וַתִּקרא | גיא פרל על שירו של טוני קרטיס, "Currach"

"שם, סמוך לַיד ובתוך המבט, נמצאת ה-Currach, נמצא האי, נמצאים האם, האב והסב. שם נמצא המסע המתמשך שבלב האודיסאה המרוכזת הזו."

אמיר תומשוב, "באפילה מס. 3 ", מדיה מעורבת על קרטון, קולאז', גרפיט, דיו, מרקר, וצבע ספריי, 160X46, 2011

אמיר תומשוב, באפלה מס' 3, מדיה מעורבת על קרטון, קולאז', גרפיט, דיו, מרקר, וצבע ספריי, 160X46 ס"מ, 2011

.

זו סירתי: קריאה צמודה בשיר של טוני קרטיס

מאת גיא פרל

.

Currach

מאנגלית: ליאור שטרנברג

.

זוֹ סִירָתִי.
עָשִׂיתִי אוֹתָהּ
בִּשְׁתֵּי יָדַי.
נָטַלְתִּי מֶלַח
מִן הָרוּחַ הַמָּרָה,
שֵׂעָר
מֵרַעְמַת הַסּוּס,
חוּט
מֵחֻלְצַת אִשָּׁה.

שְׁלֹשָׁה סִפּוּרִים
סִפֵּר לִי אָבִי.
מַבָּטָהּ הַנּוֹטֶה אֶל הַצַּד
שֶׁל אִמִּי
כְּשֶׁהִיא סַקְרָנִית וּלְבַדָּהּ.
תְּפִלּוֹתֶיהָ הַחֲרִישִׁיּוֹת.
כַּמָּה מַסְמְרִים חֲלוּדִים
מִדֶּלֶת הַמִּטְבָּח.

שְׁלֹשָׁה מַרְאוֹת שֶׁל הָאִי:
בָּעֲרָפֶל, בַּגֶּשֶׁם
וּכְשֶׁהוּא מִתְנוֹדֵד בְּיָם שִׁכּוֹר.
בְּלִי פְּרָחִים.
בְּנֵי עַמִּי אֵינָם חוֹבְבֵי עָלִים,
בָּעֵצִים הֵם רָאוּ סִירוֹת;
עַתָּה הַסִּירוֹת אֵינָן
וְהַגְּבָעוֹת חֲשׂוּפוֹת.

בַּלֵּילוֹת זָרַעְתִּי
קְלָלוֹת אֶל תּוֹךְ הַמְּשׁוֹטִים,
מָשַׁחְתִּי אֶת הָעֵץ
בְּשֶׁמֶן דָּגִים,
כִּי יָדַעְתִּי מַהוּ הַמַּסָּע
שֶׁמְּצַפֶּה לִי.
סִפּוּרָם שֶׁל בְּנֵי עַמִּי
כָּתוּב עַל הַמַּיִם.
רֻבּוֹ כְּבָר נִשְׁטַף בַּזֶּרֶם.

סָבִי
הִכִּיר אֶת הַמַּעֲשֶׂה
אַךְ לֹא הָיָה מוּכָן לְסַפְּרוֹ.
רוּחַ הָרְפָאִים שֶׁלּוֹ יוֹשֶׁבֶת בַּיַּרְכָתַיִם
וְאוֹמֶרֶת:

הֶעָתִיד
הוּא נָתִיב אֵיתָן,
חֲתֹר בְּכֹחַ.

 

מעולם לא שמעתי על סירת Currach (סירת דייגים פשוטה, אופיינית למערב אירלנד ולסקוטלנד), אין לי שורשים איריים, ובכל זאת, כבר בקריאה הראשונה עורר בי השיר הזה תחושת קרבה, ידיעה, היכרות והיזכרות. לכאורה, קרטיס ממקם את מסעו בהקשר תרבותי וגאוגרפי ספציפי באופן שמזמין להתייחס אליו כאל מסע שורשים אישי, אך תחושתי במהלך הקריאה הייתה שונה לגמרי – מסעו של קרטיס נחווה עבורי כעוסק במסעי הפנימי, באופן שאינו תלוי בביוגרפיה שלו או אפילו שלי. זהו שיר מסע במובנו הארכיטיפי, ממש כשם שניתן לראות שהאודיסאה אינה עוסקת רק במסעו של אודיסאוס, כי אם גם במסע התפתחות הנפש.

לדעתי, המעבר מן האישי אל האוניברסלי והארכיטיפי ומשם אל קריאה אישית, רגשית וטעונה של הקורא, הוא אחד הפוטנציאלים המרכזיים הגלומים בשפת השירה ומסימני ההיכר המובהקים של שירה גדולה. ריינר מריה רילקה התייחס אל איכות זו של השפה הפואטית כאל פנייה אל המתקיים "סָמוּךְ לַיָּד וּבְתוֹךְ הַמַּבָּט" (האלגיה התשיעית, מתוך אלגיות דואינו, בתרגום ש' זנדבק, הקיבוץ המאוחד, 1999). סמוך לַיד – לא בטווח מודעותנו אך גם לא רחוק מדי, מרחב שאליו מושטת שפת השירה כיד ארוכה, ומאפשרת לגעת; ובתוך המבט – לא מולו, לא כאובייקט שאנו מתבוננים בו, כי אם בתוכו ובתוכנו, כחוויה וידיעה. שם, סמוך לַיד ובתוך המבט, נמצאת ה-Currach, נמצא האי, נמצאים האם, האב והסב. שם נמצא המסע המתמשך שבלב האודיסאה המרוכזת הזו.

שלא כמו בסיפור האודיסאה, יעדו ותכליתו של המסע אינם נמסרים לכל אורך השיר, ועבורי מחזק הדבר את היכולת לקריאה פנימית ואישית – ההקשר התרבותי והגאוגרפי ברור, כפי שציינתי, אך טשטוש התכלית והיעד הופכים את המסע למסענו, למסע המסעות המתמשך.

טשטוש התכלית והיעד כרוכים גם ברובד נוסף של משמעות הפועם בשיר – התנועה בין ידיעה לאי־ידיעה ובין שִכחה לזיכרון. עיקר הצידה לדרך שהדובר נוטל עימו למסעו (אתייחס אליה מיד בהרחבה) עשוי משברי מראות וזיכרונות. סיפורם של בני עמו נשטף במים, ורוחו של סבו – שותפו למסע – אינה מוכנה לספר לו את הדברים. זהו מסע אל מקום שנשכח או שלא היה ידוע מעולם, ולכן התעוררות התחושות והחיבור המחודש אל חלקי הנפש הנשכחים הופכים ליעדו ועיקר תכליתו.

ארבעה מתוך ששת בתי השיר עוסקים בהכנות למסע ולא במסע עצמו, והדבר עורר בי אסוציאציה לסיפור המבול המקראי. הנחיותיו המפורטות של אלוהים לנח – בייחוד סביב בניית התיבה – והכנותיו המדוקדקות של נח לקראת ההפלגה נפרשות על פני שני פרקים (בראשית ו 13 – ז 9). התיאור המדוקדק של הבנייה וההכנה מוסיף לסיפור המסע הן של נוח והן של הדובר ממד טקסי של חניכה והתכווננות פנימית. כמו כן, בשני המקרים, לתפיסתי, מדגיש הדבר את מעמדו של המסע כאירוע בעל חשיבות כשלעצמו, חשיבות שאינה תלויה ביעדו.

ההכנות למסע מתקיימות על פי המתכונת המוכרת לנו היטב ממעשיות־עם שבהן יוצאים הגיבור או הגיבורה למסע, מצוידים בשלושה חפצים או שלוש מתנות (לדוגמה, "שלושה גמדים ביער", "שלוש הנוצות", "כל מיני פרוות", "הכלה האמיתית" – כולן מאוספם של האחים גרים) שיסייעו להם בדרכם. הדובר מתאר שלוש שלשות שכאלו – שלושה דברים שמהם בנה את סירתו, שלושה סיפורים שסיפר לו אביו ושלושה מראות של האי. תהיה זו טעות, לתפיסתי, לנסות ולנתח ניתוח סימבולי של כל אחד ואחד ממרכיבי הצידה, ומוטב להתבונן בהם כמכלול, היות שקרטיס כותב "'סמוך ליד ובתוך המבט", וכך מתוארים הדברים שהוא נוטל עימו למסעו – הם אוצרים חוויה ומעוררים רגש עז. למעשה, הכנותיו של הדובר פרדוקסליות. הוא בדרכו להבין דבר מה על אודות בני עמו ושורשיו העמוקים, והכנותיו הפוכות לאלו שהיינו מצפים ממנו כבן לאותו עם. בשעה שאבותיו "בעצים ראו סירות" ומתיאורם את הסירות עולה נימה מעשית גרידא ודלה ברגש, הכנותיו למסע נטולות היבט פרקטי באופן מובהק. דומה לפיכך שבמסעו יש גם היבט מפצה – הוא מחלץ מתודעתו כל מה שמסתתר בו היבט רגשי. בהקשר זה יש להדגיש שהדובר אינו מייפה את הרגש, ההפך, הוא מבקש לחוות את הדברים כהווייתם. לדוגמה, הוא נוטל עימו שלושה מראות של האי, ובאופן בולט שלושתם דומים למדי, אין בהם מראה מנחם או מאזן. התעוררות תודעתית כרוכה בהיישרת מבט אל הנוף הפנימי והחיצוני כפי שהוא – כזה הוא האי וכזה הוא האזור הנפשי שהוא מייצג.

מעניינת במיוחד הצטיידותו של היוצא למסע בכל הכרוך באיכות הנשית והאימהית. בתיאור בני עמו בולט היסוד הגברי – אנשים קשוחים ומעשיים שכפפו את ייצוגיה של האם הגדולה – אם האדמה – לצורכיהם. אנשים שנפרדו מעקרון האם, התנכרו אליו ובעקבות זאת התקשחו ועברו תהליך של הידלדלות פנימית המיוצגת באמצעות הפיכת האי לצחיח (בדומה למיתוס של איאקוס, שליט האי אגינה, שאנס את אמו וכעונש הכתה הרה את האי בבצורת קשה, ובדומה למיתוס על דמטר ופרספונה, שבו דמטר מטילה על הארץ בצורת בעקבות חטיפת פרספונה בתה בידי האדס אל השאול). ממרכזיותה של ההצטיידות ביסוד הנשי והאימהי אנו למדים על גודל המחסור באיכות זו. הדובר "מוציא מים מן הסלע" ומחלץ את האיכות הנשית מן המעט הקיים. לצורך בניית הסירה הוא נוטל חוט מחולצתה של אישה בדימוי שיש בו תערובת מופלאה של ארוטיקה עדינה ותחושות של חסך וגעגוע. כהמשך לדברים, את זיכרון האם, ולתפיסתי גם את איכותה כמתקיימת בנפשו, הוא צריך לחלץ מתוך האב, כמו גם את מבטה ותפילותיה – שני ייצוגים נוגעים ללב של אם נעלמת, אם שנִגפה בפני העיקרון הגברי, שדווקא הספציפיות שלהם מעידה על נדירותם וערכם עבור המשורר. מעניין להבחין שצידתו של האב נמסרת כסיפורים, והדבר מעיד עוד יותר על ההתרחקות מן החוויה המלאה והזכרון החי. נוסף על שני הסיפורים על האם מקבל הדובר מאביו, כסיפור, "כַּמָּה מַסְמְרִים חֲלוּדִים / מִדֶּלֶת הַמִּטְבָּח" בדימוי מטלטל נוסף של קושי, דלות וחסך.

למרות שיעדו ותכליתו של המסע אינם ידועים, הדובר מבין היטב את אופיו של המסע והקשיים העומדים בפניו. בבית הרביעי הוא זורע קללות אל תוך המשוטים ומושח את סירתו בשמן, במה שהבנתי כהצטיידות אחרונה בשתי הגנות מפני הקושי והכאב המצפים לו – אחת מהן היא הגנה באמצעות זעם המופנה כלפי חוץ. את סירתו הוא בנה בשתי ידיו, ומעניין לחשוב על הקשר בין מלאכת בניית הסירה למלאכת כתיבת השיר – מלאכות שעיקרן החייאת אזורי תודעה שיָבשו והקשר עימם אבד. גם הקשר עם הסב, כנציגם של אותם שורשים ביוגרפיים ונפשיים, אבד. הוא "הִכִּיר אֶת הַמַּעֲשֶׂה / אַךְ לֹא הָיָה מוּכָן לְסַפְּרוֹ". אולם מלאכת הבנייה, היא מלאכת הכתיבה, היא מלאכת יצירת המגע עם המרחב הפנימי הנשכח, עושה את שלה. באופן מפתיע ומרתק רוח הסב משחררת מן העבר ומפנה באופטימיות ובעוז אל העתיד. אולי כך נשמעות רוחות העבר שהוטמעו אל תוך התודעה והופכות במעמקי הנפש לעצמה וחכמה: "הֶעָתִיד / הוּא נָתִיב אֵיתָן, / חֲתֹר בְּכֹחַ".

 

טוני קרטיס, "שלושה מראות של האי". מאנגלית: ליאור שטרנברג. קשב לשירה, 2018.

.

קרטיס

 

» שירים של קרטיס מתוך המבחר "שלושה מראות מן האי" פורסמו במדור וּבְעִבְרית בגיליון 36 של המוסך.

» עוד רשימות של גיא פרל במוסך: על שירים מן העיזבון של חנה ארנדט; על ספרה של מיה טבת דיין "לאן שנצוף שם בית"; על הספר "חותמת חום" לנועה שקרג'י

» במדור וַתּקרא בגיליון המוסך הקודם: ליאת קפלן קוראת את "רגע אחד" של נתן זך

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_38-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה 
הֵן אוּלַי הַגְּדוֹלוֹת בֶּאֱמֶת. 
בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה 
הָעוֹלָם אֶת הַהֶגֶה שׁוֹמֵט

 

זו הייתה אחת ההקלטות הראשונות של אריק איינשטיין. המשוחרר הטרי מלהקת הנח"ל הקליט אותה כשהיה בן 20 בלבד. השנה הייתה 1959, והתקופה – כשאיינשטיין היה חבר בתיאטרון סמבטיון, קבוצת תיאטרון סאטירית שפעלה בין 1960-1957.

האם אתם מצליחים לזהות את קולו? עם הדיקציה השואפת לשלמות והדיוק המוזיקלי שהקפידו עליהם באותה תקופה? ועם רעשי ההקלטה ברקע?

הנה "השעות הקטנות של הלילה" עם התום והקסם של הימים ההם:


אריק איינשטיין שר "השעות הקטנות של הלילה", 1959. מתוך אוסף תקליטי "קול ישראל", K-02428, ארכיון הצליל הלאומי

את מילות השיר כתב יוסי גמזו, משורר, מתרגם, פזמונאי ומרצה לספרות עברית. בראיון ליעקב בר-און (מעריב, 2018) סיפר גמזו שאיינשטיין "שר בתיאטרון ‘סמבטיון’ את השיר ‘השעות הקטנות של הלילה’, שכתבתי לו עם הלחן הנפלא של יוחנן זראי והיה הלהיט הראשון שלו מאז להקת הנח”ל."

המלחין יוחנן זראי, העניק לאיינשטיין מנגינה לעוד להיט – "רוח סתיו".

אריק איינשטיין מספר: "את 'רוח סתיו' אני מחשיב כשיר הסולו הראשון שלי. שם עשיתי את הנזק ושרתי 'לַנְעָרָה שוב אין אומרים' במקום 'לַנַּעֲרָה'. מה שהפליא אותי אחרי שגיליתי את הטעות הזאת כמה שנים אחר-כך, זה שאף אחד לא אמר לי שום דבר, לא העיר שנְעָרָה זה הקול שמשמיע החמור… קשה להגיד שלא התייחסנו אז לטקסטים, אבל הגישה, ההבנה, היו אחרות."

(אריק איינשטיין לעֵלי מוהר מתוך "זו אותה האהבה – ביוגרפיה בראשי פרקים", דניאלה די-נור, 2006)

8
השד יודע: תכנית ו' / סמבטיון, ארכיון נעמי שמר, ארכיון הצליל הלאומי

 

8
רשימת השירים ב"השד יודע": תכנית ו' / סמבטיון, ארכיון נעמי שמר, מחלקת המוזיקה

"היינו שרים כולנו עם רֵישׁ, כלומר עם רֵישׁ לשונית, לא גרונית. גם בתיאטרון כולנו דיברנו עם רֵישׁ. זה מה שהיה נהוג, זה מה שירשנו מהדור הקודם. עד שלב מאוחר מאוד המשכנו לדבר עם רֵישׁ ולשיר עם רֵישׁ. עזבנו אותה כי הסגנון השתנה. פתאום זה צלצל לא טבעי בפה וכולם עברו לשיר עם רֵישׁ רגילה, דיבורית. אני עזבתי סופית את הרֵישׁ רק לפני חמש-שש שנים. יש כאלה שהתחילו בזה הרבה קודם. לי בהתחלה זה צרם, כי זה הריח לי קצת כמו זלזול בשפה. אבל לא. גם בתיאטרון היום כבר לא מדברים עם רֵישׁ. יש כאלה שהרֵישׁ אצלם היא טבעית, ותענוג לשמוע אנשים שמדברים גם עם חֵית ועַיִן. זה תענוג, זאת עברית במיטבה, אבל רק כשזה באמת טבעי."

(אריק איינשטיין לעֵלי מוהר מתוך "זו אותה האהבה – ביוגרפיה בראשי פרקים", דניאלה די-נור, 2006)

תקליטור "קול ישראל" עם הבצוע לשיר
"השעות הקטנות של הלילה", מתוך אוסף תקליטי "קול ישראל", K-02428, ארכיון הצליל הלאומי

"השעות הקטנות של הלילה" פתח את תקליט-הסולו הראשון של איינשטיין שהתפרסם ב-1964 – מיני תקליט ובו ארבעה שירים.

כעבור 13 שנים בחר איינשטיין להקליט מחדש את השיר לסדרת התקליטים "ארץ ישראל הישנה והטובה" (חלק ג'). מדי פעם היה איינשטיין חוזר ומקליט מחדש שיר כאשר איזה דבר הפריע לו בהקלטה הקודמת או כאשר בחלוף השנים ראה את השיר באור אחר.

הנה השיר "השעות הקטנות של הלילה בביצוע ה"אריק איינשטייני" המאוחר והמוכר:

 

הַשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
הֵן אוּלַי הַגְּדוֹלוֹת בֶּאֱמֶת.
בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
הָעוֹלָם אֶת הַהֶגֶה שׁוֹמֵט

וְחָפְשִׁי מִתְּכָכִים וּמִבֶּצַע
וְתַמִּים כְּתִינוֹק בֶּן יוֹמוֹ
הוּא דּוֹלֶה מֵאוֹקְיָנוֹס הַנֶּצַח
הֲמוֹנֵי אַלְמֻגֵּי חֲלוֹמוֹת

אָז הָרוּחַ עוֹבֵר חֲרִישִׁי
בֵּין אַחַת לָאַחַת וּשְׁלוֹשִׁים
וּמַרְגִּיעַ בַּיָּם סְעָרָה
וּכְבָר שְׁתַּיִם פָּחוֹת עֲשָׂרָה

בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
מְלַוִּים אֶל בִּיתָן אֲהוּבוֹת.
בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
מַשְׁכִּימִים מְטַאטְאֵי הָרְחוֹבוֹת

וְחֻרְשׁוֹת הַתַּנִּים וְהָאֹרֶן
לוֹחֲשׁוֹת אֶל הַוָּאדִי סוֹדוֹת
וְחוֹבְשִׁים אֶת פִּצְעֵי הַבַּצֹּרֶת
הַטְּלָלִים הַיּוֹרְדִים לַשָּׂדוֹת

אָז הָרוּחַ עוֹבֵר חֲרִישִׁי
וְנוֹשֵׁק לְצַמְּרוֹת הַבְּרוֹשִׁים,
וּמוֹסִיף בַּטַּיֶּלֶת לִגְלֹשׁ
וּכְבָר שְׂבַע דַּקּוֹת לְשָׁלֹשׁ

בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
נִרְתָּמוֹת רַכְּבוֹת הַמַּשָּׂא.
בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
אִמָּא שׁוּב אֶת יַלְדָּהּ מְכַסָּה

וְיוֹצְאוֹת הַפְרִִִיגָטוֹת לְשַׁיִט
וְרוֹכְלֵי הַסִּדְקִית עֲשִׁירִים,
בְּחָלְמָם עַל מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם
שֶׁמּוֹצְאִים אוֹתָהּ רַק בַּשִּׁירִים

אָז הָרוּחַ עוֹבֵר חֲרִישִׁי
בֵּין אַרְבַּע לְחָמֵשׁ וּשְׁלוֹשִׁים,
וּבַבֹּקֶר מוֹצְאִים אֲחָדִים
אֶת שְׁבִילֵי הֶחָלָב בְּכַדִּים.

 

אריק איינשטיין עשה דרך ארוכה מהיותו כוכב צעיר עטור להיטים שחיברו לו גדולי הכותבים והמלחינים של התקופה ועד שנעשה למי שלקח חלק מרכזי במהפכה מוזיקלית שהתרחשה בארץ, גילה וקיבץ סביבו יוצרים מוכשרים ובהמשך נעשה ליוצר שחיבר את המילים לחלק גדול משיריו.

בהקדמה לספר "זו אותה האהבה – ביוגרפיה בראשי פרקים", דניאלה די-נור, 2006, כותב עֵלי מוהר באהבה על "הקול המוכר שהוא תמיד קרוב ואינטימי, לעתים צעיר ובודד ומהורהר, ולרוב עצוב ומחויך בעת ובעונה אחת ותמיד יוצא מן הלב, ואולי גם משום כך יוצא הלב אליו.

"עם השנים העמיק הקול הזה והתחספס. הוא אינו רך עוד כקולו של העלם ששר על הש‎‏ׂדרות, העיר והלילה הזה, ויש שהוא מר וכואב ומתריס ופגוע. אבל בכל גלגוליו הוא נותר יחיד ומיוחד בנוף שאותו הוא מלווה כבר קרוב לחמישים שנה, נוף שנשמרים בו, בלי הבדל של ישן וחדש, כל השירים, כל התקופות, כל הקולות של אריק איינשטיין, וכך גם ערב סתיו רחוק יכול להיוולד בו מחדש, כשלפתע עולה שוב מן הרדיו הקול המוכר, הצעיר לנצח: 'אל תתביש, הייה עצוב, אל תצטער אם תצטער'… הקול הזה הוא לב אמנותו שלאריק איינשטיין, היסוד הפלאי, החידתי של יצירתו."

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

 

כתבות נוספות

נדיר: אריק איינשטיין מצייר ומסכם את שירותו בלהקת הנח"ל

סע לאט: נוסעים במכונית הישנה עם אריק איינשטיין

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

הכירו את דינה ברזילי ארבע תשע שש שלוש חמש אחד

ככה הם נראו פעם: מסע מצולם בעקבות זמרי ישראל

זוֹ מַנְגִּינָה שֶׁעֶצֶב בָּהּ שֶׁל סְתָו

`;