.
פרק ראשון מתוך "נתן" / עדי שֹורק
.
נתן היה איש עסקים כושל שעסק, לאחר שעסקיו התמוטטו, בייעוץ לעסקי אחרים.
לאחר זמן נאלץ לחסל גם את העסק הזה, ארז את ענייניו ונסע לידיד בברוקלין. בארץ נותרה רינה אשתו, בציפייה שיסתדר שם ויקרא לה ולילדיהם הקטנים להצטרף אליו.
הבן הגדול עסק באותו זמן בתוכנית משלו – נסיעה לנורווגיה שבה, על ספינת דייגים, בינות למים קודרים ובמגפיים גבוהים, יוכל לחסוך די כסף ולבלות די זמן לבדו, עד שייהפך לגבר שיוכל לחזור ולהחליט מה יעשה בהמשך חייו. הבת הגדולה שירתה באותו זמן בצבא, ולנוכח הנסיבות החליטה להעמיק את התחייבויותיה לקריירה הצבאית ולהמשיך בטיפוח קשר זוגי מסובך עם בחור בוהמיין.
הבן הקטן, שהיה גדול דיו, נותר אפוא עם האם בבית בקריית היובל ועזר לה להתמודד עם צרות הקיום של בורגנות קלושה ומתפרקת – הליכה משותפת לסופרמרקט, חישוב עלויות המצרכים כך שהכסף המצוי בארנק יספיק לתשלום, ועמידה לנוכח המתדפקים על הדלת מטעם השוק האפור. הבת הקטנה הייתה קטנה מכדי להשתתף בכל אלה.
בברוקלין הודה נתן למארחו ג'ייקוב – איש עסקים כושל למדי בפני עצמו, שהכיר אי אז באחת ממושבות השרון – על הספה שקיבל. בעזרת סוכן קבע ראיונות עבודה ונסע מן האחד לשני. בתוך כמה ימים, כך קיווה, תיגמר כל הצרה הזו ויהיו לו בשורות לבשר לאשתו. אין שום סיבה שלא. אין שום סיבה.
בחזקתו של נתן היה מכתב המלצה שדאג לקבל מחברו היחיד שלא נטר לו טינה על החובות שהותיר. ובנוסף החזיק בטופס קורות חיים מרשים ביותר, עדות להבטחה שהיווה ואף קיים למשך זמן בלתי מבוטל.
מעשה בתוך מעשה
כיצד הצליח להשתלב בבית בברוקלין עם שאר בני הבית, זוהי חידה שעד היום לא קל לפותרה. על ספה נוספת ישנו אם המשפחה ובת זוגה החדשה, ג'ייקוב ושלושת הילדים פוזרו בחדרי הבית, שהיה אמנם מרובה קומות אך צר ביותר. מבחוץ נראה ככל בתי הפרוור אדומי הלבֵנים, שאליהם מובילות מדרגות ספורות ולצידן מעקה שחור. כמותם הצפין מרתף ביסודות, סלון ומטבח בקומה המרכזית וחדרי שינה בקומה העליונה. אך בשלב כלשהו פוצל הבית ונחצה. בחלק אחד גרו אימו של ג'ייקוב ואחותו המוגבלת, שנשלטה בידי האם ביד רמה. איש כבר אינו זוכר בדיוק בשל מה, האם מלידה או בשל פגימות שהטילו בה החיים, שילוב כלשהו של רפיון שׂכל וגוף היה נסוך על ישותה. בחלק השני, שנפתח חליפות לבקרים בידי יושבות החלק הראשון, התגוררו כל השאר. בצעירותו ניסה ג'ייקוב להיחלץ מן הגורל היידישיסטי־ברוקלינאי שנידון לו, שדמה במובן מסוים, חומק מהמְשָׂגה, למחלת הפוליו שבה חלה בילדותו והותירה בו צליעה. להיחלץ מהבל פה מדיף נפטלין, מאקלים הישרדותי מתמיד התולה את הצלת החיים במנייתם המיוזעת של מטבעות־עבור־יום־המחר ובבליל חוכמות שוק שופעות מרור, הנכרכות כאפסר על צווארם של צאצאים נשלטים. לכן הפך ליבואן של בתים עגולים עשויים מפי־וי־סי שניתן לבנותם בקלות ובמהירות – בארץ ישראל. לשם, אל אותו מחוז הדרים משקם פגעי גוף וחולשות גולה, הגיע חדור שליחוּת. שם אף מצא את נעמה, בת ליושבי הארץ, חסונה ושזופה ובעיניה הצלולות הבטחה. יחד בנו לעצמם בית כזה, שיהווה דוגמה לבתים נוספים שימכרו ויפיצו. הוא הביא ללב אזור השרון של שנות השבעים משב היפּי־אמריקאי דחוס ניחוח יערות נידחים, תנועת קרוונים קלה, קומונות לובשי פרחים, בתי עראי, רישול חינני של המצויים בדרכים. דבר־מה בסביבתו הופז מהילת עלי שלכת המכסים את הקרקע הסתווית בוורמונט; מזהרורי שדות שלף המלווים את הנוסעים באילינוי; משיכרון מרחקים בלתי נתפס המבשר על קיום אוטונומי משוחרר, שבו איש איש לעצמו, שוודאי מצוי בהישג יד. ועל הבית העגול הקל הזה השליכו יהבם.
בסופו של דבר התוכנית לא צלחה ובתי הפי־וי־סי נמכרו בקושי, ולכן היו נתונים לחסדיה הכלכליים של אימו של ג'ייקוב, שהחלה לאיים ממרחקים בעוד ועוד סנקציות, אם ימשיכו באותה דרך פרועה רווּיַת ריחות הדר במקום המסוכן ההוא. משתכפו האיומים וצומצמה התמיכה היה על ג'ייקוב לגייס את מורשת הדורות המיומנת בשליטה בצאצא, אותה מורשת עצמה שממנה רצה לחמוק, ולמלט בהשראתה את ילדיו הרכים בלילה אחד, בניגוד לדעת אימם, בחזרה לבית הצר האפרורי בברוקלין. שם שב והשתקע במרתף, שבו נשמר בקפידה אוצר המצלמות שהרכיב עוד מימי נעוריו. אבל כל אלו – הבית העגול, הילדים במטוס בלילה, הזעם של אשתו, עקירתה הנכנעת אל המשפחה המשונה של בעלה, הבן הגדול שלא חדל להתגעגע לריחות ההדרים – כל אלו אירעו שנים רבות לפני שנתן הגיע אל בית הלבֵנים ולפני שהוחלט (משום שלכולם היה ברור שבמצב כזה לא אומרים "לא" לחבר ותיק) לפַנות עבורו ספה לכמה ימים.
חזרה לקורות החיים
משום שהתמחה בעסקי האנרגיה הסולרית ולמעשה היה אחד החלוצים בתחום, בזכות מלגה ממשלתית מיוחדת שהוענקה למצטיינים שבין תלמידי הפיזיקה באוניברסיטה העברית בשנות ה-60, ומשום שלאחר מכן נמנה עם המפתחים הראשיים של תחום האנרגיה הסולרית בכל אזור עמק הירדן ועמק בית שאן, קיווה נתן שיוכל למצוא מקום עבודה בקלות יחסית בארצות הברית, שעל אף גודלה ועל אף עושרה כמהה תמיד למוחות מבריקים שיזניקו את המחקר והעסקים. על כן, לקראת נסיעתו החל לשלוח את קורות חייו למיני סוכנויות כוח אדם בכיר. אמנם את יוקרתו כאקדמאי איבד כאשר עזב את תחום המחקר, אבל כישוריו והמצאותיו ניכרו בקורות החיים העשירים, ובהם שנות הפיתוח הסולרי של העמקים, שעשה תחת חסותו של דוד נאמן, איש נעים הליכות וצנוע מאנשי ההתיישבות העובדת הישנה, שלא הסתאב בעסקי פוליטיקה והיה אחראי על קידום טכנולוגי במועצה המקומית.
גם העסק המוצלח למוצרים סולריים, שפיתח בשנות השמונים בשותפות עם ידיד, לא נפקד מקורות החיים. זהו העסק שעזב באורח חידתי – אם מפאת משבר גיל העמידה, אם מפאת הצטרפותו של שותף נוסף, ואם מפאת הפיכתו של העסק מחלוץ בתחום הפיתוח והמחקר למכונה משומנת שהפליאה להחדיר את המוצרים לשווקים השונים, ובמיוחד לשוק שמצא השותף החדש בווייטנאם, ששיוועה באותן שנים למקורות סולריים חדשים. כל העניין הגלובלי־מכני שיעמם אותו. הוא רצה להמשיך בפיתוחם של רעיונות מקוריים ובמחשבות אל תוך הלילה, כפי שנהג עם שותפו הראשון, ולא אהב את ההתעסקות בסחר חוץ. אולי לכן עזב את העסק המצליח, ואולי לכן התפתחו מאז הדברים באופנים שונים ומשונים שכללו בחירות חפוזות, שותפים בלתי מתאימים וגורלות שנשתבשו.
באותו הזמן נסע אורן, בנו הגדול של נתן, לנורווגיה. אימו ושני אחיו הקטנים נסעו עימו ללוותו לשדה התעופה. הוא היה שרוי במתח של טרם מסע והעלה בזיכרונו את הפרידה מחבריו וממבטיהם המעריצים על כך שהעז לארוז מעט דברים בתרמיל ולקחת את עצמו לאותו מקום רחוק וקר שבו יש דגי ענק ודייגים שריריים. אורן מעולם לא היה שרירי במיוחד וגם לא אהב דגים, אבל משהו חייב להשתנות, חשב.
"דווקא אתה," אמר יעקב חברו מילדות וטפח טפיחה חזקה על שכמותיו. "מי היה מאמין?" שאל וקולו נסדק, כי הוא ידע שלעולם לא יוכל להתנתק כך מחבורת החלכאים שלו, שהייתה תלויה בו לגמרי – אימו החולנית מאז ילדותו, אחיו הקטנים, אביו הזקן השתוק. תמיד ציפו ממנו לעבוד ולדאוג להם. האם לכן מעולם לא חשב שאפשר פשוט לארוז וללכת? הוא לא אמר דבר על אותה הפּקעת המרה שישבה בגרונו, ורק התבונן בו בעיניים בורקות ונתן לו את המצית־כסף־המדהים שמצאו בשבילו החברים בשוק הפשפשים וחרטו עליו את שמותיהם, כך שגם כשיהיה רחוק, לא ישכח עד כמה הם קרובים.
בשדה התעופה קנתה להם אימו קפה ומאפים. כמו תמיד לא ניתן היה להבין מאנחותיה – שנפלטו בשעה ששילמה – אם זה יקר מדי. למרות התהייה הזו הם שתו בהנאה, כי כך נוהגים בשדה התעופה, ורותי אחותו הקטנה נתנה לו ברכה שציירה, שנעטפה במעטפה לבנה שעליה צויר לב אדום ותחתיו נכתבו המילים: "תשלח לי משם ציורים של ציפורים".
אורן אהב לצייר והיא אהבה את הציורים שלו. בחצר הבית שאליו עברו ושעדיין לא הספיקו להתביית בו בקריית היובל נהג אורן לצייר דרורים קטנים בכל מיני תנוחות מצחיקות ולהכין לה ניירות מכתבים שעליהם רישום של דרור או שניים, ולפעמים גם ציפורים נדירות יותר שעליהן קרא בספרים.
רוני, האח הצעיר, התבונן בהם כששפתו מופשלת מעט מטה, באורח שגילה פגיעוּת אך פורַש לרוב דווקא כעצבנות יתר. בדרך כלל התווספה לכך הרגל, שקיפצה באורח תזזיתי־קפוּץ, אבל הפעם היא נותרה במנוחה, אולי משום שאורן ליטף את ראשו של אחיו ורוני ליקק את השפה והפיס את דריכותה. אזי שב והשתקע במשקה ממותק, נמנע מלפגוש את עיניו, יודע שגורל אחר מזומן לו, הוא שנשאר.
על השולחן הסמוך, בין כוס ובה שאריות משקה, פירורי קרואסון ומפיות קמוטות, נפרש עיתון. תחת התאריך של אחד מימי מאי, שנת 1989, ניתן היה לשים לב לכמה כותרות: "ציון דרך במהפכות סתיו העמים: פולין עומדת לקראת בחירות דמוקרטיות ראשונות". "סגירת בית ספר נוסף בשכונת אל-מדרסה שבחברון – אמצעי בדוק למניעת האלימות בשטח". "בתי ספר מקצועיים שבהם חדלים ללמוד מקצועות בלתי שימושיים כגון ספרות יתווספו לרווחת התושבים באזורי עיירות הפיתוח והשכונות הנחשלות. אמש בישיבת הכנסת הוחלט כי הדבר ייעשה על פי סיומות חורזות ולכן יוקמו תחילה בתי ספר ממין זה בערים עם הסיומת 'וֹת': מעלות, נתיבות, שדרות". "ידיעות מסוֹכנוּת החלל האמריקאית: לפני ימים מספר התגלתה טבעת מסביב לכוכב הלכת נפטון; מחר, במעמד חגיגי, תשוגר גשושית משוכללת בשם 'גלילאו' שתחקור מהם סך המרכיבים של צדק".
"טוב," אמר אורן והסיט את עיניו מן העיתון, שתה בלגימה אחת את הקפה שנותר בכוסו והחל להתרומם. רינה הביטה בו והתאמצה שלא לפרוץ בבכי. ככה זה, צריך להבין שככה זה, החלה לקום וכיווצה שפתיים.
בתחתית המדרגות הנעות, על סף הפרידה, עלו מגרונות נצמתים מילים בדידוֹת: "תשמור על עצמך," "יהיה בסדר," "אל תשכח לצלצל," "טוב," "להתראות," "תיהנה," "יהיה בסדר," "להתראות," "טוב," "ארזת את הסוודר?" מילים אחרות, מילות ברכה שיהוו מעטפת לדרך, חסרו. מילות אזהרה על תלאות המסע, על הבדידות, או דווקא על הקלות המשכרת של ההתרחקות, נעדרו. והחששות נותרו צפונים בבטן כשדים מזיקים שיש להטמינם, שכן אולי יגרמו מזל רע ומועקות מיותרות. לעומת זאת נשמעו המילים שהעתיר שדה התעופה בלא פסק. תחילה בירך השדה את נוסעיו בנסיעה טובה בקול רך שעלה מן המערכות המכריזות "שדה התעופה בן גוריון מברך את נוסעיו בנסיעה טובה", "בן גוריון אירפורט וישז היז פאסנג'רס א גוּד טריפ", "לֵ'ארפּוֹרט דֶה בן גוריון סווּאֶט אֶן בּוֹן ווֹיאז' אָה סֶז ווֹיאזֶ'רז", Аэропорт Бен Гурион желает своим пассажирам приятного полёта" אַאֶרַפּוֹרט בן גוריון זֶ'לַאֵיט סְבָאִים פַּסַזְ'הִירַאם פְּרִיאַטְנַבָה פַּלְיוֹטָה", "مطار بن غوريون الدولي يتمنى لكم سفرا سعيدا وعودا حميدا מַטאר בּן ע'וריון אַ-דַוולי יַתַמַנא לַכֻּם סַפַרַן סַעידַן וַעַוודַן חַמידַן". לאחר מכן הזהיר השדה את הנוסעים בקול דרוך לבל ישכחו חפצים: מזוודות, שקיות, מעילים, תיקי יד, תיקי גב, מטריות, בקבוקי מים, כריות טיסה, כובעים, צעיפים, תשבצים. אזי עבר לנימה מבטיחה שסיפרה על מרחב הביניים, שבו – לאחר שעוברים את ביקורת הגבולות, מרופפים את האחיזה במדינה ומגיעים למחוז שבין הארץ לשמיים – ניתן לקנות מבחר מוצרים, כגון בושׂמי יוקרה לאישה ולגבר, נעלי התעמלות במבצעים, שעונים ומוצרי אופנה עילית בזול ובאיכות פלאית, צלליות ללא מס ערך מוסף, ליפסטיק בריבוא גוונים, קרם לילה אנטי־אייג'ינג מאבקת פנינים – עשוי בנוסחה חדשה, מחשבים וכונני זיכרון קלים ניידים עוצמתיים, מערכות שמע, מוצרי מטבח של טובי היצרנים, ספרים ועיתונים, עטים, עפרונות, חוברות משחק וטבעות יהלומים, טבעות משובצות ספיר, טבעות יהלומים וצעיפים, מחקים ועפרונות צבעוניים, שעונים, תיקים של בכירי המעצבים, צעיפים ומסטיקים וכריות טיסה מתנפחות, מתנפחות רכות ובריאות, וכמובן מאכלים. מאכלים ייחודיים ממקומות רחוקים – מאכלים מאיטליה, מאכלים ממלזיה, מאכלים מהודו, מאוסטרליה, מאכלים מבלגיה ופריז – הארוזים בקופסאות מהודרות או בוואקום, משומרים ומוזרקי חומרים שחלקיהם מתפרקים לאותיות ומספרים כגון h.2.o.c, אשלגן־סורבט, .4.5.6E.A.L., ו-c.o.z.e (נטול סודיוקלצומינום חלקי).
"טוב," פסקה רינה בחיוך ואחזה בכתפה מתוך הבלח כאב. חיוכה הפך למין עווית, חיוך־עווית, והם התקדמו כך בדבוקה צולעת אל עבר החלונות הבוהקים ואל הקווים העשויים מאלומיניום ואל השיש ואל הדיילות והבידוקים. "לקחת את המצלמה?" שאלה פתאום. "כן, בטח, אל תדאגי."
את החיבוק האחרון אף פעם לא זוכרים.
למחרת באותה השעה כבר ישב אורן בפיורד יפהפה, לבוש בסוודר אימתני ושותה משקה אלכוהולי סמיך וחמים, ולא הבין כיצד בכלל פקפק אם לנסוע. הכול היה רחוק כל כך ומנותק, והאוויר צלול ובהיר.
.
עדי שֹורק, "נתן", הוצאת כתר, 2018.
.
» במדור מודל 2018 בגיליון קודם של המוסך: פרק ראשון מתוך "הם היו שניים", מאת ענבר אשכנזי
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
