וַתִּקרא | גיא פרל על שירו של טוני קרטיס, "Currach"

"שם, סמוך לַיד ובתוך המבט, נמצאת ה-Currach, נמצא האי, נמצאים האם, האב והסב. שם נמצא המסע המתמשך שבלב האודיסאה המרוכזת הזו."

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
29.11.2018
אמיר תומשוב, "באפילה מס. 3 ", מדיה מעורבת על קרטון, קולאז', גרפיט, דיו, מרקר, וצבע ספריי, 160X46, 2011

.

זו סירתי: קריאה צמודה בשיר של טוני קרטיס

מאת גיא פרל

.

Currach

מאנגלית: ליאור שטרנברג . זוֹ סִירָתִי. עָשִׂיתִי אוֹתָהּ בִּשְׁתֵּי יָדַי. נָטַלְתִּי מֶלַח מִן הָרוּחַ הַמָּרָה, שֵׂעָר מֵרַעְמַת הַסּוּס, חוּט מֵחֻלְצַת אִשָּׁה. שְׁלֹשָׁה סִפּוּרִים סִפֵּר לִי אָבִי. מַבָּטָהּ הַנּוֹטֶה אֶל הַצַּד שֶׁל אִמִּי כְּשֶׁהִיא סַקְרָנִית וּלְבַדָּהּ. תְּפִלּוֹתֶיהָ הַחֲרִישִׁיּוֹת. כַּמָּה מַסְמְרִים חֲלוּדִים מִדֶּלֶת הַמִּטְבָּח. שְׁלֹשָׁה מַרְאוֹת שֶׁל הָאִי: בָּעֲרָפֶל, בַּגֶּשֶׁם וּכְשֶׁהוּא מִתְנוֹדֵד בְּיָם שִׁכּוֹר. בְּלִי פְּרָחִים. בְּנֵי עַמִּי אֵינָם חוֹבְבֵי עָלִים, בָּעֵצִים הֵם רָאוּ סִירוֹת; עַתָּה הַסִּירוֹת אֵינָן וְהַגְּבָעוֹת חֲשׂוּפוֹת. בַּלֵּילוֹת זָרַעְתִּי קְלָלוֹת אֶל תּוֹךְ הַמְּשׁוֹטִים, מָשַׁחְתִּי אֶת הָעֵץ בְּשֶׁמֶן דָּגִים, כִּי יָדַעְתִּי מַהוּ הַמַּסָּע שֶׁמְּצַפֶּה לִי. סִפּוּרָם שֶׁל בְּנֵי עַמִּי כָּתוּב עַל הַמַּיִם. רֻבּוֹ כְּבָר נִשְׁטַף בַּזֶּרֶם. סָבִי הִכִּיר אֶת הַמַּעֲשֶׂה אַךְ לֹא הָיָה מוּכָן לְסַפְּרוֹ. רוּחַ הָרְפָאִים שֶׁלּוֹ יוֹשֶׁבֶת בַּיַּרְכָתַיִם וְאוֹמֶרֶת: הֶעָתִיד הוּא נָתִיב אֵיתָן, חֲתֹר בְּכֹחַ.  

מעולם לא שמעתי על סירת Currach (סירת דייגים פשוטה, אופיינית למערב אירלנד ולסקוטלנד), אין לי שורשים איריים, ובכל זאת, כבר בקריאה הראשונה עורר בי השיר הזה תחושת קרבה, ידיעה, היכרות והיזכרות. לכאורה, קרטיס ממקם את מסעו בהקשר תרבותי וגאוגרפי ספציפי באופן שמזמין להתייחס אליו כאל מסע שורשים אישי, אך תחושתי במהלך הקריאה הייתה שונה לגמרי – מסעו של קרטיס נחווה עבורי כעוסק במסעי הפנימי, באופן שאינו תלוי בביוגרפיה שלו או אפילו שלי. זהו שיר מסע במובנו הארכיטיפי, ממש כשם שניתן לראות שהאודיסאה אינה עוסקת רק במסעו של אודיסאוס, כי אם גם במסע התפתחות הנפש.

לדעתי, המעבר מן האישי אל האוניברסלי והארכיטיפי ומשם אל קריאה אישית, רגשית וטעונה של הקורא, הוא אחד הפוטנציאלים המרכזיים הגלומים בשפת השירה ומסימני ההיכר המובהקים של שירה גדולה. ריינר מריה רילקה התייחס אל איכות זו של השפה הפואטית כאל פנייה אל המתקיים "סָמוּךְ לַיָּד וּבְתוֹךְ הַמַּבָּט" (האלגיה התשיעית, מתוך אלגיות דואינו, בתרגום ש' זנדבק, הקיבוץ המאוחד, 1999). סמוך לַיד – לא בטווח מודעותנו אך גם לא רחוק מדי, מרחב שאליו מושטת שפת השירה כיד ארוכה, ומאפשרת לגעת; ובתוך המבט – לא מולו, לא כאובייקט שאנו מתבוננים בו, כי אם בתוכו ובתוכנו, כחוויה וידיעה. שם, סמוך לַיד ובתוך המבט, נמצאת ה-Currach, נמצא האי, נמצאים האם, האב והסב. שם נמצא המסע המתמשך שבלב האודיסאה המרוכזת הזו.

שלא כמו בסיפור האודיסאה, יעדו ותכליתו של המסע אינם נמסרים לכל אורך השיר, ועבורי מחזק הדבר את היכולת לקריאה פנימית ואישית – ההקשר התרבותי והגאוגרפי ברור, כפי שציינתי, אך טשטוש התכלית והיעד הופכים את המסע למסענו, למסע המסעות המתמשך.

טשטוש התכלית והיעד כרוכים גם ברובד נוסף של משמעות הפועם בשיר – התנועה בין ידיעה לאי־ידיעה ובין שִכחה לזיכרון. עיקר הצידה לדרך שהדובר נוטל עימו למסעו (אתייחס אליה מיד בהרחבה) עשוי משברי מראות וזיכרונות. סיפורם של בני עמו נשטף במים, ורוחו של סבו – שותפו למסע – אינה מוכנה לספר לו את הדברים. זהו מסע אל מקום שנשכח או שלא היה ידוע מעולם, ולכן התעוררות התחושות והחיבור המחודש אל חלקי הנפש הנשכחים הופכים ליעדו ועיקר תכליתו.

ארבעה מתוך ששת בתי השיר עוסקים בהכנות למסע ולא במסע עצמו, והדבר עורר בי אסוציאציה לסיפור המבול המקראי. הנחיותיו המפורטות של אלוהים לנח – בייחוד סביב בניית התיבה – והכנותיו המדוקדקות של נח לקראת ההפלגה נפרשות על פני שני פרקים (בראשית ו 13 – ז 9). התיאור המדוקדק של הבנייה וההכנה מוסיף לסיפור המסע הן של נוח והן של הדובר ממד טקסי של חניכה והתכווננות פנימית. כמו כן, בשני המקרים, לתפיסתי, מדגיש הדבר את מעמדו של המסע כאירוע בעל חשיבות כשלעצמו, חשיבות שאינה תלויה ביעדו.

ההכנות למסע מתקיימות על פי המתכונת המוכרת לנו היטב ממעשיות־עם שבהן יוצאים הגיבור או הגיבורה למסע, מצוידים בשלושה חפצים או שלוש מתנות (לדוגמה, "שלושה גמדים ביער", "שלוש הנוצות", "כל מיני פרוות", "הכלה האמיתית" – כולן מאוספם של האחים גרים) שיסייעו להם בדרכם. הדובר מתאר שלוש שלשות שכאלו – שלושה דברים שמהם בנה את סירתו, שלושה סיפורים שסיפר לו אביו ושלושה מראות של האי. תהיה זו טעות, לתפיסתי, לנסות ולנתח ניתוח סימבולי של כל אחד ואחד ממרכיבי הצידה, ומוטב להתבונן בהם כמכלול, היות שקרטיס כותב "'סמוך ליד ובתוך המבט", וכך מתוארים הדברים שהוא נוטל עימו למסעו – הם אוצרים חוויה ומעוררים רגש עז. למעשה, הכנותיו של הדובר פרדוקסליות. הוא בדרכו להבין דבר מה על אודות בני עמו ושורשיו העמוקים, והכנותיו הפוכות לאלו שהיינו מצפים ממנו כבן לאותו עם. בשעה שאבותיו "בעצים ראו סירות" ומתיאורם את הסירות עולה נימה מעשית גרידא ודלה ברגש, הכנותיו למסע נטולות היבט פרקטי באופן מובהק. דומה לפיכך שבמסעו יש גם היבט מפצה – הוא מחלץ מתודעתו כל מה שמסתתר בו היבט רגשי. בהקשר זה יש להדגיש שהדובר אינו מייפה את הרגש, ההפך, הוא מבקש לחוות את הדברים כהווייתם. לדוגמה, הוא נוטל עימו שלושה מראות של האי, ובאופן בולט שלושתם דומים למדי, אין בהם מראה מנחם או מאזן. התעוררות תודעתית כרוכה בהיישרת מבט אל הנוף הפנימי והחיצוני כפי שהוא – כזה הוא האי וכזה הוא האזור הנפשי שהוא מייצג.

מעניינת במיוחד הצטיידותו של היוצא למסע בכל הכרוך באיכות הנשית והאימהית. בתיאור בני עמו בולט היסוד הגברי – אנשים קשוחים ומעשיים שכפפו את ייצוגיה של האם הגדולה – אם האדמה – לצורכיהם. אנשים שנפרדו מעקרון האם, התנכרו אליו ובעקבות זאת התקשחו ועברו תהליך של הידלדלות פנימית המיוצגת באמצעות הפיכת האי לצחיח (בדומה למיתוס של איאקוס, שליט האי אגינה, שאנס את אמו וכעונש הכתה הרה את האי בבצורת קשה, ובדומה למיתוס על דמטר ופרספונה, שבו דמטר מטילה על הארץ בצורת בעקבות חטיפת פרספונה בתה בידי האדס אל השאול). ממרכזיותה של ההצטיידות ביסוד הנשי והאימהי אנו למדים על גודל המחסור באיכות זו. הדובר "מוציא מים מן הסלע" ומחלץ את האיכות הנשית מן המעט הקיים. לצורך בניית הסירה הוא נוטל חוט מחולצתה של אישה בדימוי שיש בו תערובת מופלאה של ארוטיקה עדינה ותחושות של חסך וגעגוע. כהמשך לדברים, את זיכרון האם, ולתפיסתי גם את איכותה כמתקיימת בנפשו, הוא צריך לחלץ מתוך האב, כמו גם את מבטה ותפילותיה – שני ייצוגים נוגעים ללב של אם נעלמת, אם שנִגפה בפני העיקרון הגברי, שדווקא הספציפיות שלהם מעידה על נדירותם וערכם עבור המשורר. מעניין להבחין שצידתו של האב נמסרת כסיפורים, והדבר מעיד עוד יותר על ההתרחקות מן החוויה המלאה והזכרון החי. נוסף על שני הסיפורים על האם מקבל הדובר מאביו, כסיפור, "כַּמָּה מַסְמְרִים חֲלוּדִים / מִדֶּלֶת הַמִּטְבָּח" בדימוי מטלטל נוסף של קושי, דלות וחסך.

למרות שיעדו ותכליתו של המסע אינם ידועים, הדובר מבין היטב את אופיו של המסע והקשיים העומדים בפניו. בבית הרביעי הוא זורע קללות אל תוך המשוטים ומושח את סירתו בשמן, במה שהבנתי כהצטיידות אחרונה בשתי הגנות מפני הקושי והכאב המצפים לו – אחת מהן היא הגנה באמצעות זעם המופנה כלפי חוץ. את סירתו הוא בנה בשתי ידיו, ומעניין לחשוב על הקשר בין מלאכת בניית הסירה למלאכת כתיבת השיר – מלאכות שעיקרן החייאת אזורי תודעה שיָבשו והקשר עימם אבד. גם הקשר עם הסב, כנציגם של אותם שורשים ביוגרפיים ונפשיים, אבד. הוא "הִכִּיר אֶת הַמַּעֲשֶׂה / אַךְ לֹא הָיָה מוּכָן לְסַפְּרוֹ". אולם מלאכת הבנייה, היא מלאכת הכתיבה, היא מלאכת יצירת המגע עם המרחב הפנימי הנשכח, עושה את שלה. באופן מפתיע ומרתק רוח הסב משחררת מן העבר ומפנה באופטימיות ובעוז אל העתיד. אולי כך נשמעות רוחות העבר שהוטמעו אל תוך התודעה והופכות במעמקי הנפש לעצמה וחכמה: "הֶעָתִיד / הוּא נָתִיב אֵיתָן, / חֲתֹר בְּכֹחַ".  

טוני קרטיס, "שלושה מראות של האי". מאנגלית: ליאור שטרנברג. קשב לשירה, 2018.
. קרטיס  

» שירים של קרטיס מתוך המבחר "שלושה מראות מן האי" פורסמו במדור וּבְעִבְרית בגיליון 36 של המוסך.

» עוד רשימות של גיא פרל במוסך: על שירים מן העיזבון של חנה ארנדט; על ספרה של מיה טבת דיין "לאן שנצוף שם בית"; על הספר "חותמת חום" לנועה שקרג'י

» במדור וַתּקרא בגיליון המוסך הקודם: ליאת קפלן קוראת את "רגע אחד" של נתן זך

   

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_38-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation