.
הרמס, מה אתה לוחש לי?
מאת יאיר דברת
.
בבוקר בהיר אחד בשנת 415 לפנה״ס גילו תושבי אתונה כי במהלך הלילה הושחתו פסלים רבים של האל הרמס הפזורים ברחבי העיר. זה היה בעיצומה של המלחמה הפלופונסית. פסלים אלה, המכונים הֶרמוֹת, היו עמודים מלבניים, כמעט חסרי גוף, רק חלקם העליון פוסל בדמות האל הרמס, ובמרכזם סותת אבר מין זכרי. בתקופה הארכאית הם עוטרו בזין גדול וזקור, אשר לא פעם מעורר במתבונן בן זמננו מבוכה קלה, ואילו במרוצת השנים תיאור זה הלך והתעדן. תוקידידס, היסטוריון יווני שתיעד את תולדותיה של המלחמה הפלופונסית, מספר שפסלים אלה ניצבו בפתחי הבתים ובפתחי המקומות הקדושים. השחתת הפסלים התרחשה ערב יציאתה של משלחת ימית אתונאית לסיציליה. מטרת המשלחת הייתה לחזק את כוחם של האתונאים בחלקו של האי שהיה נתון להשפעת ספרטה. ״המאורע עורר זעזוע ופחד חמור מאוד״, כותב תוקידידס, וממשיך: ״כי הוא נתפס כאות מבשר רעות למסע המשלחת וגם כעדות שהמעשה נעשה כחלק מקשירת קשר להפיכה ולהפלת הדמוקרטיה." [תרגום דבורה גילולה, מאגנס] ובכך הוא מאפשר לנו ללמוד על אירוע היסטורי מרתק: השחתה של פסלי אלים שמטרתה הבעת מסר פוליטי.
נזכרתי באירוע הזה כשהתבוננתי בצילום ״הרמס מפרנזה״ בחלל התצוגה של התערוכה ״לחות יחסית״, תערוכה של האמן אסף הינדן המוצגת בגלריה ״מקום לאמנות״ בתל אביב. שכן באופן דומה, במרכז התערוכה עומדים פסלים ומוצגים מוזיאליים אחרים אשר באמצעותם מתנסח האמן; המבט של הינדן משנה את הפסלים, עוקר אותם ממקומם הנוכחי ומעניק להם משמעות חדשה בעיני הצופה. בשונה מהאמנים האוונגרדים שהשתמשו בחפצים ובחומרים יומיומיים שונים בעבודות האמנות שלהם, בטכניקה המוכרת שזכתה לכינוי ״ready made״, הינדן אינו מכניס לחלל הגלריה חפצים שאינם שייכים לה. אדרבה, כוחה של התערוכה הוא דווקא בכך שהינדן מצליח ״להכניס״ אל חלל הגלריה, במאורע כמעט מפתיע, פריטים ששייכים לה כבר מאות ואלפי שנים.
בתערוכה מוצגת סדרה של שנים־עשר צילומים המתעדים מוצגים מארבעה מוזיאונים שונים: המוזיאון הבריטי, מוזיאון ישראל, המוזיאון לאמנות האסלאם ומוזיאון בית חיים שטורמן בעין חרוד (מוזיאון לחקר הטבע ולידיעת האזור). העבודות השונות מתארות, בין היתר, פסלי שיש עתיקים, פוחלצים ושלדים של חיות, אביזרים מיוחדים כמו חרב ונדן או כיסא בית כנסת עתיק, ומלוות אותן שתי עבודות וידאו. בעבודת הווידאו הראשונה, שקולה מהדהד בחלל, מתוארת אישה שמדקלמת בקול רובוטי מדריך מהמאה ה-19 המסביר כיצד יש לשמור על המוצגים המוזיאליים באופן הטוב ביותר. בווידאו השני מוצגת פעולה מכנית של תרמוגרף שנועד, ככל הנראה, לשמור על הטמפרטורה בחלל התצוגה.
הינדן משנה את אופן ההסתכלות שלנו על הפסלים, ובכך פוגם במשמעותם המקורית. אך הוא אינו משחית אותם כלל. מידה גדולה של כבוד משתקפת בעד הצילומים. הקומפוזיציה האופיינית לו והצבעוניות הרכה והעקבית של עבודותיו הן תעודה לסגנון ייחודי, סגנון שהוא קריאת התפעלות מהזמן וההיסטוריה, מהסלע ומכוחות הטבע. סגנונו, כאמור, מעורר בצופה יראת כבוד של ממש. ניכרת לעין עבודת המִסְגוּר העדינה, שהיא כה מוקפדת עד כי יש לראות בה חלק מן הסגנון האמנותי עצמו. חשיבותה אינה פחותה מזו של נושאי הצילום. עבודת המסגור של הינדן והתלייה המחושבת של התערוכה יש בהם משום הצהרה: התערוכה ״לחות יחסית״ היא קריאה לסדר חדש בעולם משתנה ובחברה מבולבלת. פרענו את כבלי הצורה, הרחבנו את גבולות הביטוי וכעת הגיע הזמן לאסוף את הידע שצברנו ולגבש אמות מידה אסתטיות חדשות, כאלה שיצדיקו מסגרות מוקפדות. הינדן מבקש מאיתנו לקבל החלטות. זו קריאה נשגבת וסדורה, ואף על פי כן הינדן אינו חושש לעורר בצופה חוסר ודאות או בלבול. זו קריאה של צלם, אינטרוורט, המבקש להמיר את פעולת ההתבוננות בפעולה של התנסחות.
הפסל של הרמס ניצב היום במוזיאון הבריטי בלונדון. זהו העתק רומי בשיש של פסל יווני עתיק. המקור הוא פסל ברונזה מהמאה הרביעית לפנה״ס, מהאסכולה של הפסל פרקסיטלס. הפסל הזה מושלם, והוא אינו מניח למבטי מרגע שפסעתי אל חלל התצוגה. זהו פסל של אל גברי, בעל טורסו מסותת. המבט שלי, מונחה על ידי האמן, מערער על הגבריות הקמאית שלו. מעניין לדעת שהעתק אחר של הפסל היווני נמצא היום בוותיקן, ובעבר זוהה בטעות כאנטינואוס, מאהבו של הקיסר אדריאנוס, העלם הנערץ ויפה התואר אשר מת בנסיבות מסתוריות (אחת הגרסאות מספרת כי טבע בנילוס), ולאחר מותו הכריז עליו אדריאנוס אל. פני השיש של הרמס שניצב מולי מושחתים קלות, באופן שמשווה להם מידה של אפלות מסקרנת, אך בה בעת ניתן להבחין בתווי פניו הבטוחים והגסים. אבר מינו קטום. הרמס של הינדן ניצב על רקע כחול פסטלי. הפסל ממוקם במרכז הפורמט הארכני. צילו מוטל על הרקע הכחול ומותיר בו כתמים אפורים שנראים כעננים. השלמות הצורנית והגופנית של הפסל, האסתטיקה הנקייה, המסגור המוקפד, הצבעוניות השלווה והקומפוזיציה המזכירה את האמנות הקומוניסטית – כל אלה משווים לצילום משמעות של כמעט־כרזה.
זוהי דוגמה לרגישות אמנותית אדירה של הינדן, וזו דוגמה לאופן הפלאי שבו דימויים אמנותיים נושאים מסרים מורכבים. פלאי עד כדי כך שאפילו אלפי שנים מאוחר יותר אנו עדיין מסוגלים לפענח אותם. "ההצפנה האסתטית" הזאת היא בדיוק מה שמבדיל אמנות אמיתית מיצירה סתם. היא תמצית כל מה שאי אפשר להסביר במילים כשמדברים על אמנות. שהרי זה לא מקרה שהדימוי הספציפי הזה משחק תפקיד מרכזי בפרשה היסטורית חשובה מהעת העתיקה (חשובה מספיק כדי שנדע על אודותיה אלפי שנים מאוחר יותר) ובתערוכת צילום עכשווי של אמן ישראלי. במודע או שלא במודע חושיו האמנותיים של האמן ידעו לפענח ידע מוצפן בסלע. ידע שהינדן החליט להעשיר באמצעות עדשת המצלמה הפרטית שלו.
בתרבות היוונית העתיקה יש לאל הרמס, שאין הוא אלא דימוי אנושי מפותח עד מאוד, משמעויות פוליטיות נרחבות. הרמס הוא האל המופקד על האסיפה הציבורית, על הדיבור בציבור (בסיסה של הפוליטיקה המערבית) ועל ההצבעה. הערמומיות המיוחסת לו מתקשרת לא פעם לרטוריקה וליכולת השכנוע. במובנים אלה הוא אל גברי מאוד (שכן אזרחי הפוליס היו אך ורק גברים). ההמנון ההומרי להרמס מתאר את האל כמי שייסד את הציוויליזציה, ומיתוסים נוספים מספרים כי הרמס המציא שני כלי נגינה: הלירה, שבאמצעותה מתנבא אפולון, האל היווני הפוליטי ביותר אשר ליווה את תהליך הקולוניזציה והתפשטות התרבות היוונית בתקופה הארכאית, והסירינקס, חליל הקנים שבו מנגן האל פן, אל מיני ויצרי מאוד הקשור לדיוניסוס. שני כלי הנגינה האלה מתארים שני קצוות של הקיום התרבותי של בני האדם. השחתה של פסלי הרמס, אם כך, היא למעשה פגיעה במערכת הפוליטית עצמה. והשימוש הבולט בדימוי של האל הזה בתערוכה של הינדן, תערוכה בעלת משמעויות חברתיות־פוליטיות מובהקות, הוא מעשה חכם מאין כמוהו.
אני מביט בפסל ומבין שפועל עליי תעתוע. התעתוע שמפעיל עליי הינדן דומה למצב שבו מציבים מראה מול מראה ונוצרות השתקפויות אינסופיות. אני נשאב אל תוך התעתוע הזה. חשבתי תחילה שאני מביט ביצירות מן העבר. אך מהר מאוד התעוררו בי שאלות: מהו הזמן ביצירותיו של הינדן? האם אני מתבקש להביט לאחור? על ההווה? על העתיד? אני שואל את עצמי ונשאב לממדים בתוך ממדים של זמן. אני מביט בצילום של אמן עכשווי. מושא הצילום הוא פסל עתיק מהתקופה הרומית שניצב במוזיאון הבריטי. התערוכה במוזיאון הבריטי היא בעצמה מבט לאחור על תקופה קדומה. הפסל המצולם הוא, למעשה, העתק רומי של פסל יווני עתיק עוד יותר. פסל הברונזה היווני מתאר את האל הרמס, דמות השייכת לזמן מיתי קדום, אשר היוונים העתיקים חקרו אותו וכתבו עליו עוד בימיהם. זמן שהחוקים שלו שונים לגמרי מאלה שלי.
עושה רושם שהינדן רוצה שאשאב אל תוך המערבולת הזאת. ואני, מצידי, רוצה להינצל. כשהייתי ילד לימדו אותי שכדי להיחלץ ממערבולת יש להתמסר לזרמים, להיסחף אל מרכזה, וברגע השיא – לצלול ולשחות בכל הכוח החוצה. אין לי מנוס מלעשות את אותה הפעולה גם כאן. וזה בדיוק כוחה של התערוכה: היא מבקשת ממני להתמסר אל כוח משיכה אדיר הנובע מכל צילום, להחליט, להבין. הנה ניצב מולי האל הרמס. מה הוא מנסה ללחוש לי?
על אף האסתטיקה והיופי הרב שמגרים את העיניים, ואולי בגללם, התערוכה הזו היא תערוכה קשה. היא דוחפת אותי אל מסע שאיני יודע איך אצא ממנו. כמו הינדן עצמו, גם אני שייך לדור ששרוי במבוכה. כל אחד מהצילומים התלויים בחלל התצוגה מעורר בי רצף של שאלות שאין לי תשובה אמיתית לגביהן. ואפילו אם אחקור, ואשאל, ואגבש תשובות משכנעות – אפילו אם אעשה זאת, הינדן מקשה עליי עוד יותר. וזאת מאחר שזיקה חדשה נוצרת בין הצילומים השונים. ואני נדרש להשוות, להעריך, ולברור בין תפיסות עולם שונות מאוד במהותן, הצפות לחלל התצוגה בשל מקורם השונה בתכלית של המוצגים המצולמים. בטקסט המלווה את התערוכה יעל קליין מכנה את הזיקה הזאת ״חוק השכן הטוב״. היא משווה את השיטה שבאמצעותה הינדן מעורר בצופה זיקות חדשות לשיטת הקיטלוג והמיון של הספרייה לתולדות האמנות שהקים אָבִּי ורבורג, חוקר גרמני מסוף המאה ה-19. ״אוצרות הידע האנושי״, היא כותבת, ״הם איברים חופשיים, שאמנם נהוג לשייכם לדיסציפלינות או קטגוריות מסוימות, אך בפועל הם נחלת האנושות כולה, ולו רק בשל האפשרות לנתח, לנכס, לבקר, לפרק ולקשור אותם באינספור דרכים״.
יש אמנים שמייצגים דור. וראוי שהדור בעצמו יעניק להם את המעמד. אסף הינדן, בעיניי, הוא אחד מאותם אמנים. אם להשתמש במונח עכשווי, הדור שאני מדבר עליו הוא דור של "early adopters". בשפה סטארטאפית מצויה זה מושג שפירושו משתמשים ראשונים המאמצים מוצר חדש ומספקים משוב על טיבו. נולדנו בסוף שנות השמונים או בתחילת שנות התשעים, אומרים עלינו כל הזמן שבחיינו הקצרים זכינו להשתמש בטלפון חוגה ובאייפון. ואכן בחיינו הקצרים זכינו לגדול בעולם שמתחולל בו שינוי תרבותי עמוק. אני עצמי גדלתי על ברכי המערביות הליברלית. חוויתי את שיירי המודרניזם של המאה ה-19 וה-20. הייתי סוציאליסט, הייתי רומנטיקן, החזקתי בעמדות לאומיות־ציוניות, קראתי את בודלר ואת אלן גינסברג, את ז׳קלין כהנוב ואת ברנר. כמו כל אותם ״early adopters״ זכיתי לשכלל תפיסת עולם מודרניסטית. תפיסה אידאולגית, אסתטית, פסיכולוגית שהתגבשה במהלך המאה ה-19, ובגלגוליה השונים מתקיימת עד היום. היא לבשה צורות שונות בזמנים שונים. ואילו עכשיו, אני סבור, תם זמנה.
תפיסת העולם הזאת גוססת בין השאר בשל המצאת האינטרנט, השינוי הגדול ביותר שהאנושות ידעה בתקופת חיי, שינוי שהאנושות עדיין אינה מעכלת, והוא חותר תחת כל בסיסי החברה המודרנית. השפעתו של האינטרנט ניכרת על הפוליטיקה, על הכלכלה ועל מערכות היחסים בין בני האדם. הינדן ואני חיים בדור החווה עולם במהפכה. המבוגרים מאיתנו מתכחשים או מבכים, הצעירים מאיתנו נולדו לעולם חדש ואינם יודעים להבדיל. ואילו אנחנו מתחילים להגיב לשינויים. אם מתרכזים היטב, אפשר להתחיל לשמוע קולות חדשים של בני הדור. זהו מבע אמנותי. עמוק. ניסיון לבטא את זמננו. כמובן, אף אמן אמיתי אינו עושה זאת באופן מודע. אך כל אמן אמיתי מבטא באופן שאינו מודע את תקופתו. אמן הוא בן זמנו בעל כרחו.
גם במובן הזה הינדן מתבלט כאמן מודע ורגיש. המדיום האמנותי שבו הוא יוצר, הצילום, הוא אולי המדיום המזוהה ביותר עם העת המודרנית. אך התערוכה הזאת מבשרת את סופה של אותה התקופה, והיא מעוררת שאלות המחייבות אותנו לגבש תפיסת עולם חדשה.
האינטרנט וההתפתחות הטכנולוגית הביאו עימן את האפשרות להיחשף לכמות אינסופית של ידע ולאסוף אותה. האינטרנט מאפשר לכל אדם, כמעט בכל מקום בעולם, גישה לכמויות ידע בלתי נתפסות. הכמות כשלעצמה יש בה כדי להביא אותנו לידי בלבול. בצרפתית מכנים את המצב הזה ״l’embarra du choix״ (מבוכה מרוב אפשרויות) ואכן, אנחנו נמצאים במבוכה אמיתית מול כמות הידע העצומה שאליה אנו נחשפים מדי יום. אין לנו אפילו את האפשרות הבסיסית לאמוד את טיבן ומהימנותן של ידיעות מסוימת. ובוודאי לא את האפשרות להחליט לאילו מן הידיעות אנו רוצים בכלל להיחשף. אם לפני מאות בודדות של שנים חלק הארי בתפיסת עולמו של אדם מן השורה התגבש בעקבות קריאה במספר מצומצם למדי של ספרים, הרי בימינו השתנה המצב בתכלית, ואין להתפלא על משבר הזהות שפוקד את החברה שלנו. התערוכה הזאת עוסקת בדיוק באותה המבוכה: מבוכה המתעוררת בשל ריבוי אינסופי. בשנת 2017 לבדה צולמו למעלה מ-1200 ביליון תמונות ברחבי העולם. 85 אחוז מהן צולמו באמצעות טלפונים חכמים. מהי המשמעות של דימוי חזותי בעולם כזה? יתרה מכך, מה תפקידו של המוזיאון כאתר של שימור וזיכרון?
ואין זו רק הכמות שמשפיעה. המודל הכלכלי של האינטרנט חותר תחת מודלים כלכליים וחברתיים שהתפתחו במשך מאות של שנים. העיתונות, למשל, לא מצליחה להתמודד איתו. במשך שנים כינו את התהליך הזה ״דמוקרטיזציה של המידע״. לא עוד קבוצות אליטה סגורות שיחליטו לאיזה מידע נחשף. כולם יכולים להשתתף בתהליך, בכל רגע נתון, מכל מקום בעולם. היום כולנו מודעים כבר לשקר שעומד בבסיס הטיעונים האלה. הרי למעשה אנחנו צורכים בחינם תכנים שמאפשרים למספר קטן מאוד של חברות אינטרנט לאסוף את כל המידע שאנו מייצרים, ובאמצעות אנליזה מדוקדקת של ההתנהגות האינטרנטית שלנו להרוויח ממנו כסף ולהשאיר אותנו מכורים. כך אותן חברות שולטות, למעשה, בגוף ובנפש שלנו באופנים שלא ידענו בכלל כי ייתכנו. אם לכתוב זאת במילים אחרות: זהו סופה של הדמוקרטיה כפי שאנו מכירים אותה. זהו סופה של צורת השלטון המזוהה עם תרבות המערב, אותה צורת שלטון שהתפתחה לפני אלפי שנים ביוון, אשר הרמס הוא נציגה המובהק. האינטרנט מייתר את קיומה של הדמוקרטיה. בעולם שבו אפשר לשלוט באופן חד־ משמעי בתודעתם של בני האדם, מה משמעותה של בחירה חופשית? ומהי, אם כן, משמעותה של הזהות שלנו?
מקצת השאלות שמהדהדות בראשי בזמן שאני מסתובב בחלל הגלריה גורמות לי להבין מיד כי מדובר באמנות טובה. כל כך הרבה נעשה כבר בעולם, ונדיר שאני מתרגש, מסתקרן, ונאלץ לחשוב בעקבות תערוכה שאני מבקר בה. אני מתעכב רק על צילום אחד של פסל עתיק. אך יכולתי לכתוב רשימה דומה על כל צילום אחר מהתערוכה.
ואכן, מול דלת היציאה תלוי צילום של פסל אחר. פסל הרקלס ממוזיאון ישראל. שריד ארכיאולוגי מנותץ וחבול. ידו מחזיקה בעורו של האריה הנימאי. הרקלס, מונע בידי שיגעון, רצח את כל ילדיו. על מנת לכפר על פשעו הוטלו עליו שתים־עשרה מטלות – הראשונה שבהן הייתה לחסל את האריה הנימאי ולפשוט את עורו. פרוות הזהב של האריה היתה חסינה לנשק של בני תמותה, ואילו ציפורניו של האריה היו חזקות מכל שריון. רק באמצעות ציפורניו של האריה עצמו הצליח הרקלס לפשוט ממנו את העור. והנה אני מביט בגיבור לאחר שהשלים את משימתו הראשונה. זה עתה הוא שב על העיר ואינו יודע מה מצפה לו. והוא חסר כל סממן מזהה. רק עור האריה הפשוט לצידו מסגיר מעט פרטים. המסע שלו רק החל. כמו גם המסע שהטיל עליי הינדן. כמוהו אני יוצא אל הרחוב הלח, שב אל העיר.
.
יאיר דברת הוא משורר ומסאי, יליד 1990. ספר השירים שלו, ״מלאך ראשון״, ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (2017). מפרסם ביקורות שירה ואמנות בבמות שונות, ויזם בתחומים שמשלבים טכנולוגיה ואמנות. ביקורת על ספר שיריו מאת אורית נוימאיר פוטשניק התפרסמה בגיליון 19 של המוסך.
.
» במדור מסה בגיליון קודם: אביבית משמרי על ספרות ניסים
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
