.
זהב שחוט
מאת דנה חפץ
שבעה זהבים היו בבית המקדש:
זהב טוב, זהב טהור, זהב שחוט, זהב סגור, זהב מזוקק, זהב פרווים, זהב מופז.
זהב טוב, כמשמעו. וטהור, שהיו מכניסין אותו לכור ואינו חסר כלום.
זהב שחוט, שהיה נמשך כחוט, והיו סכין בו כשעוה הנתונה על גבי פנקס.
(מדרש רבא לספר שמות, פרשה לה)
.
.
ביתו של האיש היה גדול וגדוש בדברים קטנים, בני אדם וחיות ומלאכים ופיות וגם מיני יצורים לא מזוהים, מאבן ומתכת ובד ועץ וחרסינה ונייר ופלסטיק. בכל מקום שהעין המשתאה נסחפה אליו היה מונח או תלוי או מצויר יצור כלשהו. אפילו על הקירות, בפחם. על התקרה. והוא התהלך ביניהם כמו מארח בחצר גולה, מאליה עלתה המילה: מלכותי, ואני שאלתי את עצמי מה אני עושה שם.
הנסיבות היו פשוטות, יומיומיות: ערב ספרותי שהדובר הראשי בו היה חבר ותיק, במקרה נפגשנו שבוע קודם לכן אחרי חודשים ארוכים והוא הזכיר את הערב והזמין אותי בחצי חיוך שאבוא, יהיה נחמד. אולי לא חשב שאיענה להזמנה, גם אני לא חשבתי. אבל באותו הערב שוב התפרצה הלבה ביני לבין איתמר ואני פרצתי מהדלת ולקחתי את המפתחות ונכנסתי לאוטו ונסעתי לשם. רק כשעמדתי מול שער המתכת החלוד ולחצתי על הידית ופתחתי, חדרה החריקה הצורמת את מסך האיתמר, ומיד אחריה נביחת כלב גדול שהסתער לעברי, כמו נפלתי לתפאורה של סרט אימה גותי, חשבתי מבעד לזרם האדרנלין שהציף באחת את כל הגוף ולא שכך עוד דקות ארוכות אחרי שיד קטנה נחה על צוואר הכלב ובלמה וקול רך אמר: שלום. הקול עדיין היה שרוי בחשכה העבה שתחת צל השיחים הסבוכים, יער אמיתי היה שם, מאחורי השער, ועשב גבוה ושביל שמרצפותיו סדוקות הוביל אל הפתח. ערב טוב, השבתי נבוכה, רק באותו הרגע עלה בדעתי שאולי כלל לא נמסר לבעל הבית על בואי. אבל הקול חייך ואמר, היכנסי.
הלכתי אחריו אל הבית. השביל התעקל מעט והוביל אל מדרגות אבן שבראשן הייתה, סוף־סוף, מנורה. למרות קלישותה הייתי אסירת תודה על האור. הדמות הקטנה טיפסה לעבר דלת עץ כבדה, פתחה אותה והחוותה לעברי בנימוס זר שאקדים ואיכנס.
נכנסתי.
עוד בטרם סגר האיש את דלת הכניסה מאחורי גבי, נפתחה לפניי דלת נוספת. על הסף ניצבה אישה אפורת שיער, בשמלת קטיפה כחולה ומהוהה אך הדורה שעטפה את גווה הדק וירדה עד לכפות רגליה, והושיטה לי יד. הושטתי את שלי. באחת נלפתה ידי בכוח פראי ופה נפער מולי למערה אפלה ואז התכווץ ואמר בדחיפות, החיים שלך הם כישלון, כישלון. יוסֵרָה! התרה הקול הרך, ומיד שחררה האישה את ידי והסתגרה והצטמצמה כמו צמח טורף המניח בדרך נס לטרפו, ופנתה ללכת. אני מתנצל, אמר האיש, ללא שמץ צער ניכר, כך אחותי נוהגת בכולם, בשעה הזו היא עדיין ערה אבל בערב כבר תישן ולא תפריע לנו.
רק אז התברר שטעיתי או הוטעיתי לגבי מועד תחילתו של הערב: הקדמתי בשעה וחצי.
למרות זאת, על השולחן הגדול שחלש על החדר שאליו הובלתי כבר נערכו, בסדר מופתי, מגוון מאפים ועוגיות ופירות חתוכים, שעמדו הכן ליד מגדל צלוחיות חרסינה מעוטרות וצרור מזלגות מוכספים. לרגע הבליחה בזיכרון תמונת חדרה של מיס האווישם מאחד העיבודים הטלוויזיוניים של "תקוות גדולות" שראיתי לפני שנים, אולי כשהייתי בגילו של איתמר. שבי, אמר האיש, תה? הנהנתי וישבתי, אילמת עדיין. ועוד בטרם התבוננתי בו כראוי כבר יצא, מותיר אותי לבדי.
נטושה מול השולחן, הזכירה לי בטני בתקיפות שמשעות הצהריים לא אכלתי דבר. אבל לא העזתי לגעת במה שנפרש שם מולי בשפע דקדקני שכזה, ובנחישות הסטתי ממנו את המבט. רק אז ראיתי, בהשתאות, את הציורים והפסלים הקטנים והגדולים שמילאו כל פינה, וגם משפטים ומילים, במקומות אחדים: רק אותיות בודדות, שהיו מצוירים על קירות ורהיטים ביד אמן, ומאליה עלתה המילה: משוגע. כי כל זה היה מטורף לגמרי, בלי שום היגיון או סדר; ועם זאת יצרה הערבוביה השוצפת הזו שלמות מפתיעה, כמו תואם אבריו של יצור עתיק יומין, נכחד, שנשמר רק בבית הנידח הזה שהזמן, כך נדמה, חלף מעליו בלי לגעת, לא מותיר בו אפילו עקבות אבק.
ובאמת, הכול נראה עתיק מאוד וגם מבהיק בניקיונו, עד שהתקשיתי להעריך אם הנמר הכהה שמולי, למשל, עשוי עץ או אבן, ומהן הנקודות הזעירות שעל גבו, ונטלתי אותו בידי. חמימות נעימה הייתה בו וסגרתי עליו בכף היד, ופתחתי, והעברתי אצבע זהירה על ראשו, וכמעט הפלתי אותו בבהלה כשמהסף נשמעה צעקה לא לגעת! והאיש עמד שם, ספל על תחתית בידו, ובעיניו מבט זועם וחרד שלא יכולתי להבין. מיהרתי להשיב את הנמר למקומו וגם להתנצל, והוא פסע אל תוך החדר ובקול אחר לגמרי ציין שהפסלים הקטנים הם חלק מהאוסף של אחותו, ואיש אינו רשאי לגעת בם מלבדה. לפעמים, אמר, היא מרשה גם לי, ופניו השתנו ונמלאו געגוע, ולמראה מבטי חייך כמבטל את מה שזה עתה אמר והושיט לי את התה.
שתיתי.
שאלתי מי צייר על הקירות, אף על פי שכבר ידעתי. יוסרה, אמר, כמו שאת רואה היא מוכשרת מאוד. פעם הייתה גם מוכרת את ציוריה, בתקופה מסוימת אפילו ניהלה גלריה אבל, חתך, זה היה מזמן.
שתקנו. העיניים נמשכו, בלי שליטה, אל הקירות. בעיקר לחפש סדר במילים שעליהן, תמיד חייתי בקירבה אינטימית למילים ולא יכולתי שלא להתעקש עד שיתפענחו לי. האיש המתין בסבלנות, בשעשוע ואולי אף בלעג דק, כאילו חש במצוקתי והתענג עליה. לאט לאט החלה להתבהר לי מעין תבנית־על שאחזה ביקום הגועש הזה וארגנה אותו סביב ציר של שתי מילים שהופיעו שוב ושוב: זהב שחוט. זהב שחוט. זהב שחוט. ומרגע שהבחנתי בכך, ניכר היה שהמילים הללו הוליכו את המתבונן, בעדינות ובנחישות, אל חפץ שהיה ליבו הפועם של החדר: אקווריום זכוכית שפאותיו מעוטרות בחריטת זהב, מלאכת מחשבת יפהפייה; לא דגים שחו בו כי אם מכתבים, עשרות מכתבים, שעל כולם – כך ראיתי כשנמשכתי להתקרב ולהביט – אותו כתב היד הגדול, הבוטח, הגברי בעליל.
הסקרנות גברה על המבוכה, ותליתי שאלה באיש. את ארשת פניו ברגע ההוא התקשיתי לפענח, אבל הוא לא התחמק. בנימוס תמציתי הבהיר שאלו מכתביו של פז, הילד שלנו, כלומר של יוסרה. שוהה במסע ממושך לפטגוניה ולארץ האש. הוא אוהב מאוד טבע פראי, פז. ונוהג לשלוח בקביעות להוריו, כלומר ליוסרה ולאחיה, מכל מקום שאליו הוא מגיע מכתבים וגם חיות קטנות שהוא מוצא עבור האוסף של אמו. כלומר נהג לשלוח. מפני שעם הזמן המכתבים הלכו ופחתו. למעשה, זמן ארוך מאוד חלף מאז המכתב האחרון. לאמיתו של דבר, שנים. למען הדיוק: שלוש־עשרה שנים וכמה חודשים. יוסרה תוכל להגיד לך את מספר השבועות והימים, אמר, ועווית שניסתה להיות חיוך חתכה כמו סכין את פניו.
אה, אמרתי.
שטרודל? שאל.
הנעתי יד חלשה לאות לאו.
עם ריבת קליפות הדרים? מהגינה, אנחנו עושים לבד.
לא, תודה, אמרתי, אני אלרגית להדרים.
את יודעת, המשיך באותו קול שקט ומנומס, נשים רבות באירופה וארצות הברית מגדלות בובת תינוק כאילו הייתה תינוק אמיתי. הן מלבישות את הבובה, קונות לה סלקל ומיטה וצעצועים, מטיילות איתה ברחוב ומשחקות איתה בפארק כמו אמהות טריות אחרות. יש בובות שמכינים בהזמנה אישית לפי תמונה שהקונה שולחת. מחירן אלפי דולרים. גם בארץ יש אישה אחת שמכינה בובות כאלה. כל בובה נמכרת במחיר של שלושת אלפים שקלים לפחות, האישה אומרת שהעבודה מרובה והחומרים יקרים.
הוא הביט בי. אני הבטתי בקירות.
אינני יודעת מאין צפה ועלתה בי המילה וֶרְמיליוֹן, ואיתה הידיעה שזה שמו של הצבע האדום־כתום שנמתח בחוט דקיק בין הקירות, מתווה מסלול שפתאום התבלט חד וברור, כמעט דוקר את העין, עד שקמתי ומלמלתי שאלה על שירותים ומבלי להמתין לתשובה התחלתי ללכת אחריו במין הכרח דחוף (כעבור שבועות ארוכים תשוב אליי המילה הזו, ואני אבדוק ויתברר שהגוון הזה מיוצר באופן סינתטי משילוב של כספית וגופרית, ולכן הוא רעיל מאוד, וכיום כמעט אינו מיוצר עוד כי אם הוחלף בצבעים אחרים, בטוחים יותר, כמו אדום קדמיום, ואחריו פירול; אבל השמות הללו לא יעוררו בי דבר).
לאורך חוט הוורמיליון הלכתי, עוברת חדרים ומסדרונות, עד שהגעתי אל חדר קטן בקצה הבית שדלתו הפעורה חשפה את מקום המפלט שחיפשתי. נכנסתי וסגרתי והוצאתי את הנייד ובדופק מואץ לחצתי על שמו ברשימת הטלפונים המקוצרת. איתמר, אמרתי בבהילות ובלחש, שלא יישמע קולי מעבר לקירות הדוחסים, די איתמר די לא חשוב מה עשית לא חשוב מה אמרתי הכול שטויות איתמר כל כך קל ללכת לאיבוד כל כך שביר ודק הכול איתמר אם רק היית מבין איתמר רק אל, השתהיתי לרגע, וכמו בתגובה להיסוס בקולי נשמע הצפצוף החד של סיום ההודעה. אל תלך, אמרתי בלחש לשרשרת הארוכה של הניאגרה שהתנועעה מולי אנה ואנה וידית העץ המצוירת שלה לוטשת בי עין נחש שחורה.
כשיצאתי לבסוף מהשירותים לא טרחתי להוריד את המים. הידקתי את התיק אל הכתף, עברתי במהירות את המסדרון והחדרים, בלי להעיף מבט בקירות, וכשהגעתי אל האיש שישב עם התה שלו בכורסה העמוקה נעצרתי. הוא מיהר להניח את הספל ונעמד.
מצטערת, אני חייבת ללכת, אמרתי.
אבל תיכף כולם יבואו, אמר. הוא לא נשמע מופתע.
קיבלתי טלפון, אמרתי, צריכים אותי בבית. בדחיפות, הוספתי.
לא היה בזה צורך: הוא הסתכל בי ולא אמר מילה. לכל אורך הדרך שבה ליווה אותי, אל הדלת ובשביל המתפתל ביער הצמחייה שבחצר ועד לשער, הוא לא אמר מילה. ואני, מצידי, לא הבטתי לאחור, גם לא כשנפתח ואחר כך נסגר השער מאחוריי בצווחת צירים חלודים.
בצעדים מהירים הלכתי אל הרכב. איתמר, חשבתי. תשתדל קצת. גם אני משתדלת. לא מספיק, עניתי לי בזעף, תשתדלי יותר. השתדלות נוספת, צחק קול לעגני, מטיח בי את המילים האהובות שארבו לי כל השנים כדי לבגוד דווקא ברגע הזה.
לוּ אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אוֹתְךָ לְכָל הַשָּׁנִים.
אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אוֹתְךָ מִכָּל הַשָּׁנִים.
אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַאֲרִיךְ אֶת הַזְּרוֹעַ הָאַחַת כְּפֶלֶג אֶחָד שֶׁל נָהָר בְּאַפְרִיקָה.
כִּרְאוֹת בַּחֲלוֹם אֶת מִפְרַץ הַסְּעָרוֹת, כִּרְאוֹת בַּחֲלוֹם אֳנִיָּה שֶׁטָּבְעָה, כְּשֵׁם שֶׁמְּדַמִּים עֲנָנִים כִּיצוּעַ, שׁוֹשַׁנֵּי עֲנָנִים כִּיצוּעַ לַגּוּף.
אַךְ בִּרְצוֹתְךָ הֵם לֹא יִשָּׂאוּךָ.
אַל תַּאֲמֵן כִּי יִשָּׂאוּךָ.
עם כל שורה הלכו רגליי מבלי משים והאטו את קצב הליכתן, עד שנעצרו. מול מדרגות שבראשן סניף דואר חשוך. פנס בודד האיר את דמות הצבי שקפא במרוצתו על השלט שמעל לכניסה הנטושה, אבל בעיני רוחי היה איש מטפס לאיטו במדרגות ונכנס מבעד לדלתות הרחבות, ותנועות גופו מסגירות שהוא כבר יודע. שבעה זהבים היו בבית המקדש, חשבתי. זהב שחוט, חשבתי. כישלון, חשבתי. איתמר בני, בני איתמר. אל תלך.
שורות השיר המצוטטות – משירה של דליה רביקוביץ "השתדלות נוספת" (חורף קשה: שירים, דביר, 1964).
.
דנה חפץ, מטפלת בהבעה ופילוסופית. קובץ סיפוריה הראשון, "דולפינים בקרית גת" (ספרא והקיבוץ המאוחד, 2015) זכה בפרס אס"י ובפרס שרת התרבות לספר ביכורים. ספרה הפילוסופי "חסד חילוני" (רסלינג, 2009) ראה אור גם באנגלית (Secular Grace) בהוצאת Brill-Rodopi.
» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "מקבצי הנדבות", מאת יעל דין בן־עברי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
