שירה | "בעין הסופה (שיר ערש)", מאת ענת לוין

שִׁכּוֹרָה מִמֶּרְחָק זִמְזַמְתְּ / שׁוּרָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל שִׁיר / בְּרוּסִית מִיַּלְדוּת לֹא שֶׁלָךְ: /פּוּס פְסִיגְדָה בּוּדוּ יָה.

שירה פרדס_ענת

שרון פידל, צפה, טכניקה מעורבת כוללת, צבע שמן, רקמה ידנית, 30X30 ס"מ, 2014

.

ענת לוין

 

בעין הסופה (שיר ערש)

מָה שֶׁנִּזְקַקְתְּ לוֹ נִמְצָא:
עֲצָמוֹת, רְקָמוֹת, כְּלָיוֹת,
כָּבֵד, הַלֵּב
תָּמִיד אָדֹם

מָה שֶׁלא חָשַׁבְתְּ עָלָיו קוֹרֶה:
כָּךְ עוֹלֶה וְתַךְ יוֹרֵד,
מַמָּשׁ עַכְשָׁו (הָרוּחַ רָב),
יָרַד עָלַיִךְ יוֹם

תְּמוּנָה שֶׁשָּׁכַחַתְּ עוֹלָה כָּעֵת בְּזִכְרוֹנֵךְ:
רֹךְ יָד לְבָנָה קְלוּעָה לְרֶגַע בְּיָדֵךְ,
רֵיחַ שֶׁל זֵעָה קַלָּה,
קֶמַח וְסֻכָּר וְמַרְמֶלַד, עוּגִיָּה

מָה שֶׁחָשַׁשְׁתְּ מִמֶּנּוּ הָיָה:
הֵחָלְשׁוּת שֶׁל הַגּוּף,
שִׁכְחָה אוֹ בְּדִידוּת, מַגֵּפָה,
עִוָּרוֹן. מַחֲלַת שִׁגָּעוֹן

בָּאוֹר הָאַחֲרוֹן קָרָאתְּ

מָה שֶׁהִשְׁתּוֹקַקְתְּ לוֹ כָּעֵת יִקְרֶה אוֹ קָרָה:
הַשֵּׂעָר הָרָטֹב,
הַשָּׁטִיחַ רָחָב,
שְׂפָתַיִם רַכּוֹת

בַּחֹשֶׁךְ הָרִאשׁוֹן כָּתַבְתְּ אוֹת (וְאוֹת וְאוֹת):
אוֹר

שִׁכּוֹרָה מִמֶּרְחָק זִמְזַמְתְּ
שׁוּרָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל שִׁיר
בְּרוּסִית מִיַּלְדוּת לֹא שֶׁלָךְ:
פּוּס פְסִיגְדָה בּוּדוּ יָה.

כָּל מָה שֶׁנִּזְקַקְתְּ לוֹ
הָיָה

(ניו-יורק, ינואר 2013)

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

mussach_39_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | שירים חדשים מאת עידית ברק, אלינור יוסף, מרואן מח'ול וחוה ניסימוב

אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע אַתָּה עוֹקֵב אַחַר נוֹצָה, / צִלְּךָ נִשְׂרַךְ אַחֲרֶיךָ, מִתְנַשֵּׁף: קָחֵנִי עִמְּךָ. / אַתָּה עוֹקֵב אַחֲרֶיהָ בְּאִטִּיּוּת / שֶׁל שֶׁלֶג נוֹפֵל, נֶעֱדָר מֵעַצְמְךָ וְשׁוֹכֵחַ / מִי הָיִיתָ קֹדֶם וְאֶת הוֹרֶיךָ.

אוהד שאלתיאל, "אשא עיני..", מתוך הסדרה "זיקוקין", רישום בגריעה, זפת ולכה על נייר ארץ', 80X65, 2015

אוהד שאלתיאל, אשא עיניי..., מתוך הסדרה "זיקוקין", רישום בגריעה, זפת ולכה על נייר ארץ', 80X65 ס"מ, 2015

.

עידית ברק

לידה

הָרוֹפְאָה שׁוֹאֶלֶת:
הַלֵּדָה הָיְתָה רְגִילָה?
הַמִּשְׁקָל תַּקִּין?
הַאִם הִיא הִתְפַּתְּחָה יָפֶה?
אֵיךְ הִיא לוֹמֶדֶת?
יֵשׁ לָהּ חֲבֵרִים וַחֲבֵרוֹת?
הָאֵם עוֹנָה: כֵּן, כֵּן, כֵּן
וְכָל הַלֹּא
רוֹעֵד לָהּ בְּכָל הַגּוּף

 

עידית ברק היא משוררת. ספרה הראשון, "עד השמיים ובחזרה", הופיע בהוצאת בת אור (2016). ספרה השני, "להיאחז בענף הקרוב", ראה אור לאחרונה בהוצאת פרדס.

 

 

אלינור יוסף


אֲנַחְנוּ נוֹסְעוֹת אֶל אֶרֶץ צְפוֹנִית קָרָה,
בָּהּ הַשָּׁמַיִם זוֹהֲרִים בְּצִבְעֵי בָּרֶקֶת.
פְּעִימוֹת לֵב הָאֲדָמָה מִתְכַּסּוֹת בִּפְתוֹתִים צְחוֹרִים.
הַשֶּׁלֶג שָׁם נִפְרָשׂ עַד קַו הַחוֹף מַמָּשׁ,
הָאֲדָמָה לֹא מַנְבִּיטָה.

אֲנַחְנוּ נוֹסְעוֹת אֶל אֶרֶץ צְפוֹנִית קָרָה,
בּוֹרְחוֹת מִגִּבְעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַפְּתַלְתַּלּוֹת
הַמַּזְכִּירוֹת לָנוּ אֶת שֶׁהָיָה.
מְפַלְּלוֹת אֶל קַו הַחוֹף הַמֻּשְׁלָג,
לִדְבֹּק בִּגְבוּלוֹ הַמְּדֻיָּק,
אֲבָל תּוֹפְחוֹת בַּעֲצַלְתַּיִם בְּתוֹכֵנוּ
וּמְבַקְּשׁוֹת לְהֵאָמֵר.

הַזְּמַן אֵינֶנּוּ כָּאן –
הַיּוֹם הוּא נֶצַח חֲלָבִי
שֶׁמְּחַכִּים לְסוֹפוֹ.

 

אלינור יוסף, ילידת 1986, מתגוררת בתל אביב. בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני בטיפול בתנועה ומחול. בוגרת מסלול השירה של הליקון. עובדת בפנימייה עם נוער בסיכון וכותבת שירה.

 

 

מרואן מח'ול

אתה אוהב

מערבית: עידן בריר

אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע אַתָּה עוֹקֵב אַחַר נוֹצָה,
צִלְּךָ נִשְׂרָךְ אַחֲרֶיךָ, מִתְנַשֵּׁף: קָחֵנִי עִמְּךָ.
אַתָּה עוֹקֵב אַחֲרֶיהָ בְּאִטִּיּוּת שֶׁל שֶׁלֶג נוֹפֵל, נֶעֱדָר מֵעַצְמְךָ וְשׁוֹכֵחַ
מִי הָיִיתָ קֹדֶם וְאֶת הוֹרֶיךָ.

אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע אַתָּה יֶלֶד
הַמְּצַיֵּר בֶּעָפָר אִשָּׁה מֵחֹמֶר;
הָעֵצִים אֵינָם נִצָּבִים סְבִיבְךָ אִלְּמִים; הֵם מְטַפְּחִים אוֹתְךָ,
מְסַרְקִים אֶת שְׂעָרְךָ בְּכִוּוּן הַזְּרִיחָה כְּדֵי לַעֲשׂוֹתְךָ
בְּשׂוֹרָה לְפֵרוֹתֵיהֶם.

אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע אַתָּה רוֹאֶה אֶת יְדֵי הַפַּרְפַּר טוֹווֹת
אֶת חַיֶּיךָ מֵחָדָשׁ בְּגִיל שְׁלוֹשִׁים;
מְיַלֶּדֶת הַמַּזָּל
רוֹקֶדֶת מִשִּׂמְחָתָהּ עָלֶיךָ.

אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע אַתָּה שָׂם לֵב לַפּרָטִים הַקְּטַנִּים
וּמְגַלֶּה שֶׁלִּבְּךָ מְנַגֵּן עַל
חָזְךָ קוֹנְצֶ'רְטוֹ שֶׁל הַתְחָלוֹת עַד שֶׁאַתָּה זוֹעֵק לְעֶזְרָה
מֵרֹב אֶקְסְטָזָה.

אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע אַתָּה נִתְלֶה בַּלָּאט
עַל רַף הַדְּקִיקוּת;
טַל נִגָּר עַל לֶחְיְךָ וְאַתָּה מֵקִיץ
מִלֵּילְךָ כְּלִילָךְ שֶׁבּוֹ הַבֹּקֶר מוֹרִיק.

אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע אַתָּה רוֹמַנְטִי. מְשַׁכְנֵעַ נַחַל אַכְזָב
כִּי הַיָּם יָבַשׁ וְכִי הוּא
יִהְיֶה לְנָהָר רַק אִם יִזְרֹם לְקִרְבְּךָ;
מְלַמֵּד אֶת הֶעָקֹב לִהְיוֹת לְמִישׁוֹר לְמוּל גֵּיא רִגְשׁוֹתֶיךָ. זוֹהִי
הַהִתְעַלּוּת, אֲחוֹת לָרוֹמְמוּת וְלַחֲמַקְמַק.

אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע אַתָּה שָׁב לַעֲלוּמֶיךָ;
קִבְעוֹן הַמָּוֶת מֵת;
אַתָּה רוֹכֵב עַל הַגַּל, לֹא כְּדֵי לְהִנָּצֵל אֶלָּא כְּדֵי לְאַזֵן גּוּפְךָ עָלָיו
וּמֵרִיחַ אֶת שֶׁאֵין אֲחֵרִים מְרִיחִים, קִשְׁרֵי הַמַּיִם לַמַּיִם,
סֻכָּר הַהֲוָיָה.

אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע יֶשְׁנָהּ אֲהוּבָה
וְאַתָּה שׁוֹטֶה:
מְקַנֵּא לָהּ בְּזַעַם, נוֹקֵם
אִם שְׂפָתָהּ נוֹגַעַת בִּרְעוּתָהּ, וְהוֹפֵך,
אִם שְׂפָתֶיךָ בִּשְׂפָתֶיהָ תְּשֻׁתַּפְנָה, לְאֵל שֶׁאֵין שֻׁתָּף לוֹ
בִּרְקִיעֵי הַנְּשִׁיקָה.

 

مروان مخّول
أن تُحبّ
أن تُحبّ يعني أن تَتْبعَ ريشةً
فيلهثَ ظلُّكَ: خُذني معك.
ببطءِ الثّلجِ النّازلِ تَتْبعُها غائبًا عنك، تنسى
مَن كُنتَهُ من قبل، وأهلَكَ.

أن تُحبّ يعني أنّكَ طفل
يرسمُها في التّراب أنثى من خزف،
وأنّ الأشجارَ لا تقفُ حِيالَكَ ساكنة؛ تُربّيك
تُمشّطُ شعرَكَ في اتّجاهِ الشّروق كي تزفَّكَ
بشرى للثّمر.

أن تُحبّ يعني أن ترى يديِ الفراشةِ وهي تحوكُ
حياتَكَ من جديدٍ في الثّلاثينَ، وأنْ
ترقصَ فَرَحًا فيك
ولاّدةُ الحظّ.

أن تُحبّ يعني أن تُعيدَ للتّفاصيلِ الصّغيرةِ اهتمامَك
وأن تتعرّفَ قلبَكَ يدُقُّ على
صدرِكَ كونشيرتو البداياتِ فتستغيثَ
من الطّرب.

أن تُحبّ يعني أن تتدلّى بلا صخب
على رفِّ الرّهَف،
وأن يسيحَ على وُجنتيْكَ النّدى فتصحوَ
من ليلِكَ ليلكًا فيه يخضرُّ الصّباح.

أن تُحبّ يعني أنّك رومانسيٌّ؛ تُقنعُ الوادي
بأنّ البحرَ جفّْ، وأنّه
سيصبحُ نهرًا لو صُبَّ فيك.
وأن تعلِّمَ الجبلَ الخشوعَ أمامَ مرجِكَ العاطفيِّ هو
العلوّْ، أخو السُّموّْ والمستحيل.

أن تُحبّ يعني أنّكَ تصغُر، وأنّ
هاجسَ الموت مات
تركبُ الموجَ، لا لتنجوَ بل لتؤرجحَ جسمَكَ فيه، تشمَّ
ما لا يشمُّهُ الآخرون.. علاقةَ الماءِ بالماء؛
سُكّرَ التّكوين.

أن تُحبّ يعني أنّ هناك حبيبةً
وأنّكَ أهبلُ:
تغارُ منها عليها، تثورُ
إنْ مسّتْ شفتُها شفتَها، تصيرُ
إنْ شاركْتَها شفتيْها إلهًا لا شريكَ لهْ
في سماواتِ القُبل.

 

מרואן מח'ול הוא משורר פלסטיני שנולד בכפר פקיעין בגליל העליון ב-1979 לאב פלסטיני ולאם לבנונית. הנדסאי בניין במקצועו. בין ספריו: "מכתב מן הגבר האחרון" (רסאלה מן אאח'ר רג'ל; פרוזה), "לא תיבת נוח" ("מש ספינת נוח"; מחזה, זכה בפרס המחזאי המצטיין בפסטיבל "מסרחיד" בעכו, 2009) וקובצי השירה "ארץ הפסיפלורה העצובה" ("ארד אל-פסיפלורא אל-חזינה", זכה בפרס למשוררים פלסטינים צעירים בעולם, 2009) ו"בתים שהשירים שכחו איתי". כמו כן זכה בפרס הסופר הצעיר (1997). רבים משיריו תורגמו לאנגלית, טורקית, איטלקית, גרמנית, צרפתית, עברית, אירית, סרבית, ספרדית והודית, וכמה מהם הולחנו ועובדו לתיאטרון או לסרטים דוקומנטריים.

 

 

חוה ניסימוב

בדיור המוגן

הַקִּירוֹת פְּרִיכִים וַעֲלוּלִים לְהִתְמוֹטֵט בְּכָל רֶגַע.
תּוּכְלִי לְהָצִיץ מִבַּעַד לַסְּדָקִים, וּלְגַלּוֹת אֶת הַסּוֹדוֹת
שֶׁהוֹתִירוּ כָּאן הָאֲחֵרִים. פִּסְעִי עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת
פֶּן תְּעוֹרְרִי אֶת הַשֵּׁדִים הַחֲבוּיִים בַּסִּיד הַנּוֹשֵׁר.
כְּשֶׁהַבַּיִת יִקְרֹס כְּתַפְאוּרַת קַרְטוֹן
הָרוּחַ הַקַּר יָבִיא אֶת הַלַּיְלָה.

 


פַּעַם יָכֹלְתִּי,
הָיוּ לִי אֶפְשָׁרוּיוֹת
הֵן נָקְשׁוּ בְּדַלְתִּי
וַאֲנִי לֹא פָּתַחְתִּי.
רָצִיתִי לִבְרוֹחַ
אַךְ עֲרָפֶל סָמִיךְ
כִּסָּה אֶת הַדֶּרֶךְ לְשָׁם.
סוֹבַבְתִּי בַּמַּעְגָּלִים,
הָיִיתִי פִיקוּס בֶּנְגָלִי
הִשְׁרַשְׁתִּי בַּצַּמָּרוֹת,
וְשׁוּב נֶעֱקַרְתִּי.
כְּשֶׁרָצִיתִי לָשׁוּב,
הַבַּיִת נֶעֱלַם
וְלֹא הוֹתִיר כְּתֹבֶת.
לֹא זָכַרְתִּי
אִם הָיָה פַּעַם בַּיִת.

 


קָשֶׁה הָיָה לִי לְהַאֲמִין
שֶׁאֵינָם צוֹדְקִים.
הֵם הָיוּ רַבִּים כָּל כָּךְ,
וְהָיוּ לָהֶם דֵּעוֹת מוּצָקוֹת
עָלַי.
עַל הָעוֹלָם.
הַיּוֹם אֲנִי מְפַקְפֶּקֶת,
בַּכֹּל.
בְּכֻלָּם.
רַק אִמִּי
שֶׁאָמְרָה שֶׁיָּדַי שְׂמָאלִיּוֹת
צָדְקָה כְּתָמִיד:
כָּל דָּבָר טוֹב שֶׁקָּרָה לִי
נִשְׁמַט בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת.

 

קח אותי ממני

קַח אוֹתִי מִמֶּנִּי וְשִׂים בְּשֶׁלְּךָ.
אַל תְּבַזְבֵּז חֲלוֹמוֹת,
עֲשֵׂה בָּהֶם שִׁמּוּשׁ אֶחָד לְאֶחָד.
כְּשֶׁהָעוֹר לֹא יַפְרִיד עוֹד בֵּינֵינוּ
נִפְתַּח מִפְעָל לִכְנָפַיִים,
מַלְאָכִים יִשְׁתָּאוּ לָנוּ,
עֲנָנִים מַצַּע אַהֲבָתֵנוּ.
כְּשֶׁנִּהְיֶה לְאֶחָד נוּכַל לַזִּקְנָה
גַּם הַמָּווֶת לֹא יַפְחִידֵנוּ.
קַח אוֹתִי מִמֶּנִּי,
אַל תִּתֵּן לַפִּכָּחוֹן לְהַפְרִיעַ,
עֲצֹם הָעֵינַיִים –
תֵּן לָאַשְׁלָיוֹת לָבוֹא.

 

חוה ניסימוב, ילידת 1939, היא סופרת ומשוררת ישראלית. ניסימוב, ניצולת שואה, יוזמת ומשתתפת בפרויקטים הקשורים בנושא הנצחת השואה, מרצה בבתי ספר ובמחנות צה"ל כאשת עדות ומלווה משלחות של בני נוער וחיילים לפולין. בין ספריה: "ילדה משם" (מקטרת, 2007), "רעבת רחם" (עקד, 2009), "אין בית לבית" (עיתון 77, 2013), "גם השמחה שלי רוקדת בעדינות" (עיתון 77, 2014), "קָלֵידוֹסְקוֹפ" (טל מאי וידיעות ספרים, איורים: כנרת גילדר, 2015, פרס דף דף לספרות ילדים), "הסוד של פלוריאן" (ידיעות ספרים, 2017, פרס דבורה עומר לספר נוער).

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים חדשים מאת בת-שבע דורי-קרלייה, אלכס בן-ארי, יפה שלומוביץ' ומשה אוחיון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_38-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | "זהב שחוט", סיפור מאת דנה חפץ

"אקווריום זכוכית שפאותיו מעוטרות בחריטת זהב, מלאכת מחשבת יפהפייה; לא דגים שחו בו כי אם מכתבים, עשרות מכתבים, שעל כולם – כך ראיתי כשנמשכתי להתקרב ולהביט – אותו כתב היד הגדול, הבוטח, הגברי בעליל."

ישראל קבלה, מראה הצבה: מתוך, "אוהב עכבר וצב ידמו לו כשני מאורות", רישומים, כתובת על קיר, אובייקטים, גבעון פורום לאמנות, 2018.

ישראל קבלה, מראה הצבה, מתוך "אוהב עכבר וצב ידמו לו כשני מאורות", רישומים, כתובת על קיר, אובייקטים, גבעון פורום לאמנות, 2018 (צילום: אבי אמסלם)

.

זהב שחוט

מאת דנה חפץ

 

שבעה זהבים היו בבית המקדש:
זהב טוב, זהב טהור, זהב שחוט, זהב סגור, זהב מזוקק, זהב פרווים, זהב מופז.
זהב טוב, כמשמעו. וטהור, שהיו מכניסין אותו לכור ואינו חסר כלום.
זהב שחוט, שהיה נמשך כחוט, והיו סכין בו כשעוה הנתונה על גבי פנקס.
(מדרש רבא לספר שמות, פרשה לה)

.

.

ביתו של האיש היה גדול וגדוש בדברים קטנים, בני אדם וחיות ומלאכים ופיות וגם מיני יצורים לא מזוהים, מאבן ומתכת ובד ועץ וחרסינה ונייר ופלסטיק. בכל מקום שהעין המשתאה נסחפה אליו היה מונח או תלוי או מצויר יצור כלשהו. אפילו על הקירות, בפחם. על התקרה. והוא התהלך ביניהם כמו מארח בחצר גולה, מאליה עלתה המילה: מלכותי, ואני שאלתי את עצמי מה אני עושה שם.

הנסיבות היו פשוטות, יומיומיות: ערב ספרותי שהדובר הראשי בו היה חבר ותיק, במקרה נפגשנו שבוע קודם לכן אחרי חודשים ארוכים והוא הזכיר את הערב והזמין אותי בחצי חיוך שאבוא, יהיה נחמד. אולי לא חשב שאיענה להזמנה, גם אני לא חשבתי. אבל באותו הערב שוב התפרצה הלבה ביני לבין איתמר ואני פרצתי מהדלת ולקחתי את המפתחות ונכנסתי לאוטו ונסעתי לשם. רק כשעמדתי מול שער המתכת החלוד ולחצתי על הידית ופתחתי, חדרה החריקה הצורמת את מסך האיתמר, ומיד אחריה נביחת כלב גדול שהסתער לעברי, כמו נפלתי לתפאורה של סרט אימה גותי, חשבתי מבעד לזרם האדרנלין שהציף באחת את כל הגוף ולא שכך עוד דקות ארוכות אחרי שיד קטנה נחה על צוואר הכלב ובלמה וקול רך אמר: שלום. הקול עדיין היה שרוי בחשכה העבה שתחת צל השיחים הסבוכים, יער אמיתי היה שם, מאחורי השער, ועשב גבוה ושביל שמרצפותיו סדוקות הוביל אל הפתח. ערב טוב, השבתי נבוכה, רק באותו הרגע עלה בדעתי שאולי כלל לא נמסר לבעל הבית על בואי. אבל הקול חייך ואמר, היכנסי.

הלכתי אחריו אל הבית. השביל התעקל מעט והוביל אל מדרגות אבן שבראשן הייתה, סוף־סוף, מנורה. למרות קלישותה הייתי אסירת תודה על האור. הדמות הקטנה טיפסה לעבר דלת עץ כבדה, פתחה אותה והחוותה לעברי בנימוס זר שאקדים ואיכנס.

נכנסתי.

עוד בטרם סגר האיש את דלת הכניסה מאחורי גבי, נפתחה לפניי דלת נוספת. על הסף ניצבה אישה אפורת שיער, בשמלת קטיפה כחולה ומהוהה אך הדורה שעטפה את גווה הדק וירדה עד לכפות רגליה, והושיטה לי יד. הושטתי את שלי. באחת נלפתה ידי בכוח פראי ופה נפער מולי למערה אפלה ואז התכווץ ואמר בדחיפות, החיים שלך הם כישלון, כישלון. יוסֵרָה! התרה הקול הרך, ומיד שחררה האישה את ידי והסתגרה והצטמצמה כמו צמח טורף המניח בדרך נס לטרפו, ופנתה ללכת. אני מתנצל, אמר האיש, ללא שמץ צער ניכר, כך אחותי נוהגת בכולם, בשעה הזו היא עדיין ערה אבל בערב כבר תישן ולא תפריע לנו.

רק אז התברר שטעיתי או הוטעיתי לגבי מועד תחילתו של הערב: הקדמתי בשעה וחצי.

למרות זאת, על השולחן הגדול שחלש על החדר שאליו הובלתי כבר נערכו, בסדר מופתי, מגוון מאפים ועוגיות ופירות חתוכים, שעמדו הכן ליד מגדל צלוחיות חרסינה מעוטרות וצרור מזלגות מוכספים. לרגע הבליחה בזיכרון תמונת חדרה של מיס האווישם מאחד העיבודים הטלוויזיוניים של "תקוות גדולות" שראיתי לפני שנים, אולי כשהייתי בגילו של איתמר. שבי, אמר האיש, תה? הנהנתי וישבתי, אילמת עדיין. ועוד בטרם התבוננתי בו כראוי כבר יצא, מותיר אותי לבדי.

נטושה מול השולחן, הזכירה לי בטני בתקיפות שמשעות הצהריים לא אכלתי דבר. אבל לא העזתי לגעת במה שנפרש שם מולי בשפע דקדקני שכזה, ובנחישות הסטתי ממנו את המבט. רק אז ראיתי, בהשתאות, את הציורים והפסלים הקטנים והגדולים שמילאו כל פינה, וגם משפטים ומילים, במקומות אחדים: רק אותיות בודדות, שהיו מצוירים על קירות ורהיטים ביד אמן, ומאליה עלתה המילה: משוגע. כי כל זה היה מטורף לגמרי, בלי שום היגיון או סדר; ועם זאת יצרה הערבוביה השוצפת הזו שלמות מפתיעה, כמו תואם אבריו של יצור עתיק יומין, נכחד, שנשמר רק בבית הנידח הזה שהזמן, כך נדמה, חלף מעליו בלי לגעת, לא מותיר בו אפילו עקבות אבק.

ובאמת, הכול נראה עתיק מאוד וגם מבהיק בניקיונו, עד שהתקשיתי להעריך אם הנמר הכהה שמולי, למשל, עשוי עץ או אבן, ומהן הנקודות הזעירות שעל גבו, ונטלתי אותו בידי. חמימות נעימה הייתה בו וסגרתי עליו בכף היד, ופתחתי, והעברתי אצבע זהירה על ראשו, וכמעט הפלתי אותו בבהלה כשמהסף נשמעה צעקה לא לגעת! והאיש עמד שם, ספל על תחתית בידו, ובעיניו מבט זועם וחרד שלא יכולתי להבין. מיהרתי להשיב את הנמר למקומו וגם להתנצל, והוא פסע אל תוך החדר ובקול אחר לגמרי ציין שהפסלים הקטנים הם חלק מהאוסף של אחותו, ואיש אינו רשאי לגעת בם מלבדה. לפעמים, אמר, היא מרשה גם לי, ופניו השתנו ונמלאו געגוע, ולמראה מבטי חייך כמבטל את מה שזה עתה אמר והושיט לי את התה.

שתיתי.

שאלתי מי צייר על הקירות, אף על פי שכבר ידעתי. יוסרה, אמר, כמו שאת רואה היא מוכשרת מאוד. פעם הייתה גם מוכרת את ציוריה, בתקופה מסוימת אפילו ניהלה גלריה אבל, חתך, זה היה מזמן.

שתקנו. העיניים נמשכו, בלי שליטה, אל הקירות. בעיקר לחפש סדר במילים שעליהן, תמיד חייתי בקירבה אינטימית למילים ולא יכולתי שלא להתעקש עד שיתפענחו לי. האיש המתין בסבלנות, בשעשוע ואולי אף בלעג דק, כאילו חש במצוקתי והתענג עליה. לאט לאט החלה להתבהר לי מעין תבנית־על שאחזה ביקום הגועש הזה וארגנה אותו סביב ציר של שתי מילים שהופיעו שוב ושוב: זהב שחוט. זהב שחוט. זהב שחוט. ומרגע שהבחנתי בכך, ניכר היה שהמילים הללו הוליכו את המתבונן, בעדינות ובנחישות, אל חפץ שהיה ליבו הפועם של החדר: אקווריום זכוכית שפאותיו מעוטרות בחריטת זהב, מלאכת מחשבת יפהפייה; לא דגים שחו בו כי אם מכתבים, עשרות מכתבים, שעל כולם – כך ראיתי כשנמשכתי להתקרב ולהביט – אותו כתב היד הגדול, הבוטח, הגברי בעליל.

הסקרנות גברה על המבוכה, ותליתי שאלה באיש. את ארשת פניו ברגע ההוא התקשיתי לפענח, אבל הוא לא התחמק. בנימוס תמציתי הבהיר שאלו מכתביו של פז, הילד שלנו, כלומר של יוסרה. שוהה במסע ממושך לפטגוניה ולארץ האש. הוא אוהב מאוד טבע פראי, פז. ונוהג לשלוח בקביעות להוריו, כלומר ליוסרה ולאחיה, מכל מקום שאליו הוא מגיע מכתבים וגם חיות קטנות שהוא מוצא עבור האוסף של אמו. כלומר נהג לשלוח. מפני שעם הזמן המכתבים הלכו ופחתו. למעשה, זמן ארוך מאוד חלף מאז המכתב האחרון. לאמיתו של דבר, שנים. למען הדיוק: שלוש־עשרה שנים וכמה חודשים. יוסרה תוכל להגיד לך את מספר השבועות והימים, אמר, ועווית שניסתה להיות חיוך חתכה כמו סכין את פניו.

אה, אמרתי.

שטרודל? שאל.

הנעתי יד חלשה לאות לאו.

עם ריבת קליפות הדרים? מהגינה, אנחנו עושים לבד.

לא, תודה, אמרתי, אני אלרגית להדרים.

את יודעת, המשיך באותו קול שקט ומנומס, נשים רבות באירופה וארצות הברית מגדלות בובת תינוק כאילו הייתה תינוק אמיתי. הן מלבישות את הבובה, קונות לה סלקל ומיטה וצעצועים, מטיילות איתה ברחוב ומשחקות איתה בפארק כמו אמהות טריות אחרות. יש בובות שמכינים בהזמנה אישית לפי תמונה שהקונה שולחת. מחירן אלפי דולרים. גם בארץ יש אישה אחת שמכינה בובות כאלה. כל בובה נמכרת במחיר של שלושת אלפים שקלים לפחות, האישה אומרת שהעבודה מרובה והחומרים יקרים.

הוא הביט בי. אני הבטתי בקירות.

אינני יודעת מאין צפה ועלתה בי המילה וֶרְמיליוֹן, ואיתה הידיעה שזה שמו של הצבע האדום־כתום שנמתח בחוט דקיק בין הקירות, מתווה מסלול שפתאום התבלט חד וברור, כמעט דוקר את העין, עד שקמתי ומלמלתי שאלה על שירותים ומבלי להמתין לתשובה התחלתי ללכת אחריו במין הכרח דחוף (כעבור שבועות ארוכים תשוב אליי המילה הזו, ואני אבדוק ויתברר שהגוון הזה מיוצר באופן סינתטי משילוב של כספית וגופרית, ולכן הוא רעיל מאוד, וכיום כמעט אינו מיוצר עוד כי אם הוחלף בצבעים אחרים, בטוחים יותר, כמו אדום קדמיום, ואחריו פירול; אבל השמות הללו לא יעוררו בי דבר).

לאורך חוט הוורמיליון הלכתי, עוברת חדרים ומסדרונות, עד שהגעתי אל חדר קטן בקצה הבית שדלתו הפעורה חשפה את מקום המפלט שחיפשתי. נכנסתי וסגרתי והוצאתי את הנייד ובדופק מואץ לחצתי על שמו ברשימת הטלפונים המקוצרת. איתמר, אמרתי בבהילות ובלחש, שלא יישמע קולי מעבר לקירות הדוחסים, די איתמר די לא חשוב מה עשית לא חשוב מה אמרתי הכול שטויות איתמר כל כך קל ללכת לאיבוד כל כך שביר ודק הכול איתמר אם רק היית מבין איתמר רק אל, השתהיתי לרגע, וכמו בתגובה להיסוס בקולי נשמע הצפצוף החד של סיום ההודעה. אל תלך, אמרתי בלחש לשרשרת הארוכה של הניאגרה שהתנועעה מולי אנה ואנה וידית העץ המצוירת שלה לוטשת בי עין נחש שחורה.

כשיצאתי לבסוף מהשירותים לא טרחתי להוריד את המים. הידקתי את התיק אל הכתף, עברתי במהירות את המסדרון והחדרים, בלי להעיף מבט בקירות, וכשהגעתי אל האיש שישב עם התה שלו בכורסה העמוקה נעצרתי. הוא מיהר להניח את הספל ונעמד.

מצטערת, אני חייבת ללכת, אמרתי.

אבל תיכף כולם יבואו, אמר. הוא לא נשמע מופתע.

קיבלתי טלפון, אמרתי, צריכים אותי בבית. בדחיפות, הוספתי.

לא היה בזה צורך: הוא הסתכל בי ולא אמר מילה. לכל אורך הדרך שבה ליווה אותי, אל הדלת ובשביל המתפתל ביער הצמחייה שבחצר ועד לשער, הוא לא אמר מילה. ואני, מצידי, לא הבטתי לאחור, גם לא כשנפתח ואחר כך נסגר השער מאחוריי בצווחת צירים חלודים.

בצעדים מהירים הלכתי אל הרכב. איתמר, חשבתי. תשתדל קצת. גם אני משתדלת. לא מספיק, עניתי לי בזעף, תשתדלי יותר. השתדלות נוספת, צחק קול לעגני, מטיח בי את המילים האהובות שארבו לי כל השנים כדי לבגוד דווקא ברגע הזה.

לוּ אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אוֹתְךָ לְכָל הַשָּׁנִים.

אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אוֹתְךָ מִכָּל הַשָּׁנִים.

אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַאֲרִיךְ אֶת הַזְּרוֹעַ הָאַחַת כְּפֶלֶג אֶחָד שֶׁל נָהָר בְּאַפְרִיקָה.

כִּרְאוֹת בַּחֲלוֹם אֶת מִפְרַץ הַסְּעָרוֹת, כִּרְאוֹת בַּחֲלוֹם אֳנִיָּה שֶׁטָּבְעָה, כְּשֵׁם שֶׁמְּדַמִּים עֲנָנִים כִּיצוּעַ, שׁוֹשַׁנֵּי עֲנָנִים כִּיצוּעַ לַגּוּף.

אַךְ בִּרְצוֹתְךָ הֵם לֹא יִשָּׂאוּךָ.

אַל תַּאֲמֵן כִּי יִשָּׂאוּךָ.

עם כל שורה הלכו רגליי מבלי משים והאטו את קצב הליכתן, עד שנעצרו. מול מדרגות שבראשן סניף דואר חשוך. פנס בודד האיר את דמות הצבי שקפא במרוצתו על השלט שמעל לכניסה הנטושה, אבל בעיני רוחי היה איש מטפס לאיטו במדרגות ונכנס מבעד לדלתות הרחבות, ותנועות גופו מסגירות שהוא כבר יודע. שבעה זהבים היו בבית המקדש, חשבתי. זהב שחוט, חשבתי. כישלון, חשבתי. איתמר בני, בני איתמר. אל תלך.

 

 

שורות השיר המצוטטות – משירה של דליה רביקוביץ "השתדלות נוספת" (חורף קשה: שירים, דביר, 1964).

.

דנה חפץ, מטפלת בהבעה ופילוסופית. קובץ סיפוריה הראשון, "דולפינים בקרית גת" (ספרא והקיבוץ המאוחד, 2015) זכה בפרס אס"י ובפרס שרת התרבות לספר ביכורים. ספרה הפילוסופי "חסד חילוני" (רסלינג, 2009) ראה אור גם באנגלית (Secular Grace) בהוצאת Brill-Rodopi.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "מקבצי הנדבות", מאת יעל דין בן־עברי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_38-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מיוחד | על קסמן של חבורות סודיות, במלאת 50 שנה למותה של הסופרת איניד בלייטון

דנה אלעזר־הלוי, שתרגמה מספרי "השביעייה הסודית" לעברית, חוזרת לקרוא בסדרת הילדים האהובה

פרט מתוך עטיפת הספר "השביעיה הסודית יוצאת לדרך" שראה אור בעבר בהוצאת אחוזת בית

.

"החבורה הכי טובה בעולם": קריאה חוזרת ב"השביעייה הסודית" של איניד בלייטון

מאת דנה אלעזר־הלוי

 

"כדאי שנכנֵּס אסֵפה של 'השביעייה הסודית'," אמר פּיטֶר לג'נֶט. "לא היתה לנו אסֵפה כבר המון זמן."

כמו כל ילד וילדה ראויים לשמם בסוף שנות השבעים בתל אביב, גם לי הייתה חבורה. אני לא זוכרת הרבה מהחבורה הזאת – לא מי היינו ולא מה עשינו – אבל זוכרת היטב את אתר האסיפות שלנו: חדר הכביסה שעל הגג אצלי בבית, בשדרות נורדאו ליד פינת דיזנגוף. שם, בחדרון הקטן והמוצל, ליד חבלי הכביסה, רגע לפני השקיעה הוורודה בין הגגות, ישבנו ודיברנו ודיברנו, אלוהים יודע על מה.

האסיפות האלה, מסעירות ככל שאולי היו, היו רק הד חיוור לפגישות של החבורות שעליהן קראנו כולנו בספרים. מי לא רצה להציל את מגרש המשחקים כמו החבורה במחניים? מי לא רצתה לתפוס גנבים כמו אמיל וחבריו? מי לא רצה להציל חבר מידי מרגל כמו בשמונה בעקבות אחד?

מכל החבורות הספרותיות, נדמה לי שבזיכרון של בני דורי נחקקו בעיקר שלוש חבורות, אולי בגלל ריבוי הספרים שעסקו בהן. אחת היא "משלנו", והיא חסמב"ה של יגאל מוסינזון. השתיים האחרות – השביעייה הסודית והחמישייה הסודית – נכתבו בארץ אחרת, גשומה ואפורה, וגיבוריהן הם ילדים אנגלים שגרים בבתיהם האנגליים ורוקחים את מזימותיהם אגב כרסום רקיקי זנגוויל (עוגיות ג'ינג'ר בתרגומים החדשים מעשה ידַי). ובכל זאת, החבורות האנגליות האלה הצליחו לשבות את ליבנו, ילדי ישראל, ולא רק את ליבנו שלנו: מיליוני ילדים בכל רחבי העולם קוראים עד היום בהתלהבות את הספרים האלה שנכתבו בשנות הארבעים והחמישים והשישים של המאה הקודמת. רק לפני עשור, ב-2008, זכתה בלייטון בתואר סופרת הילדים האהובה בבריטניה – יותר מרואלד דאל, יותר מג'יי־קיי רולינג.

מה יש בחבורות של בלייטון שעובד כל כך טוב? את התשובות חיפשתי בספר הראשון של השביעייה הסודית, שמיועד לילדים קטנים יותר ומציג באופן סדור ובהיר את האידיאה של החבורה הבלייטונית.

 

"בבקשה תגידוּ את הסיסמָה!" [פיטר, במכתב לחבורה]

החבורה הבלייטונית מושתתת על שתי אבני יסוד: סודיות ואקסקלוסיביות. כמובן, הא בהא תליא. יש לנו סוד, ורק אנחנו יודעים אותו. בפתיחת השביעייה הסודית יוצאת לדרך, הספר הראשון בסדרה, מפציעים שני הסמלים העליונים של הסודיות הבלבדית הזאת. הראשון בהם הוא הסיסמה. פיטר ואחותו־סגניתו ג'נט, מייסדי החבורה, דורשים מכל בני השביעייה לדקלם את הסיסמה עם כניסתם לאסיפה. ומיד ניצת משהו בנו, הקוראים והקוראות. גם אנחנו רוצים לדעת את הסיסמה. גם אנחנו רוצים להיות חלק מהחבורה. וברור לנו שהזכות הזאת שמורה רק למתי מעט נבחרים. אף אחד לא רוצה להיות סוזן, אחותו המעצבנת של ג'ק, שעושה כל שביכולתה לגלות את הסיסמה אבל לעולם־לעולם לא תתקבל לחבורה.

כדי להיות בחבורה, צריך לא רק לדעת את הסיסמה. צריך גם תג. הו, התג! החותם העליון המאשר לבני החבורה את השתייכותם לחוג המצומצם ורם המעלה הזה. התג אינו אלא סיכת כפתור קטנה ועליה האותיות שב"ס, לציון "השביעייה הסודית", ובכל זאת, אי אפשר בלעדיו. בספר הראשון בסדרה, התג הוא לא רק אחד מסמלי האקסקלוסיביות הנחשקת, אלא גם המנוע לעלילה כולה: ג'ק האומלל מאבד את התג כבר בתחילת הספר, ובמסע לחיפושו מתוודע לתעלומה שיפתרו בני החבורה.

 

"אולי נפתוֹר איזו תעלוּמָה או משהו כָּזֶה?" הִציע ג'וֹרג'.

אין חבורה בלי הרפתקה. ההרפתקאות של בלייטון נפתחות בדרך כלל בתעלומה כלשהי, שהדרך לפתרונה רוויה מסתורין, סכנה ושלל הפתעות ומהמורות. כדי לפתור את התעלומה, בני החבורה נדרשים לגלות מידה גדושה של אומץ לב ותעוזה, תבונה ותחכום. והמטרה? תמיד מטרה טובה. לתפוס את הגנבים, להחזיר את הילדה החטופה לחיק משפחתה, להציל את החבר מידי דודיו הרשעים. ובמקרה של הספר הראשון בהשביעייה – לשחרר לחופשי את הסוס קֶרִי בְּלוּ שנחטף בידי פושעים תאבי בצע, ושזעקותיו בשבי החרידו את בני החבורה הצעירים.

עם פתרון התעלומה וסיומה של ההרפתקה, בני החבורה זוכים לא רק לסיפוק אדיר אלא גם להכרה, ולא סתם הכרה, אלא זו המענגת מכולן: הכרה מצד המבוגרים. "טוב, נראה שהילדים עשו בשבילנו את רוב העבודה," אומר מפקח המשטרה בסוף הספר הראשון, עם שחרורו של הסוס ביש המזל. והקתרזיס מהמחמאה הזאת הוא לא רק של בני החבורה – הוא גם שלנו, הקוראים. גם אנחנו היינו אמיצים ונבונים, גם אנחנו עשינו את העבודה.

 

"אל תַּפריע לי, אני רֹאש החבוּרה" [פיטר לקולין]

בחבורות, לכל אחד יש תפקיד. הראשון בהם הוא המנהיג, והמנהיג הבלתי־מעורער של השביעייה הוא פיטר. גם לג'נט, אחותו וסגניתו, שמור בחבורה מעמד רם, והיא אכן נוזפת בחבריה על ימין ועל שמאל, אבל פיטר הוא ללא ספק הפוסק העליון. אלה אינם התפקידים היחידים של פיטר ושל ג'נט. יש להם גם תפקידים ספרותיים, ואלה מתמצים בדרך כלל בתכונה מרכזית אחת או שתיים. אם פיטר לא יהיה רודן (במידת מה) ובטוח בעצמו יתר על המידה, ג'ק לא יוכל להתייחד בתכונתו העיקרית – היחיד שמוכן לעמוד מול פיטר ולהתווכח איתו – וקולין וג'ורג' לא יוכלו להתבלט באפרוריותם. וכך זה עובד גם עם הבנות: אם ג'נט היא האמיצה והאחראית, הרי פאם וברברה הן קלות הדעת והפחדניות (ובכל זאת תורמות את תרומתן לחבורה – כל חבר בחבורה תורם את תרומתו).

התפקיד החשוב ביותר בשביעייה שמור למישהו שאפילו לא נספר במניינה, והוא כמובן סקֶמפֶּר הכלב ("קפצן" בתרגום הישן). סקמפר הוא האלטר אגו של בני החבורה, ולעולם שש אלי הרפתקה. "סקמפר הלך עם פיטר, קולין וג'ק, בזנב מורם בגאווה," מספרת בלייטון, "וגם הוא הרגיש חשוב מאוד. […] אין פלא שהוא הרים את האף מול כל כלב שפגש." והנה לנו תיאור תמציתי וקולע של גאוות בני החבורה כולם.

אם כבר מדברים על חלוקת התפקידים, אי אפשר שלא להזכיר במילה את דברי הביקורת הקשים שספגו ספריה של בלייטון על החלוקה המגדרית שבהם. אצל בלייטון, הבנות מסדרות את הלימונדה ואת העוגיות, והבנים מתכננים את הפעולה. בספר הראשון בשביעייה, למשל, פיטר פוסק שרק ארבעת הבנים יֵצאו למימוש השלב החשוב והקריטי בהרפתקה. אפשר לומר על כך הרבה דברים, ודברים רבים אכן נאמרו ("ילדינו ראויים ליותר מזה!" כתבה מישהי במאמר באנגליה שביקר את בלייטון על שוביניזם, גזענות ופשטנות ספרותית).

 

"כדַאי שנשלַח הוֹדעה לשאַר החבֵרים" / "הָבָה נשלַח הוֹדעוֹת לחֶברַיָה"

לא רק התכנים של בלייטון זכו לביקורת, אלא גם השפה שבה כתבה. בימיה היא הואשמה בשימוש בשפה פשוטה ודלה מדי. בשנים האחרונות נטען כי ספריה כתובים בשפה מיושנת ובלתי נגישה. ב-2010 הכריזה הוצאת "הוֹדֶר" באנגליה על כוונתה לפרסם גרסה חדשה לספריה של בלייטון. ראשית שופצו ועודכנו ספרי החמישייה הסודית. "השינויים הרגישים", כפי שהגדיר זאת נציג ההוצאה בריאיון, נגעו בחלקם לענייני תקינות פוליטית. אן, למשל, הילדה הקטנה בחבורה, שבגרסה המקורית אהבה תמיד לשחק בבובות, העדיפה בגרסה החדשה לשחק בדובי פרווה. אבל ברובם היו התיקונים קשורים בשפה. father ו-mother עודכנו ל-dad ו-mum, peculiar הוחלף ב-strange. הקהל לא אהב זאת. וליתר דיוק, המבוגרים ששמרו על יחס נוסטלגי כלפי הספרים לא אהבו זאת. הילדים היו אדישים. הם אהבו את הספרים כך וגם כך.

בעברית נעשה ניסיון דומה. ב-2011 ו-2012 פרסמה הוצאת "אחוזת בית" בתרגום מחודש ארבעה ספרים של השביעייה וארבעה של החמישייה. מלאכת התרגום נמסרה לידיי. המטרה הייתה ברורה: לעדכן את שפת התרגום לשפה שתהיה נגישה לקוראים של ימינו. כמו רבים מבני דורי, גם לי שמורה פינה חמה בלב ל"חברַיָה" של פעם ולמשפטים כמו "ובכן, הנלך למסור את ההודעות הסודיות?". כולנו אסירי תודה לנצח לאבנר כרמלי, הלוא הוא שרגא גפני, שהעשיר את עולמנו במאות תרגומים וספרים פרי עטו. אבל העדכון היה נחוץ. הכלב קפצן חזר להיות "סקמפר", והשפה בכללה חזרה להיות מה שבלייטון ביקשה שתהיה: פשוטה ומובנת. הלימונדה נשארה לימונדה.

והנה, למרות השפה העדכנית, ההוצאה המחודשת של ספרי בלייטון לא זכתה בישראל להצלחה כבירה, לפחות לא כזאת שהצדיקה תרגום מחודש של עוד ספרים בסדרה. אולי טעינו כשבחרנו להוציא את הספרים בעטיפות הנוסטלגיות מפעם ולא בעטיפות ואיורים עכשוויים יותר. ואולי משהו בסיפורים עצמם התיישן.

ובכל זאת, הקסם שבחבורה לא פג. מה שבלייטון הבינה לפני כשמונה עשורים תקף גם היום: ילדים אוהבים חבורות. הם אוהבים להשתתף בהן, ואוהבים – עדיין – לקרוא עליהן.

 

דנה אלעזר־הלוי היא סופרת ילדים ונוער, זוכת פרס דבורה עומר, מחברת סדרת מותחני הריגול "שליחות חשאית" (אחוזת בית / ידיעות ספרים). תרגמה שמונה מספריה של איניד בלייטון בתרגום מחודש לעברית.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_38-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן