פרוזה | "חיים אמיתיים", סיפור מאת אסנת צירלין

"היא קיוותה שתוכל לומר בידענות: 'ילדים יכולים להסיט אישה ממסלולה להרבה מאוד שנים' ולהרגיע את התחושה הלא נעימה שהיא בפיגור. היא קיוותה שיש משהו חשוב שהיא, עמליה, תוכל ללמד את גברת מונרו"

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
12.12.2018
proza_40_715-537

.

חיים אמיתיים

מאת אסנת צירלין

.

עמליה קראה את הסיפורים בזה אחר זה. בדרך כלל במיטה, אבל גם בפינות אחרות של הבית, או כשהלכה לבקר את אימא שלה בדיור המוגן. שלושת ילדיה התרוצצו על המרפסת הגדולה ועמליה יכלה לקרוא.

בעשר בבוקר היו רק כמה זקנים בודדים על המרפסת. עמליה התיישבה על כורסת קש בחלק המקורה ושלחה את ילדיה לסבתם. ברגע שראתה אותם השתנו פניה. הן נראו כאילו נופחו בנשיפה מהירה, הוטבעו בחיוך סמיילי, והן מרחפות ונחבטות בפניה הרגילות.

עמליה קראה את "סודות גלויים" ובאותה שבת הייתה לקראת סופו של "היסחפות".

הזקנים התחילו לזרום החוצה והיא התבוננה בהם מדי פעם וחילקה אותם לשתי קבוצות: המתקיימים והחיים. החלוקה התבצעה בזריזות, כמו עם קלפים – שחורים לפה, אדומים לפה.

"קדושי טולפאדל" הייתה כותרתו של החלק השלישי והאחרון בסיפור. היא לא ידעה אם ה-פ' דגושה או רפויה, וזה היה חשוב כי כשהייתה דגושה גרמה לה לדווש במהירות, וכשהייתה רפויה נתקעו הפדאלים והיא התנדנדה בין קולו של מואזין מטול פאדל לבין המיית יונים בכיכר טרפלגר. הפרק היה לא פשוט וההפרעה המתמשכת של המיונים הוסיפה לקושי. זו הסיבה שרק בקריאה חוזרת, הרחק מהמרפסת ומאותו בוקר שבת, הבינה שיש דרך נוספת להבין אותו. באותו בוקר סיימה את הקריאה בכעס ובאכזבה.

הסוסים והעובדה ש"אי־שם מחוץ לעיר כבר לא ישמעו זה את קול פעמוניו של זה" היו צליליו האחרונים של הסיפור, ולא רק שלא ביארו דבר אלא הוסיפו לתחושתה שהפרק סתום.

היא הרגישה צורך לעשן והתרחקה לפינה מרוחקת שהיו בה ערימת כיסאות פלסטיק ופח אשפה ריק. היא שלפה כיסא והתיישבה, וראתה את בתה מחפשת אותה במקומה הקודם על כורסת הקש.

"יסמין, יסמין" היא קראה "אני פה".

בתה סובבה את ראשה לכל עבר ולא הצליחה למצוא אותה.

"פה! פה!" היא הרימה את קולה ומשכה לעברה מבטים סקרניים.

יסמין רצה אליה. "מה את עושה אימא?"

"אני קוראת חמודה. לכי לסבתא, אני מעשנת".

"טוב אימא".

היא התבוננה בה. שני אחיה הגדולים שיחקו טניס עם מחבטים קטנים. היא רצתה להצטרף אבל זה היה בלתי אפשרי. זה היה טורניר הקיץ והם היו באמצע מערכה. יאיר רכן אליה ולחש לה משהו, כנראה הבטיח לה הפתעה אם תוותר ותניח להם, והיא רצה אל סבתה.

בשעתו, כשנודע לעמליה מינו של העובר, לא יכלה להאמין שיש לה בת. כולם סביבה שמחו. גם היא שמחה, אבל היא גם חששה. כעת תיאלץ לחיות הכול מחדש. עוד לפני שנולדה חיכה לה שמה. עמליה רצתה לקרב אותה ככל הניתן לצורת קיום פשוטה, וכשנולדה, כהת עור ושקטה, האמינה שבאמת נולד לה פרח.

מה באה לסמל חירשותם הזמנית של הסוסים, ולמה דווקא מחוץ לעיר, ששם אפשר היה לצפות שקול הפעמונים יישמע היטב?

רק בחלוף שלושה ספרים העזה לחפש מידע על הסופרת. היא הסתכלה על פניה הקטנות של אליס מונרו כפי שהשתקפו בצילום שפורסם באינטרנט. עיניים שקועות, חיוך רחב. שנת הלידה, 1931, הייתה גם שנת הלידה של אימא שלה.

היא יכלה להיות אימא שלה אם כן, או לפחות להצטרף לטור הקצר של נשים רזות, מקומטות וחכמות שהחליפו אותה. עמליה חשבה על מירי, שהייתה כמו אימא שנייה שלה. ארבע שנים חלפו מאז מתה.

מירי לא קראה לה בימיה האחרונים. היא מתה בחיק משפחתה, ועמליה לא הייתה משפחתה. המעשה האחד שלא עשתה ניחן באקטיביות מתמשכת. שתיקתה, שהייתה מילותיה האחרונות לעמליה, לא איבדה את מוצקותה במשך השנים. עמליה, בניגוד לסוסים, שמעה את הפעמונים. גם כפי שהיו, מטופלת ופסיכולוגית, לא מעט דברים קרו ביניהן, ובכל מקרה אחרי עשרים שנה, לא משנה במחיצת מי, נוצרת משפחה.

בשנים הראשונות לטיפול עמליה הייתה לוקחת אוטובוס לתחנה המרכזית ומשם אוטובוס שני לרעננה. הנסיעה הארוכה וטלטלות האוטובוס גרמו לראשה להישמט קדימה ולהיטלטל מצד אל צד בהזיות שינה מקוטעות. פעם אחת, בין שקיעה להתעוררות, שמה לב שהגבר שישב לצידה שלף את איברו והחליק עליו את ידו בתנועות מתונות. ביד השנייה החזיק עיתון והסתיר את עצמו מצד המעבר. היא קפאה ושקלה במהירות את אפשרויותיה. כולן היו גרועות. באפשרות להידחק בין ברכיו ולצאת למעבר הייתה הכרה במעשה. היחלצות ממקום מושבה לא הייתה בגדר התנערות מספקת במקרה כזה. היא הייתה אמורה לגשת לנהג, לחשוף את הסוטה ולדרוש את סילוקו.

לפיכך נשארה לשבת. האוטובוס נכנס לרחובה הראשי של רעננה והיא תקעה את עיניה בחלון וספרה תחנות. רק עוד פעם אחת לכסנה את מבטה. איברו היה כהה כמו גוש צואה.

כשירדה לבסוף, לא לפני שטלטלה את התיק בתכונה רבה זמן־מה מראש כדי לאפשר לו להתארגן, התפללה בליבה שקדרותו של האירוע לא מרמזת על ההמשך. בקצה השביל עדיין ציפתה לה המשוכה הבאה: כלב השכנים הרצחני.

השכונות האלה, עם הבתים הפרטיים, הרחובות הרחבים, הגינות ושטחי החנייה המיותמים, היו ריקות מאדם. הכלבים שלטו ברחובות. כלבים גדולים ומאיימים שנפשם נקעה מהבדידות, והם נבחו ורדפו אחרי כל נפש חיה. עמליה העדיפה ללכת בדרך הכורכר העוקפת. העיקוף היה גדול, ולמרבה הצער לא הבטיח דבר. הכלב הסתובב חופשי והריח אותה ברגע שהתקרבה מהצד השני.

פעם אחת שיתפה אותה במצוקתה, אבל מירי, שחולשה לא הייתה טבע שני שלה, צחקה ונקבה בשמו בביטול. החיה הרצחנית הייתה רקסי או חומי.

נראה שהבנים התחילו להשתעמם. יאיר הגיע והתיישב.

"אימא, אפשר את הטלפון שלך", הוא רצה לשחק.

"לא".

"אבל למה אימא".

"כי אתה הורס לי את המקשים".

"אני אעשה בעדינות, אני מבטיח".

"לא, אני לא רוצה".

דן היה גם הוא בדרכו אליה. דווקא יסמין מצאה עניין. היא רכנה אל שקית שהייתה צמודה לרגליה של סבתה והוציאה אריזות של אטריות בזו אחר זו. עמליה ראתה שהן משחקות במשחק האהוב עליה: מוכר וקונה.

היא שלפה את לוח הדמקה מהתיק והניחה אותו על שולחן מרוחק. "בואו" קראה ליאיר ולדן, "אתם משחקים דמקה עכשיו".

"לא אימא, לא בא לי", אמר יאיר.

"בא לך", היא אמרה.

"אימא! אני אומר לך שלא בא לי".

"ואני אומרת שבא לך. קדימה. בוא".

"אני בלבנים, אני אומר לך", דן הזהיר את יאיר שלא לצורך.

"אוף אימא", יאיר גרר את עצמו לשולחן.

עמליה התלבטה אם להתחיל סיפור חדש ובינתיים התבוננה בשיחתן של שתי זקנות.

היא לא שמעה אותן, אבל מדי פעם הצליחו ריאותיהן המצומקות לנפח כראוי מילה או שתיים. הנשית והמטופחת מבין שתיהן דיברה יותר, בזמן שהשנייה, שישבה על כיסא גלגלים והייתה לבושה בבליל צבעוני שהעיד על טעם אישי לא רגיל, התעסקה בשיניה. עמליה חשבה שהשיניים המושלמות מדי הן בוודאי תותבות, ושהזקנה אינה יכולה לשלוט בדחף לשלוף ולהחזיר אותן למקומן. אבל בזמן שהנשית הלכה למתקן המים היא ראתה שהבוהמיינית אוכלת.

הייתה לה שקית בין הרגליים והיא שלתה משם משהו.

המטופחת חזרה עם כוס מים והחלה לדבר. "בזמן האחרון שמתי לב שאם אני שותה בערב כוס מים זה עוזר לי להשתחרר, אז ככה אני עושה כל ערב".

עמליה לא הייתה בטוחה אל מי היא מדברת, אבל חייכה אליה את אותו חיוך מעודד שנתנה לילדיה.

"כן. אדם צריך ללמוד לעזור לעצמו".

"נכון מאוד", עמליה שיבחה אותה.

העניינים מסתבכים כשיורדים לפרטים. היא לא ידעה לבטח לאיזו קבוצה שייכת הדוברת. ההתעסקות בענייני הגוף לא הבטיחה רבות, אבל משהו בה היה בכל זאת חי.

הבוהמיינית מצאה חן בעיניה יותר, אבל לא נתנה לה הזדמנות לשבח אותה. היא לא הייתה חביבה, ודחתה ללא עסק גדול את ניסיונות העזרה של אחת העובדות. "מרים, את צריכה לשתות מים. את שותה מים?"

מרים הנהנה.

"אני לא רואה שיש לך כוס".

"בסדר", המהמה מרים.

"אני מביאה לך מים, מרים".

"לא צריך".

אדישותה ובגדיה יכלו למקם אותה בטור הקצר של נשים שעמליה למדה מהן משהו, אבל פניה היו נוקשות מדי ושוויון הנפש שלה היה חסר את עקבות המאבק עליו.

בוויקיפדיה בעברית לא מצאה עמליה פרטים אישיים על אליס מונרו. היא קיוותה שאולי לא היו לה חיים אישיים. שאולי ניתן לייחס את חיוכה הנעים להיעדרם. היא קיוותה שתוכל לומר בידענות: 'ילדים יכולים להסיט אישה ממסלולה להרבה מאוד שנים' ולהרגיע את התחושה הלא נעימה שהיא בפיגור. היא קיוותה שיש משהו חשוב שהיא, עמליה, תוכל ללמד את גברת מונרו, ושלא תיאלץ לחוש את הצביטה בלב על כך שמישהו, מישהי, גודל על ידה. אבל כשהקלידה את שמה באנגלית קיבלה אותם.

ארבע בנות נולדו לה – שילה, קתרין, ג'ני ואנדראה. את רעננות פניה בוודאי אי אפשר לייחס לעובדה שקתרין מתה 15 שעות לאחר לידתה, בשנת 1955. עמליה לא תוכל אם כן להיות בתה. וגם לא ללמד אותה שום דבר. אבל היא הרגישה שחייב להיות קשר. היא זקוקה לאימא כזו.

כשהייתה מגיעה לבסוף לדלת הכניסה יכלה לנשום לרווחה. הכול היה מאחוריה. אפלולית שקטה קידמה את פניה, ומכיוון שתמיד הקדימה מעט חלפה על פני דלת החדר הסגורה והתיישבה במבואה. בזמן ההמתנה נהגה להתבונן בחפצים שמסביבה ולשאוב מהם את מקסימום המידע על חייה של מירי ועל חיי משפחתה.

משמאלה, מעבר לחלונות הזכוכית הגדולים, הייתה הגינה. יופיין של גינותיה היה תוצאה של השקעה מתונה ואדישות למאמציו של האדם לביית את הטבע. אהבתה לספרים הדירה אותה ממעשים רבים, וברווחים האלה עשה הטבע את שלו.

על השולחן הקטן ועל המדף שמתחתיו היו מגזינים, עיתונים וספרים בעברית ובאנגלית. פסיכולוגיה, טיולים, אמנות. גם קערת הפירות הגדולה נדדה ללא שינוי מרעננה לנווה צדק בחלוף כמה שנים.

לרוב נאלצה לקום ולחזור לדלת הכניסה. רק אחרי שמירי עברה לנווה צדק עמליה הבינה שסירובה של הדלת להיסגר קשור בכוח אחר. מה הסיכוי שזה יקרה שוב בבית אחר?

לחיצת הידית לא תרמה דבר לסגירת הדלת. הלשונית נשארה תקועה בפנים, והדלת, אם מזג האוויר היה נוח, רק נראתה סגורה. המצב החמיר כשמזג האוויר היה סוער. החלל בין הדלת למשקוף היה כמו מפרש. הוא היה מתנפח ומתנפח ואז, בהתרוקנות פתאומית, הדלת הייתה נחבטת במשקוף.

"את לא מפחדת לשבת סגורה בחדר כשדלת הכניסה לא נעולה?" עמליה שאלה אותה פעם.

לא, היא לא פחדה. מה כבר יכול לקרות?

עמליה חשבה על הרבה דברים שיכולים לקרות, אבל לא מירי. היא צחקה. העולם היה ביתה.

מן העבר השני נפרס הסלון ומעליו היה תלוי המסדרון הארוך של הקומה השנייה, שהיה מנומר בדלתות חדרי השינה. דלת חדרה של נועה, בתה של מירי, הייתה בדיוק מול המבואה.

נועה הייתה ילדה בת שמונה או תשע כשעמליה התחילה את הטיפול. היא לא ידעה דבר על "בת המשפחה" החדשה, שכבשה את מקומה בכוחה לרתק את אמה ולתבוע את אימהותה. באותה מידה גם לא ידעה על הצביטה שעמליה חשה למראיה האקראיים, החולפים. עמליה הייתה גדולה ממנה בחמש־עשרה שנה, אבל ברגעים שעטרת ראשה הזהובה נראתה מתקדמת לאורך המסדרון, נעלמת ושוב חוזרת, מציצה למטה וחושפת את תכלת הפלדה של עיניה, הפך יתרון השנים לחיסרון.

נועה הייתה בת זקונים. כמו יסמין. בלהט יוני 2005 ובחברת המון אדם, ליוותה עמליה את אמה בדרכה האחרונה. היא לא הייתה אמורה למות, ועמליה לא הזדרזה לומר לה את דבריה האחרונים, החשובים. היו להן עוד הרבה שנים לקבוע פגישות, להתרחק, ושוב לקבוע ולהתרחק, כמו שני מתאגרפים הנשמטים לשולי הזירה. אבל זהו. לא יהיה סיבוב הבא.

עכשיו הייתה צריכה לעמוד עם כולם – חברים, מטופלים, בני משפחה. נועה בת העשרים ושמונה עמדה לצד שלושת אחיה. שני ילדיה הקטנים, נכדיה של אמה, לא היו שם. הם היו קטנים מדי. גם היא הרגישה קטנה, מיררה בבכי שאף אחד לא ירגיע עוד.

רק בטלפון – שנתיים חלפו מאז הפעם האחרונה שנפגשו – כשבעלה של מירי התקשר לבשר לה את הבשורה המרה, נודעו לעמליה פרטי מחלתה ומותה. קולו השקט והמסויג מסר לה את הפרטים במענה לאקוני שסירב להיכנע להלך רוחה הסוער.

האם התקשר לכל המטופלים שלה? (בראשו של פתק שצירפה לאחד משני ספרים שהעניקה לה במרוצת השנים כתבה בחוסר זהירות "לבתי המועדפת"). האם הספיקה לומר לו "תתקשר לעמליה, תודיע לה כשזה יקרה, היא בתי המועדפת"?

ומדוע לא כיבד את רצונה להישרף ולהתפזר ברוח? עמליה לא יכלה להיזכר אם תשוקתה להיכחד וחוסר העניין שהפגינה בכל העתיד לקרות לה וליקיריה אחרי מותה באו בעקבות נסיעותיה התכופות להודו ותקופות השתיקה וההתבודדות שגזרה על עצמה שם או שההמעטה בסופיות ובתפלצות המוות היא שחיברה אותה מלכתחילה לפילוסופיות האלה.

אין ספק, חשבה לעצמה לא אחת, אנחנו לא מעניינים אותה יותר.

"ואת לא מפחדת?" עמליה שאלה שנים קודם לכן, כשהשיחות על מותה היו בגדר תאוריה.

"לא", היא הייתה עונה במתיקות.

"ולא תרצי לדעת אם אתחתן ואוליד ילדים?"

"לא", היא הייתה חוזרת ומחייכת במסתוריות.

"ולא תרצי מצבה, לא תרצי שילדייך ונכדייך יתנחמו במשהו?"

לא, היא לא רצתה.

אימא שלה קמה מהכיסא והתקרבה אליה בצליעה שהייתה, למרות הכול, מוגזמת. פניה היו כעת פניה הרגילים – עירוב של תימהון־קשישים ושרידי רהב. היא רצתה להתלונן על משהו – תרופות שלא ניתנו, אוכל גרוע, יחס פושע. עמליה הרימה את עיניה מהספר באי־חשק והתבוננה בה בזמן שדיברה.

היא לא סגרה את הספר, ומכיוון שעברה לסיפור הבא חזרה בליבה שוב ושוב על כותרתו – חיים אמיתיים, חיים אמיתיים…

בשלב מסוים תקעה אצבע בין הדפים וסגרה את הספר כדי שתוכל להתבונן במשהו בלי להיחשב גסת רוח. תמונת העטיפה הייתה מערבולת של מחרוזות עשויות מאבני חן בצורות ובצבעים שונים. במעגל הפנימי נח סוסון ים. עין הפלסטיק שלו התבוננה בחשש על הפנינה הקרובה.

מירי לא פחדה אבל זה לא הרחיק ממנה את הסכנה. בוקר אחד, בזמן צעידת הבוקר, מישהו אנס אותה והיכה אותה באכזריות. כשעמליה הורשתה לבקר אותה לבסוף פניה היו עדיין במצב נורא – נפוחות וכחולות. לא היה אפשר לזהות אותה.

הרשות לבקר ניתנה בלית ברירה. הפסיכולוגית שבה דאגה שלא להשאיר את המטופלים עם מסתורין גדול מכפי שהיה הסיפור הממשי. אבל היא לא רצתה לדבר, זה היה ברור. אישיותה לא אפשרה לה לקשר בין המעשה הזה לבין חייה. אבל זה היה קשור. ככה בכל אופן חשבה עמליה כשחמש־עשרה שנה אחר כך היא מתה מגידול במוח.

"אימא, בואי נעשה משהו מסתורי", יסמין ביטאה מסתורי כשהמשקל נפל על ה-ת' (מסתורי שלה נשמע כמו היסטורי). היא הטילה את משקל גופה על ברכיה של אמה.

ילדים יכולים להסיט אישה ממסלולה להרבה מאוד שנים. אבל זו לא חוכמה גדולה כי ילדים מסיטים נחל מערוצו, ילדים אוספים ים בלועותיהם וממלאים גאיות בימים חדשים.

עמליה סגרה את הספר וליטפה את זרועה החמה. "את מתכוונת שנעשה משהו מסתורי?" היא ביקשה לוודא שהבינה נכון, והצטערה שנאלצה לתקן אותה.

השמש זזה בינתיים. הצמחייה בשולי המרפסת קפאה מעוצמת החום.

כמה מסתורי נשמע מסתורי.

"כן", ענתה יסמין באגביות, מבקשת להמעיט מערך טעותה בעוד עיניה עוקבות אחר משהו בלתי נראה.

הם לא ראו את היער, הם ראו רק את האדמה ואת פרסותיהם המתחלפות במהירות. רק בחלוף הזמן הבינה: הם לא ישמעו זה את פעמוניו של זה בגלל הדהירה, בגלל שרק מחוץ לעיר יכלו לדהור במלוא כוחם. הם לא היו חירשים, הם דהרו.  

אסנת צירלין, מוזיקאית לשעבר, בוגרת "רימון", עובדת ב"ידיעות אחרונות". פרסמה שני ספרי שירה – "יצאה נהמתה" (ביתן, 1996) ו"היה כתוב בעיתון" (הוצאת עיתון 77, 2015). שירים פרי עטה הופיעו בכתבי העת אורות, עיתון 77, מוטיב, האתר של נילי דגן, ובעיתונים יומיים. סיפור ביכורים קצרצר פורסם בכתב העת צ'יקיטיטו. סיפורה "חיים אמיתיים" הוא חלק מספר בכתובים.

» במדור פרוזה בגיליון קודם: "זהב שחוט", מאת דנה חפץ

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_40_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו