"המהלך של ליישון בספרה 'צבע החלב' הוא 'מילוי חורים' בקאנון הספרותי האנגלי. היא כמו חוזרת בזמן לספרות התקופה ומעמידה במרכז ספרה דמות ממעמד המשרתות שנעדרה מקדמת הבמה בזמן אמת." ביקורת מאת יפעת שחם
"זה הספר שלי ואני כותבת אותו עם היד שלי. בשנה הזה אלף שמונה מאות שלושים ואחת למושיענו אני הגעתי לגיל חמש עשרה ואני יושבת על יד החלון ואני רואה הרבה דברים", כך נפתח הספר צבע החלב מאת הסופרת האנגלייה נל ליישון, שיצא לאור בשנת 2012 ותורגם לאחרונה לעברית בידי רותם עטר. הספר מסופר בגוף ראשון מפי מרי, נערה ממשפחה כפרית ענייה, שכותבת אותו כעדות לחייה באנגליה של תחילת המאה ה-19. מרי היא נערה מרדנית בעלת 'פה גדול' שיורק אמת, והיא מקפידה להצהיר שהיא "לא הולכת להשתנות ולא לשנות את הדיבור". היא כותבת בתחושת דחיפות שסיבתה מתבררת רק בסוף הספר, ובמהלכו היא מספרת, בין היתר, על מריבותיה עם שלוש אחיותיה הגדולות, על עבודתן המפרכת במשק המשפחתי בפיקוחם של אב אלים ואם רודנית, על גירושה מהבית לטובת עבודה כמשרתת בבית הכומר, ועל המפגש עם חיי הבורגנות שבמסגרתם היא גם לומדת קרוא וכתוב.
בעת קריאת צבע החלב תהיתי בדבר הרלוונטיות של כתיבת ספר במאה ה-21, שלא זו בלבד שעלילתו מתרחשת כמאתיים שנים קודם לכן, אלא הוא גם מתחפש לספר שנכתב בתקופה ההיא ונושא מאפיינים של רומן בז'אנר החניכה המעמדית שהיה מרכזי בספרות האנגלית במאה ה-19. מעבר לשאלת הרלוונטיות עולה גם שאלת הצורך של סופרת בת זמננו לכתוב ספר מסוג כזה – מה הוביל את ליישון לספר את סיפורה של נערה כפרית אנאלפביתית בת המאה ה-19? חייה של המחברת רחוקים מחיי גיבורת הספר. ליישון נולדה בשנת 1962 בעיר גלסטונברי, בגיל אחת־עשרה עברה לכפר קטן, וכשבגרה למדה ספרות אנגלית באוניברסיטת סאות'המפטון, כתבה חמישה רומנים – שלושה מהם היא העלתה באש ושניים התפרסמו בשנות האלפיים – והייתה למחזאית הראשונה זה ארבע מאות שנה שיצירתה הועלתה בתיאטרון ה"שייקספיר'ס גלוב". כיום היא מנחה סדנאות כתיבה בקרב נגמלים ופגועי נפש. מה מקור המשיכה של הסופרת העכשווית לדמותה של מרי המשרתת שנולדה יותר ממאה שנים לפניה ורק בנערותה למדה קרוא וכתוב?
כדי להשיב על השאלה יש להתחקות אחר המהלך הספרותי של ליישון ולהביט אחורה, אל הספרות האנגלית של המאה ה-19. בספרות הקאנונית של התקופה, למיטב ידיעתי, לא ניתן למצוא דמות ראשית שנסיבות חייה דומות לאלה של מרי, גיבורת ספרה של ליישון. אף שג'יין אוסטין העמידה במרכז ספריה נערות צעירות, הן השתייכו לאצולה הזעירה ולכן חוויית חייהן שונה מאוד מזו של המשרתת בת גילן שהגישה להן תה וסקונס שמנת ורוקנה את סירי הלילה שלהן. כך גם שאר הסופרות הקאנוניות של התקופה, כמו ג'ורג' אליוט והאחיות ברונטה, סיפרו על נערות מן המעמד הגבוה או לכל היותר נערות עניות אך משכילות. צ'ארלס דיקנס נוטה להעמיד במרכז ספריו נערים כמו אוליבר באוליבר טוויסט ופיפ בתקוות גדולות, אך ממעט לכתוב על נערות; גם אם דיקנס כותב על נערות עניות, כמו דוריט בדוריט הקטנה או נל הקטנה מבית ממכר עתיקות, הן אינן בנות המעמד הנמוך ביותר שעובדות כמשרתות. אפשר להקדים עוד, אל המאה ה-18 ואל מול, גיבורת הספר מול פלנדרס של דניאל דפו, שהיא אמנם משרתת, אבל התנהגותה העקבית הבלתי מוסרית בעליל מעמידה אותה מחוץ לסדר החברתי, כסנסציה או קוריוז. מול פלנדרס אינה בשום פנים ואופן מודל או אם־טיפוס למשרתת המושתקת שגילתה את קולה. אם כך, קשה למצוא בספרות האנגלית הקאנונית של המאה ה-19 נערה־משרתת כגיבורה ראשית של ספר.
שאלת הרלוונטיות מעלה אפשרות חתרנית שלפיה המהלך של ליישון בספרה צבע החלב הוא 'מילוי חורים' בקאנון הספרותי האנגלי. היא כמו חוזרת בזמן לספרות התקופה ומעמידה במרכז ספרה דמות ממעמד המשרתות שנעדרה מקדמת הבמה בזמן אמת. יותר מכך, בתקופה ההיא המשרתת נתפסה כאינסטרומנט, ואילו ליישון נותנת קול לדמות המשרתת שהייתה אז אילמת ושקופה. היא מעניקה למרי את עמדת המפתח של מספרת בגוף ראשון, ממציאה לה אידיולקט, ולמעשה מכוננת אותה דרך הלשון כסובייקט שמיישיר מבט. הספר נפתח בהצהרת הסובייקט של מרי: "זה הספר שלי ואני כותבת אותו עם היד שלי", וכן כמה שורות לאחר מכן: "השם שלי זה מרי ולמדתי איך לכתוב אותו: מ – ר – י. ככה כותבים אותו". מרי חוזרת על הצהרות אלה שוב ושוב לאורך הספר, וכך מבססת ליישון את עמדתו ההומניסטית. עמדה זו באה לידי ביטוי גם בהתעכבות על קורות חייה של עדנה, המשרתת שעובדת לצד מרי, למרות היותה דמות משנית:
איפה גרת קודם? שאלתי.
בכיוון ההוא. בערך שני מייל מכאן. אני כבר לא רואה אותם, היא אמרה.
בת כמה את? שאלתי.
שלושים ושתיים.
את פה הרבה שנים.
כן, נכון, היא אמרה.
בכך שמרי מתחקרת את עדנה ומעלה את שיחתן על הכתב, היא מתפקדת כאשת עדות שמנכיחה את עדנה כבעלת סיפור שראוי להיות מסופר ולהיזכר, כפי שליישון בכתיבת צבע החלב יוצרת במרחב הספרותי מקום עבור בנות דמותה הנשכחות של מרי, אשר בתקופתן נדחקו אל שולי הסיפור האנושי. ליישון מספרת את הסיפור של נשים שלא היה באפשרותן לספר את סיפורן, והיא עושה זאת בקולן ובזמנן כאילו מנסה לשלב את סיפורן בתוך ההיסטוריה, גם אם בדיעבד.
מרי היא בעלת מודעות היסטורית למעשה הכתיבה שלה, כפי שעולה מציון תדיר וכמעט אובססיבי של זמן כתיבת הספר: "בשנה הזה שהיא אלף שמונה מאות שלושים ואחד למושיענו אני עוד יושבת על יד החלון שלי". אין זה ציון תאריך כפי שנוהגות לכתוב בנות גילה ביומנן הסודי בפינה העליונה של הדף, אלא התאריך הוא חלק אינהרנטי ברצף של הטקסט שנכתב כעדות, ואותה מרי ממענת לקוראים שאליהם היא פונה תכופות: "אני לא אוהבת לספר לכם את כל זה. יש דברים שאני לא רוצה להגיד. אבל אמרתי לעצמי שאני יספר לכם את כל מה שקרה. אמרתי שאני יספר הכול ובגלל זה אני חייבת לעשות את זה". לכל אורך הספר מרי מתארת שוב ושוב את פעולת הכתיבה כפעולה גופנית, "אני מנערת את היד כי היא כואבת לי בגלל שאני כותבת מהר מדי", וכך היא מנכיחה את הכתיבה כפעולה שאינה שקופה כפי שהיא עשויה להיתפס בקרב מי שעבורם לימוד הכתיבה הוא מובן מאליו: "ואתם מבינים איך שהייתי צריכה ללמוד כל אות שאני כותבת." מעבר לכך שרכישת מיומנות הכתיבה מאפשרת למרי לבטא את עצמה, היא למעשה מכוננת את ראייתה, שכן היכולת לכתוב מעוררת בה צורך למצוא נושא לכתיבה וכך מובילה אותה להתבונן על חייה: "זה לוקח הרבה זמן לכתוב. צריך לכתוב ולאיית כל מילה ואחרי שגמרתי אני צריכה לקרוא שוב ולראות שבחרתי נכון את המילים. ויש ימים שאני צריכה לעצור בגלל שאני צריכה לחשוב מה אני רוצה להגיד. ועל מה לספר. ולמה אני מספרת את כל זה".
אפשר כאמור לראות בצבע החלב ניסיון להשלים את המסורת הקטועה והמחוררת של נשים כותבות, כך שתתהווה כרצף שניתן להישען עליו ולקיים עימו דיאלוג של מחשבה נשית בבואנו ליצור לה המשך. מדובר בניסיון מלאכותי, כמו הוספת רגל תותבת לגוף בשר ודם, ובכל זאת – אני מדמיינת את ליישון באולם גדול באוניברסיטת סאות'המפטון, נאמר בשיעור הראשון של הקורס "יצירות מופת בספרות העולם". היא יושבת בשורה האחרונה, עשרות סטודנטים וסטודנטיות מקשקשים מלפניה ומצדדיה, הפרופסור נכנס. כולם משתתקים. הוא מציג את הסילבוס: הומרוס, סופוקלס, וירגיליוס, אובידיוס, אוגוסטינוס, דנטה, בוקאצ'ו, צ'וסר, פטררקה, שייקספיר, סרוואנטס, וולטר, רוסו, גיתה, מלוויל, טולסטוי, וכו'. היא גאה בעצמה שכבר קראה רבים מהם והתענגה על יצירותיהם, אבל פתאום, וזה קורה פתאום, היא לא יכולה שלא לחוש יתמות ספרותית גדולה! תחושה זו מכה בה ומהממת אותה. בעיקר היא נדהמת מכך שלא חשה בה עד לאותו רגע של גילוי – איך לא שמתי לב עד כמה אני יתומה – היא תוהה, נבוכה – עד כמה כל הנשים הכותבות והקוראות יתומות אל מול אלפי שנות יצירה שנוצרה בידי גברים ולמען גברים. או כפי שניסחה זאת וירג'יניה וולף בספרה חדר משלך: "לא פעם את מופתעת כאשה מן ההתפצלות הפתאומית של התודעה בזמן ההליכה ברחוב וויטהול למשל, לרגע אחד את מרגישה כיורשת טבעית של התרבות הזאת, וברגע השני את נמצאת מחוץ לה: מנוכרת וביקורתית". ועכשיו דמיינו את ליישון מעלה באש את שלושת ספריה הראשונים.
היתמות הספרותית של נשים קוראות וכותבות לא נובעת רק מחסרונן של אימהות בגנאלוגיה הספרותית, אלא קודם כול ולפני הכול מהיעדרה של שפת אם כתובה, שכן כללי השפה עוצבו בידי גברים והם החדירו לתוכה את ערכיהם. באחת הסצנות הנוגעות ביותר ללב בצבע החלב מתגנבות ארבע האחיות בלילה מחוץ לביתן, למרות הפחד מנחת זרועו של אביהן, ומטפסות על גבעה לחזות בזריחה במחשבה שזה יביא להן מזל. כאשר הן על הפסגה והשמש עולה וזורחת, אחת האחיות שואלת: "אז אם הייתם יכולים לחלום היום משהו ושהוא יתגשם על מה הייתם חולמות?" אחת חולמת לפגוש את אלוהים, אחרת על חיים טובים יותר, שלישית רוצה להקים בית ספר, ורק מרי שותקת וחושבת לעצמה: "מה הייתי אומרת אם מישהו היה שואל אותי? לא ידעתי מה להגיד. ידעתי שיש לי חלומות אבל לא ידעתי איזה". מרי יודעת דבר שאינה מצליחה לנסח במילים אפילו בינה לבינה. הקושי הגדול בהיעדרה של שפת אם הוא חוסר היכולת לנסח את חוויית החיים הנשית במילותיה שלה, כך שהדרך היחידה של נשים לדבר ולספר את עצמן היא להוליד שפה חדשה, כפי שמנסחת לוס איריגארי: "אם נמשיך לדבר באופן זהה, אם נדבר כפי שגברים מדברים מאות בשנים, כפי שלימדו אותנו לדבר, נחמיץ זו את זו. שוב. המילים יעברו דרך גופינו, מעל לראשינו, וילכו לאיבוד, יאבדונו. רחוק. גבוה. נעדרות מעצמנו. […] הם יכולים לדבר, לדבר על אודותינו. ומה אתנו? צאי מלשונם. נסי לחצות שוב את השמות שהעניקו לך." (מין זה שאינו אחד, רסלינג, 2003. מצרפתית: דניאלה ליבר). ליישון כמו נענית לקריאתה של אריגארי, ומנסה בספרה לצאת מלשון הגברים ולכתוב בשפה שהיא בצבע חלב אם, ב"דיו לבנה" כפי שכינתה זאת אם גדולה אחרת של הספרות הנשית, הפילוסופית הלן סיקסו.
ליישון מפליאה לגלות בספר זה את מקום המחבוא הסודי שבו הייתה טמונה כל השנים "הדיו הלבנה", והיא מתגלה באופן בלתי צפוי דווקא בשפתה של האנאלפביתית. מרי, שזה עתה למדה קרוא וכתוב, מתבטאת בשפת הבעל־פה שלמדה מאמהּ, ומצויה מחוץ לפיקוח השפה הגברית ולתכתיביה. בכתיבתה היא משבשת את השפה התקנית ואינה מציגה התקדמות לינארית על פי כללי הרטוריקה והלוגוס, אלא כתיבה מעגלית ומרובת חזרות:
אמא אמרה לי, גמרת עם התרנגולות?
בטח שגמרתי, אמרתי. ביקשת ממני לטפל בהם אז טיפלתי.
נו אז כמה ביצים יש?
ביצים? אמרתי ביצים?
[…] כן ביצים, היא אמרה. כמה היה שמה?
שכחתי לספור, אמרתי.
שכחת לספור? איך יכול להיות?
איך? אמרתי.
כן. איך.
הן אינן אומרות כלום ובה בעת הן אומרות הכול, שכן דיבורן מהדהד זו את זו ויוצר מרחב אינטימי המתקיים מעבר למילים, וכך דיבורן רב המלל שנראה על פניו כפטפוט קשקשני בעצם משמש כאמצעי לדיבור מסוג אחר. בהמשך הספר, כאשר שפת הבעל־פה של מרי נפגשת עם שפתו המצוחצחת של הכומר, היא סודקת את מעמדה האוטוריטטיבי של השפה התקנית (כלומר, של השפה הגברית). מרי, כמי שאינה 'יודעת' את השמות של הדברים, מפשיטה אותם משמותיהם השרירותיים ובכך שוללת את תפיסתה של השפה כבריאה טבעית:
מה הציפור הזו הוא שאל?
זה הציפור השחורה שאוכלת זירעונים, אמרתי.
זה עורב. ואת יודעת מה ההבדל בין עורב לעורב שחור לקאק?
כן, אמרתי. יש להם שמות אחרים.
עם זאת, כאשר הכומר מלמד את מרי קרוא וכתוב, הוא למעשה מלמד אותה את השפה הגברית, ולפיכך המילה הראשונה שמרי קוראת זו המילה "תנ"ך". כמו כן, הכומר מתחיל לתקן את שיבושי הלשון שלה, דבר שלא עשה לפני שהחל ללמדה קרוא וכתוב. הצהרותיה החוזרות והנשנות שאין לה כוונה להשתנות אינן עומדות במבחן המציאות, ולימוד הקריאה והכתיבה משנים אותה מבלי שתהיה לה שליטה על כך, כפי שמעידים בני משפחתה: "אז איך זה שם, איפה שאת גרה עכשיו? את כבר לא נראית את. עכשיו את יותר טובה ממה שאנחנו. עוד מעט תדברי כמו שצריך". זהו אולי הפרדוקס הגדול ביותר של הכתיבה הנשית – הרי כאשר אישה לומדת לכתוב כדי שתוכל לבטא את חוויית החיים שלה, היא מסגלת את השפה שנוצרה ברבות השנים בידי הגבר וכבר אינה יכולה לבוא חפה אל סף הכתיבה. אז כיצד ניתן לשמר את האיכות הראשונית ולכתוב כאנאלפביתית? תשובה אפשרית אולי נמצאת בדיאלוג הבא בין מרי לבין הכומר:
תיזהרי לא לעבור את הגבול, הוא אמר, שלא תהיי נערה פוחזת.
אני יכולה להיות משהו, שאלתי, גם אם אני לא יודעת מה זה?
אני חושב שכן, הוא אמר. השועל יכול להיות שועל בלי לדעת שהוא כזה.
האם אכן השועל יכול להיות שועל בלי לדעת שהוא כזה? אולי אם כל אישה כותבת וקוראת לא תניח שהיא כזו, אלא תשאל את עצמה מהי, אולי אז אותיות הספרים ייצבעו בצבע החלב.
.
.
» במדור ביקורת בגיליון קודם: על "המנהרה", ספרו החדש של א.ב. יהושע, מאת יובל פז
תגובות על כתבה זו