תערוכה | 120 שנה להולדת הסופר והאמן נחום גוטמן

"במהלך כל שנות יצירתו שאף גוטמן לאחות את הפיצול החווייתי, הרגשי, הביוגרפי והגאוגרפי שנשא עימו, את נאמנותו לזיכרונות ילדותו מכאן ומכאן." רשימה מאת מוניקה לביא, אוצרת ומנהלת מוזיאון נחום גוטמן לאמנות

taarucha_2
נחום גוטמן, סוסים בחולות תל אביב, דיו על נייר והדבקות, 1959~. אוסף מוזיאון נחום גוטמן לאמנות

.

שיטוט בין שבילים מתפצלים, או איך מחברים את נחום גוטמן מחדש

מאת מוניקה לביא

 

בימים אלה מציין מוזיאון נחום גוטמן לאמנות 120 שנים להולדת נחום גוטמן (1898–1980) בתערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיו, "נופים נעלמים ומפות נסתרות". בתערוכה מתגלה גוטמן כקרטוגרף של המרחב התל־אביבי: בציוריו הוא שילב מראי מקום, ציוני דרך ומפות מנטליות, ובאמצעותם ארגן מחדש את מרחבי ילדותו ואת זיכרונותיו שהשתרעו בין פרדסי יפו לחולות תל־אביב.

 

צל האב וצל הבן

גוטמן הגיע מרוסיה עם הוריו, אחותו ושלושת אחיו בשנת 1905, בהיותו בן שבע. תחילה התגורר עם משפחתו בנווה צדק, אז חלק מיפו, ובגיל שתים־עשרה עבר עם אביו ואחיו אל בית המשפחה ברחוב הרצל, שבנייתו אך זה הסתיימה. שבועות אחדים קודם לכן מתה רבקה אמו ממחלה. שנה אחר כך נישא אביו בשנית ועזב את הבית. הסבתא נקראה לבוא מרוסיה להתגורר עם הילדים.

נחום גוטמן היה סופר בן סופר. ברקע ילדותו והתבגרותו ניצבה הקריירה הספרותית של אביו, ש. בן־ציון (שמחה אלתר גוטמן), ששאיפותיו בשדה הספרות הארץ־ישראלית נכזבו ומאמציו לפלס דרכים אל ליבותיהם של הקוראים העבריים עלו בתוהו: ש. בן־ציון היה סופר ידוע ומוערך בקרב חוג הסופרים העברים באודסה, תלמיד מובהק של אחד העם, ידידו של ביאליק ושותפו בהוצאת הספרים "מוריה" ובניהול "החדר המתוקן". הוא הגיע ארצה כדי להקים כאן מרכז ספרותי ולממש את רעיון הציונות הרוחנית של אחד העם. שני ניסיונות שלו לערוך ולהוציא לאור כתבי עת לספרות – האחד "העומר", שכינס את מיטב הכותבים בעברית בארץ ומחוצה לה, השני "מולדת – ירחון לבני הנעורים", שביקש להקנות השכלה מדעית לצעירים ולשפר את טעמם בעזרת ספרות מובחרת – נחלו כישלון, והוא אף ספג ביקורת קשה על התמקדות יתרה בחיי הגלות.

תחושת הבדידות והתלישות של מי שאינו מצליח להיכנס אל המעגלים של התרבות העברית בארץ ישראל, של מי שמפעלו הספרותי מזוהה עם הגלות שהדור החדש ביקש לשכוח ולזנוח, נראית מרה עוד יותר אל מול האהבה שרחש ציבור הקוראים לבנו ואל מול תחושת השייכות הטבעית שהייתה למי שגדל בתל אביב, התחנך בגימנסיה הרצליה, למד בבצלאל של שץ, התגייס לגדודים העבריים והיה "אחד מהחבר'ה". בשנת 1932, שנה אחרי שנחום גוטמן החל לאייר ב"דבר לילדים" את האיורים שהפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות העברית הצעירה, מת ש. בן־ציון. גוטמן הרבה לצייר את אביו. את אמו רבקה לא צייר ולו פעם אחת.

 

נחום גוטמן, דיוקן ש. בן־ציון, שמן על בד, 64X80 ס"מ, 1930–1939

נחום גוטמן, דיוקן ש. בן־ציון, שמן על בד, 1930–1939

.

צל הפרדסים

כשמנסים למקם את גוף יצירתו על ציר הזמן מתברר שאין זה פשוט. גוטמן שכפל דימויים שיצר והעבירם ממקום למקום, ערבב מקומות וזמנים, גזר איורים ישנים והשתמש בהם ליצירת איורים חדשים. הוא העתיק חלקים מציוריו המוקדמים ושתלם בציוריו המאוחרים וצייר כעבור שנים את ציוריו מחדש מנקודות מבט מוגבהות. הוא ערך, שינה ותיקן את נוסח ספריו ממהדורה למהדורה, ולעיתים שינה גם את שמות הספרים. ועם זאת ובתוך כל אלה, במכלול יצירתו מתקיימים כללי אחדות המקום והזמן. המקום: יפו ותל־אביב, הזמן: שלהי השלטון התורכי עד הקמת המדינה.

תצלום אוויר של טייסת 304 הבווארית של חיל האוויר הגרמני משנת 1918 מציג בפנינו את תמונת המרחב היפואי–תל־אביבי ערב הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל. ניתן לראות בו את הקו החותך, המפריד בין השטחים הכהים של הפרדסים והגנים של יפו ממזרח ובין האזור הבהיר שאליו התפשטה העיר תל־אביב ממערב. הקווים החוצים את התצלום במרכזו הם דרך יפו ומסילת הרכבת מיפו לירושלים.

 

 

air_37

תצלום אוויר של טייסת 304 של חיל האוויר הבווארי מיום 12 בדצמבר 1918. באדיבות מרכז מיפוי ישראל

 

תל־אביב של גוטמן היא תרכובת מכוונת של בדיון ספרותי ומציאות היסטורית. ביצירותיו השונות נשנים אותם סיפורים, איורים וציורים, ונוצר כך מעין מרחב של חלום החוזר על עצמו ומצטט את עצמו פעם כך ופעם אחרת. ואנחנו, נפשנו ספוגה בדימויים הגוטמניים על אודות תל־אביב אגדתית שהתקיימה כאן פעם, על גבעות החול ומעבר להן, ואנו מתגעגעים אליה וחולמים כי אולי תשוב.

לציורי תל־אביב – או בשמה הראשון והזמני: אחוזת בית – מצטרפים ציורי יפו וסביבותיה, שנתפסו כמין פנטזיה אוריינטליסטית רחוקה. דרך אחת, דרך יפו, מצמידה ומפלחת את המרחב הגוטמני לשניים: יפו ממזרח ותל־אביב ממערב.

 

נחום גוטמן, כביש יפו–תל־אביב, דיו, גואש ונייר על נייר, 1959

נחום גוטמן, כביש יפו–תל־אביב, דיו, גואש ונייר על נייר, 1959

 

זיכרונות ההגעה לחוף יפו, הילדות בנווה צדק, אובדן האם בעת השלמת בנייתו של בית המשפחה והמעבר אליו בלעדיה – כל אלה התפרצו ביצירתו של גוטמן הבוגר, יצרו תבנית מפוצלת ונקשרו ביצירתו עם המקומות שבהם התרחשו. זיכרונותיו של גוטמן תחומים למקום ולזמן וקשורים בשוטטות הטבעית של ילד ושל נער מתבגר בסביבת מגוריו ובהיכרות האינטימית שיש לו עימה.

את הסיפורים ואת הציורים והאיורים על תל־אביב ויפו החל גוטמן לצייר ולכתוב רק בשנות השלושים לחייו, ועל פי הזמנה: ל"דבר לילדים", לעיריית תל אביב, לעיתון "דבר". עם השנים התקבעו ציורי ואיורי תל־אביב שלו כתיאור מהימן של העיר המובא מפי בן המקום והזמן. את בתי יפו ופרדסיה צייר גוטמן בצבעוניות עזה, דחוסה, חושנית ורוויה, כגן עדן להשתוקק אליו. זה המרחב וזו התפאורה של התקופה שבה הייתה אמו בחיים והמשפחה הייתה מאוחדת. את תל־אביב הצעירה שקמה בקווי שתי וערב על החולות הוא רשם כשרטוט בדיו ובעיפרון על גבי ניירות צהבהבים. במהלך כל שנות יצירתו שאף גוטמן לאחות את הפיצול החווייתי, הרגשי, הביוגרפי והגאוגרפי שנשא עימו, את נאמנותו לזיכרונות ילדותו מכאן ומכאן. הוא יצר מפות פנורמיות ממעוף הציפור, המאחדות את יפו ואת תל־אביב לכדי מרחב רציף שמתעלם מן המציאות הפוליטית בשטח, הממקמות את שתי הערים זו כלפי זו באופן מוטעה במכוון, בהתעלמות משושנת הרוחות.

 

ללכת אחר הסיפור

הסוציולוג והפילוסוף הצרפתי מוריס הלבוואקס (1877–1945) הבחין בין זיכרון אוטוביוגרפי לזיכרון היסטורי: הזיכרון האוטוביוגרפי קשור לחוויות היחיד והוא שמור בזיכרונו של הפרט, ואילו הזיכרון ההיסטורי מתהווה באמצעות שימור, הנחלה והפצה של זיכרונות דרך מוסדות חברתיים.

בגוטמן התגלמו באופן נדיר שתי הקטגוריות גם יחד. במשך יותר משלושים שנה היה המאייר של "דבר לילדים", שבועון הילדים של עיתון "דבר", עיתון ההסתדרות ומפא"י, ובהן עמד לרשותו מנגנון הנחלה והפצה רב כוח, שבאמצעותו התיך את זיכרונותיו האישיים מילדותו בתל־אביב וביפו ואת בקיאותו ההיסטורית למיתולוגיה מקומית שעליה גדלו והתחנכו דורות של ילדים ומבוגרים ארץ־ישראלים. גוטמן שימש סוכן של רגש ושל זיכרון לאומי. הוא גייס את חוויותיו הביוגרפיות, את נגישותו למקורות היסטוריים, את ייחוסו כבן למשפחת מייסדים ואת קשריו האישיים עם האליטות התרבותיות והפוליטיות של התקופה, כדי לשקע ולהטמיע את סיפוריו וציוריו בזיכרונו של הקורא והצופה היחיד ובַזיכָּרון הישראלי הקבוצתי.

אחד המקורות ההיסטוריים שהשפיעו עליו היה ספר תל־אביב (הוצאת ועדת ספר תל־אביב, תרצ"ו), אוצר בלום של מידע ושל עדויות מקוריות על תולדות תל אביב שהזמינה עיריית תל אביב מאביו, ש. בן־ציון, לקראת חגיגות חצי היובל של העיר. עם פטירתו של ש. בן־ציון השלים את מלאכת העריכה הסופר, העורך והמתרגם אלתר דרויאנוב, והספר ראה אור בשנת 1936. גוטמן אייר לספר אחד־עשר איורים. בסיפוריו על הרפתקאותיו והרפתקאות חבריו בתל אביב וסביבותיה בתקופת התורכים והבריטים הופך גוטמן את הכרוניקה ההיסטורית למעשה אמנות. כך מתואר גירוש תל־אביב בידי התורכים בפסח 1918 בספר תל־אביב:

תל אביב שממה. כל הבתים סגורים. בכל הרחובות דממת מוות. דומה, כאילו מגפה עברה כסער במקום הזה וטאטאה במטאטא השמד כל נפש חיה. רק אי שם דופקים עדיין בתוך בתים סגורים לבבות חיים של צעירים מעטים, אשר התנדבו לשמור על תל־אביב. הדבר נעשה קצתו בסוד וקצתו בגלוי. הרשות מתנגדת עדיין לשמירה עברית מפורשת.

.

וכך מתאר גוטמן את אותו אירוע:

אלה היו ימים נהדרים. כל היום לא היה צורך לעשות שום דבר, בכיסים צלצלו אצלנו המפתחות של כל הבתים בתל־אביב. כל הבתים עמדו סגורים על תריסיהם, ואנחנו הסתובבנו בין הרחובות. כל בית שידענו שיש בו ספרים טובים – היינו נכנסים לתוכו, לוקחים את הספרים שרצינו, והיינו עורמים ערימות־ערימות של ספרים באמצע רחוב הרצל – מול הגימנסיה "הרצליה", ושוכבים במעגל וקוראים ספרים.

(נחום גוטמן ואהוד בן־עזר, בין חולות וכחול שמיים, הוצאת יבנה, 1980)

 

בספרו שתי אבנים שהן אחת (מערכות, 1968), שהוא סיפור הרפתקאות מימי מלחמת השחרור, מספר בן דמותו של גוטמן לחיילים על אודות האמת והבדיה שמאחורי מעשה הכתיבה, והדברים יפים גם למעשה הציור: "לסיפור יש חוקים שונים מאשר למציאות, ולכל סיפור חוקים משלו. המספר רוצה שהסיפור יהיה טוב – הוא צריך ללכת אחר הסיפור".

 

מוניקה לביא היא אוצרת ומנהלת מוזיאון נחום גוטמן לאמנות.
כל עבודותיו של נחום גוטמן המלוות את מדורי הגיליון – באדיבות מוזיאון נחום גוטמן לאמנות, תל אביב-יפו.

 

» תערוכה אורחת בגיליון קודם של המוסך: מאוצרות המשכן לאמנות עין חרוד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

37

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל,
דורית שילה.
אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יפעת שחם ▪ התמחות: נגה שיאון.
מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון,
דורית שילה, נטלי תורג'מן.
גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו