.
האור בקצה המנהרה
מאת יובל פז
.
המנהרה נזכרת בסיפור גדעון, והיא מילה יחידאית במקרא: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד-מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים. וַתָּעָז יַד-מִדְיָן עַל-יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת-הַמְּעָרוֹת וְאֶת-הַמְּצָדוֹת. וְהָיָה אִם-זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי-קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת-יְבוּל הָאָרֶץ עַד-בּוֹאֲךָ עַזָּה; וְלֹא-יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר (שופטים ו 1–4). הופעה קדומה זו של המנהרה מכוונת למקום מסתור והצלה מפני האויבים שבוזזים את הארץ. גם היום יש למילה 'מנהרה' משמעות בהוויה הביטחונית של ישראל. ההקשר המקראי של המילה בספר שופטים מהדהד את מציאות החיים בעזה ובישובים העוטפים אותה. המנהרות הפכו לצינור חמצן עבור הפלסטינים ולאיום ביטחוני על הישראלים שחיים בישובים העוטפים את הרצועה. בספרו החדש, המנהרה, חורג א.ב. יהושע מהמשמעות המוכרת של חפירת מנהרה כמקום מסתור מתחת לאדמה. בסיפורו, מטרת המנהרה היא להסתיר שלושה פלסטינים שמתגוררים על כברת אדמה הנמצאת על גבעה: כלי הרכב שיחלפו במקום, הם אשר יעברו דרך המנהרה. היפוך זה מתריס באופן אירוני כנגד החלוקה של הארץ, שלפיה החזק השולט נמצא מעל האדמה, ואילו החלש הנדרס – תחתיה. האינוורסיה הפוליטית שמציע יהושע ברעיון המנהרה זוכה להקשר מקורי, אידיאולוגי במהותו ואופטימי מעצם האמונה בהיתכנותו – זאת אם ניזכר במשמעות הנגזרת מהמילה 'מנהרה', שמקורה אולי בשורש נה"ר במשמע אור.
במרכז המנהרה ניצבת דמותו של צבי לוריא, בן 72, מהנדס דרכים בכיר בגמלאות אשר מאובחן כלוקה בתחילתו של שיטיון. עלילת הרומן מתפתחת בשני קווים מקבילים – האחד עוקב אחר המחלה ההולכת ומכרסמת את מוחו של הגיבור עד כדי ערעור זהותו, והאחר מתאר את הצטרפותו של לוריא למהנדס דרכים צעיר, עשהאל מימוני שמו, בפרויקט תכנון של כביש סודי עבור הצבא, שמשמעותו הרס הגבעה שעליה מסתתרים אב, בתו ובנו, שב"זים (שוהים בלי זהות) שנמלטים הן מהרשות הפלסטינית הן מהרשויות בישראל. כאשר לוריא מתוודע למורכבות הפרויקט שאליו הוא הצטרף, הוא מבין במוחו המתנוון לאיטו את הצורך בחפירת מנהרה אבסורדית שתמנע את הרס הגבעה.
אפשר לראות במנהרה השקפת עולם מגשרת שרואה לנכון לפתח את הארץ, ואף לעמוד בצרכים הסודיים של הצבא, מבלי לפגוע ביושביה מקדמת דנא שאינם יהודים. עצם הרעיון הגיוני ביסודו, ובוודאי הומניסטי, אלא שבמציאות הסבוכה של הסכסוך ארוך השנים, מעטים רואים בו רעיון סביר. כך הופכת המנהרה לאפשרות ראויה רק בעיני מי שמאשרים את ישיבתם בארץ השב"זים – כל אחד מהמניעים האישיים-אינטרסנטיים שלו. במובן זה ניתן לראות במנהרה סמל לחתירה תחת העמדה הרווחת בחברה הישראלית, המקדשת כל סלילת כביש, זניח ומיותר ככל שיהיה, כמו גם הפקעת שטח, משמעותי ככל שיהיה, מטעם הצבא, גם במחיר פגיעה בזכויות אדם בסיסיות של מי שאינם יהודים.
יהושע חופר בספרו מעין מנהרת זמן המפיחה רוח חיים מדומה בתקופה הנבטית כדי לאפשר את קיומו של מיעוט מבוטל אשר נבלע תחת האתוס הציוני של כיבוש הארץ וחזון הפרחת השממה של בן־גוריון, החוזר ומגיח ביצירה כרוח תועה של התנועה הציונות ההיסטורית שאיבדה את דרכה. בחסות השיטיון מצטרף לוריא לפתרון שהוא לא הגיוני בעליל מבחינה כלכלית, אך הוא המוסרי ביותר מבחינה אנושית. האופן המתוחכם או המגוחך (תלוי בנקודת המבט) שבו הפתרון ההזוי קורם עור וגידים, רומז לא רק לשיטיון האישי של מוביל רעיון המנהרה, אלא גם לשיטיון הממסדי שבעטיו היא מאושרת, ולקיהיון הפוליטי, שבגללו הקמתה מחויבת אם בוחרים לכבד את זכות המיעוט לחיים נסבלים תחת מעטה של "כבוד האדם וחירותו".
בניסיון להניח מהם חיים נסבלים יש להתעכב מעט על המושג 'זהות', שבעשורים האחרונים נסמכת אליו המילה 'פוליטיקה'. הזהות כוללת את המאפיינים הייחודיים של האדם, הנרכשים ומתפתחים מרגע לידתו ולאורך חייו, תוך יחסי הגומלין עם סביבתו. בזהות יש מרכיבים מולדים, כמו סטטוס שיוכי, ויש מרכיבים נרכשים ומשתנים, כמו מקצוע. די אם נזכיר את אריקסון, שהגדיר את זהות ה'אני' בחיבורו "זהות נעורים ומשבר" כתחושה פנימית של הפרט – של ידיעת עצמו, דרכו ומטרותיו בעתיד. להבנתו מושג ה'זהות' הוא אוסף של הזדהויות המתארגנות על ידי האישיות המתפתחת מחד גיסא, ומארגנות ומכוונות אותה מאידך גיסא. פוקו, בספרו "לפקח ולהעניש", הציע לאתר את המנגנונים שבאמצעותם נעשתה לסובייקט המודרני אובייקטיביזציה. תוך התמקדות לכאורה באינדיווידואל ובזהותו הפרטית, הוא הציב אותו בתוך טקסטורות תרבותיות ופוליטיות של כוח, של מיון, של נרמול ושל משמעת. הוא זיהה את המוסדות הטוטאליים של החברה (כגון בית סוהר, בית ספר, בית חולים) כאחראים על הבקרה של קבוצות זהוּת, נורמטיביות וחריגות כאחת, והפעלתן כרצון הממסד. חיבור הגדרתו של אריקסון למשנתו של פוקו באשר ל'זהות' עשוי לשמש מפתח להבנת משבר הזהות שמשרטט יהושע בספרו.
הגדרת שלושת הפלסטינים שעל הגבעה כ"שוהים בלי זהות" מרחפת מעל היצירה כאות קלון למציאות הישראלית המעלימה כל זהות שאינה תואמת את זו היהודית. כך זוכים באופן תמוה האב הפלסטיני, בתו ובנו לשמות עבריים סמליים: ירוחם יסעור, איילה ועופר – שמות שאמורים לכסות על זהותם האמיתית. השמות הללו, שרומזים לתנועה חופשית במרחבי הטבע, ניתנים להם מפי שיבולת, ישראלי מפוקפק, קצין צבא בעבר, איש רשות הטבע והגנים בהווה, הפורשׂ עליהם חסות ובייחוד על הבת, שבה הוא מגלה עניין מיוחד, ככל הנראה רומנטי. שלושת הפלסטינים לכודים בין זהויות באופן שמותיר אותם תלושים מכאן ומכאן, או גרוע מכך – בסטטוס של לא־קיימים.
אך יהושע אינו מסתפק בכך. עמדתו הפוליטית נוגעת בהיבטים נוספים בספר, כמו האופן שבו הוא מטפל בזוגיות, אהבה ומשפחה. ניתן למשל לזהות הקבלה מעניינת בין לוריא האב, בנו יואב ובתו אביגיל, לאב הפלסטיני, בנו ובתו. בשני המקרים מדובר באבות שנעשו תלויים בילדיהם, מי בשל שיטיונו ומי בשל ביטול זהותו. ניתן לראות בשיטיון זהות חדשה המאפשרת חשיבה יצירתית ופעולה שוברת מוסכמות. ההבדל המשמעותי בין שתי המשפחות הוא שלוריא נתמך בידי אשתו המסורה והאוהבת, בשעה שרעהו הפלסטיני איבד את אשתו האהובה, והניסיון הנואש להצילה ממחלת הלב שממנה סבלה הוא שהוביל להסתבכותו עם הרשות הפלסטינית. האהבה אפוא היא מניע משותף לשני הצדדים. בזה הפלסטיני היא מובילה לאובדן זהות ובזה הישראלי היא משמרת את הזהות. זוהי עמדה חשובה שהיצירה נוקטת, שכן בצד הישראלי נשמרת שלמות המשפחה, ובהכללה גם שלמות "העם" היהודי, ולעומת זאת בצד הפלסטיני היא מפרקת את שלמות המשפחה, ובהכללה גוזרת קריעה של "העם" הפלסטיני. לאשתו של לוריא, שהיא רופאת ילדים במקצועה, יש תפקיד ממשי וסמלי בשמירת בריאותו של הדור הצעיר, שיגדל ויכתיב את פניה של החברה הישראלית. מנגד, בצד הפלסטיני לא רק שאין רפואה, אלא אין כלל דמות אם, והלב, כסמל לחום ולחמלה, חולה ומת. על כן, גם מושג האהבה משחק תפקיד פוליטי בולט ביצירה; אפשר לזהות סמליות בהעמדת ה"לב" הפלסטיני הקורס וה"מוח" הישראלי המתנוון זה מול זה, אולי כעין מראה מעוותת שבה משתקפות הזהויות השונות.
בריאיון שהתקיים עם יהושע בצאת הספר הוא אמר: "מה שעניין אותי בכתיבה זה האופן שבו השיטיון משנה את האדם. מוציא ממנו דברים חדשים. גבול החירות שלו נעשה יותר נזיל. יש לו חופש להוציא דברים אמיתיים יותר, שקשה היה לו לומר אותם קודם לכן. כאילו השכל המפקח, זה שאומר מה אסור ומה מותר להגיד, נעלם" (ידיעות אחרונות, 13.7.18). ואכן מה שהתבקש להצטייר כסיפור טרגי על הידרדרות של אדם המאבד את צלילות דעתו, הופך בכתיבתו המיוחדת של יהושע לקומדיה כמעט. אפיזודה משעשעת במיוחד מתארת את האופן שבו לוריא מגיע אל מכתש רמון במכוניתו מבלי שהוא נוהג בה, לאחר שרישיון הנהיגה נשלל ממנו. הוא נדרש לשקר בדרך צלולה ביותר כדי לשכנע אנשים זרים שפגש להסיע אותו במכוניתו אל המדבר, שכן הוא מבקש לראות במו עיניו את מימוש תוכנית המנהרה שלו. זוהי דרך העיצוב המרכזית שיהושע נוקט כדי להרחיק את הדמנציה מן האישי ולקשור אותה אל הלאומי. באותו ריאיון אמר: "ידעתי מההתחלה שאני רוצה לתאר את השיטיון בשלביו הראשוניים בלבד. נכתבו כבר ספרים על דמנציה עמוקה ואני לא רציתי לכתוב ספר כזה. רציתי לשמור על היכולת ההומוריסטית, על איזון בין הטרגי והקומי. […] אחת הבחירות שלי הייתה לא ללכת עם לוריא עד הסוף. לא ללכת עד ההתפוררות. רציתי לקחת מהשיטיון את הסימבוליקה, את המסקנות האלגוריות, אבל לא להיכנס לחשכה המוחלטת".
בנקודת ההכרעה בשאלה אם תוכנית המנהרה תצא לפועל או תיפסל, מתממשת בחירה זו של יהושע: "ומנוע השיטיון נובר בזריזות בחומר האפור שלו, ובצלילות הולכת ומתחדדת נשלפת מן הנפתולים דרך גלילית הררית וירוקה – כביש סלעי ותלול מאוד בין תרשיחא לעין זיו" (עמ' 291). מכאן נסללת הדרך של לוריא לשכנע את כל המתנגדים כי רעיון המנהרה לא רק שאיננו הזוי, אלא שהוא בבחינת הפתרון המושלם. כך הופך השיטיון להיגיון, ומי שהולך ומאבד את אחיזתו במציאות מתגלה כבעל הדמיון הפורה אשר מעצב את המסקנות האלגוריות של הרומן, בדבר תפקידה הכפול של המנהרה: גם לחבר וגם להפריד.
ברגע של פיכחון לוריא מסכם את מצבו באוזני אשתו: "היום בישיבה כנראה הזיתי כביש גלילי שהתמוטט, ומנהרה שלא היתה ולא נבראה, ואותו דרוקר, אולי מרחמים עלי, אישר למימוני את המנהרה. את, דינה, תיזהרי אתי. אל תבני עלי כלום. אני שוקע, אני מבולבל, לא יודע איזה יום היום" (עמ' 298). במילים אלו הופך יהושע את הקוראים לשותפי סוד שנותר חבוי מעיניהם של ה"מומחים". זהו ביטויו של התעתוע בין זכירה לשכחה, בין אמת לשקר, בין אטימות לב לחמלה – הן במישור האישי והן במישור הלאומי של היצירה. ואם ידוע לכל כי השיטיון מוליך את המוח ואת הנפש של האדם החולה אל מחשכים ששום מנהרה לא תוכל לפרוץ דרכם ולהאיר, הרי אפשר להסיק מהמנהרה האבסורדית והמטאפורית של יהושע לאן מוביל אותנו, לדידו, הרעיון של מדינה דו־לאומית.
ואולי באופן פרדוקסלי האור בקצה המנהרה הוא דווקא כן השיטיון. תארו לעצמכם מגפת דמנציה אוטופית שתשטוף את הארץ, תבטל את היכולת לזכור מה היה כאן פעם ומי קדם למי, תטרוף את ההיסטוריה ותעלים את הבדלי הזהויות, כך שכל בני האדם יהיו פשוט בני אדם, בלי עבר, בלי מוצא, בלי זהות (שב"זים בארצם). או אז יוכלו כולם להיכנס יחד אל תוך המנהרה שהיא הארץ הזאת, ולראות שבקצה שלה יש אור גדול, נהרה של פיוס ושלום.
יובל פז הוא דוקטור לספרות ומשורר. מלמד בכפר הנוער אלוני יצחק ובמכללת סמינר הקיבוצים. ספר שיריו "תן למפלצות בשקט" ראה אור ב-2013. שיריו התפרסמו בגיליונות 3 ו-25 של המוסך.
א.ב. יהושע, "המנהרה", הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018.
.
» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: אורית נוימאיר פוטשניק על "מה אתה מסתכל על" של תמר מרין
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
