עץ נופל ביער – שירה | "חוצה את הנהר"

המוסך – מוסף לספרות • "כוחות גדולים, ארכיטיפיים, מבקשים להיפגש, אך נגזר עליהם שלא להיפגש לעולם". גיא פרל על 'חותמת חום' לנועה שקרג'י

Meandering Landscape with River, Piet Mondrian

.

מאת גיא פרל

.

אהבה

שְׁנֵי שׁוֹמְרֵי הַנָּהָר נִרְדָּמִים מִמֶּרְחַק עֲמָדוֹת,
בַּלַּיְלָה נִדְחָקִים בֵּין רֹאשָׁם לְבָנָה וְשַׁחַק שָׁחֹר
כְּשֶׁמֵּאִיר הַשַּׁחַר הֵם שָׁבִים לְהַעֲבִיר בֵּין גָּדוֹת
נְשָׁמוֹת מְהַגְּרוֹת שֶׁנִּפְרְמוּ מִמִּשְׁפָּחוֹת.
שְׁנֵי שׁוֹמְרֵי הַנָּהָר מְשִׁיטִים אִישׁ לְרֵעֵהוּ
מִכְתַּב אָדָם בְּבַקְבּוּק –
(הַיָּד הַנֶּעֱדֶרֶת מִתְגַּלָּה בַּמָּקוֹם הַמְּשֹׁעָר),
לֹא מַשְׁגִּיחִים לְאָחוֹר
(זוּלַת הוּא שְׂדֵה רְאִיָּה מוּטָב, תּוֹתָב)
הֵם צוֹעֲדִים אֶל הַמַּיִם לִגְרֹף מֶרְחָק אַךְ
לַשָּׁוְא, הַנָּהָר הֻכְתַּב.
הָעֲמָדוֹת תְּפוּסוֹת, לֹא נִתָּן לִבְחֹר
שׁוֹמְרֵי הַנָּהָר מְשִׁיטִים, לֹא יוּכְלוּ לַעֲבֹר

 

זהו השיר הפותח את חותמת חום, ספרה החדש של נועה שקרג'י. יונג התייחס אל החלום הראשון המובא אל האנליזה כאל "החלום האיניציאלי", החלום שבאמצעותו חונך הלא-מודע של החולם את המטפל ואת המטופל ומכניסם אל תוך התהליך הטיפולי, בהציגו בפני שניהם את הנושאים והתהליכים המרכזיים שבהם יעסוק. השיר 'אהבה' הוא דוגמה טובה לדבר, היות שהן בתכניו והן בסגנונו הוא חונך את הקורא ומכניסו אל תוך הספר היפה והמורכב שלפניו. כותרת השיר – אהבה, וגופו – גוף של בדידות גדולה. כוחות גדולים, ארכיטיפיים, מבקשים להיפגש, אך נגזר עליהם שלא להיפגש לעולם, משום שכוחות גדולים, ארכיטיפיים כמותם, חוצצים ביניהם. הניסיון ליצור מגע הוא נצחי, וכישלונו, והבדידות – נצחיים כמוהו. לא רק שומרי הנהר נתונים במתח הזה שבין משאלת המפגש לכישלונה; כל מרכיבי ההתרחשות עוסקים בה – הנשמות המהגרות שנפרדו ממשפחותיהן, היד הנעדרת שקיומה משוער, הזולת המוטב אך תותב – כולם רוצים לגעת ואינם נוגעים. גם בסגנונו מוביל השיר את הקורא אל הספר, היות שכמוהו הוא מלא יופי ומזמין אל תוכו אך אינו מתמסר ואינו ניתן לפענוח מלא; הוא טעון ברגש רב ובכאב רב, ובה בעת הוא מאפק ומרסן את מבעו כאשר הוא פורשׂ בפני הקורא תמונה מיתית על-אישית ועל-אנושית. הממד המיתי של השיר "אהבה" מכין את הקורא גם לתנועתה המהירה של שקרג'י, לאורך הספר כולו, בין האישי והבין-אישי לבין העל-אישי, הרוחני והקוסמי. אהבה תיתכן ברמה הבין-אישית, אך גם כנוכחות מלאה בעולם, כהיפוכה של הבדידות הקיומית. לדוגמה: "הַמְּסַנֶּנֶת הָאַדִּירָה סוֹגֶרֶת עָלֵינוּ / מְנַפָּה אַהֲבָה מֵעוֹלָמָהּ / אוֹחֲזִים יָדַיִם מוֹץ וְתֶבֶן / צוֹלְחִים דַּרְכָּהּ" (מתוך "המסננת", עמ' 13).

המתח הזה שבין משאלת הנוכחות והקרבה לבין הכוח הפועל כנגדה, והמגע המתמיד הן עם ביטוייו האישיים והן עם שורשיו הארכיטיפיים, נפרש לאורך הספר כולו: "דָּבָר לֹא יַעֲנֶה יוֹתֵר מֵאַהֲבָה / דָּבָר לֹא יְעַנֶּה אוֹתִי יוֹתֵר מֵאַהֲבָה / לֹא אַבָּא, לֹא אִמָּא, לֹא רוּחַ גְּבוֹהָה גְּבוֹהָה" (מתוך "השושלת", עמ' 8). בחלק מן השירים מדגישה שקרג'י את הכישלון הבלתי נמנע. כך לדוגמה נפתח השיר "ואם הייתי אוהבת אותך" (עמ' 30), העוסק בהגעה אל סף הקרבה מתוך הכרה עמוקה במגבלות ובכישלון המובְנים בה: "וְאִם הָיִיתִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ / כְּמוֹ שֶׁרָצִיתָ שֶׁאֹהַב אָז מָה / גַּם אָז לֹא הָיִיתִי מַסְפִּיקָה, / מַאֲמַצִּים עֲצִימִים לֹא הָיוּ מַשְׂבִּיעִים / אוֹתְךָ, לֹא הָיְתָה לִי מְנוּחָה / הָיִינוּ מְאוֹרוֹת מִתְמַעֲטִים / חַיֶּבֶת, כְּדֵי לָלֶכֶת הָיִיתִי צְרִיכָה / לְטַלְטֵל אֶת חַיֵּינוּ עַד נִפֹּל / מֵהֶם לְחוּד וְאֶהְיֶה חָפְשִׁיָּה". אותה הכרה מופיעה בשיר 'תפילת יחיד' (עמ' 46): "אֲנַחְנוּ הַחוֹגְגוֹת אֶת רַוָּקוּת הַנֶּפֶשׁ / הַמּוֹלְכוֹת בְּצִינוֹק הַלֵּב / בִּזְמַן שֶׁאֲהוּבֵנוּ מַמְתִּין לָנוּ / בְּמִסְדְּרוֹן הַצַּוָּאר". אולם שקרג'י אינה מתמסרת לתיאור טרגי של הבדידות ולכן אין בשירתה ולו שמץ של סנטימנטיליות. ההכרה המלאה בקושי ולעיתים אף בכישלון הבלתי נמנע שזורה אצלה כל העת בהמשך המאבק. זאת ועוד, אין לראות בשקרג'י "סיזיפוס מאושר" (כלשונו של אלבר קאמי) – היא חותרת אל המפגש המתמשך. דוגמה לכך ניתן לראות בשיר "יהודי נודד" (עמ' 28) – עיבוד מרתק לשיר Fresca Rosa Novella מאת גווידו קוואלקנטי. את הוורד הצעיר מן השיר המקורי ממירה שקרג'י בצמח נשכח וחסר חן ולפיכך ההתפעמות ממנו היא תוצר של התכוונות והתפתחות. שקרג'י כותבת עליו שיר אהבה נפלא הממוען, לתפיסתי, אל אותו אהוב פנימי נשכח הממתין לה במורד גרונה בשיר "תפילת יחיד". "היהודי הנודד" מסתיים בהצהרת הידיעה הגמורה שהנהר נחצה, ועוד ייחצה. על פי אפשרות זו, חציית הנהר כתהליך אינה בהכרח מפגש עם בן זוג, כי אם יצירת מגע רגשי מלא עם יופיו ונשגבותו של העולם:

 

בָּא זְמַנְּךָ
הַנַּח לַצִּפֳּרִים לָשִׁיר עַל כָּךְ
זֶה הַדָּבָר הָרָאוּי אַתָּה הָרָאוּי
אִישׁ עַתִּיק,
צָעִיר דַּיֶּךָ לְכָל מַסָּע
אֲנִי מַכְרִיזָה עַל נְדִירוּתְךָ בִּפְנֵי הַפְּרָחִים
נְתִיבִים סְגֻלִּים בְּעָלִים יְרֻקִּים
הִלָּתְךָ טוֹוָה חֻפָּה מֵעַל הַטֶּבַע
מֶלֶךְ הַדְּבָרִים הַקּוֹרִים כָּאן
חֲלֹק אֶת מַבָּטְךָ עִם אֲחֵרִים
וְאַל תִּסְטֶה רָחוֹק מִדַּי
כְּדֵי שֶׁנְּדִיבוּתְךָ הַחַד־פַּעֲמִית
לֹא תִּהְיֶה אַכְזָרִית אֵלַי כְּשֶׁתֵּלֵךְ
וְאִם אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁאַהֲבָתִי טָעוּת
אַל תַּהֲפֹךְ אוֹתִי לְשֻׁתָּפָה בָּאַשְׁמָה
אַהֲבָה מְנִיפָה אוֹתִי נֶגֶד הַזֶּרֶם
לְעָצְמָתָהּ אֵין כֹּחַ, אֵין מִדָּה

 

מעניין להתבונן בשיריה הארס-פואטיים של שקרג'י – משוררת שהיא גם חוקרת שירה – היות שעבורה השירה היא אחת הדרכים לחציית הנהר אל תחושת מגע בינה לבין העולם: "מַאֲמִינָה בְּמִלִּים אֲנִי עוֹשָׂה בָּהֶן אֶת שֶׁנִּתָּן: / מַטְבִּילָה בְּשֵׁם אֶת הַחַיִּים בְּלוּז הַשִּׁלְיָה, / שׁוּב מְשַׁיֶּכֶת אֶת שֶׁקִּבַּלְתִּי בְּמַתָּנָה, / מַמְלִיחָה אֶת הַתָּפֵל בְּמָה שֶׁהָיָה מֵעֵבֶר / לַהַשָּׂגָה. מְחַמֶּמֶת אוֹתָן תַּחַת צַוָּאר / בְּמָקוֹם שֶׁנִּקְרָא נֶפֶשׁ, עַד הֵיכָן שֶׁמַּגִּיעִים הַמַּיִם / וּמַנִּיחָה לָהֶן לְבַקֵּעַ אֶת לֹעִי, לִגְלשׁ / סְמִיכוֹת הַחוּצָה" (מתוך "באמונה", עמ' 20). אסיים את הרשימה בשיר התפילה על הכתיבה "ועוד בקשה" (עמ' 63), שבו פורשת שקרג'י את משאלת האיחוד, משאלת חציית הנהר המופיעה בשיר "אהבה", כביטוי לתהליך פנימי שלכתיבתה תפקיד מרכזי בו.

 

אַחֵד אוֹתִי
עִם זוֹ שֶׁכּוֹתֶבֶת
נַקֵּה אֶת לִבִּי
מֵאוֹתִיּוֹת וְשִׁירִים
וּכְמוֹ בְּחָלִיל
אֶכְתֹּב שִׁירָה חֲדָשָׁה,
בְּלִי זְרָמִים, בְּלִי הַשְׁפָּעָה.

עֲשֵׂה עוֹד, לְדֻגְמָה:
שֶׁאֹכַל דֵּי צָרְכִּי
וְכַמָּה שֶׁאֲנִי רוֹצָה
שֶׁיִּהְיוּ הַשְּׁנַיִם אֶחָד.

שֶׁאֶהְיֶה יַצִּיבָה כְּמוֹ שֻׁלְחָן
זֶה עָלָיו אֲנִי כּוֹתֶבֶת
רַגְלַיִם לְבָנוֹת עַל גַּלְגִּלִּיּוֹת.
בְּרָא כָּל יוֹם
דַּף חָדָשׁ
כְּמוֹ זֶה שֶׁלָּקַחְתִּי מֵהַמַּדְפֶּסֶת

תֵּן בְּרֹאשִׁי
אֶת הַפְּנִינָה הַכְּחֻלָּה
הָאֲמוּנָה עַל הַשֶּׁקֶט
כְּמוֹ זוֹ שֶׁבָּעֵט
אִתּוֹ אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת.

 

נועה שקרג'י, 'חותמת חום', הקיבוץ המאוחד, 2017.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו