פרוזה | "מה שקרה עם מרתה", סיפור מאת טלי כהן צדק

"מרתה הוציאה ביצה מהסל, העבירה אותה מיד ליד, כמה פעמים, ושברה אותה לתוך הצלחת. כל האנשים התכופפו לראות מקרוב. הביצה הייתה יפה מאוד. היה לה חלבון שקוף, והחלמון שלה היה כתום ומבריק."

פרדס פרוזה טלי

מרגו גראן, רביעייה, שמן על בד, 45X35 ס"מ, 2014

.

מה שקרה עם מרתה / טלי כהן צדק

.

מה שקרה עם מרתה זה שאחרי היום הראשון ואחרי היום השני, היא לקחה ארגז ריק של תפוחים והלכה לדוברוויל, שמונה אקרים ברגל בלי כובע, והפכה את הארגז, ועמדה על הארגז באמצע השוק, וככה, עם כל השיער שלה פרוע לגמרי, זרקה את הביצה שהייתה לה בכיס של הסינר ישר על הפרצוף של מלאני דונובן, וצעקה: מלאני דונובן המזוינת מערבבת נסורת באוכל של התרנגולות!

אחר-כך עמדה, ושמה את הידיים על המותן, ולא זזה.

כל האנשים הסתכלו.

מלאני דונובן מיששה את המצח, לקחה ארגז ריק של תפוחים, יצאה מאחורי הדוכן והלכה בצעדים גדולים לכיוון מרתה. אחר-כך הפכה את הארגז ועמדה על הארגז וצעקה: מרתה המזוינת שקרנית! פעמיים, ובפעם השנייה צעקה: מרתה המזוינת שהבעל שלה ברח שקרנית!

כל האנשים הסתכלו.

מרתה ירדה מהארגז, הסתובבה, והלכה בחזרה לחווה, שמונה אקרים בלי כובע, אבל לפני שהלכה קירבה את האצבע לפנים של מלאני דונובן ואמרה: שלא תזוזי מפה! וחזרה, עם סל מלא ביצים, ובעטה בג’ונסי, שבינתיים התיישב על ארגז התפוחים הריק שלה, ועמדה על הארגז.

כל האנשים הסתכלו.

ג’ונסי הביא למרתה כוס עם מים והיא שתתה.

אחר-כך סידרה את השיער, הרימה את הסל באוויר וצעקה: תביאי ביצה נראה מה הצבע כולם יראו בעצמם מי שקרנית מי מוכרת שני סנט פחות מי אומרת כבר שני ימים אל תעברו בחווה של מרתה כי היא מוכרת ביוקר.

כל האנשים הסתכלו על מלאני דונובן.

מלאני דונובן ירדה מהארגז, והלכה לדוכן, ולקחה ביצה מהסלסלה של הביצים, וחזרה, ועמדה על הארגז, והרימה את היד גבוה באוויר, עם הביצה, וצעקה: בסדר!

ג’ונסי רץ, וחזר, והביא את הצלחת של המשקל מהעגלה, ושם את הצלחת על האדמה בין שני הארגזים, וזז אחורה.

כל האנשים הסתכלו על הצלחת.

אחר-כך נהיה שקט. מרתה הוציאה ביצה מהסל, העבירה אותה מיד ליד, כמה פעמים, ושברה אותה לתוך הצלחת.

כל האנשים התכופפו לראות מקרוב.

הביצה הייתה יפה מאוד. היה לה חלבון שקוף, והחלמון שלה היה כתום ומבריק.

מרתה נחרה לכיוון של מלאני דונובן, סידרה את הסינר, שילבה ידיים על החזה ובעטה בג’ונסי חזק עד שאמר: עכשיו התור שלך, מיס דונובן.

כל הזמן הזה מלאני דונובן החזיקה את הביצה שלה באוויר, בלי לזוז, וחיכתה. היא חיכתה עוד קצת עד שנהיה שקט, ואז עשתה שני סיבובים על הארגז, ושברה את הביצה לתוך הצלחת.

הביצה הייתה יפה מאוד. היה לה חלבון שקוף, והחלמון שלה היה כתום ומבריק.

מרתה ומלאני דונובן התכופפו מעל הצלחת, והסתכלו, ואז בלי להגיד כלום מרתה שרטה את מלאני דונובן והתחילו מכות. כל המצח של מלאני דונובן התמלא דם וכל השיער של מרתה התמלא באדמה. מלאני דונובן אמרה: אין לי כסף לתערובת, מרתה, ומרתה אמרה: לא מעניין אותי מלאני, ומלאני דונובן אמרה: בבקשה מרתה, אני עוד פעם בהיריון.

כל האנשים צעקו: ג’ונסי!

ג’ונסי הרים את הצלחת ואמר: מרתה בעטה בצלחת, אי-אפשר לדעת, תעשו עוד פעם, ומרתה אמרה: ג’ונסי עוף מפה לבית שלך, ולקחה את הסל, ולקחה את הארגז הריק של התפוחים, ובעטה בג’ונסי, והלכה שמונה אקרים בלי כובע עד לחווה.

כל האנשים. נו.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

mussach_39_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | "ביקור בשוק של טבריה", מאת אורנה סוסק

כְּדֵי לְהָזִין אֶת דְּבֻקַּת הָאוֹרְגָּנִיזְמִים הַחוֹלֶקֶת אִתִּי גֵּנִים וְטֵרִיטוֹרְיָה, הָיָה עָלַי לִכְבֹּל עַצְמִי לְקֻפְסַת פַּח הַנָּעָה בְּכוֹחַ דָּמָם שֶׁל ג'וּנְגְּלִים נִכְחָדִים.

שירה פרדס אורנה

מרגו גראן, מצפון מזרח לדרום מערב, צבעי מים על נייר, 29X21 ס"מ, 2018

.

אורנה סוסק

 

ביקור בשוק של טבריה

כְּדֵי לְהָזִין אֶת דְּבֻקַּת הָאוֹרְגָּנִיזְמִים הַחוֹלֶקֶת אִתִּי גֵּנִים וְטֵרִיטוֹרְיָה,
הָיָה עָלַי לִכְבֹּל עַצְמִי לְקֻפְסַת פַּח הַנָּעָה בְּכוֹחַ דָּמָם שֶׁל ג'וּנְגְּלִים נִכְחָדִים.
יָדַעְתִּי כֵּיצַד לְכַוֵּן אוֹתָהּ לְיַעֲדָהּ.
בַּשֵּׁבֶט שֶׁלִּי מְכִינִים אֶת הַנֹּעַר לְאֶתְגָּרִים מֵעֵין אֵלֶּה.

כְּדֵי לְהַנִּיחַ אֶת קֻפְסַת הַפַּח בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ אוּכַל לְהֵחָלֵץ מִתּוֹכָהּ,
הָיָה עָלַי לְהַפְעִיל מַכְשִׁיר קָטָן הַמְּשַׁדֵּר אוֹתוֹת הַנִּקְלָטִים עַל יְדֵי מַכְשִׁיר אַחֵר,
גָּדוֹל מְאוֹד, הַסּוֹבֵב אֶת כּוֹכַב הַלֶּכֶת שֶׁבּוֹ בָּקַעְתִּי.
הָאוֹתוֹת נוֹעֲדוּ לִמְנֹעַ מֵאוֹרְגָּנִיזְם בַּעַל תַּפְקִיד וְסִימָנִים מְזַהִים,
לְהָטִיל עָלַי אֶת הָעֹנֶשׁ הַקָּבוּעַ בַּחֻקִּים שֶׁלָּנוּ
לְמִי שֶׁמּוֹתִירִים אֶת קֻפְסַת הַפַּח שֶׁלָּהֶם
בַּמֶּרְחָב הַצִּבּוּרִי, לְלֹא לְקִיחַת הָאַחְרָיוּת הַנִּדְרֶשֶׁת לִשְׁלִיחַת הָאוֹתוֹת הַמַּתְאִימִים
אֶל הֶחָלָל.

הָיָה חַם מְאוֹד וְהָיִיתִי צְמֵאָה.
שָׁלַפְתִּי אֶת הַכְּלִי הַתְּכַלְכַּל שֶׁלִּי,
הֶעָשׂוּי מִיץ קָרוּשׁ שֶׁל ג'וּנְגְּלִים עַתִּיקִים.
הוּא הָיָה מָלֵא בְּנוֹזֵל שָׁקוּף חֲסַר טַעַם,
שֶׁזֻּקַּק בַּעֲבוּרִי בְּמִתְקָן אַדִּיר וּמְמֻגָּן
שֶׁאוֹרְגָּנִיזְמִים נְבוֹנִים שֶׁכְּמוֹתִי הֵקִימוּ אֵי־שָׁם,
כְּדֵי שֶׁיַּפְרִיד אֶת הַמֶּלַח מִמֵּי הַיָּם.
שָׁמַעְתִּי אֶת שִׁמְעוֹ וְהוּא מְכַלְכֵּל אוֹתִי,
אֲבָל מֵעוֹלָם לֹא רְאִיתִיו.
(אֶת הָאֲגַם אֲנִי דַּוְקָא נוֹהֶגֶת לִפְקֹד,
אֲבָל הוּא יָבֵשׁ וְהוֹלֵךְ.)

דָּאַגְתִּי מִבְּעוֹד מוֹעֵד לְהַצִּיב אֶת מְכַל הַנּוֹזְלִים הָאִישִׁי
בְּמִתְקַן אִחְסוּן הַנִּצָּב בַּמַּחֲסֶה שֶׁלִּי,
וּמְקָרֵר דְּבָרִים בְּכוֹחָן שֶׁל בֻּכְנוֹת עֲנָק הַמַּעֲלוֹת עָשָׁן בְּמָקוֹם אַחֵר,
כְּדֵי שֶׁיִּצְטַנְּנוּ מֵעַי וְיֶעֱרַב לִי בַּקַּיִץ.

מִשֶּׁלָּגַמְתִּי וְשִׁדַּרְתִּי וְנֶחְלַצְתִּי, יָצָאתִי אֶל הַשּׁוּק,
שֶׁבּוֹ הָיוּ אוֹרְגָּנִיזְמִים מֻקָּפִים בְּתוֹצָרִים בּוֹטָנִיִּים
שֶׁהוּבְלוּ לְשָׁם מֵרַחֲבֵי הַמֶּרְחָב הַגֵּאוֹ־פּוֹלִיטִי שֶׁלָּנוּ.
הֵם נֵאוֹתוּ לְהַעֲבִיר לְחֶזְקָתִי חֵלֶק מֵאוֹתָם תּוֹצָרִים בּוֹטָנִיִּים
תְּמוּרַת כַּמָּה פִּסּוֹת נְיָר מְצֻיָּרוֹת,
אִם כִּי מֵעוֹדִי לֹא רָאִיתִי מִנַּיִן מַגִּיעוֹת הַפִּסּוֹת אוֹ כֵּיצַד הֵן מֻטְעָנוֹת בְּאוֹתוֹ עֵרֶךְ
הַמְּאַפְשֵׁר לִי לְסַפֵּק סֻכָּרִים וּוִיטָמִינִים
לְתָאֵי אוֹתָם אוֹרְגָּנִיזְמִים שֶׁאֲנִי מֻפְקֶדֶת לִכְאוֹרָה עַל הֲזָנָתָם.

הָאֲבַטִּיחַ, עַל כָּל פָּנִים, הִשְׁמִיעַ צְלִיל עָמֹק וּמַבְטִיחַ,
וְהַנֶּקְטָרִינוֹת הִדִּיפוּ אֶת הַנִּיחוֹחַ הַנָּכוֹן.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

mussach_39_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | "ירח", סיפור מאת ענת לוין

"ואז לבשה את החולצה ומתוכה עלתה הכתף, כמו ירח לבן, עגולה. יכול להיות שעד אז בכלל לא הבחינה שיש לה כתף."

פרוזה פרדס ענת

נטעלי שלוסר, ציפורים נודדות (הציפור הלבנה), רישום גואש ופסטל על נייר, 40X30 ס"מ, 2012

.

ירח / ענת לוין

.

אם מישהו ישאל אותה למה, היא תגיד. לא שמישהו ישאל. זה קרה מזמן וכל השאלות שאפשר לשאול כבר נשאלו על-ידי אנשים שיודעים לשאול שאלות. ובכל מקרה, 'למה' הם לא שאלו. שאלו מתי, איך, מה, הם רצו לדעת את הפרטים, לא את הסיבות. כי אין סיבות. כי דברים קורים. למה? ככה.

כולן גזרו. הן לא שלטו בזה. עשו הכול כדי להיות כמו כולן, כלומר ללבוש את מה שכולן לובשות ובאותו האופן שבו הן לובשות את זה. בנונשלנטיות, כאילו לא אכפת להן מהמבט. אבל המבט, זה כל מה שהיה אכפת להן. הכי חשוב בעבורן היה להיות נראות, כלומר ראויות למבט. המאמץ, גם עליו היא חושבת. כמה מאמץ כדי להתאים את המכנסיים לחולצה לגופייה לשמלה לחצאית לחזייה וכל זה בלי שיורגש כל מאמץ. הנחישות. היא נסעה לשוק הפשפשים בשני קווים וקנתה את השרוואל הסגול ואת החולצה השחורה. היא רצתה שהרכישה הזאת, בכסף שהרוויחה מהטיפים בקפה שֶׁרי במדרחוב, תבדיל אותה מכולן ותהפוך אותה אחת איתן בבת-אחת ובאוטובוס חזרה היא כבר החליטה שהיא לא תגזור.

זה קרה מזמן. היא תוהה מה קרה להן, לגוזרות ולתופרות ולחובבות החצאיות ההודיות הארוכות או הניטים על חולצות הג'ינס הצמודות. גם הן ודאי התחתנו וילדו שלושה ילדים ועברו לערי פרבר מנומנמות והן חיות חיים טובים בלי סודות ובלי שאלות.

היא לקחה את המספריים לחדר שלה וישבה על השטיח רכונה. כולן גזרו, היא גזרה. כמו טטל'ה היא גזרה. אולי קצת יותר מכולן. לא בגלל שהתכוונה לגזור יותר, פשוט גזרה. ואז לבשה את החולצה ומתוכה עלתה הכתף, כמו ירח לבן, עגולה. יכול להיות שעד אז בכלל לא הבחינה שיש לה כתף. עכשיו היא הורידה והרימה את החולצה בצד זה ובצד זה, מנסה לבחון במראה איזו כתף ראויה יותר למבט. והניחה באלכסון את תיק הבד הרקום שגם אותו קנתה בפשפשים כי ראתה אחד ממש דומה, אבל לא יותר מדי, אצל אורנה כץ. ויצאה לכיוון העבודה, רצה, כמעט עפה, כדי לא לאחר ולא לראות את הפרצוף החמוץ של חגי שבמשמרת שלו הכריח את המלצריות להחזיר את הלחמניות שלא נאכלו לשק הלחמניות הטריות והגיש מעט מאוד ביצה על צלחת שחורה ממש גדולה. כי זה היה במודה אז, ההגשה. צורת ההגשה.

כתף מציצה כמו יונה ביישנית מתוך החולצה. זו סיבה? איזו מין סיבה זו? אז מה הסיבה? היא נרעדת כשהיא חושבת על הילדה, אבל על איזו ילדה?

כל מה שקרה אחר-כך היא כבר סיפרה לאנשים ששאלו אותה. הם רשמו את כל מה שהיא אמרה. המשמרת שנגמרה, ההצעה לטרמפ, ההסכמה. היא לא הכירה אותו, סתם לקוח מזדמן שאמר לה שהחולצה שלה יפה. היא לא סיפרה, כי לא שאלו, שאחרי שנגמרה העיר ונגמרו הבניינים, הכתף כבר לא זזה. והיא לא זזה. רק האדמה זזה והירח עמד מעל עגול מיוזע.

 

 

ענת לוין

ענת לוין

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

mussach_39_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | "בעין הסופה (שיר ערש)", מאת ענת לוין

שִׁכּוֹרָה מִמֶּרְחָק זִמְזַמְתְּ / שׁוּרָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל שִׁיר / בְּרוּסִית מִיַּלְדוּת לֹא שֶׁלָךְ: /פּוּס פְסִיגְדָה בּוּדוּ יָה.

שירה פרדס_ענת

שרון פידל, צפה, טכניקה מעורבת כוללת, צבע שמן, רקמה ידנית, 30X30 ס"מ, 2014

.

ענת לוין

 

בעין הסופה (שיר ערש)

מָה שֶׁנִּזְקַקְתְּ לוֹ נִמְצָא:
עֲצָמוֹת, רְקָמוֹת, כְּלָיוֹת,
כָּבֵד, הַלֵּב
תָּמִיד אָדֹם

מָה שֶׁלא חָשַׁבְתְּ עָלָיו קוֹרֶה:
כָּךְ עוֹלֶה וְתַךְ יוֹרֵד,
מַמָּשׁ עַכְשָׁו (הָרוּחַ רָב),
יָרַד עָלַיִךְ יוֹם

תְּמוּנָה שֶׁשָּׁכַחַתְּ עוֹלָה כָּעֵת בְּזִכְרוֹנֵךְ:
רֹךְ יָד לְבָנָה קְלוּעָה לְרֶגַע בְּיָדֵךְ,
רֵיחַ שֶׁל זֵעָה קַלָּה,
קֶמַח וְסֻכָּר וְמַרְמֶלַד, עוּגִיָּה

מָה שֶׁחָשַׁשְׁתְּ מִמֶּנּוּ הָיָה:
הֵחָלְשׁוּת שֶׁל הַגּוּף,
שִׁכְחָה אוֹ בְּדִידוּת, מַגֵּפָה,
עִוָּרוֹן. מַחֲלַת שִׁגָּעוֹן

בָּאוֹר הָאַחֲרוֹן קָרָאתְּ

מָה שֶׁהִשְׁתּוֹקַקְתְּ לוֹ כָּעֵת יִקְרֶה אוֹ קָרָה:
הַשֵּׂעָר הָרָטֹב,
הַשָּׁטִיחַ רָחָב,
שְׂפָתַיִם רַכּוֹת

בַּחֹשֶׁךְ הָרִאשׁוֹן כָּתַבְתְּ אוֹת (וְאוֹת וְאוֹת):
אוֹר

שִׁכּוֹרָה מִמֶּרְחָק זִמְזַמְתְּ
שׁוּרָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל שִׁיר
בְּרוּסִית מִיַּלְדוּת לֹא שֶׁלָךְ:
פּוּס פְסִיגְדָה בּוּדוּ יָה.

כָּל מָה שֶׁנִּזְקַקְתְּ לוֹ
הָיָה

(ניו-יורק, ינואר 2013)

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

mussach_39_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן