ריאיון | סמי מיכאל בשיחה על שפה, ספרות, גזענות ואחווה

לכבוד זכייתו של סמי מיכאל בפרס עגנון – קטעים מריאיון שערכו עימו ענת שרון־בלייס ושירי לב־ארי במסגרת פרויקט "שבעים שנות ספרות עברית"

דרורה וייצמן, עמודים 2018. אסמבלאז' שידרות ספרים וסמניה. 35 על 38 ס"מ
דרורה וייצמן, עמודים, אסמבלאז' שדרות ספרים וסימניה. 35X35 ס"מ, 2018

.

ענת שרון־בלייס ושירי לב־ארי, עורכות ומגישות תוכנית הספרות "מה שכרוך" בתחנת הרדיו "כאן תרבות", נסעו לחיפה לראיין את סמי מיכאל, במסגרת פרויקט "שבעים שנות ספרות ישראלית" שבו הן מראיינות כמה סופרים וסופרות מעמודי התווך של הספרות העברית.

.

***

 

מה שלומך בימים אלו?

במישור האישי, בהתחשב בַגיל, 92, מצוין, אני נהנה מכל רגע. אני רק מאוכזב שחלומות הנעורים הציבוריים שלי הולכים ומתנפצים. נראה שכעם, כתרבות, חלמנו אני ואלה שהלכו כבר לעולמם, חלום מוקדם. זה לא פוגע כהוא זה בערכו של החלום, שבעצם כולנו שותפים, זה עם אחד, תרבות אחת וגזע אחד.
[…] להתמודד עם החומות והגבולות שהקים דור אחרי דור, רשעים, על ידי דתות שונות ופוליטיקאים שונים, ואנחנו נמצאים מזה אלפי שנים במצב של עוינות ובורות כלפי האחר, מלחמות, בעוד שאנחנו יצורים… אמנם בצבעים שונים ורקע שונה… יש לנו הרבה מה ללמוד מנמלים: נמלה פוגשת נמלה ומיד מתחברת אליה, ואפילו מזעיקה נמלים אחרות לבוא לעזרתה וגוברות על אויבים אדירים, בעוד שאנחנו מפולגים על ידי גבולות מיותרים.

הרבה פעמים בספרים שלך יש רצון להתחבר לאחר, אבל אז קורה משהו, בדרך כלל מלחמה, וזה מאלץ את האנשים לבחור בעד מי הם במלחמה הזו.

אני יציר של המאה העשרים יותר מאשר של המאה עשרים ואחת, והיו בה שתי מלחמות עולם ושואה, מלחמות שעמים שלמים כמעט נמחקו בהן, ואנחנו, העם היהודי, שילמנו את המחיר הכבד ביותר. בגלל אותם הגבולות שדיברתי עליהם שליש מעמנו נכחד. ההתפתחות שלי כילד, נער, בחור צעיר, חפפה את עלייתה של גרמניה הנאצית והטירוף שאחז ביבשת הכי מפותחת, הכי תרבותית, הכי הומאנית. אז מה יגידו מדינות נחשלות. אמנם ניצחנו את גרמניה הנאצית אבל המורשת שלה עדיין חיה וקיימת, עד היום, על ידי לאומנים קיצוניים, דתות שאיבדו צלם אנוש, על ידי הסתות ושנאה של האחר ופחד ממנו. אני חציתי גבולות של פחד ומצאתי שכל הגבולות האלה מיותרים.

אבל הקונפליקט נשאר בספרים שלך, ב"חסות" למשל…

אכן, אנחנו עדיין לא בגן עדן, השאיפה היא להגיע לשם, להגיע להכרה שכולנו אותו דבר, כולנו נושמים מאותן ריאות, כולנו בנויים מאותם תאים ויש לנו אותו דם. בהשתלות למשל אנחנו לוקחים איבר של מוסלמי מת ושותלים אותו בגופינו, ולהפך, וזה פועל, עובד!

אנו רוצות לחזור איתך לזמן שהיגרת, יש פצע ושבר כשמהגרים, והשפה – הדרך מהשפה הערבית, שפת האם, אל העברית ואל הכתיבה, מה אתה זוכר מהימים האלה?

אני ברחתי ולא באתי, ברחתי כי נרדפתי. לי ולחברים שלי, יהודים, נוצרים, מוסלמים, כורדים, אשורים, היה חלום לפתח מדינה תקינה בעיראק. והובסנו, כל בני הדור שלי נכחדו, לא פעם חזרתי הביתה עם בגדים שלי מלאים דם של חברים שנקטלו ברחובות, חלק מהם הוצאו להורג, ואני בדמעות עזבתי את המולדת שלי, עיראק, שגידלה וטיפחה אותי. ברחתי לאיראן ומאיראן, שבה לא מצאתי את מקומי והיה מסוכן להמשיך להיות שם, כי לא ישבתי בשקט שם… הדרך היחידה להציל את עצמי היא להגיע לאיזה מקום שלפחות מבחינה בסיסית יבטיח לי קיום, וככה הגעתי לישראל. בלי ידיעת השפה, בלי החלום הציוני של התבדלות מהעולם, בלי שאיפות של עם של הימים ההם, וגם בלי לתרום כהוא זה להקמתה של מדינת ישראל. והגעתי עם הצבע הלא נכון, השפה הלא נכונה, הכול שייך לאויב, ובואי נגיד שזו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. נעשיתי אזרח ישראלי רק בזכות הילדים שלי שנולדו כאן, ואמרתי שזו המולדת שלהם ואז תהיה המולדת שלי.

אבל כשהתחלת לכתוב…

כשהתחלתי לכתוב כתבתי בערבית, חמש שנים הייתי חבר מערכת ב"אל-איתיחאד" [עיתון יומי של המפלגה הקומוניסטית]. הרומן הראשון שכתבתי היה בערבית – גרסה ראשונה של שווים ושווים יותר, וקיבלתי פרס מהמפלגה הקומוניסטית. אחר כך גנזתי אותו כי עזבתי את המפלגה. לא האמנתי בחלומות הוורודים ביותר שלי שאני יכול להמיר את הכתיבה שלי מהשפה הערבית לשפה העברית. רופא, נגר, מהנדס, קל לו לעבור משפה לשפה, אבל ספרות, שהמילה היא מאבני הבניין שלה, המשמעויות העמוקות ביותר… המעבר הזה, לא חשבתי שאני אוכל לעשות אותו. התחלתי לכתוב בעברית רק כשהתחלתי לחלום בעברית, כתבתי בלי להתחשב באיזו שפה, הטקסט הראשון היה תערובת של אנגלית, עברית וערבית. עשיתי זאת להנאתי ולא מתוך תקווה שזה יתפרסם.

אבל תמיד שימרת גם את הזהות הישראלית שלך, שנולדה, כמו שאמרת, עם הולדת הילדים, וגם את הזהות שלך כיהודי ערבי. לא החלפת אותה.

הביטוי הזה, "יהודי ערבי", נוצר כאן. בעיראק הוא לא היה קיים, אנחנו לא הזדהינו בעיראק כערבים אלא כעיראקים. עיראקים היו כורדים, אשורים, שפות שונות. אני לא אגיד שאני יהודי ערבי, אני יהודי עיראקי. הביטוי הזה הוא המצאה ישראלית של אנשים שלא עברו את החוויה העיראקית.

אמרת קודם שהגעת לארץ לא עם הצבע הנכון ולא עם השפה הנכונה, אבל גם לא עם העמדה הפוליטית הנכונה, לא היית איש מפא"י, להפך… לא היה לך פנקס אדום, ושילמת על זה מחיר.

בוודאי, ועד היום אני משלם את המחיר, אבל אני משלם אותו בהנאה. אני הייתי בשוק כי אנחנו כקהילה יהודית בעיראק ראינו בברית המועצות ובצבא האדום את המגן האחד והיחיד שחסם בינינו לבין הכחדה טוטאלית, ובמחיר שהם שילמו, עשרים מיליון הרוגים… ראינו בקומוניזם כוח אחד ויחיד שחצץ בינינו לבין גורל של מחנות השמדה. הוא עצר את היטלר שזמם להגיע למזרח התיכון, והגיע עד אל-עלמיין, עד אלכסנדריה. מי שהציל אותנו היה הצבא האדום והקומוניזם. ואז לבוא לישראל ולגלות שרואים בי אויב כי הייתי קומוניסט – הייתי בשוק. העוינות הזאת לא הייתה מובנת לי.

אמרת שאתה משלם עד היום מחירים. אולי אתה מרגיש תסכול מסוים, לגבי הכרה ממסדית, לגבי מוסד כמו פרס ישראל, אם יש לו קשר לעמדות שלך ולפעילות שלך לאורך השנים…

לא, אני חושב שלהפך – זה מוכיח לי שאני הולך בדרך הנכונה. בקלי קלות יכולתי לקבל את פרס ישראל וליהנות מכל ההנאות אם הייתי הולך בדרך שרצו שאלך בה. גם בעיראק רדפו אותי.

מה זאת הדרך שרצו שתלך בה כאן בארץ?

פשוט מאוד, להיות בשב"כ כמו רוב הסופרים, להיות ציוני ולהיות חלק מהזרם השולט בספרות העברית – לראות בערבים אויב, זר, בעוד שאנחנו חיים בתוכם. זה הוצע לי כל הזמן ולחצו עליי מנטלית. לא קל להיות קול בודד, לא קל להיות מפלגה של איש אחד. שני הצדדים נושאים באותה אשמה, שני הצדדים עשו את אותן השגיאות, גם הערבים גם היהודים. לא פעם הציעו לי אפילו "תקבל תפקיד זה וזה וזה..", ודחיתי את זה כי נזכרתי בדם של החברים שלי שנשפך למען אידיאלים. האידיאלים האלה נשארו עד היום בתוכי. ההצלחה שלי נראית לי משהו מוזר שכמעט נוגע בנס. אני עד היום לא מבין איך זה קורה. אני אדם ביישן, אני לא מופיע ולא מרים טלפון לבקש בקשות. ההצלחה שלי היא לא שלי אלא של הקוראים, שכפו אותי על הממסד.

בוא נחזור ל"חסות", מ-1977. אתה זוכר איך התחלת לכתוב אותו, מי הדמות שהייתה בראשך כשהתחלת לכתוב – שולה, מרדוך, פתחי?

זה הספר הראשון שמציג את הערבי כאדם כמוני. עד אז הערבי תואר בספרות העברית לא רק כאויב – האנגלים והגרמנים היו האויב אבל העריכו אותם כשווים – אלא התיאור של השונות הזאת היה מהול בהרבה גזענות. אנחנו שייכים לגזע עליון, הומאני, אינטלקטואלי, בעוד היריב מדשדש כתת־אדם, כפושע, כשודד, ולכן הדמות שלו השתקפה כך בספרות העברית, תמיד היה פועל פשוט, במוסך, גנב, שודד, רוצח. ואני באתי וישבתי במערכת עיתון ערבי וסביבי אנשי רוח ערבים… כן, אמיל חביבי הזמין אותי להצטרף למערכת… אנשים משכילים, חולמים כמוני על עולם טוב יותר, כואב להם מה שכואב לי, למדתי מהם הרבה. ראיתי את העוול שנעשה להם לא רק על ידי הממשל הצבאי אלא גם בספרות העברית. זה הפסד ענק לספרות העברית וגם עיוות המציאות.

אתה מתחיל לכתוב את "חסות" על רקע מלחמת יום הכיפורים, והיא לב ליבו של הרומן. איך אתה מתחיל לכתוב, מי הדמויות?

האמת, הספר כותב אותי יותר ממה שאני כותב אותו, אני לא מתכנן את העלילה, אלא היא נכתבת שורה אחרי שורה, פרק אחרי פרק, מילה אחרי מילה. בחרתי את הרקע של מלחמת יום הכיפורים כי אנחנו חיים במלחמה מתמדת, עם הפוגה קצרצרה בין מלחמה למלחמה. וכך אני רואה את החברה הישראלית עד היום, אנחנו לא מעכלים עד היום שאנחנו חיים במזרח התיכון ולא באירופה.

אבל איך נוצרו הדמויות האלה, שולה שצריכה להחביא אצלה את פתחי, ושם נולד קונפליקט, גם משיכה וגם כעס וכל אחד מייחל שהצד שלו ינצח במלחמה…

זה אני לא יודע… תראי, אני כותב פעמיים ביום, עד היום, אני לוקח כוס קפה בצהריים בשעה עשר, נכנס לחדר, סוגר את הדלת, וכאילו אני עובר מעולם לעולם. שעתיים לפני כן אני לאט־לאט מתנתק מהמציאות שאני חי בה, ממזג האוויר, מהחדשות, ואני סוגר את הדלת ואפילו חדל להרגיש בגוף שלי. כמין תחושה מיסטית. זה סמי אחר, כאילו מישהו מכתיב לי, והדברים נולדים בעצמם, אני לא מתכנן כתיבה, לא פרק, לא ספר, לא התחלה ולא סוף. וברגע שאני מתחיל להרגיש את הגוף – קר לי או חם לי, מזיע או מתעטש – אני מפסיק לכתוב. אני לא מתכנן, כמו בחיים שלי, לא מתכנן שום דבר.

.

סמי מיכאל
סמי מיכאל

» לריאיון המלא ב"כאן תרבות" לחצו כאן

 

» ריאיון רדיופוני נוסף במוסך: ענת שרון־בלייס מראיינת את טוביה ריבנר ואשתו גלילה ריבנר־יזרעאלי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_38-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו