מאות צילומים נדירים מתוך קרבות מלחמת יום הכיפורים, נמסרו לאחרונה לספרייה. הצלם, נתן פנדריך, היה בביקור בארץ כשפרצה המלחמה. הוא לקח את המצלמה וירד לחזית. אבל מיהם חיילי צה"ל המופיעים בצילומים? אולי אתם תוכלו לזהות את אבא, את הבן, את האח או את הדוד?
כמה ימים לפני יום כיפור של שנת 2018 התקבל בספרייה הלאומית ארכיון צילומים עשיר, חשוב ומרגש במיוחד. מדובר במאות תמונות שצילם נתן פנדריך, יהודי אמריקאי, שנקלע למלחמת יום הכיפורים לגמרי במקרה.
בגיל 39 הגיע נתן פנדריך לישראל לצלם ולתעד אתרים היסטוריים וארכיאולוגים בארץ, אבל לאחר שבוע בלבד לשהייתו בישראל פרצה מלחמת יום כיפור. בתוך 24 שעות מתחילת המלחמה, כשהוא מצויד בתעודת צלם עיתונות, החל פנדריך לתעד את הלחימה העזה הן בחזית הצפון – הן ברמת הגולן והן בחזית הדרומית – בסיני.
הצילומים שלו מנציחים את הקרבות הקשים, את צליחת תעלת סואץ, את ההתקפות באוויר ובקרקע ויש באוסף גם כמה תמונות של שבויים וחללים. אבל האלמנט הבולט ביותר בצילומיו של פנדריך הם החיילים עצמם – צעירים ומבוגרים, חיילי סדיר ומילואימניקים – כולם התמסרו למצלמתו תוך כדי הקרב וגם ברגעי ההפוגה והמנוחה, במפגשים עם הפיקוד הבכיר ובהווי החיים של הלוחמים בין הקרבות.
צילומים אלו מתווספים למאות ארכיונים ואוספים חשובים הנמצאים בספרייה הלאומית, ובהם אוספי תצלומים רבים הכוללים מיליוני צילומים המתעדים את מדינת ישראל והחברה הישראלית זה מעל מאה שנים.
נתן פנדריך, כמו רבים מהיוצרים – סופרים, אנשי רוח, משוררים, מלחינים וצלמים – תרם את האוסף מיוזמתו ובידיעה שהוא יגיע למיליוני המשתמשים באתר הספרייה הלאומית בארץ ובעולם ללא תמורה.
"החוויה העזה של מלחמת יום כיפור, שבמקרה נפל בחלקי לתעד אותה במצלמתי, השפיעה על כל מהלך חיי עד היום", מספר פנדריך מביתו שבאורגון, ארה"ב. "במשך כל השנים אני מספר לקהלים שונים בארצות הברית על המלחמה, אך תמיד שאפתי שהתמונות שבהן תיעדתי את חיילי צה"ל במהלך הקרבות, ונותרו מאז בביתי בחוף המערבי של ארה"ב, יישמרו במוסד ישראלי שידאג לחשיפתן לציבור בישראל ובעולם כולו בטכנולוגיות המידע של המאה ה-21. הספרייה הלאומית היא המוסד המקצועי ביותר המתאים למטרה זו, ולכן שמחתי מאוד על ההזדמנות להעביר אליה את האוסף, וכך להשיבו למקומו הטבעי – בישראל, במקום שידאג לשמרו לדורות".
נתן פנדריך (מימין) מקבל טיפול רפואי במהלך המלחמה
בימים אלו מתחילה הספרייה הלאומית להעלות ולהנגיש את האוסף המרגש באתר הספרייה ואנו פונים אליכם – החיילים בתמונות ובני המשפחות של הלוחמים – לזהות את עצמכם ולספר לנו על הקרב, החזית, האירוע והסיטואציה שבה הייתם במלחמה בזמן הצילום.
ריכזנו כאן מקבץ ראשון של התמונות. האם אתם מזהים את עצמכם בתמונות? האם אתם מזהים מי מחברכם בתמונות, ויכולים לספק לנו קצת מידע? כל פיסת מידע תתקבל בברכה! כל מידע שיש לכם, נשמח שתכתבו בתגובות לכתבה זו, או לחילופין שלחו מייל למחלקת הארכיונים שלנו: [email protected]. שימו לב לציין על איזו תמונה אתם מספקים מידע. שימו לב שלחיצה על כל אחת מהתמונות תציג את התמונה בגודל מלא ובאיכות מקסימלית.
מכירים אנשים שיכולים לסייע לנו? נשמח שתשלחו/תשתפו איתם את הכתבה.
ילדי הגן של קיבוץ גניגר,עומדות מימין הגננות מינה בנאי וברוריה בוגרד. שנה לא ידועה. מתוך אוספי ביתמונה
אל שתי המהפכות האדירות שנהוג לייחס לגני הילדים הראשונים בעברית בארץ ישראל – גיבוש חינוך חילוני מודרני הפועל בדפוסים שונים מאלו של "החדר" המסורתי ובתוך כך, העברת סמכות החינוך לגיל הרך מהמלמד (הגבר) לגננת (האישה) – יש לצרף מהפכה נוספת לה הרימו גני הילדים והגננות תרומה חשובה ומהותית לא פחות – פרויקט החייאת העברית.
כיום נראה לנו הדבר מובן מאליו, אך מדובר למעשה בתגלית חשובה שנגלתה לבני התקופה בתום שורה ארוכה של ניסיונות: ככל שיקדימו להנחיל עברית לילדות ולילדי היישוב החדש, כך יעמיק ויופץ הדיבור העברי בארץ ישראל.
תקופת ההתבססות של גני הילדים בארץ הייתה גם המאתגרת ביותר. גבולותיה של תקופת ראשית זו מסומנים בין שנת 1898, שבה הוקם גן הילדים העברי הראשון במושבה ראשון-לציון, לבין שנת 1914, שבה עברה הבעלות על גני הילדים בארץ מידי נדבנים וארגוני סעד לידי ההסתדרות העולמית הציונית.
גני ילדים היו בגדר המצאה חדשה יחסית, המצאה בת מעט יותר מ-40 שנה. וגני ילדים בעברית – חידוש של ממש. תחילה תוכנן הגן העברי בארץ ישראל לשמש מכינה לעברית בטרם עולים הילדים לכיתה א' מתוך האמונה כי ראוי שלא לקפח שנת לימודים שלמה על לימוד השפה. כך התנהל גן הילדים בראשון-לציון בשנותיו הראשונות. עד מהרה שונה המודל.
גן הילדים הראשון בראשון-לציון
חברת עזרה היהודית-גרמנית, שמימנה את פעילות חלק מגני הילדים הראשונים, דרשה לבססם על פי המודל החינוכי שנקבע בסמינר פסטלוצי-פרובל האוס בברלין, אותו הקימה המחנכת הגרמנייה הנרייטה שרדר-בריימן בשנת 1873. שרדר-בריימן הייתה אחיינתו של פרידריך פרובל – מייסד גני הילדים הראשונים בעולם (כשהראשון נחנך בשנת 1840).
פרידריך וילהלם אוגוסט פרבל, סביבות שנת 1897
המודל החינוכי החדש שהנחה את הניסוי העברי היה זה של מוסד נפרד מבית הספר המהווה בית חם ותומך לילדי הגן. על מנת שהדגש על משחק ושירה יישמר מן המודל הגרמני (שהותאם לצרכי היישוב העברי המתחדש), עמלו מחנכים עבריים בארץ ובתפוצות על תרגום וחיבור רפרטואר של ספרות עברית לילדים. היַלְדוּת בעברית הומצאה.
העדויות להצלחת גני הילדים העבריים רבות מספור: שירים ופזמונים שחוברו בהמוניהם קובצו במקראות שהופצו בגני הארץ. בתחילת המאה העשרים אנו כבר מוצאים מקראות עבריות שהודפסו והופצו בתפוצות – מוורשה ועד סלוניקי. עוד ועוד ילדים התחנכו בגני הארץ (שצצו עתה בכל יישוב עברי חדש) עד שנעשה מודל זה למודל החינוכי השליט בארץ ישראל המתחדשת. בתקופה זו גם פותחה שיטת ההוראה המכונה "עברית בעברית", שהדיחה את שיטת "החדר" המסורתי מגדולתה.
אלפון מצויר משלוניקי שביוון. "השיטה הטבעית" הינה שיטת "העברית בעברית" המוכרת לנו. שנת פרסום מדויקת לא ידועה (סביבות שנות העשרה של המאה העשרים)
בלתי ניתן להפריד בין פעילותן המסורה של הגננות העבריות לבין הצלחת הניסוי החלוצי. עד הקמת סמינר הגננות בירושלים של שנת 1909, הכשירו הגננות את עצמן באמצעות התבוננות בעבודת חברותיהן הגננות המנוסות יותר. הדור השני של הגננות בארץ זכו להכשרה פורמלית בסמינר בירושלים, או בסמינרים עבריים מקבילים בחו"ל.
ההצלחה הביאה עמה גם קשיים ותהיות רבות: בשנת 1912 נפגשה משלחת של גננות היישוב עם ראש ועד הלשון העברי, אליעזר בן-יהודה מיודענו. בקשת הגננות: התקנת מילים נחוצות בעברית לילדי הגנים, ובייחוד לשמות המשחקים השונים שהועתקו מגני הילדים בגרמניה. ועד הלשון נענה בחיוב.
כתבה משבחת על גן הילדים החדש ביפו מאת הילד העברי הראשון איתמר בן-אב"י. הכתבה התפרסמה בעיתון השקפה ב-18 באפריל 1902
קושי נוסף עוררו קברניטי היישוב החרדי הישן, שסירבו לשתף פעולה עם המיזם החדש. כרוז שנתלה ברחבי ירושלים בשנת 1902 הבהיר את גודל התהום הפעורה בין היישוב החדש לישן. בכרוז התבקשו אנשי שלומנו להימנע מלרשום את ילדיהם לגני הילדים העבריים: "ולא יהינו למוסרם לידי מנהיגי הגן הילדים הנז'. ולא ימוש התורה מפינו ומפי זרעינו ומפי זרע זרעינו עד עולם".
הכרוז שנתלה ברחבי ירושלים. מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית
עם השנים הצליח גן הילדים לקנות אחיזה גם בחלקים של הציבור היהודי-דתי בארץ, ונוצרו שילובים מעניינים בין החדר לגן.
"הננו מודיעים בזה שהצלחנו לפתוח גן ילדים", מודעה שהתפרסמה בספטמבר 1944. מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית
בספרם המשותף, 'מאה שנות גן ילדים בארץ ישראל', ציינו המחברות מרים סנפיר, שוש סיטון וגילה רוסו-צימט כי היוזמה להקמת גן הילדים הראשון בראשון-לציון שייכת למורה דוד יודילביץ. "יודילביץ פנה לממונה על מושבות הברון, וקיבל את הסכמתו לפתוח גן ילדים בראשון-לציון ולשלוח את בת המושבה אסתר שפירא לירושלים להשתלם בשיטות העבודה בגן הילדים האנגלי שבבית הספר על שם אלווינה דה רוטשילד. ואכן, באותה שנה נפתח גן הילדים הראשון בארץ ישראל: בעיר ראשון לציון. לאחר מכן, בתרס"ב (1901), נפתח גן ילדים ביפו, ושנה לאחר מכן, בתרס"ג (1902), נפתח עוד גן בירושלים ביזמת 'לשכת בני ברית'. זו פתחה בשנת 1905 גן ילדים גם בצפת." בספרו של חוקר החינוך שלמה הרמתי נמצא כרונולוגיה מעט שונה, אך הדבר פחות מהותי לענייננו. מה שחשוב לזכור הוא שהמוסד הניסיוני נפוץ ברחבי היישוב, ומשם כבש חלקים נרחבים בעולם היהודי.
רחל בשנת חייה האחרונה (אוסף שבדרון) והסופר אהרון ראובני
השיר הפותח במילים "רק על עצמי לספר ידעתי" הפך לאחד משיריה המוכרים והמזוהים ביותר של רחל המשוררת. הוא נכתב בז' באדר בשנת תר"צ (1930), שנת חייה האחרונה של רחל, כאשר שכבה על מיטת חוליה בעליית הגג הקטנה שברחוב בוגרשוב 5 בתל אביב. רוב שיריה של רחל נכתבו והתפרסמו בשנותיה האחרונות, אשר עמדו בסימן הגלייתה מאדמת דגניה ומנופי הכנרת.
כתב היד של השיר. ארכיון מפלגת העבודה
את שני ספריה הראשונים, "ספיח" ו"מנגד", הספיקה רחל לראות מתפרסמים עוד בחייה, אולם ספרה "נבו – שירים אחרונים" יצא בשנת תרצ"ב (1932), כשנה לאחר מותה. השיר הפותח את הקובץ הוא השיר "רק על עצמי לספר ידעתי".
השיר מתוך: נבו, הוצאת דבר, תל אביב תרצ"ב
"רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי"
האם עדותה של רחל הקובעת; "רק על עצמי לספר ידעתי", היא עדות העוסקת באופי שירתה שלה?
או שמא אפשר לקרוא במילים אלו את עמדתה המתנצלת של רחל כלפי קוראיה ומבקריה, שזכו מידיה לשירה לירית אישית כל כך, ולא לשירה אידאולוגית או הגותית, כמיטב הכתיבה של משוררי בני דורה?
ואולי לפנינו ניסוח עקרוני ושירטוט גבולות גזרה של שירה באשר היא, כפי שרחל האמינה שצריך לכתוב אותה?
"אבֵדה גדולה אבְדה לספרות העברית ולשירה העברית כאן בארצנו, בארץ ישראל, בְּמוֹת על שירתנו אחת מחברות המקהלה החדשה – מקהלת מרים… החזיון החדש הזה נתגלה ברוב יופי על ידי המקהלה הקטנה של בנות מרים, המשוררות העבריות, שנתנו, הכניסו את נעימתן בתוך מקהלת המשוררים העבריים והוסיפו לה טעימות חדשות… ערוגת שירתה עם פרחיה הלבנים ילבינו לנצח… בצידן של ערוגותיהם של מיכ"ל מאנה וגנסין תפרח לנצח ותתן את ריחה גם ערוגתה הקטנה והצנועה".
חיים נחמן ביאליק. צילום: אוסף שבדרון בספרייה הלאומית.
קשה שלא לשמוע מבין המילים מלאות הפאתוס שנשא ביאליק לזכרה של רחל, ומבין המליצות הגדולות והדימויים הרבים, את הטון המתנשא. ראשית שנות השלושים היו, אומנם, בסימן הֵחַלְשות מעמדו הבלתי מעורער של ביאליק כ'שר ואדון השירה העברית', אולם, ביחס לשירת המשוררות העבריות, מבטא כאן ביאליק פטרונות שממקמת את שירתה של רחל על הקוטב הנאיבי והמקומי; "בערוגה קטנה של מקהלת בנות מרים".
לא רק ביאליק. גם משוררים אחרים מבני דורה של רחל קראו בשירתה פשטות (ואף פשטנות) וביקרו אותה על כך.
תמונת רחל המשוררת מתוך: אוסף בן ציון ישראלי
יתכן שחוות דעת פושרות של קוראים ומבקרים לשירתה של רחל, קשורות בעובדה שהללו קיבלו כהנחות יסוד את עדותה של רחל על עצמה בשיריה שלה.
אף על פי כן, קריאה מעמיקה בשירי רחל מלמדת שאומנם יש בהם טעם של פשטות ביטוי וצורה, אך הם אינם פשטניים כלל ברעיונותיהם. את ה'סאבטקסט' של הקביעות העצמיות של רחל ביחס לחייה הצרים והקטנים טורחת רחל להסוות היטב, ובתוך כך דורשת מקוראיה עיון מעמיק המגלה שירה מרובדת ואמיצה, מתוחכמת ופרועה, ולעיתים גם פוליטית ובעלת אופי מחאתי או לאומי.
בשנת 1927, עם פרסום ספרה הראשון "ספיח", שיגרה רחל את הספר אל הסופר והמתרגם אהרון ראובני, אחיו של מי שיהיה לימים הנשיא השני יצחק בן צבי. את תגובתו לספר, ניסח ראובני במכתב שבו הוא לכאורה מחמיא לשירתה של רחל ומשבח אותה. למעשה, זו רשימה אכזרית וכואבת של 'ציונים' שמחלק ראובני מטעם עצמו לשיריה:
מכתב לרחל לאחר קריאת 'ספיח' מאת אהרון ראובני. באדיבות מכון גנזים
"רחל יקירתי
אני מודה לך מאד על "הספיח". מכבר לא קראתי שירים אשר תהיה בהם שירה. והשם ספיח. כמה יפה!… רציתי להגיד לך שאני מעריך שירייך לאין ערוך מהמאמרים הפרוגרמטיים (בחרוזים או בלי) של א.צ גרינברג או מהפילטונים בחרוזים או בכל מני מעשי רבותא נפלאים (מבחינת אמנות השפה בלבד) של שלונסקי…
ובשירייך יש שירה אמיתית. לא בכל השירים. רק בחלק מהם. אבל הטוב הוא ששלמותם האמנותית הולכת ועולה. בקוראי אותם ציינתים. אביא לך את הציונים:
"ספיח" – פרוגרמטי, כבד, מכוון ל"ספיח";
"היא אחרה" – לא מוצלח;
"בגנה" – חיקוי למשהו;
"הן יצאנו בסך" – לא נוח;
"צפיה" – סו"ס פקע המ(?)עון;
"בחלי" א' – שירת לב; ב' – גם זה; ג' – שירה!; ד' – שירה אמיתית!
"וגם ההד נדם" – מעט מעט כושל;
"עץ אגס" – התחכמות, פרוזה;
"הד" – חלק, כרוסטומטי;
"בביה"ח" א' – חבור ולא עוד; ב' – בהתחלה חבור שכלי, אח"כ שירת-לב;
"אני" – לולא פ. ז'ם האומלל!;
"בדרך" – סו"ס שיר! יפה;
"פגישה" – טוב, טוב!
"אֹשר שלֵו" – להרחיק האֹשר והשיר יפה;
"ששונות זעירים" – חיבור לא מוצלח ביותר;
"זמר נוגה" – טוב, אך משהו פגום;
"אביב" – יצירה!;
"כאלה באביב" – בינוני;
"חדרי החדש" – בינוני;
"ובכן הדור" –
"ובכן" זה…;
"מרד" – לא רע;
"אשתו" – אה, שיר!;
"לראות שנית" – יפה!;
"ניב" – כבד קצת, (לתקן, שורה 3: הן הולכות);
"בנכר" – מעולה;
"אינני קובלה" – שיר זהב!;
"נקישת דלתי" – טוב ולא טוב;
"נפתולים" – לא כל כך;
"רחל" – כבד, חיבור;"
אהרון ראובני. באדיבות מכון גנזים
מעניין לנסות להבין את טעמו והעדפותיו של ראובני על רקע פסיקותיו הנחרצות, ומעניין עוד יותר לשער את תחושותיה של רחל לאחר שקראה מכתב זה. כמשוררת שפרסמה את ספרה הראשון, וביקשה לה קוראים בעלי סמכות ותבונה שיגיבו לשיריה, שלחה רחל את הספר לאישים שונים מתחום הספרות והשירה על מנת לזכות בהתייחסותם, אולם האם דמיינה התייחסות מסוג זה? האם נפגעה מדבריו של ראובני, או שמא העריכה והוקירה את גילוי הלב שבו נכתבו הדברים? האם ביכרה את המשוב המחמיר על פני מחמאות מזוייפות או התעלמות גורפת?
כאשר כתבה רחל את שירה הנודע "ספר שירי", היא תיארה את הקושי הגדול שיש בפרסום שירה אינטימית, קושי הנובע מאטימותם של הקוראים והמבקרים:
האם זוהי אותה היד של בעל הסמכות, יד ענקים בוטחת, הפוסקת בנחרצות שאין בה רחמים: "לא מוצלח", "בינוני", "כבד", "חיקוי" וכיו"ב?
"כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע" – הערה קטנה על רחל והכשל הביוגרפי
סיפורה האישי של המשוררת רחל בלובשטיין, הפך אותה עוד בחייה לאישיות מוכרת ואהודה: עלייתה של הנערה תכולת העיניים והאריסטוקרטית ארצה, הגעתה לחוות העלָמות, הקשר עם א.ד גורדון, עבודת האדמה ואהבתה לכינרת. כל אלו היו ועודם מסיפורי היסוד של חלוצי העלייה השנייה. הגירוש הטראומטי מדגניה והגוויעה האיטית והבודדה כל כך כתוצאה ממחלת השחפת הפכו את סיפורה האישי של רחל למיתולוגיה של ממש, ונדמה שבד בבד עם ההדים הגדולים שיצר סיפור זה, הוא גם שבה את שיריה בתוכו עד לבלי הפרד.
סברות על זהותו המדויקת של אהובה בניכר – "רחוקה שלה", או על זהות ה"מבשר" שבא בלילה לבשרה בשורת הגירוש מן הקבוצה, פלפולים על מהות הבגידה של מנהיגי תנועת העבודה המשתקפת בשירי העלבון שלה, דיאגנוסטיקה מדוייקת של סוג השחפת בכל תיאורי הכאב והדווי וכיו"ב, כל אלו כלאו את שיריה של רחל בתוך מסגרת פרשנות שאין ממנה מוצא אחר, ונראה שאין משורר או סופר שיצירותיו נלמדות במערכת החינוך הישראלית – גם היום – כשסיפור חייו מכתיב את דרכי ההוראה והפרשנות של יצירותיו, כמו שנעשה ליצירתה של רחל.
רחל עם חברים. 1926. מתוך: אוסף בן ציון ישראלי
מעיד בן עמי פיינגולד, מחוקרי שירתה של רחל, שנכח פעם בשיעור ספרות בכיתה ט' שבו נלמד השיר "אל ארצי". המורָה הסבירה את הטור "אכן דלה מאד מנחת בתך", וטענה כי "רחל מתנצלת על שלא עבדה די למען הארץ בגלל המחלה, לעומת האחרים שהיו בריאים".
בהמשך דבריו הוא מספר על ניסוי פדגוגי שערך שתוצאותיו היו מדהימות, גם אם צפויות מראש:
לשם הוכחת הכשל בהוראת שירי רחל כתב פיינגולד שיר לירי קטן שדוברת-אשה קובלת בו על כך שביקשה "להעפיל אל פסגת הר" אך "מעדה אל התהום". השיר הוצג בשתי כיתות ח' שונות: באחת תחת שם המשוררת "תמר אופק", ובשנייה נאמר לתלמידים שזהו שיר של רחל.
תוצאות הניסוי, כאמור, היו צפויות ומעוררות מחשבה: בכיתה שלמדה את השיר כשירהּ של "תמר אופק" נפתח הדיון בשיר לאופקים ופרשנויות מגוונות ורחבות, ואילו בכיתה שלמדה את השיר כשירהּ של רחל נשמעו רק השערות הקושרות את שורות השיר למחלתה של רחל, לגירושה מהקבוצה או לימיה האחרונים.
הפרובלמטיות הגדולה והסכנות הטמונות בניתוח טקסטים ספרותיים באמצעות הביוגרפיה של היוצר ידועות ומפורסמות , וכבר קמו ונפלו אסכולות שלמות על הסוגיה הזו. נדמה שהקרבות שניטשו ביחס לסוגיה זו עוררו קריאה זהירה ומודעת, מפוכחת ומפוקחת יותר אולם דומה שבמקרה של רחל קריאות כאלה נדירות מאד.
על השאלה מדוע "זכתה" דווקא שירתה של רחל לפרשנות העוסקת באופן אינטנסיבי כל כך בביוגרפיה שלה ניתן לענות תשובות שונות; אולי סגנונה האישי כל כך, אולי דווקא נקודת הזמן בה התפרסמו שיריה של רחל – שנות חייה האחרונות, עם פרסום דבר מחלתה, ואולי סיבות אחרות.
אנקדוטה משעשעת בדבר הכשל הביוגרפי בשירתה של רחל מביא עמוס עוז, בספרו "סיפור על אהבה וחושך":
'רק על עצמי לספר ידעתי… צר עולמי כעולם נמלה… גם את דרכי כדרכה אל צמרת, דרך מכאוב ודרך עמל, יד ענקים זדונה ובוטחת, יד מתבדחת שמה לאל'
תלמיד עתיק אחד הגיש לי עם סיכום של השיר הזה:
מתי שרחל המשוררת הייתה כזאת קטנה היא נורא אהבה לטפס על עצים אבל כל פעם שהייתה מתחילה לטפס היה בא בריון אחד ומעיף אותה במכה אחת בחזרה למטה לרצפה. ובגלל זה היא הייתה מסכנה.
המרכז להעצמת מדעי הרוח הוא יוזמה משותפת של הספרייה הלאומית ומשרד החינוך. המרכז שואף לחזק באופן משמעותי את מקצועות הרוח במערכת החינוך בישראל ולהוות מקום להשראה והעשרה עבור המורים בתחומי הרוח. הערוץ שלנו בבלוג הספרנים נכתב במיוחד עבורכם, המורים לספרות. תוכלו למצוא נושאים הקשורים ישירות לתוכנית הלימודים בספרות מזוויות חדשות ומפתיעות.
שירה | שירים חדשים מאת קרן דוד הרטמן, אמיר אור, מיכל מוגרבי ואבינעם מן
אמיר אור, משורר, סופר, מתרגם ועורך, פרסם שנים־עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם: "שלל" ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2013, 2015). השיר "בחדר החשוך" – מתוך ספרו "ילד" שיראה אור השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. שירתו תורגמה ל־45 שפות ופורסמה בשלושים ספרים בתרגום. כן פרסם שני רומנים: "שיר טאהירה" (חרגול, 2001) ו"הממלכה" (הקיבוץ המאוחד, 2015) וספר מסות: "שיחה" (הקיבוץ המאוחד, 2018). על יצירתו זכה בפרסים בארץ ובחו"ל, בין השאר בספר הכבוד של הפליאדות, בפרס ראש הממשלה, ובפרס ברנשטיין. על תרגומיו מיוונית עתיקה זכה בפרס שרת התרבות ועל מפעלותיו כעורך זכה בפרס העריכה הספרותית. אור ייסד את עמותת הליקון והקים את מפעלותיה. מנחה את מסלול הכתיבה בבית הסופר בתל אביב ומכהן כעורך סדרת "כתוב" לשירה חדשה וכעורך אזורי של כתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוֹק".
מיכל מוגרבי עסקה בתסריטאות, הפקת סרטים, תקלוט ועריכת סאונד. ספר שיריה הראשון, "החלומות נטו על צידם", יצא בהוצאת קשב לשירה ב-2016. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 10 של המוסך. השירים המתפרסמים כאן לקוחים מספרה השני שעתיד לראות אור השנה.
