ספר הסתיו | "יומן צבים" מאת ראסל הובן, בתרגום רנה ורבין

המלצת מערכת המוסך לסתיו

פרט מתוך עטיפת הספר. עיצוב: ניר דרום

.

בכל עונה אנו מפנות את הזרקור אל ספר אחד, מקור או תרגום, שאנחנו מזמינות אתכם בחום להכיר. והפעם – ספר הסתיו של המוסך: יומן צבים, ספרו של ראסל הובן משנת 1975, שראה לאחרונה אור בעברית, בתרגומה של רנה ורבין, בהוצאת 'ערבי נחל'.

 

מעוף תת־ימי

.

יומן צבים הוא ספר שמפתה לחזור אליו, כמו אל ספר שירה. לפתוח בעמוד אקראי, 79 נאמר. לקראת אמצע הספר, כשהסיפור הולך וצובר מתח, המספר מפליג, תרתי משמע, כך:

"שאמאנים במצב של אקסטזה מסוגלים לעוף, לנדוד למרחקים או לפחות לחשוב שזה מה שקורה להם. או לפחות זה מה שהם אומרים. כשהייתי בערך בן שתים־עשרה או שלוש־עשרה שכבתי לילה אחד במיטה, לא ישן ולא ער, ובבת אחת פתאום הבטתי בעצמי מהתקרה. זה לא היה חלום, אני לא יודע מה זה היה. אני לא מבין שום דבר באקסטזה. זה קרה עוד פעם באותה שנה. עמדתי ליד החלון והסתכלתי על עצמי שוכב במיטה. פעמיים בחיים הייתי מחוץ לעצמי ככה. אני לא חושב שיצא לי כבר להיות בתוך עצמי. בתוך עצמי כמו אסיר – כן. אבל לא בתוך העצמי שלי ממש.

אוקיינוס. כשאני חושב את המילה הזאת אני רוצה לשקוע בתוכה ובו בזמן להכיל את הכל. מעמקים ירוקים עצומים של אוקיינוס. ערוץ של תנועה והוויה. וכמובן הכרישים. אי אפשר להשוות הליכה על הקרקע למעוף התת־ימי הזה, מים ירוקים שנוגעים בכל חלק."

עלילתו של יומן צבים – וגם עלילות המשנה בו – דינאמיות ודרמטיות ועתירות פעולה, ועם זה הוא פיוטי ומהורהר. המבנה שלו מהודק, ובד בבד הוא מתנהל על פי איזה קצב אישי, כמעט אידיוסינקרטי, כקשוב למוזיקה פנימית.

לא מדובר במה שהגדיר סארטר כ"אנטי-רומן", או באקספרימנט פוסט־מודרני. יומן צבים הוא רומן לכל דבר, עם עלילה סדורה אריסטוטלית (התחלה, אמצע וסוף) ודמויות עגולות ומורכבות שמתפתחות לאורכו. אלא שלעיתים גם הוא כמו חורג מעצמו, או ממה שאנחנו הקוראים מורגלים לחוות כ"ספר עצמו", ומתעופף למעמקים תת־ימיים או מרחף להשקיף על עצמו מאיזו תקרה.

פרקי הרומן, שעלילתו מתרחשת בלונדון בשנות השבעים, מסופרים לסירוגין מפי שתי הדמויות הראשיות: ויליאם ג', מוכר בחנות ספרים ובעל כמה וכמה מאפיינים ביוגרפיים של ראסל הובן, וניארה ה', סופרת ילדים מצליחה עם מחסום כתיבה. שניהם בודדים, תקועים, ונמשכים לטבע, ושניהם, לפני שיכירו זה את זה, מפתחים אובססיה משותפת: לחלץ את צבי־הים הגדולים מהאקווריום בגן החיות של לונדון ולהחזיר אותם אל האוקיינוס. פעולת השחרור, הצבים הכלואים הכמהים לחופש, הפְּנים הרך תחת השיריון הקשיח – כל אלה סמליים כמובן, אבל הן המספר והן הדמויות ערים לסימבוליות המתבקשת (פה ושם אפילו אירוניים כלפיה), והרומן מרחיק הרבה מעבר לה.

יומן צבים יצא ב-1975, עובד לסרט קולנוע ב-1985, פורסם מחדש ב-2013 וזכה להצלחה שגובלת בספר פולחן. לרוב קוראיו בעברית – בתרגומה היפה של רנה ורבין, מייסדת הוצאת "ערבי נחל", הוצאה עצמאית של אישה אחת – זהו מפגש ראשון עם ראסל הובן (1925–2011). לפניו ואחריו כתב הובן עשרות ספרי פרוזה ושירה לילדים ולמבוגרים, האחרונים רובם ספרי פנטזיה, מד"ב וריאליזם פנטסטי (למעשה יומן צבים הוא אחד משני הרומנים הריאליסטים היחידים של הובן – השני נקרא קעקוע העטלף). ב-1998 הקימו מעריצים של הובן אתר אינטרנט המוקדש לו, המקיים פעילויות רבות מחוץ לווירטואליה, ביניהן ועידות בינלאומיות שעוסקות ביצירתו, ופיזור ציטטות מספריו במקומות ציבוריים ברחבי העולם מדי שנה ביום הולדתו (עוד על כך בגיליון הבא של המוסך).

הביקורות הספורות שהוקדשו לספר בישראל התפעמו: "יצירה מרחיבת לב, חכמה, מעוררת אי נוחות וגם מצחיקה" (הארץ); "קריאה קלילה ומענגת … ספר מצחיק … יופי רב, הבנת אדם ואהבה לעולם" (ידיעות אחרונות), אבל הספר לא עורר את ההדים שהוא ראוי להם ולא מיצה את פוטנציאל הקוראים שלו.

בשל העונג שהסב לנו, בשל עונג הכתיבה שניכר כי הסב לסופר, ובתקווה שעוד קוראות וקוראים רבים ירוו ממנו עונג, בחרנו ביומן צבים לספר הסתיו של המוסך.

[כתבה: טל ניצן]

.

מתוך הספר:

.

1. ויליאם ג'

.

אני לא רוצה ללכת יותר לגן החיות.

לפני כמה לילות חלמתי על תמנון. הוא היה ירוק כהה, כמעט שחור, זרועות כהות מתפתלות במים חומים. לא בטוח שאני יודע מה הצבע האמיתי של תמנונים. מצאתי תמונות צבעוניות בשני ספרים בחנות. תמנון אחד היה חום ולבן, השני היה אפור, ורדרד, חום. נראה שהם משנים צבע. מפחיד להסתכל להם בעיניים. לא הייתי רוצה שתמנון ינעץ בי מבט, גם אם הוא קטן ולא מזיק. עיניים כאלה נועצות בי מבטים – זה יהיה יותר מדי בשבילי, לא יישאר ממני כלום. היתה שם תמונה בשחור־לבן של תמנונים שנתלו לייבוש על עמוד בתאסוֹס, בים האגאי, שחורים על רקע השמיים, שקיות שחורות שמוטות, זרועות שחורות מדולדלות, מתייבשות, על רקע האור הבוהק מעל הים. הם שייכים לסוג הנאוטילוס הקונכייתי, שתמיד דמיינתי לי שהוא רק קונכייה, בלי כלום בפנים. אבל שם בספר היא היתה מלאה זרועות ושחתה במרץ.

בגלל זה רציתי לראות תמנון. בשישי אני עובד בחנות רק חצי יום. הלכתי לגן החיות. היה יום אפור, קצת גשום. נכנסתי מהשער הצפוני, ליד הינשופים. אוח פה ואוח שם, כל אחד מהם ישב על המוט שלו בנוצות רטובות ועיניים תזזיתיות. חציתי את הגשר ועברתי ליד מתחם הציפורים שהתנשא אל על, סבך רשתות פלדה אדיר ממדים, מחודד, זוויתי, מלא צווחות משונות ונפנופים אפלים. ילדים קטנים צרחניים אכלו כל מיני דברים. אדים עלו בגשם משלושה לוחות מרובעים שקועים בריצוף שבקצה הגשר. שתי ילדות וילד אחד טבלו בתוכם רגליים יחפות. המנהרה בקצה השני של הגשר הדהדה מילדים. על קירות המנהרה היו העתקים של ציורי מערות. הם לא היו שייכים לשם, נראו מזויפים, מצוירים בגסות. היו צריכות להיות שם סתם כתובות, על כדורגל, "ספרס", "ארסנל".

חשוך מאד באקווריום. חלונות ירוקים, דברים שוחים. אנשים שחורים על רקע החלונות ממלמלים, מסבירים לילדים, מרימים אותם, מורידים אותם, מזרזים אותם, קוראים להם לחזור. צעדי ריצה של ילדים מהדהדים בחשיכה. מאד עלוב האקווריום, קטן מאד. יותר מדי חלונות קטנים ירוקים בחושך. סרטנים, לובסטרים, שתי תריסניות קוצניות, כריש נמר קטן ומסכן שנראה כמו פקיד בשירות הציבורי. דגים טרופיים, צלופחים, קרפדים, צפרדעים וטריטונים. לא היה תמנון.

צבי־ים. הגדולים בטח שוקלים מאה, מאה ארבעים קילו. מסתובבים, מתנדנדים, טסים במים זהובים־ירוקים עכורים במכל מטונף וקטן, לא יותר גדול מהחדר שלי. דואים, צוללים ומתפתלים בעזרת סנפירים דמויי כנפיים בתיבת זכוכית של אוקיינוס יד שנייה. העיניים שלהם לא אמרו כלום, אי אפשר לומר אלפי קילומטרים של אוקיינוס.

חשבתי: כשהייתי ילד אהבתי ללכת לגן החיות. הגשם פסק. הלכתי לביתן הזוחלים. לא. לא רציתי לראות את הנחשים על החול החם מתחת למנורה בוהקת מאחורי זכוכית. עזבתי את ביתן הזוחלים, הלכתי לכיוון הקופים. הגורילה שכב על הבטן בתא שלו, הסנטר שלו שעון על זרועות משולבות. לא. לא הצלחתי לחשוב מה יותר גרוע: אם הוא יכול לזכור או אם הוא לא יכול.

יצאתי מגן החיות אל התחנה של אוטובוס 74 ליד השער הצפוני. היתה שם אישה צעירה עם ילד וילדה. הילד היה בן שמונה או תשע אולי. היתה לו גורילה שחורה קטנה מגומי קשורה בחוט גמיש והוא הרקיד את הגורילה השחורה הקטנה והקפיץ אותה בשלולית קטנה, פלאק פלאק פלאק, בלי להשפריץ. זה היה סתם אזור קצת רטוב על המדרכה.

"תפסיק עם זה," אמא שלו אמרה לו. "אמרתי לך להפסיק."

.

2. ניאֵרה ה'

.

נורא רציתי ארמון חרסינה לאקווריום אבל לא היה להם בחנות, אז הסתפקתי בספינה טרופה מהודרת מפלסטיק. סנאג אנד שארפ מצפים שאשלח להם סיפור חדש לסדרת גיליאן הנברנית, אבל די, אין לי יותר שום פיקניקים ושום מסיבות יום הולדת של שום חיות פרוותיות חמודות. נמאס לי מיצורים ביישניים, מתרפקים. גיבור הספר הבא שלי יהיה טורף. שלחתי צ'ק בסך שלושים ואחד פני לג'רארד אנד הייג במחוז סרי, עבור חיפושית מים גדולה, Dytiscus marginalis. היא אמורה להגיע עד מחר. ביקשתי שישלחו זכר.

בדרך הביתה, דוחפת את האקווריום ושאר הציוד בעגלת ילדים, עצרתי מול חנות הרדיו והטלוויזיה כי בכל המסכים בחלון הופיע שַׁלְצֶדֶף. זה בטח היה סרט טבע של ה-BBC. הרגשתי כמו בפגישה עם מישהו מהילדות שנהיה מפורסם. הייתי רואה לפעמים שלצדפים על מרבצי הצדפות ליד גשר בריידון בזמן השפל. הם לא דומים בכלל לשחפים או לשחפיות, בשחור־לבן שלהם יש משהו מיוחד, הם קצת יותר מאשר ציפורים. הם תמיד הולכים בראש מורכן, נראים כאילו הידיים שלהם שלובות מאחורי הגב, כמו פילוסופים אירופאים קטנים שלבושים להפלגה ביאכטה. אבל הם הולכים בקצב פחות מדוד ונינוח משל הפילוסופים, כי השלצדפים טרודים בשליית צדפות למחייתם. בילדותי בשפך בריידון הימים היו רחבים ושקטים, היה מספיק זמן לחשוב על הכל בלי למהר, היה אפשר להתבונן בכל דבר ולבחון את הכל לעומק וביסודיות.

השלצדף נעלם ממסכי הטלוויזיה ובמקומו הופיעה תמונה של חוף בוצי וים. לשלצדף יש צבעים אלגנטיים ביותר: לבן שמנתי, שחור קטיפתי, מקור כתום ועיגולים כתומים סביב העיניים, רגליים ורודות. על המסכים, בשחור־לבן, הוא נראה אקזיסטנציאלי יותר, ציפור ממעמד הפועלים, בודד בעולם. הנה אני, חשבתי, בת ארבעים ושלוש, מחכה למשלוח של חיפושית מים. כל החברות הנשואות שלי לובשות שמלות של לורה אשלי ויש להן בבית המון תמונות אווירה מהחופשות שלהן בחופי אירופה, יחפות, עם הילדים העירומים שלהן. אני גרה לבד, לובשת כל מיני סמרטוטים, אבל הצלחתי להימנע מצמחונות ואין לי חתולים.

עברתי בקטע הרחוב שנמצא עכשיו בשיפוצים ושלושת הפועלים בבור אמרו לי בוקר טוב בפעם הראשונה. לפני כן הסתפקנו בניד ראש.

כשעמדתי להיכנס לדירה שלי, ובסטר דה וֶר, השחקן המובטל מהדירה ממול, יצא לחדר המדרגות. "תחביב מרתק," הוא אמר כשראה את האקווריום. "אני מגדל דגים כבר שנים. מוֹלי שחורים, את יודעת, לא משהו נוצץ, פשוט דגים שחורים קטנים ונחמדים. מה תשימי לך באקווריום?"

"חיפושית מים," אמרתי.

"חיפושית מים," הוא אמר. "חיית מחמד מרתקת. אם אי פעם תצטרכי חלזונות רק תגידי. יש לי כמויות. הם מנקים את המכל, את יודעת."

"תודה," אמרתי. "זה הכל חדש לי, אני צריכה לראות איך זה הולך."

הוא הלך לדרכו, מנופף במקל שלו. ככל הידוע לי לא היתה לו שום עבודה בחמש־שש השנים שהוא שכן שלי. הוא כל כך בכושר שקשה לדעת בן כמה הוא אבל לפי הברק בעיניים הייתי אומרת שהוא לפחות בן חמישים וחמש. רוב הקולות שאני שומעת דרך הקיר הם קולות של בחורים מהסוג שאוהב חנויות לממכר עתיקות אבל אני חושבת שהוא מתפרנס מנשים מבוגרות. אין לי שום סיבה לחשוב את זה חוץ מאיך שהוא נראה. העיניים שלו נראות כאילו הוא מִשכֵּן את המקוריות והחליף אותן במודבקות.

אחרי שסידרתי את האקווריום חיפשתי שלצדף בספר הרישומים של ביואיק, אבל לא מצאתי. ביואיק צייר חופמי, ביצנית אדומה, לימוזה מצויה, חופית קטנה, אבל שלצדף אין אצלו בספר. הוא היה יכול לצייר אותה מעולה, זו ציפור מהסוג שמתאים לו. ציורי הציפורים הכי מוצלחים שאי פעם ציירתי נמצאים באחד הספרים המוקדמים שלי, "חנוכת הבית של דיליה הסנונית". הסיפור היה מחורבן אבל הצלחתי לתפוס יפה את הסנונית, היא היתה בבירור טיפוס של לורה אשלי.

.

ראסל הובן, "יומן צבים". מאנגלית: רנה ורבין. ערבי נחל וידיעות ספרים, 2018.

 

ראסל הובן, "יומן צבים". מאנגלית: רנה ורבין. ערבי נחל וידיעות ספרים, 2018.

.

» ספר הקיץ של המוסך: "ממלכת האי-רצון" מאת איה קניוק

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

37

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו