.

מקבצי הנדבות

יעל דין בן־עברי

.

בקרון השני של רכבת הפרוורים, נגן כינור עם ליווי מוקלט, המתנגן מרמקול הקשור לעגלה, מנגן מנגינה מתקתקה מוכרת אך לא מזוהה. למרות הכול – המתקתקות הנוזלת, החום הנוראי שבקרון, מוזיקת האורגן המוקלטת – הלב שלי מתחיל להתרחב. גם שאר יושבי הקרון הלוהט מביטים בנגן, חלקם אפילו בחיוך קל לא מודע, כאילו הרים מעליהם איזשהו כיסוי מכביד. וכך אנחנו נוסעים תחנה אחת. הילד בעגלה, שעד עכשיו בכה ומתח אליי את גופו החגור וביקש שארים אותו, מהופנט ולא מוריד את העיניים מהנגן המניע את הגוף והכינור מצד לצד ובתנודות הרכבת הולך צעד לכאן וצעד לכאן כדי שלא ליפול. נגינה מאתגרת, אני חושבת ומחפשת חמישים סנט בתיק העגלה.

כשהכריזה האוטומטית מודיעה על התחנה הבאה הוא מקפל את הכינור ומתחיל לעבור עם כוס הקרטון בין אנשי הקרון. הוא מתקבל באהדה. כלומר, לא מעט מאנשי הקרון נותנים לו מטבע או שניים, וזה נדיר מאוד. לרוב הם אינם מרימים את עינם מהספר או מסתכלים קדימה במבט ריק כדי שלא ליצור קשר עין, אולי כבר לא שמים כלל לב. אבל הנגן הזה, המבוגר, הבלי־ספק מהגר, מקבל לא מעט מטבעות. יכול להיות שזה מכיוון שבוקר. אחר הצהריים כשאני נוסעת לאסוף את הילדה מהגן איש לא נותן מטבעות למקבצי הנדבות. הם עולים ויורדים מהקרונות הדחוסים בקושי רב.

עכשיו יורד הנגן מהרכבת עם הכינור והקשת בידו האחת ובידו השנייה גורר את עגלת הרמקול אל הקרון הבא. כשהוא יורד מהדלת הקדמית נכנסים בדלת האמצעית שני נגנים חדשים ומתחילים מיד לנגן. הרכבת עוד בתחנה. אורות האזהרה לסגירת הדלתות מאירים באדום בוהק. הילד אינו יודע אם להביט בהם או בנגנים שפרצו בסערה מוזיקלית אל הקרון. מופע במופע. אני מתיישבת באנחת רווחה שקטה על הכיסא הנפתח בקצה הקרון. רגליי וגבי כואבים מהסחיבה הממושכת של הילד, מההתעקשות הבלתי נגמרת שלו שאוליך אותו בעזרת יד בכל מקום, מאחר שעדיין לא למד ללכת בכוחות עצמו. זיעה מטפטפת מתחת שדיי וגורמת לי לצמרמורת. אבל אני נאחזת ברגע הזה של הדממה ומפנה את עיניי מהילד אל הנגנים. האחד אוחז גיטרה קלאסית אחיזה גבוהה, קלאסית. השני, כינור. הם מנגנים אלה פיצג׳רלד. ג׳ז קליל ונעים שמלטף אותי מיידית. נגן הגיטרה קורץ לי ואני מביטה הצידה. הם מייצרים תחושה של אווירה קלילה, של שמחה. נדמה לי שהם שמחים, שהחיים שלהם קלילים, שטוב להם בכאן ועכשיו. שהם באו ליצור קרנבל של חיוּת.

אנשים מביטים בהם בדרכם לעבודה ומרגישים אמביוולנטיים. מצד אחד ומצד שני. אני מצמידה את פי אל ידית העגלה ושרה את השיר. הם לא שרים, אבל אני שרה, בשקט, לעגלה. מאחוריהם הקרון כבר התעייף, אני רואה. הייתה שם לרגע תקווה, אבל העומס המוזיקלי, אמנם נעים ומלטף, גבה את המחיר מפניהם של האנשים. עדיין, יש שם תקווה. המוזיקה היא התקווה. אני מזכירה לעצמי לחזור לשמוע מוזיקה בבית, כשאגיע, ומזריקה לעצמי באלימות שמחה. אבל מאחוריהם, כך אני מבחינה פתאום, מזדחלת גם מקבצת נדבות האוחזת בכוס חד־פעמית. היא עוברת בקצה הרחוק ביותר של הקרון עם הכוס שלה. היא צעירה מאוד. כמוה עוברות רבות בקרונות הרכבת בכל יום. הן לבושות באופן דומה. ערבוב זהה כמעט של צבעים. שערן כהה, עורן שזוף מאוד. אני חושדת שהן סוריות. כולן נשים, חלקן בהיריון. הן מחזיקות את בטנן הקטנה או הגדולה בידן האחת, בגאווה או בייסורים, ובידן השנייה בכוס. אני מסיטה מהן את עיניי תמיד. הן מאלו שמתעקשות. מצביעות על הילד בעגלה ואומרות משהו בגרמנית שאינני מבינה. אני מביטה החוצה עד שהן הולכות. לפעמים הן עומדות לידי, ליד דלת היציאה, עד שהרכבת עוצרת. אני עוצרת את הנשימה ומביטה בידיי. הילד קורא לי שאוציא אותו מהעגלה ואני מדברת אליו כמו ברוגע: די, תפסיק, אני לא יכולה יותר. איש אינו מבין את המילים שלי בכל מקרה. פעם, אחרי שאחת מהן הביטה בילד הוא שפך את כל רסק התפוחים בעגלה. פחדתי מהגרוע מכול באותו היום, שהילד ימות בשנתו בצהריים כשאני מסדרת בדממה את שברי הבית. אבל היום עבר.

הבחורה עוברת ברכבת עם הכוס ונותנת מבט מודאג בזוג מלא האנרגיה המנגן. הם עוד לא רואים אותה. ייתכן, היא חושבת, שאנשים יחשבו שהיא אוספת כסף עבור ההופעה. אבל אני לא חושבת ככה. אני מכירה את הנשים וכוסות הקרטון שלהן. את המראה שלהן. את התחנונים שלהן. את זה שהן מתעכבות עליי כי אני עם הילד, כי הילד מביט בהן ארוכות. אני לא נותנת להן כסף. כשהנגנים רואים אותה, משהו נשבר במנגינה. האחד מנגן מהר מדי או השני מתחיל להתעכב במלודיה. הם מביטים זה בזה ובה והמוזיקה מתעקמת. גם הפנים שלהם. האנרגיה הפראית של הקרנבל מתחלפת במשהו אחר. הם מחליפים מילים בגרמנית. כל אחד מהם מדבר גרמנית שבורה באופן אחר. היא מתקרבת אל הדלת האמצעית ונשארת שם. היא לא מלאה בביטחון כמו שחשבתי שתהיה. חשבתי שתירק עליהם, שתמשיך עם הכוס שלה עד לסוף הקרון. שתיגש אליי ותצביע על הילד עם הכוס. פעם עלתה אחת מהן אל הרכבת וביקשה מאחת מהנוסעות מהפירות שהיו לה בשקית הקניות. הנוסעת נתנה לה שני שזיפים מוכתמים באבקה לבנבנה והיא לקחה אותם מבלי לומר תודה. אבל זאת שכאן עכשיו נעצרת ומביטה ברצפה. נדמה לי שאני מזהה בה פחד מוכר.

הנגנים מפסיקים לנגן בבת אחת. הם לא עוברים בין יושבי הרכבת עם כוס, אפילו לא עם כובע. הם יורקים עליה משפטים מקרטעים במבטא כבד והולכים אל הדלת שלידי, האחורית. אני מבינה את ה"פוליצאי" שלהם, שעליה הם חוזרים שוב ושוב. משטרה. נגן הגיטרה שקרץ לי לא מביט בי יותר אף שאני מביטה בו עכשיו ישירות. אני עומדת עם העגלה ליד הדלתות ומחכה שהרכבת תעצור, שאור הפתיחה יידלק בכפתור הדלת, וכשזה קורה, נגן הגיטרה וחברו פורצים החוצה. מהדלת השנייה יורדת מקבצת הנדבות. הם משנים את כיוונה, מאחר שעמדה לעבור לקרון הבא שאליו עמדו גם הם לעבור. הם אומרים לה בגוף נוקשה ותנועות ידיים מהירות ללכת לאחור. אני מביטה בה לרגע מתוך המעלית השקופה של התחנה בדרך אל הבית. היא עדיין עומדת שם כשהרכבת מתחילה לנסוע. היא תחכה לרכבת הבאה, נראה לי. או אולי תעבור לצד השני ותתפוס את רכבת הרינג לכיוון השני. אותו המסלול בדיוק רק הפוך. מעגלי. הילד מותח ידיים אל כפתורי המעלית.

יעל דין בן־עברי, ילידת 1980. גדלה בחיפה ובעתלית ומתגוררת כיום בברלין. בוגרת תואר שני בספרות מאוניברסיטת תל-אביב. הוציאה לאור את ספר השירה ״ממד רפאים של מה שהיה פעם בית״ (הוצאת עמדה, 2014) וספר הפרוזה ״אנשים שבקיר״ (ידיעות ספרים, 2017).

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "חמש שעות למוות", מאת שירן גבאי דמרי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

פרק ראשון מתוך "נתן" / עדי שֹורק

.

נתן היה איש עסקים כושל שעסק, לאחר שעסקיו התמוטטו, בייעוץ לעסקי אחרים.

לאחר זמן נאלץ לחסל גם את העסק הזה, ארז את ענייניו ונסע לידיד בברוקלין. בארץ נותרה רינה אשתו, בציפייה שיסתדר שם ויקרא לה ולילדיהם הקטנים להצטרף אליו.

הבן הגדול עסק באותו זמן בתוכנית משלו – נסיעה לנורווגיה שבה, על ספינת דייגים, בינות למים קודרים ובמגפיים גבוהים, יוכל לחסוך די כסף ולבלות די זמן לבדו, עד שייהפך לגבר שיוכל לחזור ולהחליט מה יעשה בהמשך חייו. הבת הגדולה שירתה באותו זמן בצבא, ולנוכח הנסיבות החליטה להעמיק את התחייבויותיה לקריירה הצבאית ולהמשיך בטיפוח קשר זוגי מסובך עם בחור בוהמיין.

הבן הקטן, שהיה גדול דיו, נותר אפוא עם האם בבית בקריית היובל ועזר לה להתמודד עם צרות הקיום של בורגנות קלושה ומתפרקת – הליכה משותפת לסופרמרקט, חישוב עלויות המצרכים כך שהכסף המצוי בארנק יספיק לתשלום, ועמידה לנוכח המתדפקים על הדלת מטעם השוק האפור. הבת הקטנה הייתה קטנה מכדי להשתתף בכל אלה.

בברוקלין הודה נתן למארחו ג'ייקוב – איש עסקים כושל למדי בפני עצמו, שהכיר אי אז באחת ממושבות השרון – על הספה שקיבל. בעזרת סוכן קבע ראיונות עבודה ונסע מן האחד לשני. בתוך כמה ימים, כך קיווה, תיגמר כל הצרה הזו ויהיו לו בשורות לבשר לאשתו. אין שום סיבה שלא. אין שום סיבה.

בחזקתו של נתן היה מכתב המלצה שדאג לקבל מחברו היחיד שלא נטר לו טינה על החובות שהותיר. ובנוסף החזיק בטופס קורות חיים מרשים ביותר, עדות להבטחה שהיווה ואף קיים למשך זמן בלתי מבוטל.

מעשה בתוך מעשה

כיצד הצליח להשתלב בבית בברוקלין עם שאר בני הבית, זוהי חידה שעד היום לא קל לפותרה. על ספה נוספת ישנו אם המשפחה ובת זוגה החדשה, ג'ייקוב ושלושת הילדים פוזרו בחדרי הבית, שהיה אמנם מרובה קומות אך צר ביותר. מבחוץ נראה ככל בתי הפרוור אדומי הלבֵנים, שאליהם מובילות מדרגות ספורות ולצידן מעקה שחור. כמותם הצפין מרתף ביסודות, סלון ומטבח בקומה המרכזית וחדרי שינה בקומה העליונה. אך בשלב כלשהו פוצל הבית ונחצה. בחלק אחד גרו אימו של ג'ייקוב ואחותו המוגבלת, שנשלטה בידי האם ביד רמה. איש כבר אינו זוכר בדיוק בשל מה, האם מלידה או בשל פגימות שהטילו בה החיים, שילוב כלשהו של רפיון שׂכל וגוף היה נסוך על ישותה. בחלק השני, שנפתח חליפות לבקרים בידי יושבות החלק הראשון, התגוררו כל השאר. בצעירותו ניסה ג'ייקוב להיחלץ מן הגורל היידישיסטי־ברוקלינאי שנידון לו, שדמה במובן מסוים, חומק מהמְשָׂגה, למחלת הפוליו שבה חלה בילדותו והותירה בו צליעה. להיחלץ מהבל פה מדיף נפטלין, מאקלים הישרדותי מתמיד התולה את הצלת החיים במנייתם המיוזעת של מטבעות־עבור־יום־המחר ובבליל חוכמות שוק שופעות מרור, הנכרכות כאפסר על צווארם של צאצאים נשלטים. לכן הפך ליבואן של בתים עגולים עשויים מפי־וי־סי שניתן לבנותם בקלות ובמהירות – בארץ ישראל. לשם, אל אותו מחוז הדרים משקם פגעי גוף וחולשות גולה, הגיע חדור שליחוּת. שם אף מצא את נעמה, בת ליושבי הארץ, חסונה ושזופה ובעיניה הצלולות הבטחה. יחד בנו לעצמם בית כזה, שיהווה דוגמה לבתים נוספים שימכרו ויפיצו. הוא הביא ללב אזור השרון של שנות השבעים משב היפּי־אמריקאי דחוס ניחוח יערות נידחים, תנועת קרוונים קלה, קומונות לובשי פרחים, בתי עראי, רישול חינני של המצויים בדרכים. דבר־מה בסביבתו הופז מהילת עלי שלכת המכסים את הקרקע הסתווית בוורמונט; מזהרורי שדות שלף המלווים את הנוסעים באילינוי; משיכרון מרחקים בלתי נתפס המבשר על קיום אוטונומי משוחרר, שבו איש איש לעצמו, שוודאי מצוי בהישג יד. ועל הבית העגול הקל הזה השליכו יהבם.

בסופו של דבר התוכנית לא צלחה ובתי הפי־וי־סי נמכרו בקושי, ולכן היו נתונים לחסדיה הכלכליים של אימו של ג'ייקוב, שהחלה לאיים ממרחקים בעוד ועוד סנקציות, אם ימשיכו באותה דרך פרועה רווּיַת ריחות הדר במקום המסוכן ההוא. משתכפו האיומים וצומצמה התמיכה היה על ג'ייקוב לגייס את מורשת הדורות המיומנת בשליטה בצאצא, אותה מורשת עצמה שממנה רצה לחמוק, ולמלט בהשראתה את ילדיו הרכים בלילה אחד, בניגוד לדעת אימם, בחזרה לבית הצר האפרורי בברוקלין. שם שב והשתקע במרתף, שבו נשמר בקפידה אוצר המצלמות שהרכיב עוד מימי נעוריו. אבל כל אלו – הבית העגול, הילדים במטוס בלילה, הזעם של אשתו, עקירתה הנכנעת אל המשפחה המשונה של בעלה, הבן הגדול שלא חדל להתגעגע לריחות ההדרים – כל אלו אירעו שנים רבות לפני שנתן הגיע אל בית הלבֵנים ולפני שהוחלט (משום שלכולם היה ברור שבמצב כזה לא אומרים "לא" לחבר ותיק) לפַנות עבורו ספה לכמה ימים.

חזרה לקורות החיים

משום שהתמחה בעסקי האנרגיה הסולרית ולמעשה היה אחד החלוצים בתחום, בזכות מלגה ממשלתית מיוחדת שהוענקה למצטיינים שבין תלמידי הפיזיקה באוניברסיטה העברית בשנות ה-60, ומשום שלאחר מכן נמנה עם המפתחים הראשיים של תחום האנרגיה הסולרית בכל אזור עמק הירדן ועמק בית שאן, קיווה נתן שיוכל למצוא מקום עבודה בקלות יחסית בארצות הברית, שעל אף גודלה ועל אף עושרה כמהה תמיד למוחות מבריקים שיזניקו את המחקר והעסקים. על כן, לקראת נסיעתו החל לשלוח את קורות חייו למיני סוכנויות כוח אדם בכיר. אמנם את יוקרתו כאקדמאי איבד כאשר עזב את תחום המחקר, אבל כישוריו והמצאותיו ניכרו בקורות החיים העשירים, ובהם שנות הפיתוח הסולרי של העמקים, שעשה תחת חסותו של דוד נאמן, איש נעים הליכות וצנוע מאנשי ההתיישבות העובדת הישנה, שלא הסתאב בעסקי פוליטיקה והיה אחראי על קידום טכנולוגי במועצה המקומית.

גם העסק המוצלח למוצרים סולריים, שפיתח בשנות השמונים בשותפות עם ידיד, לא נפקד מקורות החיים. זהו העסק שעזב באורח חידתי – אם מפאת משבר גיל העמידה, אם מפאת הצטרפותו של שותף נוסף, ואם מפאת הפיכתו של העסק מחלוץ בתחום הפיתוח והמחקר למכונה משומנת שהפליאה להחדיר את המוצרים לשווקים השונים, ובמיוחד לשוק שמצא השותף החדש בווייטנאם, ששיוועה באותן שנים למקורות סולריים חדשים. כל העניין הגלובלי־מכני שיעמם אותו. הוא רצה להמשיך בפיתוחם של רעיונות מקוריים ובמחשבות אל תוך הלילה, כפי שנהג עם שותפו הראשון, ולא אהב את ההתעסקות בסחר חוץ. אולי לכן עזב את העסק המצליח, ואולי לכן התפתחו מאז הדברים באופנים שונים ומשונים שכללו בחירות חפוזות, שותפים בלתי מתאימים וגורלות שנשתבשו.

באותו הזמן נסע אורן, בנו הגדול של נתן, לנורווגיה. אימו ושני אחיו הקטנים נסעו עימו ללוותו לשדה התעופה. הוא היה שרוי במתח של טרם מסע והעלה בזיכרונו את הפרידה מחבריו וממבטיהם המעריצים על כך שהעז לארוז מעט דברים בתרמיל ולקחת את עצמו לאותו מקום רחוק וקר שבו יש דגי ענק ודייגים שריריים. אורן מעולם לא היה שרירי במיוחד וגם לא אהב דגים, אבל משהו חייב להשתנות, חשב.

"דווקא אתה," אמר יעקב חברו מילדות וטפח טפיחה חזקה על שכמותיו. "מי היה מאמין?" שאל וקולו נסדק, כי הוא ידע שלעולם לא יוכל להתנתק כך מחבורת החלכאים שלו, שהייתה תלויה בו לגמרי – אימו החולנית מאז ילדותו, אחיו הקטנים, אביו הזקן השתוק. תמיד ציפו ממנו לעבוד ולדאוג להם. האם לכן מעולם לא חשב שאפשר פשוט לארוז וללכת? הוא לא אמר דבר על אותה הפּקעת המרה שישבה בגרונו, ורק התבונן בו בעיניים בורקות ונתן לו את המצית־כסף־המדהים שמצאו בשבילו החברים בשוק הפשפשים וחרטו עליו את שמותיהם, כך שגם כשיהיה רחוק, לא ישכח עד כמה הם קרובים.

בשדה התעופה קנתה להם אימו קפה ומאפים. כמו תמיד לא ניתן היה להבין מאנחותיה – שנפלטו בשעה ששילמה – אם זה יקר מדי. למרות התהייה הזו הם שתו בהנאה, כי כך נוהגים בשדה התעופה, ורותי אחותו הקטנה נתנה לו ברכה שציירה, שנעטפה במעטפה לבנה שעליה צויר לב אדום ותחתיו נכתבו המילים: "תשלח לי משם ציורים של ציפורים".

אורן אהב לצייר והיא אהבה את הציורים שלו. בחצר הבית שאליו עברו ושעדיין לא הספיקו להתביית בו בקריית היובל נהג אורן לצייר דרורים קטנים בכל מיני תנוחות מצחיקות ולהכין לה ניירות מכתבים שעליהם רישום של דרור או שניים, ולפעמים גם ציפורים נדירות יותר שעליהן קרא בספרים.

רוני, האח הצעיר, התבונן בהם כששפתו מופשלת מעט מטה, באורח שגילה פגיעוּת אך פורַש לרוב דווקא כעצבנות יתר. בדרך כלל התווספה לכך הרגל, שקיפצה באורח תזזיתי־קפוּץ, אבל הפעם היא נותרה במנוחה, אולי משום שאורן ליטף את ראשו של אחיו ורוני ליקק את השפה והפיס את דריכותה. אזי שב והשתקע במשקה ממותק, נמנע מלפגוש את עיניו, יודע שגורל אחר מזומן לו, הוא שנשאר.

על השולחן הסמוך, בין כוס ובה שאריות משקה, פירורי קרואסון ומפיות קמוטות, נפרש עיתון. תחת התאריך של אחד מימי מאי, שנת 1989, ניתן היה לשים לב לכמה כותרות: "ציון דרך במהפכות סתיו העמים: פולין עומדת לקראת בחירות דמוקרטיות ראשונות". "סגירת בית ספר נוסף בשכונת אל-מדרסה שבחברון – אמצעי בדוק למניעת האלימות בשטח". "בתי ספר מקצועיים שבהם חדלים ללמוד מקצועות בלתי שימושיים כגון ספרות יתווספו לרווחת התושבים באזורי עיירות הפיתוח והשכונות הנחשלות. אמש בישיבת הכנסת הוחלט כי הדבר ייעשה על פי סיומות חורזות ולכן יוקמו תחילה בתי ספר ממין זה בערים עם הסיומת 'וֹת': מעלות, נתיבות, שדרות". "ידיעות מסוֹכנוּת החלל האמריקאית: לפני ימים מספר התגלתה טבעת מסביב לכוכב הלכת נפטון; מחר, במעמד חגיגי, תשוגר גשושית משוכללת בשם 'גלילאו' שתחקור מהם סך המרכיבים של צדק".

"טוב," אמר אורן והסיט את עיניו מן העיתון, שתה בלגימה אחת את הקפה שנותר בכוסו והחל להתרומם. רינה הביטה בו והתאמצה שלא לפרוץ בבכי. ככה זה, צריך להבין שככה זה, החלה לקום וכיווצה שפתיים.

בתחתית המדרגות הנעות, על סף הפרידה, עלו מגרונות נצמתים מילים בדידוֹת: "תשמור על עצמך," "יהיה בסדר," "אל תשכח לצלצל," "טוב," "להתראות," "תיהנה," "יהיה בסדר," "להתראות," "טוב," "ארזת את הסוודר?" מילים אחרות, מילות ברכה שיהוו מעטפת לדרך, חסרו. מילות אזהרה על תלאות המסע, על הבדידות, או דווקא על הקלות המשכרת של ההתרחקות, נעדרו. והחששות נותרו צפונים בבטן כשדים מזיקים שיש להטמינם, שכן אולי יגרמו מזל רע ומועקות מיותרות. לעומת זאת נשמעו המילים שהעתיר שדה התעופה בלא פסק. תחילה בירך השדה את נוסעיו בנסיעה טובה בקול רך שעלה מן המערכות המכריזות "שדה התעופה בן גוריון מברך את נוסעיו בנסיעה טובה", "בן גוריון אירפורט וישז היז פאסנג'רס א גוּד טריפ", "לֵ'ארפּוֹרט דֶה בן גוריון סווּאֶט אֶן בּוֹן ווֹיאז' אָה סֶז ווֹיאזֶ'רז", Аэропорт Бен Гурион желает своим пассажирам приятного полёта" אַאֶרַפּוֹרט בן גוריון זֶ'לַאֵיט סְבָאִים פַּסַזְ'הִירַאם פְּרִיאַטְנַבָה פַּלְיוֹטָה", "مطار بن غوريون الدولي يتمنى لكم سفرا سعيدا وعودا حميدا מַטאר בּן ע'וריון אַ-דַוולי יַתַמַנא לַכֻּם סַפַרַן סַעידַן וַעַוודַן חַמידַן". לאחר מכן הזהיר השדה את הנוסעים בקול דרוך לבל ישכחו חפצים: מזוודות, שקיות, מעילים, תיקי יד, תיקי גב, מטריות, בקבוקי מים, כריות טיסה, כובעים, צעיפים, תשבצים. אזי עבר לנימה מבטיחה שסיפרה על מרחב הביניים, שבו – לאחר שעוברים את ביקורת הגבולות, מרופפים את האחיזה במדינה ומגיעים למחוז שבין הארץ לשמיים – ניתן לקנות מבחר מוצרים, כגון בושׂמי יוקרה לאישה ולגבר, נעלי התעמלות במבצעים, שעונים ומוצרי אופנה עילית בזול ובאיכות פלאית, צלליות ללא מס ערך מוסף, ליפסטיק בריבוא גוונים, קרם לילה אנטי־אייג'ינג מאבקת פנינים – עשוי בנוסחה חדשה, מחשבים וכונני זיכרון קלים ניידים עוצמתיים, מערכות שמע, מוצרי מטבח של טובי היצרנים, ספרים ועיתונים, עטים, עפרונות, חוברות משחק וטבעות יהלומים, טבעות משובצות ספיר, טבעות יהלומים וצעיפים, מחקים ועפרונות צבעוניים, שעונים, תיקים של בכירי המעצבים, צעיפים ומסטיקים וכריות טיסה מתנפחות, מתנפחות רכות ובריאות, וכמובן מאכלים. מאכלים ייחודיים ממקומות רחוקים – מאכלים מאיטליה, מאכלים ממלזיה, מאכלים מהודו, מאוסטרליה, מאכלים מבלגיה ופריז – הארוזים בקופסאות מהודרות או בוואקום, משומרים ומוזרקי חומרים שחלקיהם מתפרקים לאותיות ומספרים כגון h.2.o.c, אשלגן־סורבט, .4.5.6E.A.L., ו-c.o.z.e (נטול סודיוקלצומינום חלקי).

"טוב," פסקה רינה בחיוך ואחזה בכתפה מתוך הבלח כאב. חיוכה הפך למין עווית, חיוך־עווית, והם התקדמו כך בדבוקה צולעת אל עבר החלונות הבוהקים ואל הקווים העשויים מאלומיניום ואל השיש ואל הדיילות והבידוקים. "לקחת את המצלמה?" שאלה פתאום. "כן, בטח, אל תדאגי."

את החיבוק האחרון אף פעם לא זוכרים.

למחרת באותה השעה כבר ישב אורן בפיורד יפהפה, לבוש בסוודר אימתני ושותה משקה אלכוהולי סמיך וחמים, ולא הבין כיצד בכלל פקפק אם לנסוע. הכול היה רחוק כל כך ומנותק, והאוויר צלול ובהיר.

.

עדי שֹורק, "נתן", הוצאת כתר, 2018.

.

» במדור מודל 2018 בגיליון קודם של המוסך: פרק ראשון מתוך "הם היו שניים", מאת ענבר אשכנזי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן