.
עידית ברק
לידה
הָרוֹפְאָה שׁוֹאֶלֶת:
הַלֵּדָה הָיְתָה רְגִילָה?
הַמִּשְׁקָל תַּקִּין?
הַאִם הִיא הִתְפַּתְּחָה יָפֶה?
אֵיךְ הִיא לוֹמֶדֶת?
יֵשׁ לָהּ חֲבֵרִים וַחֲבֵרוֹת?
הָאֵם עוֹנָה: כֵּן, כֵּן, כֵּן
וְכָל הַלֹּא
רוֹעֵד לָהּ בְּכָל הַגּוּף
עידית ברק היא משוררת. ספרה הראשון, "עד השמיים ובחזרה", הופיע בהוצאת בת אור (2016). ספרה השני, "להיאחז בענף הקרוב", ראה אור לאחרונה בהוצאת פרדס.
אלינור יוסף
•
אֲנַחְנוּ נוֹסְעוֹת אֶל אֶרֶץ צְפוֹנִית קָרָה,
בָּהּ הַשָּׁמַיִם זוֹהֲרִים בְּצִבְעֵי בָּרֶקֶת.
פְּעִימוֹת לֵב הָאֲדָמָה מִתְכַּסּוֹת בִּפְתוֹתִים צְחוֹרִים.
הַשֶּׁלֶג שָׁם נִפְרָשׂ עַד קַו הַחוֹף מַמָּשׁ,
הָאֲדָמָה לֹא מַנְבִּיטָה.
אֲנַחְנוּ נוֹסְעוֹת אֶל אֶרֶץ צְפוֹנִית קָרָה,
בּוֹרְחוֹת מִגִּבְעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַפְּתַלְתַּלּוֹת
הַמַּזְכִּירוֹת לָנוּ אֶת שֶׁהָיָה.
מְפַלְּלוֹת אֶל קַו הַחוֹף הַמֻּשְׁלָג,
לִדְבֹּק בִּגְבוּלוֹ הַמְּדֻיָּק,
אֲבָל תּוֹפְחוֹת בַּעֲצַלְתַּיִם בְּתוֹכֵנוּ
וּמְבַקְּשׁוֹת לְהֵאָמֵר.
הַזְּמַן אֵינֶנּוּ כָּאן –
הַיּוֹם הוּא נֶצַח חֲלָבִי
שֶׁמְּחַכִּים לְסוֹפוֹ.
אלינור יוסף, ילידת 1986, מתגוררת בתל אביב. בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני בטיפול בתנועה ומחול. בוגרת מסלול השירה של הליקון. עובדת בפנימייה עם נוער בסיכון וכותבת שירה.
מרואן מח'ול
אתה אוהב
מערבית: עידן בריר
אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע אַתָּה עוֹקֵב אַחַר נוֹצָה,
צִלְּךָ נִשְׂרָךְ אַחֲרֶיךָ, מִתְנַשֵּׁף: קָחֵנִי עִמְּךָ.
אַתָּה עוֹקֵב אַחֲרֶיהָ בְּאִטִּיּוּת שֶׁל שֶׁלֶג נוֹפֵל, נֶעֱדָר מֵעַצְמְךָ וְשׁוֹכֵחַ
מִי הָיִיתָ קֹדֶם וְאֶת הוֹרֶיךָ.
אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע אַתָּה יֶלֶד
הַמְּצַיֵּר בֶּעָפָר אִשָּׁה מֵחֹמֶר;
הָעֵצִים אֵינָם נִצָּבִים סְבִיבְךָ אִלְּמִים; הֵם מְטַפְּחִים אוֹתְךָ,
מְסַרְקִים אֶת שְׂעָרְךָ בְּכִוּוּן הַזְּרִיחָה כְּדֵי לַעֲשׂוֹתְךָ
בְּשׂוֹרָה לְפֵרוֹתֵיהֶם.
אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע אַתָּה רוֹאֶה אֶת יְדֵי הַפַּרְפַּר טוֹווֹת
אֶת חַיֶּיךָ מֵחָדָשׁ בְּגִיל שְׁלוֹשִׁים;
מְיַלֶּדֶת הַמַּזָּל
רוֹקֶדֶת מִשִּׂמְחָתָהּ עָלֶיךָ.
אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע אַתָּה שָׂם לֵב לַפּרָטִים הַקְּטַנִּים
וּמְגַלֶּה שֶׁלִּבְּךָ מְנַגֵּן עַל
חָזְךָ קוֹנְצֶ'רְטוֹ שֶׁל הַתְחָלוֹת עַד שֶׁאַתָּה זוֹעֵק לְעֶזְרָה
מֵרֹב אֶקְסְטָזָה.
אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע אַתָּה נִתְלֶה בַּלָּאט
עַל רַף הַדְּקִיקוּת;
טַל נִגָּר עַל לֶחְיְךָ וְאַתָּה מֵקִיץ
מִלֵּילְךָ כְּלִילָךְ שֶׁבּוֹ הַבֹּקֶר מוֹרִיק.
אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע אַתָּה רוֹמַנְטִי. מְשַׁכְנֵעַ נַחַל אַכְזָב
כִּי הַיָּם יָבַשׁ וְכִי הוּא
יִהְיֶה לְנָהָר רַק אִם יִזְרֹם לְקִרְבְּךָ;
מְלַמֵּד אֶת הֶעָקֹב לִהְיוֹת לְמִישׁוֹר לְמוּל גֵּיא רִגְשׁוֹתֶיךָ. זוֹהִי
הַהִתְעַלּוּת, אֲחוֹת לָרוֹמְמוּת וְלַחֲמַקְמַק.
אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע אַתָּה שָׁב לַעֲלוּמֶיךָ;
קִבְעוֹן הַמָּוֶת מֵת;
אַתָּה רוֹכֵב עַל הַגַּל, לֹא כְּדֵי לְהִנָּצֵל אֶלָּא כְּדֵי לְאַזֵן גּוּפְךָ עָלָיו
וּמֵרִיחַ אֶת שֶׁאֵין אֲחֵרִים מְרִיחִים, קִשְׁרֵי הַמַּיִם לַמַּיִם,
סֻכָּר הַהֲוָיָה.
אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע יֶשְׁנָהּ אֲהוּבָה
וְאַתָּה שׁוֹטֶה:
מְקַנֵּא לָהּ בְּזַעַם, נוֹקֵם
אִם שְׂפָתָהּ נוֹגַעַת בִּרְעוּתָהּ, וְהוֹפֵך,
אִם שְׂפָתֶיךָ בִּשְׂפָתֶיהָ תְּשֻׁתַּפְנָה, לְאֵל שֶׁאֵין שֻׁתָּף לוֹ
בִּרְקִיעֵי הַנְּשִׁיקָה.
مروان مخّول
أن تُحبّ
أن تُحبّ يعني أن تَتْبعَ ريشةً
فيلهثَ ظلُّكَ: خُذني معك.
ببطءِ الثّلجِ النّازلِ تَتْبعُها غائبًا عنك، تنسى
مَن كُنتَهُ من قبل، وأهلَكَ.
أن تُحبّ يعني أنّكَ طفل
يرسمُها في التّراب أنثى من خزف،
وأنّ الأشجارَ لا تقفُ حِيالَكَ ساكنة؛ تُربّيك
تُمشّطُ شعرَكَ في اتّجاهِ الشّروق كي تزفَّكَ
بشرى للثّمر.
أن تُحبّ يعني أن ترى يديِ الفراشةِ وهي تحوكُ
حياتَكَ من جديدٍ في الثّلاثينَ، وأنْ
ترقصَ فَرَحًا فيك
ولاّدةُ الحظّ.
أن تُحبّ يعني أن تُعيدَ للتّفاصيلِ الصّغيرةِ اهتمامَك
وأن تتعرّفَ قلبَكَ يدُقُّ على
صدرِكَ كونشيرتو البداياتِ فتستغيثَ
من الطّرب.
أن تُحبّ يعني أن تتدلّى بلا صخب
على رفِّ الرّهَف،
وأن يسيحَ على وُجنتيْكَ النّدى فتصحوَ
من ليلِكَ ليلكًا فيه يخضرُّ الصّباح.
أن تُحبّ يعني أنّك رومانسيٌّ؛ تُقنعُ الوادي
بأنّ البحرَ جفّْ، وأنّه
سيصبحُ نهرًا لو صُبَّ فيك.
وأن تعلِّمَ الجبلَ الخشوعَ أمامَ مرجِكَ العاطفيِّ هو
العلوّْ، أخو السُّموّْ والمستحيل.
أن تُحبّ يعني أنّكَ تصغُر، وأنّ
هاجسَ الموت مات
تركبُ الموجَ، لا لتنجوَ بل لتؤرجحَ جسمَكَ فيه، تشمَّ
ما لا يشمُّهُ الآخرون.. علاقةَ الماءِ بالماء؛
سُكّرَ التّكوين.
أن تُحبّ يعني أنّ هناك حبيبةً
وأنّكَ أهبلُ:
تغارُ منها عليها، تثورُ
إنْ مسّتْ شفتُها شفتَها، تصيرُ
إنْ شاركْتَها شفتيْها إلهًا لا شريكَ لهْ
في سماواتِ القُبل.
מרואן מח'ול הוא משורר פלסטיני שנולד בכפר פקיעין בגליל העליון ב-1979 לאב פלסטיני ולאם לבנונית. הנדסאי בניין במקצועו. בין ספריו: "מכתב מן הגבר האחרון" (רסאלה מן אאח'ר רג'ל; פרוזה), "לא תיבת נוח" ("מש ספינת נוח"; מחזה, זכה בפרס המחזאי המצטיין בפסטיבל "מסרחיד" בעכו, 2009) וקובצי השירה "ארץ הפסיפלורה העצובה" ("ארד אל-פסיפלורא אל-חזינה", זכה בפרס למשוררים פלסטינים צעירים בעולם, 2009) ו"בתים שהשירים שכחו איתי". כמו כן זכה בפרס הסופר הצעיר (1997). רבים משיריו תורגמו לאנגלית, טורקית, איטלקית, גרמנית, צרפתית, עברית, אירית, סרבית, ספרדית והודית, וכמה מהם הולחנו ועובדו לתיאטרון או לסרטים דוקומנטריים.
חוה ניסימוב
בדיור המוגן
הַקִּירוֹת פְּרִיכִים וַעֲלוּלִים לְהִתְמוֹטֵט בְּכָל רֶגַע.
תּוּכְלִי לְהָצִיץ מִבַּעַד לַסְּדָקִים, וּלְגַלּוֹת אֶת הַסּוֹדוֹת
שֶׁהוֹתִירוּ כָּאן הָאֲחֵרִים. פִּסְעִי עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת
פֶּן תְּעוֹרְרִי אֶת הַשֵּׁדִים הַחֲבוּיִים בַּסִּיד הַנּוֹשֵׁר.
כְּשֶׁהַבַּיִת יִקְרֹס כְּתַפְאוּרַת קַרְטוֹן
הָרוּחַ הַקַּר יָבִיא אֶת הַלַּיְלָה.
•
פַּעַם יָכֹלְתִּי,
הָיוּ לִי אֶפְשָׁרוּיוֹת
הֵן נָקְשׁוּ בְּדַלְתִּי
וַאֲנִי לֹא פָּתַחְתִּי.
רָצִיתִי לִבְרוֹחַ
אַךְ עֲרָפֶל סָמִיךְ
כִּסָּה אֶת הַדֶּרֶךְ לְשָׁם.
סוֹבַבְתִּי בַּמַּעְגָּלִים,
הָיִיתִי פִיקוּס בֶּנְגָלִי
הִשְׁרַשְׁתִּי בַּצַּמָּרוֹת,
וְשׁוּב נֶעֱקַרְתִּי.
כְּשֶׁרָצִיתִי לָשׁוּב,
הַבַּיִת נֶעֱלַם
וְלֹא הוֹתִיר כְּתֹבֶת.
לֹא זָכַרְתִּי
אִם הָיָה פַּעַם בַּיִת.
•
קָשֶׁה הָיָה לִי לְהַאֲמִין
שֶׁאֵינָם צוֹדְקִים.
הֵם הָיוּ רַבִּים כָּל כָּךְ,
וְהָיוּ לָהֶם דֵּעוֹת מוּצָקוֹת
עָלַי.
עַל הָעוֹלָם.
הַיּוֹם אֲנִי מְפַקְפֶּקֶת,
בַּכֹּל.
בְּכֻלָּם.
רַק אִמִּי
שֶׁאָמְרָה שֶׁיָּדַי שְׂמָאלִיּוֹת
צָדְקָה כְּתָמִיד:
כָּל דָּבָר טוֹב שֶׁקָּרָה לִי
נִשְׁמַט בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת.
קח אותי ממני
קַח אוֹתִי מִמֶּנִּי וְשִׂים בְּשֶׁלְּךָ.
אַל תְּבַזְבֵּז חֲלוֹמוֹת,
עֲשֵׂה בָּהֶם שִׁמּוּשׁ אֶחָד לְאֶחָד.
כְּשֶׁהָעוֹר לֹא יַפְרִיד עוֹד בֵּינֵינוּ
נִפְתַּח מִפְעָל לִכְנָפַיִים,
מַלְאָכִים יִשְׁתָּאוּ לָנוּ,
עֲנָנִים מַצַּע אַהֲבָתֵנוּ.
כְּשֶׁנִּהְיֶה לְאֶחָד נוּכַל לַזִּקְנָה
גַּם הַמָּווֶת לֹא יַפְחִידֵנוּ.
קַח אוֹתִי מִמֶּנִּי,
אַל תִּתֵּן לַפִּכָּחוֹן לְהַפְרִיעַ,
עֲצֹם הָעֵינַיִים –
תֵּן לָאַשְׁלָיוֹת לָבוֹא.
חוה ניסימוב, ילידת 1939, היא סופרת ומשוררת ישראלית. ניסימוב, ניצולת שואה, יוזמת ומשתתפת בפרויקטים הקשורים בנושא הנצחת השואה, מרצה בבתי ספר ובמחנות צה"ל כאשת עדות ומלווה משלחות של בני נוער וחיילים לפולין. בין ספריה: "ילדה משם" (מקטרת, 2007), "רעבת רחם" (עקד, 2009), "אין בית לבית" (עיתון 77, 2013), "גם השמחה שלי רוקדת בעדינות" (עיתון 77, 2014), "קָלֵידוֹסְקוֹפ" (טל מאי וידיעות ספרים, איורים: כנרת גילדר, 2015, פרס דף דף לספרות ילדים), "הסוד של פלוריאן" (ידיעות ספרים, 2017, פרס דבורה עומר לספר נוער).
» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים חדשים מאת בת-שבע דורי-קרלייה, אלכס בן-ארי, יפה שלומוביץ' ומשה אוחיון
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
