.
אדית וורטון, זוכת פרס הפוליצר לספרות, הספיקה אמנם לפרסם עשרים ושניים רומנים ונובלות, אחד־עשר קובצי סיפורים קצרים וכן ספרי שירה וחיבורים אחרים, אך את הסיפור הזה היא מעולם לא השלימה ולא פרסמה. הוא התגלה בשנת 2015 על ידי חוקרת הספרות אליס קלי, ולרגל מאה שנה לתום מלחמת העולם הראשונה אנו מגישות אותו בתרגום לעברית.
.
דו־קרב / אדית וורטון
מאנגלית: נגה שיאון
.
חלפה שנה מתום המלחמה; ובשנה זו נכתבו כמה וכמה סיפורי חיים.
סיפורה של רוז דה לה וארֶד, למשל. האם הייתם מאמינים שדווקא לה יהיה סיפור חיים? הכסילה הזאת – גם לא בעוד מאה שנה! ובכל זאת היא דחסה סיפור כזה לתוך שנים־עשר חודשים. אותה יד ענקים שהפכה את שעון החול של העולם סחררה גם את גרגיר החול הזעיר שלה עם כל היתר…
ראיתי אותה כשבוע לפני המלחמה, בדיוק כשפריז הורידה באי־רצון את המסך על העונה האחרונה. אכלנו עם עוד כמה אידיוטים במסעדה עמוסת צמחייה ביער בולון. זה היה ממקומות המפלט המבודדים שיש להילחם בהם עבור שולחן, להילחם עבור מלצר, להילחם עבור האוכל, ואין טעם להילחם בהם על הארנק כשהחשבון מגיע. השאר היו החבורה הרגילה של קפוצי תחת ואטבי כביסה מקרקשים. אבל לרוז – ובכן, לרוז, באותו הערב יותר מאי פעם, היה המראה המרגיז, הבלתי נסלח, של מי שערכּהּ עולה על ערך הסובבים אותה והיא אינה יודעת זאת. רוז המסכנה: מעולם לא ריחמתי עליה יותר מברגע זה בשל הכישרון המקולל להיראות "מעניינת" בשעה שאני ידעתי והיא ידעה, וכל שוטה שנכח שם ידע, שהיא לא מעניינת כהוא זה! זכור לי שצפיתי בה לאחר הארוחה, מבעד לפרחים ולעשן הסיגריות, ותהיתי מה הטעם בעיניים שנראות כמו מעיינות בהרים, כשכל מה שהן אי פעם שיקפו היה השדרה החמישית והרוּ דֶה לָה פֶּה.
לא ברור לי למה היא הכעיסה אותי יותר מהרגיל באותו ערב, אלא אם זה היה משום שאחד הסועדים שאל במקרה איפה לה וארֶד – דבר שעל פי רוב אין לעשותו בנוכחות הרעיה. "איפה טום קשישא הערב?" התפרץ אידיוט צעיר שניסה להראות שהוא "בעניינים" ומכיר את כינויו של לה וארד (אני מוכנה להישבע שהוא מעולם לא כינה אותו כך). רוז חייכה בשלווה בתגובה לשאלה.
"טום? עם החברים שלו, אני מניחה. הוא ישמח כל כך לשמוע שהוא חסַר לך".
כן, שנאתי את החיוך הזה ואת ה"חברים שלו" הזה, ואת הגיחוך הגס של שותפוּת לדבר עבירה שעבר סביב השולחן… ודאי תתהו מה עשיתי שם אם ככה הרגשתי, כזאת צדקנות וכזה בוז. ובכן – הייתי שם גם בגלל רוז, שהזמינה אותי (שכחתי מי יזם את הארוחה: בחבורה ההיא רק לעיתים רחוקות מי שהזמין הוא גם מי ששילם), וגם משום – טוב, האם אתם עצמכם סועדים אך ורק במחיצת אנשים שאתם מעריכים? ניסיתי את זה פעם, עונה אחת, מטעמי מצפון; אבל המרק תמיד היה קר ובדרך כלל הוגש מאפה בצק עלים מתוק, אז אחרי תקופת ניסיון הוגנת ויתרתי. אעז לומר שכך גם אתם.
בכל אופן, שנאתי את רוז כשהיא חייכה כך כשהוזכר שמו של לה וארד. הנישואים היו טעות – זה נכון. הכרתי אותה בתור רוז בֶּלנאפ מניו יורק ורומא וסנט מוריץ, וידעתי עליה יותר מכל אחד אחר. אבל הכרתי גם את לה וארד לפני נישואיו. בחור משונה הוא היה – נאה, עייף, מפוכח, נטול עֲמָדות וגדוש דעות קדומות. מה כבר יכולה נערה אמריקאית קטנה ופשוטה לעשות עם איש כזה? (זה היה אחד הטיעונים החביבים עליה לאחר מכן.) ובכן, אני המשכתי לאחוז בדעה שנערות אמריקאיות פשוטות אחרות היו יכולות לעשות די הרבה עם איש כזה. כי התברר שלדעותיו הקדומות של המרקיז דה לה וארד יש ערך רב בהרבה מלעמדות של אשתו. הדעות הקדומות שלו היו מבוססות על עובדות עתיקות יומין, טבעיות, שדורות רבים נלחמו למענן ודורות רבים אף יותר חיו לפיהן. והעמדות שלה? אלוהים! היא ליקטה אותן בכל מקום – אצל התופרת, המניקוריסטית, מגדת העתידות, בעיתוני יום ראשון ובסיפורי המגזין "אול סטורי" (היא אף פעם לא הצליחה לגמור ספר), בטרקלינים של בתי תה ובתי מלון ועל סיפונן של ספינות קיטור. לאחר שעברו במסננת הגאווה שלה הן הפכו לבליל של הנמקות מגוונות לטענה שרוז בלנאפ זכאית למקום הראשון בכל דבר, וכל אדם אחר שניסה לטעון טענה כזאת על עצמו או שלַל באיזה אופן את זכותה הבלעדית לחירות בלי גבולות ולחוסר אחריות מוחלט, עשה זאת בכוונת זדון ופשוט כי הוא "מלא שנאה".
אתם אולי תשאלו למה לי להתעקש על עניין כזה רגיל ולא מעניין ואיך אפשר בכלל להעלות על הדעת שעם הנתונים האלה ייתכנו למישהו נישואים מאושרים. בתשובה אוכל לומר רק שרוז הייתה כל זה, אבל לא רק זה. וכך היה גם עם לה וארד. הוא היה מהמר, בטלן, אחד שאוכל בחוץ, נטול שאיפות וחסר אשליות. הוא היה כל זה, אבל הוא היה יותר מזה. וכשפגשתי את השניים, כשנה לאחר נישואיהם, תחושתי הראשונה הייתה שזהו כישלון, ותחושתי השנייה הייתה שהכישלון היה יכול להימנע אלמלא היו שניהם, בטיפשותם, נותרים עיוורים לאיזו איכות סמויה בעצמם וזה בזה.
אני מודה שבאשר לרוז, התאוריה לא החזיקה מעמד. בחלוף הזמן החלטתי בעוגמה שעיניה הוליכו אותי שולל, והיא לא מסוגלת להתעניין אלא ברעש ובשעשועים יקרים; כדימוי, וגם באופן מילולי – היא הייתה צריכה תזמורת שלמה שתנגן כשהיא אוכלת. ונדמה שהיא מצאה עונג מעוות בהימנעותה מלנסות להבין מה ראיתי אני בבעלה.
"לדעתך הוא נורא חכם, ודעתך נחשבת. אבל מה לגבי החברים שלו? נכון, הם גם החברים שלי, אפשר לומר. אבל מתי טענתי אני שאני חכמה?"
"זאת הבעיה," נהגתי להטיח בה בעצבנות, "בשם אלוהים, תעמידי פנים. עם הזמן זה אולי ייהפך להרגל ואז ייפקחו לך העיניים להרבה דברים שעכשיו את לא רואה".
היא פקחה אותן לרווחה כדי לקבוע בי את מבטה וענתה בכובד ראש: "להבדיל ממך, כנראה, אני לא עיוורת לאורח החיים של טום. בכל הכנות – אני יודעת די והותר!"
"את לא יודעת את הדברים הנכונים, הדברים החשובים. לא אורח החיים שלו חשוב, אלא החיים שהיו אמורים להיות לו."
"כלומר עם אישה אחרת? אבל מה לגבי החיים שהיו אמורים להיות לי עם גבר אחר? וזו אשמתי שהדת שלו מונעת מאיתנו להתגרש?"
"ואם כך זה בסדר גמור מבחינתך – מכיוון שאת טוענת שהוא אומלל בדיוק כמוך – שדת שהוא לא מקיים את מנהגיה בכל זאת נראית לו חשובה מספיק בשביל להקריב למענה את אושרו?"
"מה אני יודעת – דרכי האבות וכל העסק הזה! אבל מה לגבי האושר שלי?" היא השיבה בצליפה, ואני הסטתי את השיחה לבלט רוסי…
אחרי ארוחת הערב האחרונה ערב המלחמה לא ראיתי אותה חודשיים או שלושה, עד שיום אחד נפגשנו ברחוב בפריז. המחשבה הראשונה שלי הייתה שהיא מעולם לא נראתה יפה יותר, והשנייה הייתה שבלב הקדרות העולמית – היא זורחת.
כן, היא אמרה, היא נסעה מכאן, הייתה בית חולים בבריטאני (כולם היו בבתי חולים בחודשים הראשונים), אבל הרופא שלה אסר עליה להישאר – העבודה הייתה מתישה מדי – והיא נאלצה לשוב לפריז, והצטרפה לקבוצת חברות שביקרו את הפצועים: “Les Consolartrices” הן נקראו, "המנחמות". זה היה מעניין ונוגע ללב עד מאוד: היא ישבה עם הבחורים המסכנים, הביאה להם פירות ופרחים וקראה להם בקול רם. (ליבי איתם: שמעתי אותה קוראת בקול רם.) היא עשתה זאת מדי יום ביומו, באופן קבוע, היא הדגישה, כאילו חשדה בי בספקנות, ואמרה שעליי לבוא יום אחד ולראות אותה בשמלה. היא עיצבה משהו שדמה לתלבושת הצלב האדום, אבל בצבע אפור־פנינה ובגזרה מחמיאה יותר: היא סברה שעל אדם להיראות במיטבו בשעה שהוא בשליחות של חסד. אבל הרשויות הטיפשיות לא מרשות לה ללבוש את הבגד הזה ברחוב.
"וטום?"
"אה, טום – לא ידעת? הלך."
"הלך – לאן?"
היא האדימה לנוכח טיפשותי. "ובכן – לחזית."
"לחזית – ?" כנראה פערתי לעומתה את פי, שכן היא השיבה: "כמובן. לא ידעת שהוא מזדהה עם הקונטרה-רפורמציה? הוא עזב לפני שבוע…" ההקלה הברורה בקולה! עכשיו ידעתי למה היא נראתה יפה כל כך. באותו הרגע הרגשתי כאילו היא חרק ארסי שיש למעוך תחת עקב הנעל. חופש מטום! זו הייתה המשמעות היחידה של המלחמה עבורה…
המשכנו להחליף מבטים בלי לומר מילה. אני ידעתי על מה היא חושבת, והיא ידעה מה מחשבותיי. טום – טום בחזית! וכאילו חששה משאלתי הבאה, פתחה ואמרה: "ודאי ידוע לך שמצבו השתפר לאחרונה – השתפר מאוד. הוא הזיז הרים וגבעות כדי שישלחו אותו: הוא רצה בזה. והרופא חושב שזה עשוי לרפא אותו."
היא ליהגה כך כאילו כדי להיפטר מהנושא, וראיתי שהיא רוצה להיפטר גם ממני. אין ספק שהיא מיהרה לבית החולים כדי לעטות על גופה את שמלתה המחמיאה ולהמטיר על הפצועים את ניחומיה. היא הושיטה יד ונפרדנו.
יום או יומיים לאחר מכן פגשתי ידיד ותיק של לה וארד: אחד מהאנשים היחידים שבאוזניהם יכולתי לפרוק את מחשבותיי עליו. שאלתי כיצד ייתכן שאדם במצבו של לה וארד נשלח לחזית, והידיד משך בכתפיו. "צריך להבין שבסופו של דבר השאלה היא לא עד כמה אדם כשיר בגופו, אלא עד כמה הוא נחוש בדעתו. מי שבאמת רוצה בזה, בסוף תמיד משיג את מבוקשו. וטום רצה בזה בכל מאודו."
כן, יכולתי לתאר לעצמי שהוא רצה בזה, משלל סיבות. אבל איך הוא יעמוד בזה? ומה אם חולשתו משכבר הימים תתפרץ?
"הסם? הממ… זה עשוי להיות סופו, כמובן. הסם מהתל באדם בלהטוטי גיהינום."
המשכתי בחרדה: "רוז מספרת שהרופא חשב שהחיים החדשים עשויים לרפא אותו מהרגלו."
"אה – כל דבר עדיף לו מחייו הקודמים, זה בטוח. טום לא היה צריך להתחתן עם אמריקנית – ובטח לא עם אחת מהיפות שלכם. הוא היה צריך שעמום, ואימון גופני קשה, ועשרה חודשים בשנה בכפר. הוא אהב מאוד את ביתו שבקנטָל ואת מטלותיו ועיסוקיו כבעל אדמה. לו רק הייתה נותנת לו את זה, במקום אורח החיים הרעיל שהוא ניהל בגללה. אבל כל בנות ארצך היפות הן כאלה: בתי מלון, קלפים, בגדים, טבק ציגאנס, הרו דה לה פה. אני בכל אופן אף פעם לא ראיתי אחרות…"
"רבים מבני ארצך נראים שמחים למדי לבלות בחברתן," הצעתי, והוא הגיב בהרהור.
"נראה שאנחנו מזיקים זה לזה בכל מיני דרכים," הוא אמר לבסוף.
.
***
.
אחרית דבר
מאת נגה שיאון
.
אדית וורטון (1862–1937), סופרת, משוררת ואדריכלית נוף, נולדה למשפחה עשירה בניו יורק והייתה בת החברה הגבוהה. בתור כזו, ציפו ממנה בעיקר להשיג נישואים נאותים. אולם וורטון פרצה את גבולות המגדר והחברה, ונחשבת כיום לאחת הסופרות הגדולות של המאה העשרים. בשנת 1921 הייתה לאישה הראשונה שזכתה בפרס פוליצר לספרות (על עידן התמימות). ספריה נקראים, נלמדים ומשפיעים עד היום בשל סגנונם והביקורת החברתית שבהם (ארבעה מספריה תורגמו לעברית: איתן פרום, קיץ, עידן התמימות ובית השמחה). חלק ניכר מביקורתה מופנה כלפי החברה הגבוהה. בשנת 1913 התגרשה וורטון והיגרה לפריז, ובה חיה במהלך מלחמת העולם הראשונה. היא בחרה להישאר בעיר ואף נסעה לחזית כדי לתעד אותה. על עבודה הפילנתרופית בסיוע לפליטים בעת המלחמה זכתה בעיטור מסדר הכבוד הצרפתי.
בשנת 2015 מצאה ד"ר אליס קלי בספריית ביינקי לספרים נדירים וכתבי יד באוניברסיטת ייל סיפור קצר פרי עטה של וורטון, בלתי גמור ובלתי ידוע עד אז. הסיפור נפרש על פני תשעה עמודים, שישה מהם מוקלדים במכונת כתיבה, ושלושה – כתב יד והקלדה יחד. עלילת הסיפור, שנכתב ככל הנראה ב-1918, מתרחשת לפני המלחמה ובמהלכה, והתקופה מתוארת בו דרך סיפורה של רוז בלנאפ, אמריקנית המתגוררת בפריז ונשואה לבן אצולה צרפתי. הסיפור נמסר לנו מנקודת המבט של מספר או מספרת ממוצא אמריקני, בלי ציון שם ומגדר.
כתמיד, קשה לקלוע לכוונת המחברת, אך קשה הדבר פי כמה כשבידינו רק טיוטה בלתי גמורה. עם זאת, ברי שהוא מתייחס למי שנשארו בבית במהלך המלחמה – רוב הנשים. חוקרת הספרות אליס קלי מזהה בסיפור ביקורת ארסית כנגד נשים שעניינן במלחמה היה שטחי ותועלתני בלבד. לפי קריאה זו וורטון מוכיחה בסיפור את הנשים שהרוויחו כלכלית, מקצועית ואף מינית מהיעדרם של הגברים שדיממו בחזית, ופרחו בתוך הדקדנס העולמי. פרשנות זו מתיישבת היטב, לדעת קלי, עם יצירות אחרות של וורטון כגון "הפליטים", וכן עם עיסוקיה הפילנתרופיים במלחמה.
קריאה אפשרית נוספת תזהה את המספרת המסתורית – אנקוט לשון נקבה, למען הנוחות – כקול בלתי מהימן דווקא, שלעגו הבוטה והמתנשא הוא הוא מושא הביקורת של וורטון. הצגת רוז כטיפשה ושטחית מתקיימת אך ורק בדברי המספרת עליה, בעוד דבריה של רוז עצמה נדמים שקולים והגיוניים. קריאה זו עשויה להצביע גם על התעלמותה המוחלטת של המספרת מאומללותה של רוז בנישואיה (עד כדי הסבת השיחה לבלט רוסי) ועניינה העקבי באושרו של בעלה בלבד. פרשנות זו תסיק שוורטון מגינה על נשים דוגמת רוז, וייתכן שאף מבקרת את גינויין כצביעות: המספרת, המציגה את עצמה ללא הרף כערכית, מוכיחה כבר בתחילת העלילה כי צדקנותה לא עומדת במבחן המציאות, כשהיא מודה בגלוי שתתפשר על חבריה לשולחן האוכל בטרם תתפשר על טיב המזון עצמו.
אמנם, דומה כי הסיפור עומד בצילם (העצום, יש להודות) של כתבי וורטון האחרים: הוא נדמה דל מבחינה ספרותית ולא רק כיוון שאינו גמור. חשיבותו נובעת מהתמות העולות ממנו ומהרבדים הרבים המסתתרים בו, ואפשרויות שונות לפרשו מעידות על דקויות שחומקות מהעין במבט ראשון. העמימות המגדרית של הקול המספר תורמת גם היא למורכבות, ומאפשרת שתי קריאות שונות מאוד זו מזו.
מלבד עניינו במלחמה הסיפור מתייחס גם לסוגיית המעמדות החברתיים, סוגיה שמהדהדת את שאר יצירותיה של וורטון; כמו כן הוא מתייחס, הן ישירות הן באנלוגיה לחיי נישואין, ליחסי צרפת וארצות הברית. עם זאת עיקר חשיבותו, מבחינתי, נובע מהפניית הזרקור של וורטון, ביקורתית או לא, אל מי שלרוב נשכחות: הנשים שנשארו מאחור, שחיי היום־יום שלהן המשיכו להתקדם מקיץ לסתיו, מחורף לאביב, ממלחמה לשלום, כפי שחיים נוהגים לעשות.
» כתב היד המקורי של הסיפור, באתר ספריית ייל.
» מאמרה של קלי בכתב העת Times Literary Supplement.
נגה שיאון היא סטודנטית ללימודים הומניסטיים, פילוסופיה והגות יהודית במרכז האקדמי שלם בירושלים. עושה כעת שנת התמחות במערכת "המוסך".