אופליה.
מה עוד לא נאמר עליך, דמות משנית ראשית כל כך?
בתו האצילה של פולוניוס, יועץ מַלְכָּהּ של דנמרק הרקובה.
אהובתו של המלט, ושק החבטות שלו ("קלות הדעת זהו שמך, אשה"). אופליה הכלואה בסבך נאמנויות בלתי אפשרי. שעומדת באמצעו של מעגל דמים: בין אחיה- רוצח אהובה, ואהובה- רוצח אביה. אופליה הלבנה שמהפנטת אותנו בפשטותה ובעצמתה, וכבר ארבע מאות שנה דמותה עולה מן האלמותית שבשורותיו של שייקספיר:
"אל המנזר לכי".
אופליה היפה בבנות: את לימדת את צופייך איך להיות באופן אבסולוטי גם הבת של אבא, גם אחות קטנה נאמנה, גם אשת סוד ואשת חיק אוהבת וכנועה. את שהכלת את שיגעונם של הגברים שמסביבך עד שדבק גם בך. עד שנטרפה דעתך ושיגעונך גזר עליך את מותך בטביעה בנהר, תחת עץ הערבה, יפה ועטורה בפרחי הבר.
מותה של אשה יפה
אמרת כנף נודעת של אדגר אלן פו גורסת כי "אין לך בעולם נושא יפה יותר לשירה מאשר מותה של אישה יפה".
ואכן, בניגוד לנוכחות המשנית של אופליה במחזה של שייקספיר, שאפילו מותה מתואר בו כבדרך אגב, זכתה אופליה המתה לייצוג באינספור יצירות אומנות ושירה.
במאה ה-19, בהשפעת הרומנטיקה האירופית גילמה דמותה של אופליה שלושה נושאים מרכזיים במחשבה הרומנטית: האהבה, השגעון והמוות.
היא הוכתרה בכתר הדמות הנשית המצוטטת והמצויירת ביותר מכל כתבי שייקספיר ודי להקיש Ophelia בגוגל תמונות כדי לראות שברובה המוחלט, אופליה המצויירת שוכבת בשמלה לבנה, עטורת פרחים וזרים בתוך מי הנחל.
להיות או לא להיות המיתוס של אופליה?
גם בשירה העברית ובזמר העברי הפכה דמותה של אופליה לנושא מדובר.
ברשימה הזו אנו מבקשים לבדוק מי מבין המשוררים העבריים שמר על דמות אופליה על פי המסורת האירופית. מסורת זו עיצבה את אופליה בדמות נערה רומנטית, זכה, אצילית, טראגית ויפה. ולעומת זאת, נתור אחר המשוררים העבריים שהלבישו את אופליה במלבושים חדשים, עם הגירתה לשפה, לזמן ולמקום אחרים.
שאלת העיצוב של "מיתוס אופליה" הפכה בשירו של אריה סיון לשאלת יסוד בה התלבט בין שתי האפשרויות ל"כתיבת אופליה".
אופליה המתה הופכת כאן לנערה מקומית: גופה חלולה שנסחפה בזרם בירקון.
בטרגדיה של אופליה אצל אריה סיון צופים שלושה (ומכאן הגדרת השיר כתלת-שיח): שני אנשים פשוטים ומשורר אחד "אינטיליגנט".
צמד הצופים, ממש כמו זוג הקברנים בסצנה השייקספירית הידועה, מתבוננים למוות בפנים ומבטאים בפשטותם הגמלונית את חכמתו של המסכן: הם שואלים שאלות הרות גורל על מוות וחיים.
המשורר, בן דמותו העכשווי של המלט, ננזף על ידי הדוברים על נטייתו הטרחנית להתפלסף על הטרגדיה, במילותיו של המלט עצמו : מילים, מילים, מילים.
ומן העבר השני, אופליה של אריה סיון מתחננת על נפשה לצאת מן הכיעור ומן הסתמיות של גופת נערה בירקון, ולהיות שוב יצירת מופת רבת מעוף והשראה. או בלשונם הזהב של הקברנים המודרניים שצופים בה: לא לעשות לה שום דיפקט. לא לקלקל את הסחורה.
אופליה ומיתוס "החבצלת הגדולה"
בשנת 1932, התפרסם בכתב העת "גזית" השיר אופליה החתום על ידי "נתן אלטרמן", בחור צעיר, ועדיין מעט אלמוני בקרב קוראי השירה בארץ .
הדובר בשיר של אלתרמן הוא דווקא המלט, המקונן על מות אהובתו הענוגה. השיר בנוי מסדרה של שלוש שאלות ששואל את עצמו המלט תוך שהוא מתבונן בארונה של אופליה שלו: מי ניצב למראשות ארונה של אופליה? (האבוקה), מי רובץ על חזה? (המוות) ומה סופד לה?(הבכי).
המלט שעומד למראשות ארונה של אופליה שומע את עצמו מתייפח על מותה, אך המלט, כמו המלט, לא בטוח שמקורם של הקולות שהוא שומע אכן באים מתוכו פנימה.
כמו שאפשר להרגיש כבר בקריאה ראשונה, השיר "אופליה" של אלתרמן מלאכותי מעט ובוסרי הרבה. ובכל זאת, הבחירה של אלתרמן הצעיר להציב את דמותה של אופליה במרכז אחד משיריו הראשונים שראו אור הייתה כעין "כרטיס כניסה" למועדון המשוררים הקלאסיקנים.
אופליה המיתולוגית, כאמור, גירתה את דמיונם של משוררים רבים בשירה האירופאית ואלתרמן הכיר ודאי את הטקסטים הקלאסיים שעסקו בדמותה, כמו שירו הנודע של רמבו "אופליה" בו מתואר המוות היפה, ואופליה היא "חבצלת גדולה" שצפה עם הפרחים על מי הנחל השלו.
אלתרמן הבין שלכתוב את אופליה, פירושו לקחת חלק במסורת ספרותית רבת שנים של שירה גדולה ומשוררים גדולים.
בשנת 1959, התפרסם בספר שיריו הראשון של דן פגיס השיר "אופליה". השיר מתאר את מותה של אופליה כמיטב המסורת הקלאסית: לובן גאה. מלכות.
אופליה של פגיס, בדומה למיתוס אופליה האירופאית, "החבצלת הגדולה", היא פרח ענוג ככל הפרחים הצפים על המים ומותה של אופליה הצפה במעגלים הוא כליל המוות, מעגל תמים.
גם מי שלא מבין במשקלי השיר, ולא מזהה את הפנטמטר הימבי השייקספירי שפגיס אימץ לשירו, יכול להרגיש היטב את המוסיקליות של השיר, את האסטתיקה הצלילית שלו – המתאימה כל כך למסורות מותה הנינוח והקלאסי של אופליה.
גם "אגדת אופליה" של אהוד מנור חוזרת במידה רבה לייצוגה של אופליה המיתולוגית מן המסורת האירופית.
כפי ששייקספיר כתב, גם כאן היא מוקפת בפרחים רבים: זרי סרפד ומרגנית, וסחלבים סגולים.
פרשת מותה של אופליה אצל שייקספיר עמומה במכוון. הקורא במחזה כורה אוזנו לרכילותם של הקברנים הכורים את בור הקבורה ולמד כי מותה של אופליה הוא בעצם התאבדות.
מה שמעניין בשירו של מנור הוא הניסיון החוזר ונשנה למחוק מפרוטוקול נסיבות המוות של אופליה את כל החשדות למוות בחירי ורצוני.
"אגדת אופליה" של אהוד מנור בשני לחנים שונים. הלחן המוכר והעצמתי של יהודית רביץ, ובלחן הנאמן למקור(השומר על כל בתיו של השיר) של נפתלי אלטר בביצוע נירה גל, 1978.
לא להיות אופליה! – איך שוברים את המיתוס של אופליה?
אופליה של לאה גולדברג התפרסמה לראשונה בספר שיריה המאוחר והמדכדך "עם הלילה הזה".
חלקו הראשון של השיר של גולדברג זועק את זעקתה של אופליה כייצוג תרבותי נינוח ואסתטי. אופליה היפה ששוכבת לה פורחת, מקושטת ושלווה במי הנחל, אופליה שטובעת אל מותה כששיר על שפתיה, אופליה שמייצגת את היפה והרומנטי שבמוות, שאין בו אלימות. אופליה של לאה גולדברג צועקת: מה עשו ממני??
בחלקו השני של השיר מבקשת אופליה של גולדברג לקרוע מעצמה את "השלוות הרבות" שעטו עליה המסורות האמנותיות, לעשות הזרה באופליה הקלישאית והפרחונית שהורגלנו בה, ולהתנגד למיתוס ה"חבצלת הגדולה" שדבק באופליה:
כאן מזכירה גולדברג את האג'נדה הידועה שלה:
אין באהבה כואבת שום דבר רומנטי, שום דבר נשגב ושום דבר אסתטי. ואין לייפות אותה, ממש כשם שאין לייפות את המוות הכעור והסופי שבאופליה הטבועה. ושימו לב לצלילתן הגרפית של מילותיה של גולדברג אל קרקעית הנחל:
אֲנִי
אַהֲבָתִי
וְהַקְּלָלָה
"והמלכים דרכם להרצח"
שנת 1964.
מועדון החמאם ביפו מעלה ערבי בידור קלים לקהל הרחב. הקונספט: כמה פזמונים, קטעי קישור חביבים ולא מחייבים על כוסית משקה ונשנושים.
התכנית הפארודית "שיקספיר איננו" שהעלה מועדון החמאם כמעט נשכחה ברבות הימים. על המערכונים: דן בן אמוץ. על הפזמונים: חיים חפר ונעמי שמר.
בין השאר מצאנו בארכיון התכנית: ראיון היתולי עם אלמנת שייקספיר, פארודיה על דו"ח ישיבת העייריה ביחס לשאלה כיצד להנציח את זכר שייקספיר, ופרולוג מנצח בשם "יזכור", אזכרה לכל "נרצחי שייקספיר", עם הערות בכתב ידו של חיים חפר. הרי הוא לפניכם:
רק אחד מבין כל הטקסטים שעלו על במת החמאם זכה להיזכר בתודעה הציבורית: השיר "זה לא כדאי אופליה" שכתבה והלחינה נעמי שמר, עיבד אריה לבנון וביצעה להקת החמאם.
אופליה של נעמי שמר היא דרמה-קווין טינייג'רית שנקלעה לפרשיית אהבים עם בחור לא משהו. הוא מאמלל אותה ומסבך אותה, והכותבת, בקולה הסמכותי והנינוח, קצת "מסתלבטת" על אופליה ועל כל הטררם שיצרה סביב אהבתה הנכזבת. בנונשלנט ובקריצה מצביעה נעמי שמר על אופליה, על המלט, ובעצם, על הטראגדיה השייקספירית כולה, כמו אומרת: עזבו אתכם מכל המוות הזה והדרמה הזאת. זה פשוט לא כדאי.
"הפרחים שאי אפשר לקטוף"
שירו של יונתן גפן "אופליה הקטנה" הוא אחד העצובים ביותר בז'אנר שירי אופליה העבריים.
אופליה הקטנה של גפן היא בחורה חסרת מנוח בת 15. בניגוד לאופליה, הנערה האליזבטיאנית, שנקרעה בגלל הצורך לרצות את משפחתה ואת אהובה, אופליה גפן לא הולכת בתלם המשפחתי. אמא שלה מתביישת בה, יוצא לה שם לא טוב בכפר, והיא בכלל לא יודעת מה זאת אהבה.
גפן משחרר את אופליה מן המיתוס הרומנטי של המשוגעת היפה, האוהבת והמתה, וכובל את אופליה הקטנה במיתוס חדש: הנערה הכבויה, הדכאונית, המסטולה שנכנסת ויוצאת מאישפוזים.
זוהי אמנם תפיסה חתרנית ביחס לאופליה, אך לא חתרנית ממש, משום שגם לה ישנם מקורות רבים באמנות.
הנה למשל תמונה מתוך סדרת התמונות "אופליה" שצילם יו וולך דיימונד , שהיה רופא בריטי וצלם במאה ה-19, בה הוא מתעד את מטופלותיו פגועות הנפש לבושות בחלוקים לבנים, ומעוטרות זרי פרחים.
ומשהו קטן על המלט העברי
הקוראים העבריים של המלט , אוהביו של שלונסקי, המוכנים להישבע שתרגומו הוא המופלא והמופתי ביותר מתרגומי שייקספיר לעברית כולם, יופתעו אולי לשמוע ששלונסקי לא ממש שלט באנגלית, ולכן לא קרא את המלט במקור.
כאן תוכלו לקרוא כתבה מאוגוסט 1946 "האמלט made in Shlonsky" שהתפרסמה עם חגיגות צאת תרגומו של שלונסקי בעיתון "על המשמר". תוכלו לקרוא שם ממקור ראשון על נאומו של אלתרמן לכבודו של שלונסקי, ועל עדותו על כך ששלונסקי תרגם את המלט "בעיניים עצומות".
ואם תרצו לדעת מי היה יועץ הסתרים של שלונסקי, בענייני תרגום המלט, תוכלו לקרוא תיאור שהוא ספק עובדתי, ספק ספרותי על שיחה לילית אחת מרתקת בין דן מירון לאלתרמן בנושא התרגום המופתי להמלט.
מירון הצעיר "שוחט" את התרגום של שלונסקי לאוזניו של אלתרמן, ולאחר מעשה מעיד:
"כשאמרתי מה שאמרתי לא ידעתי מה שנודע לי מאוחר יותר (לא מפי אלתרמן עצמו,
כמובן): דהיינו, שתרגום המלט של שלונסקי עבר תחת ידיו שלו, של אלתרמן, והוא שינה
ותיקן בו הרבה כל-כך, עד שמותר אולי לראות בתרגום קלאסי זה יצירה משותפת של שני
המשוררים.
לקריאה נוספת:
ד"ר דורית אשור: המלט, אופליה וקריאת הזולת
המרכז להעצמת מדעי הרוח הוא יוזמה משותפת של הספרייה הלאומית ומשרד החינוך. המרכז שואף לחזק באופן משמעותי את מקצועות הרוח במערכת החינוך בישראל ולהוות מקום להשראה והעשרה עבור המורים בתחומי הרוח. הערוץ שלנו בבלוג הספרנים נכתב במיוחד עבורכם, המורים לספרות. תוכלו למצוא נושאים הקשורים ישירות לתוכנית הלימודים בספרות מזוויות חדשות ומפתיעות.
!["אהבת שאול לאילאיל" במלאת מאה שנה למותו של טשרניחובסקי [צ"ל – הולדתו] הכתבה בעיתון "את". 1975.](https://blog.nli.org.il/wp-content/uploads/2018/10/כתבה-אהבת-שאול-לאילאיל-205x300.jpg)
