קריאות גנאי במגרש, רמות כיסוי ראש וברך, ועוד דברים שתמצאו באטלס הסובייקטיבי
״אטלס״ זה ספר נפלא מלא במידע שלעיתים הוא כמו לצאת לטיול. בהינף אצבע מבקרים במרחב חדש עם שמות אקזוטיים. עם זאת, בכל אטלס יש תמהיל בין דברים אובייקטיביים לסובייקטיביים, והאטלס הסובייקטיבי שעיצבתי יוצא מנקודת ההנחה הבסיסית הזאת. מפות יכולות להיות מניפולטיביות לחלוטין, למרות שאנחנו מתייחסים אליהן כאמת מוחלטת. מכיוון שאי אפשר להיות באמת אובייקטיבית החלטתי לחגוג את זה ולומר בגלוי; נקודת מבטי, הזהות שלי, כאשה, יהודייה, חילונית, משפיעים על איך אני תופסת את המרחב והיחסים האנושיים בו. אני מכירה במורכבות של העניינים ומבקשת מהקוראים להיכנס אל הספר בראש הזה.
התחלתי להתעניין בנתונים ובמניפולציות סביבם כשהייתה סטודנטית, כשעמדתי להיכנס לתהליך של פרויקט גמר בלימודים בבצלאל. בזמנו תכננתי לעצב מחדש את השנתון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, למלא את הנתונים ברגש בזכות אופן עיצובם.
באותה תקופה התנדבתי בארגון ״מחסום ווטש״ שמאייש מחסומים בנוכחות נשית שיכולות להיות אימהות, אהובות ואחיות של החיילים במטרה לרכך את הסיטואציה. יום אחד נסענו למחסום בפאתי ירושלים, בזמן הנסיעה ראיתי שחומת ההפרדה מופיעה פעם מימיני ופעם משמאלי ולא הצלחתי למקם את עצמי, האם אני בצד שלנו או בצד שלהם. כשבדקתי את תוואי החומה, הבנתי שהוא מורכב הרבה יותר מפשוט קו על המפה, מין ים-יבשה דיכוטומי. ניסיתי לחשוב מי אני כשאני בצד ״שלהם ״ וההפך. הרגשתי שאני חיה במקום הכי מסובך בעולם ושהיתי רוצה להסביר אותו, בראש ובראשונה לעצמי.
כשאנחנו ניגשים לאטלס גאוגרפי, אנחנו לא מצפים שהוא ייתן לנו מבט חדש על ״האמת״. ואילו באטלס שלי אני רותמת את הפורמט הדידקטי ״אטלס״ בכדי לספר את הסיפור הישראלי-פלסטינאי שיכול להיות מסופר אחרת מכל נקודת מבט. המפות שאני בוחרת להראות מתכתבות עם מפות ״קלאסיות״ של אטלס ומופיעות תחת אותן השמות ״מפה פיסית״ מפה מדינית״ וכיוצ׳, אבל אצלי הן בוחנות יחסים אנושיים במרחב – צבעוניות, רעש, אוכל, לבוש וזיקה רגשית.
אני מנסה לספר את הסיפור המורכב של מרחב המחייה שלנו ע״י שימוש בפורמט ה״אטלס״, להעלות שאלות כמו ׳מהו גבול וכיצד הוא מיוצג?׳, האם אפשר בכלל לדבר על גבול במדינה שמעולם לא נקבעו לה גבולות רשמיים. אני מרבה להשתמש בהומור ובציניות כדי לנסות ולהעניק קלילות לנושא מאוד טעון וכואב, והתוצאה היא שרטוט של גבולות סבוכים יותר מתוואי החומה במזרח ירושלים.
למשל במפה שלי המציגה סאונד בירושלים, אני מציגה את הצלילים של 3 בתי התפילה הדתיים בירושלים בפרישה גאוגרפית (קריאות מואזין, פעמוני כנסיה, צפירות שבת) הרבה העירו לי שהמפה לא משקפת את הסאונד האמיתי בירושלים, הרי מואזינים נשמעים 5 פעמים ביותר וצפירות לכניסת שבת פעם בשבוע למשל. והצדק איתם – זו מניפולציה, מניפולציה שנובעת מהמטרה שלי ביצירת המפה – הצגה ויזואלית נגישה לרב תרבותיות בעיר, סביב החלוקה למזרח ומערב. רב התרבותיות היא גם מרהיבה וגם קקפונית ואני רוצה להציף את הקשיים סביבה.
האם מפות כאלו משקפות את ה״אמת״ של מרקם החיים שלנו יותר מאשר קווי הגבול המלאכותיים ששורטט על מפה באיזו מפקדה צבאית? לא יודעת.
רוצים ללמוד עוד על מפות?
הצטרפו לקבוצת המפות החדשה של הספרייה הלאומית בפייסבוק – "מפות גדולות לארץ קטנה"
איך נראתה ירושלים לפני 1967? הצצה במפות משני עברי הגבול
הכירו את מפת התיירות הראשונה של ירושלים
תגובות על כתבה זו