"). הקורא זקוק לו, על מנת ללמוד לדבר אהבה עברית.
ללא מחסומים ועכבות של בן ישיבה, ללא הגבלות אידאולוגיות של מנהיג לאומי, ללא תבניות ומוסכמות וללא התחכמויות: נטו אהבה.
לאחר פרסום שירה של רחל "עקרה" הפותח במילים "בן לו היה לי" רבים מאנשי הישוב העברי נתנו לבנם את השם "אורי", בהשראתו של השיר הנודע.
כאשר יצר טשרניחובסקי עבור אהובתו השירית את השם אִילְאִיל, הוא דמיין שם סתרים שלא יִנָּשֵׂא לשווא בפי זרים. שם שהוא יציר דמיונו, לאהובתו בלבד.
האם שיער שבשנים לאחר שיקרא בשמה של אִילְאִיל לראשונה, יקראו אִילְאִיליות רבות בשם זה? האם תיאר לעצמו את השפעת השיר?
פנינו ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה כדי לקבל נתונים על השם אִילְאִיל ועל מידת השימוש בו.
בקובץ אקסל רחב מימדים תחת הכותרת: "שמות נדירים בשכיחות של 3-10 לשנה מ1948" מצאנו את אִילְאִיל. מאות רבות של פעמים, כלומר: אִילְאִיל אמנם נדירה, אך לא נדירה מאד.
כרית
האם גם אתם זמזמתם פעם את השיר בלחנו העדין של שלמה ארצי וכשהגעתם לשורה היפה: "כְּעִקְּבוֹת בַּת-גַּלִּים עַל גַּבֵּי תֵל-חוֹל שֶׁלְּאַחַר הַכְּרִית" שאלתם את עצמכם מהי "כְּרִית"?
כְּרִית היא המילה העברית המתארת את קו הקצף הלבן שיוצרת השתברות הגלים על החוף. וראו איזה פלא: אילאיל יפהפייה בעדינותה, אף יותר מקו הקצף הלבן. היא מדומה לפס הדקיק שנותר כעקבות בחול לאחר הקצף!
"מה זאת? שיר לירי? אין כאן שום רגש!"
ולסיום מציאה. מכתב קטן מארכיון טשרניחובסקי שהוא מעט המחזיק את המרובה.
השנה שנת 1943. טשרניחובסקי שוכב על מיטת חוליו, והוא על ערש דווי.
צעיר ירושלמי פונה אל טשרניחובסקי כמנטור בענייני שירה. הוא מעיד על עצמו שהוא בעל כשרון כתיבה ומבקש מטשרניחובסקי שישיא לו עצה איך לעלות "על במתי השירה" ולהכנס לעניינים. המכתב המנוסח בעברית פומפוזית ונמלצת נחתם בבקשה נוגעת ללב: "ואם אנכי כרוך בדמיון כוזב, ולאמיתו של הדבר אין לי שום מושג בחיבורי שירים אף זאת יודיעני, ולמען האמת אודה לו בכל לב".
לבקשה זו מצרף הכותב 'שיר למבחן'. הנה הוא לשיפוטכם:
האם זהו שיר טוב?
בעפרון ובעט העיר טשרניחובסקי את הערותיו על השיר:
"החריזות דלות"
"איוולת!"
"מה זאת? שיר לירי? אין כאן שום רגש!"
ומעברו השני של הדף ניסח טשרניחובסקי תגובה כללית למכתב, שלא להשיב את פניו של הצעיר ריקם:
יקירי,
אם כבר אתה משוכנע שיש לך כשרון ורגש בשירה (מה זאת רגש בשירה?) למה אתה פונה אלי? לצערי השיר למבחן אינו מאשר זאת. אין תאור. אין רגש. אין מוסיקה ואין קצב ומשקל. שיר של ילד בן שמונה. למד עברית. קרא את השירים של הקדמונים והאחרונים. קנה לך את ספרו של א. ברש תורת הספרות ודבר בלשון בני אדם. ומה לך המליצות הנבובות והתפוחות….
מכתב קטן שיש בו כל כך הרבה: ניתוק וכנות, מחשבות על שירה ועל חינוך, על אמפתיה ושרירות לב, חלומות שמגרדים את השמיים, ושברם – כשהם מתנפצים ארצה. ומעל לכל אלה – המשורר שיודע היטב שבחשבון אחרון: לֹא תָּמוּת בַּת-הַשִּׁיר, לֹא תָּמוּת לְעוֹלְמֵי-עַד!
המרכז להעצמת מדעי הרוח הוא יוזמה משותפת של הספרייה הלאומית ומשרד החינוך. המרכז שואף לחזק באופן משמעותי את מקצועות הרוח במערכת החינוך בישראל ולהוות מקום להשראה והעשרה עבור המורים בתחומי הרוח. הערוץ שלנו בבלוג הספרנים נכתב במיוחד עבורכם, המורים לספרות. תוכלו למצוא נושאים הקשורים ישירות לתוכנית הלימודים בספרות מזוויות חדשות ומפתיעות.
ארכיון האישי של שאול טשרניחובסקי שמור בארכיון גנזים אגודת הסופרים.