ריאיון | סמי מיכאל בשיחה על שפה, ספרות, גזענות ואחווה

לכבוד זכייתו של סמי מיכאל בפרס עגנון - קטעים מריאיון שערכו עימו ענת שרון־בלייס ושירי לב־ארי במסגרת פרויקט "שבעים שנות ספרות עברית"

דרורה וייצמן, עמודים 2018. אסמבלאז' שידרות ספרים וסמניה. 35 על 38 ס"מ

דרורה וייצמן, עמודים, אסמבלאז' שדרות ספרים וסימניה. 35X35 ס"מ, 2018

.

ענת שרון־בלייס ושירי לב־ארי, עורכות ומגישות תוכנית הספרות "מה שכרוך" בתחנת הרדיו "כאן תרבות", נסעו לחיפה לראיין את סמי מיכאל, במסגרת פרויקט "שבעים שנות ספרות ישראלית" שבו הן מראיינות כמה סופרים וסופרות מעמודי התווך של הספרות העברית.

.

***

 

מה שלומך בימים אלו?

במישור האישי, בהתחשב בַגיל, 92, מצוין, אני נהנה מכל רגע. אני רק מאוכזב שחלומות הנעורים הציבוריים שלי הולכים ומתנפצים. נראה שכעם, כתרבות, חלמנו אני ואלה שהלכו כבר לעולמם, חלום מוקדם. זה לא פוגע כהוא זה בערכו של החלום, שבעצם כולנו שותפים, זה עם אחד, תרבות אחת וגזע אחד.
[…] להתמודד עם החומות והגבולות שהקים דור אחרי דור, רשעים, על ידי דתות שונות ופוליטיקאים שונים, ואנחנו נמצאים מזה אלפי שנים במצב של עוינות ובורות כלפי האחר, מלחמות, בעוד שאנחנו יצורים… אמנם בצבעים שונים ורקע שונה… יש לנו הרבה מה ללמוד מנמלים: נמלה פוגשת נמלה ומיד מתחברת אליה, ואפילו מזעיקה נמלים אחרות לבוא לעזרתה וגוברות על אויבים אדירים, בעוד שאנחנו מפולגים על ידי גבולות מיותרים.

הרבה פעמים בספרים שלך יש רצון להתחבר לאחר, אבל אז קורה משהו, בדרך כלל מלחמה, וזה מאלץ את האנשים לבחור בעד מי הם במלחמה הזו.

אני יציר של המאה העשרים יותר מאשר של המאה עשרים ואחת, והיו בה שתי מלחמות עולם ושואה, מלחמות שעמים שלמים כמעט נמחקו בהן, ואנחנו, העם היהודי, שילמנו את המחיר הכבד ביותר. בגלל אותם הגבולות שדיברתי עליהם שליש מעמנו נכחד. ההתפתחות שלי כילד, נער, בחור צעיר, חפפה את עלייתה של גרמניה הנאצית והטירוף שאחז ביבשת הכי מפותחת, הכי תרבותית, הכי הומאנית. אז מה יגידו מדינות נחשלות. אמנם ניצחנו את גרמניה הנאצית אבל המורשת שלה עדיין חיה וקיימת, עד היום, על ידי לאומנים קיצוניים, דתות שאיבדו צלם אנוש, על ידי הסתות ושנאה של האחר ופחד ממנו. אני חציתי גבולות של פחד ומצאתי שכל הגבולות האלה מיותרים.

אבל הקונפליקט נשאר בספרים שלך, ב"חסות" למשל…

אכן, אנחנו עדיין לא בגן עדן, השאיפה היא להגיע לשם, להגיע להכרה שכולנו אותו דבר, כולנו נושמים מאותן ריאות, כולנו בנויים מאותם תאים ויש לנו אותו דם. בהשתלות למשל אנחנו לוקחים איבר של מוסלמי מת ושותלים אותו בגופינו, ולהפך, וזה פועל, עובד!

אנו רוצות לחזור איתך לזמן שהיגרת, יש פצע ושבר כשמהגרים, והשפה – הדרך מהשפה הערבית, שפת האם, אל העברית ואל הכתיבה, מה אתה זוכר מהימים האלה?

אני ברחתי ולא באתי, ברחתי כי נרדפתי. לי ולחברים שלי, יהודים, נוצרים, מוסלמים, כורדים, אשורים, היה חלום לפתח מדינה תקינה בעיראק. והובסנו, כל בני הדור שלי נכחדו, לא פעם חזרתי הביתה עם בגדים שלי מלאים דם של חברים שנקטלו ברחובות, חלק מהם הוצאו להורג, ואני בדמעות עזבתי את המולדת שלי, עיראק, שגידלה וטיפחה אותי. ברחתי לאיראן ומאיראן, שבה לא מצאתי את מקומי והיה מסוכן להמשיך להיות שם, כי לא ישבתי בשקט שם… הדרך היחידה להציל את עצמי היא להגיע לאיזה מקום שלפחות מבחינה בסיסית יבטיח לי קיום, וככה הגעתי לישראל. בלי ידיעת השפה, בלי החלום הציוני של התבדלות מהעולם, בלי שאיפות של עם של הימים ההם, וגם בלי לתרום כהוא זה להקמתה של מדינת ישראל. והגעתי עם הצבע הלא נכון, השפה הלא נכונה, הכול שייך לאויב, ובואי נגיד שזו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. נעשיתי אזרח ישראלי רק בזכות הילדים שלי שנולדו כאן, ואמרתי שזו המולדת שלהם ואז תהיה המולדת שלי.

אבל כשהתחלת לכתוב…

כשהתחלתי לכתוב כתבתי בערבית, חמש שנים הייתי חבר מערכת ב"אל-איתיחאד" [עיתון יומי של המפלגה הקומוניסטית]. הרומן הראשון שכתבתי היה בערבית – גרסה ראשונה של שווים ושווים יותר, וקיבלתי פרס מהמפלגה הקומוניסטית. אחר כך גנזתי אותו כי עזבתי את המפלגה. לא האמנתי בחלומות הוורודים ביותר שלי שאני יכול להמיר את הכתיבה שלי מהשפה הערבית לשפה העברית. רופא, נגר, מהנדס, קל לו לעבור משפה לשפה, אבל ספרות, שהמילה היא מאבני הבניין שלה, המשמעויות העמוקות ביותר… המעבר הזה, לא חשבתי שאני אוכל לעשות אותו. התחלתי לכתוב בעברית רק כשהתחלתי לחלום בעברית, כתבתי בלי להתחשב באיזו שפה, הטקסט הראשון היה תערובת של אנגלית, עברית וערבית. עשיתי זאת להנאתי ולא מתוך תקווה שזה יתפרסם.

אבל תמיד שימרת גם את הזהות הישראלית שלך, שנולדה, כמו שאמרת, עם הולדת הילדים, וגם את הזהות שלך כיהודי ערבי. לא החלפת אותה.

הביטוי הזה, "יהודי ערבי", נוצר כאן. בעיראק הוא לא היה קיים, אנחנו לא הזדהינו בעיראק כערבים אלא כעיראקים. עיראקים היו כורדים, אשורים, שפות שונות. אני לא אגיד שאני יהודי ערבי, אני יהודי עיראקי. הביטוי הזה הוא המצאה ישראלית של אנשים שלא עברו את החוויה העיראקית.

אמרת קודם שהגעת לארץ לא עם הצבע הנכון ולא עם השפה הנכונה, אבל גם לא עם העמדה הפוליטית הנכונה, לא היית איש מפא"י, להפך… לא היה לך פנקס אדום, ושילמת על זה מחיר.

בוודאי, ועד היום אני משלם את המחיר, אבל אני משלם אותו בהנאה. אני הייתי בשוק כי אנחנו כקהילה יהודית בעיראק ראינו בברית המועצות ובצבא האדום את המגן האחד והיחיד שחסם בינינו לבין הכחדה טוטאלית, ובמחיר שהם שילמו, עשרים מיליון הרוגים… ראינו בקומוניזם כוח אחד ויחיד שחצץ בינינו לבין גורל של מחנות השמדה. הוא עצר את היטלר שזמם להגיע למזרח התיכון, והגיע עד אל-עלמיין, עד אלכסנדריה. מי שהציל אותנו היה הצבא האדום והקומוניזם. ואז לבוא לישראל ולגלות שרואים בי אויב כי הייתי קומוניסט – הייתי בשוק. העוינות הזאת לא הייתה מובנת לי.

אמרת שאתה משלם עד היום מחירים. אולי אתה מרגיש תסכול מסוים, לגבי הכרה ממסדית, לגבי מוסד כמו פרס ישראל, אם יש לו קשר לעמדות שלך ולפעילות שלך לאורך השנים…

לא, אני חושב שלהפך – זה מוכיח לי שאני הולך בדרך הנכונה. בקלי קלות יכולתי לקבל את פרס ישראל וליהנות מכל ההנאות אם הייתי הולך בדרך שרצו שאלך בה. גם בעיראק רדפו אותי.

מה זאת הדרך שרצו שתלך בה כאן בארץ?

פשוט מאוד, להיות בשב"כ כמו רוב הסופרים, להיות ציוני ולהיות חלק מהזרם השולט בספרות העברית – לראות בערבים אויב, זר, בעוד שאנחנו חיים בתוכם. זה הוצע לי כל הזמן ולחצו עליי מנטלית. לא קל להיות קול בודד, לא קל להיות מפלגה של איש אחד. שני הצדדים נושאים באותה אשמה, שני הצדדים עשו את אותן השגיאות, גם הערבים גם היהודים. לא פעם הציעו לי אפילו "תקבל תפקיד זה וזה וזה..", ודחיתי את זה כי נזכרתי בדם של החברים שלי שנשפך למען אידיאלים. האידיאלים האלה נשארו עד היום בתוכי. ההצלחה שלי נראית לי משהו מוזר שכמעט נוגע בנס. אני עד היום לא מבין איך זה קורה. אני אדם ביישן, אני לא מופיע ולא מרים טלפון לבקש בקשות. ההצלחה שלי היא לא שלי אלא של הקוראים, שכפו אותי על הממסד.

בוא נחזור ל"חסות", מ-1977. אתה זוכר איך התחלת לכתוב אותו, מי הדמות שהייתה בראשך כשהתחלת לכתוב – שולה, מרדוך, פתחי?

זה הספר הראשון שמציג את הערבי כאדם כמוני. עד אז הערבי תואר בספרות העברית לא רק כאויב – האנגלים והגרמנים היו האויב אבל העריכו אותם כשווים – אלא התיאור של השונות הזאת היה מהול בהרבה גזענות. אנחנו שייכים לגזע עליון, הומאני, אינטלקטואלי, בעוד היריב מדשדש כתת־אדם, כפושע, כשודד, ולכן הדמות שלו השתקפה כך בספרות העברית, תמיד היה פועל פשוט, במוסך, גנב, שודד, רוצח. ואני באתי וישבתי במערכת עיתון ערבי וסביבי אנשי רוח ערבים… כן, אמיל חביבי הזמין אותי להצטרף למערכת… אנשים משכילים, חולמים כמוני על עולם טוב יותר, כואב להם מה שכואב לי, למדתי מהם הרבה. ראיתי את העוול שנעשה להם לא רק על ידי הממשל הצבאי אלא גם בספרות העברית. זה הפסד ענק לספרות העברית וגם עיוות המציאות.

אתה מתחיל לכתוב את "חסות" על רקע מלחמת יום הכיפורים, והיא לב ליבו של הרומן. איך אתה מתחיל לכתוב, מי הדמויות?

האמת, הספר כותב אותי יותר ממה שאני כותב אותו, אני לא מתכנן את העלילה, אלא היא נכתבת שורה אחרי שורה, פרק אחרי פרק, מילה אחרי מילה. בחרתי את הרקע של מלחמת יום הכיפורים כי אנחנו חיים במלחמה מתמדת, עם הפוגה קצרצרה בין מלחמה למלחמה. וכך אני רואה את החברה הישראלית עד היום, אנחנו לא מעכלים עד היום שאנחנו חיים במזרח התיכון ולא באירופה.

אבל איך נוצרו הדמויות האלה, שולה שצריכה להחביא אצלה את פתחי, ושם נולד קונפליקט, גם משיכה וגם כעס וכל אחד מייחל שהצד שלו ינצח במלחמה…

זה אני לא יודע… תראי, אני כותב פעמיים ביום, עד היום, אני לוקח כוס קפה בצהריים בשעה עשר, נכנס לחדר, סוגר את הדלת, וכאילו אני עובר מעולם לעולם. שעתיים לפני כן אני לאט־לאט מתנתק מהמציאות שאני חי בה, ממזג האוויר, מהחדשות, ואני סוגר את הדלת ואפילו חדל להרגיש בגוף שלי. כמין תחושה מיסטית. זה סמי אחר, כאילו מישהו מכתיב לי, והדברים נולדים בעצמם, אני לא מתכנן כתיבה, לא פרק, לא ספר, לא התחלה ולא סוף. וברגע שאני מתחיל להרגיש את הגוף – קר לי או חם לי, מזיע או מתעטש – אני מפסיק לכתוב. אני לא מתכנן, כמו בחיים שלי, לא מתכנן שום דבר.

.

סמי מיכאל
סמי מיכאל

» לריאיון המלא ב"כאן תרבות" לחצו כאן

 

» ריאיון רדיופוני נוסף במוסך: ענת שרון־בלייס מראיינת את טוביה ריבנר ואשתו גלילה ריבנר־יזרעאלי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_38-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | לכבוד החנוכה: אביבית משמרי על ספרות ניסים

"בספרות, הנס מתבקש מעצם קיומו של האישי, החד־פעמי, כי רק אז האחד למיליון נראה פלאי באמת."

מסה

תמיר דוד, מזונות, פיגמנטים וגואש על בד, 169X145 ס"מ, 2015

.

אחד למיליון: על ספרות ניסים

מאת אביבית משמרי

.

שתי אחיות עניות יוצאות לשוטט ומוצאות אוצר המאפשר להן להינשא לבני עשירים ולחלץ את משפחתן מעוני מרוד. כך מסתיימת העלילה של "הכנסת כלה" של עגנון, והרושם ברור: מדובר בנס משמיים.

בכל המוצא זוכה של סטיבן קינג קורה דבר דומה מאוד: ילד מוצא אוצר חבוי, והאוצר מציל את משפחתו מהידרדרות כלכלית והתפרקות. אלא שכאן אין נס משמיים, מדובר בצירוף מקרים ותו לא. הוא נראה הגיוני מאוד, ולקוראים ידוע היטב מי החביא את האוצר מלכתחילה ומדוע, וכיצד הגיע הילד דווקא למקום המחבוא.

אז האם מציאת אוצר בזמנים קשים היא נס או לא? הרבה תלוי כמובן באופן פרישת העלילה: ב"הכנסת כלה" האוצר הוא בבחינת דאוס אקס מָכינה שמאפשר סוף טוב לתלאות הגיבור ומשפחתו, ואילו בספר של קינג מציאת האוצר היא רק טריגר, מין מאורע מחולל שאחריו מתחילה סדרה של עימותים אלימים שסופם מתברר מאות עמודים לאחר מכן.

משמע, אי אפשר להפריד בין האופן שבו הסיפור מסופר ובין הכרזה על נס. הנס גלום בסיפור.

.

הזמן והמקום

לפי "חוק ליטלווד", כל אדם עשוי להיות עֵד אחת לחודש לאירוע שהסתברותו ניסית. כלומר אירועים שאנו מכנים "נס" כלל אינם יוצא דופן מבחינה סטטיסטית.

אבל הספרות כידוע אינה עוסקת בסטטיסטיקה ובמאגרי נתונים. ספר הוא מתחם מגודר של דמויות ומקומות (גם אם יהיו עצומים ורבים, יהיו מתוחמים). ההתמקדות בדמות מסוימת מאפשרת למספר שירצה בכך להציג כנס מקרה שקרה לאדם מסוים, מפני שזה קרה לו. לא בכדי ברכת הנסים מאלצת אותנו לרדת לפרטים: "ברוך אתה … שעשה נס לפלוני במקום הזה" – מציינים אדם ומקום חד־פעמיים, ספציפיים, ללמדנו שלא מדובר ביד המקרה. בספרות, הנס מתבקש מעצם קיומו של האישי, החד־פעמי, כי רק אז האחד למיליון נראה פלאי באמת.

וכמובן, יש האומרים שכל עלילה היא נס, לא בגלל המאמץ לטוות אותה, אלא מפני שקל יותר לברור מבין אלפי צירופי המקרים האפשריים, נניח אלפי תאונות הדרכים בשנה, את אלה ששרדו, שהצילו את עצמם או חילצו אחרים, שהגיעו להישג מעניין בהמשך חייהם, או בכלל – כאלה שאפשר לומר עליהם משהו חדש. מבחינה זו, כל סיפור של אהבה גדולה הוא מעין נס, אבל יוכתר כך אם רק יכתבו אותו כראוי.

הקוראים (או הצופים), מצידם, נדרשים תמיד למידת מה של השעיית הספק כדי להישבות בסיפור לגמרי. כתב פעם התסריטאי דיוויד מאמט: "להתנגד ולהתעקש על מציאות בדרמה, פירושם לשלול מעצמנו את העונג. הרי מי יֵשב מול סרט מצויר ויחשוב כל הזמן 'רגע אחד, פילים אינם יכולים לעוף'?". נס עלילתי נשען אם כך על ההשעיה הזו והוא המשך ישיר שלה, שהקוראים נהנים להיסחף אתו.

מהצד השני של ההשעיה והציפייה לנס נמצאות הקטסטרופה והגרוטסקה. אם אנו מוכנים לקבל את הפיכתם של בני אדם לשיחי דפנה והינצלותם מרודפיהם, כלומר להשעות את הספק לשם ההנאה שבסיפור, נצטרך לקבל גם בן אדם שהופך לשרץ ענקי. המאורעות העל־טבעיים המטרידים ביצירותיו של לאבקרפט, מעשי "הזר המסתורי" של מארק טוויין, עונשם והינצלותם של חנניה, מישאל ועזריה בספר דניאל, התינוק הנולד מזיווג גבר וקופה בחסד אלוהים של ברנרד מלמוד, מדגימים גם הם ספק־פלאות כאלה, שאיש לא היה מבקש לעצמו בדעה צלולה.

.

זה טוב או רע?

בטבעו של הכיף דיוויד פוסטר וואלאס מביא מעשייה על אב ובן עניים שסוסם ברח, ומשם משתלשלת שרשרת מקרים שנחשבים טובים ורעים לסירוגין. על כל מקרה כזה אנשים ממהרים לברך או לנחם את האב, אך הוא אומר "מזל טוב, מזל רע, מי יודע?".

יש יומרה גדולה בהכרזה על נס. מצד אחד יש בהכרה במאורע היוצא דופן ענווה והודאה בכוחו של האל, ומצד שני טענה מופרזת לאחיזה בפרספקטיבה ה"נכונה" על המציאות – כאילו באפשרותנו לדעת בכלל מה "מצב האפס" ההתחלתי של קיומנו, ובהתאם לברך על כל שיפור. והרי לא פעם הנס הוא רק יחסי למצוקה הבלתי נסבלת שקדמה לו, שגרמה לאדם להתחנן לישועה. הדבר ניכר למשל ב"אמי, זכרונה לברכה" של ביאליק, שהנס נותן בו מענה רוחני לתפילה ולאמונת האם, אך לא פתרון לדחק היומיומי.

בגרסה הדתית, דפוס כזה של טוב ורע לסירוגין יכול גם לשקף עימות בין האל והשטן, כמו בסיפור איוב. אבל בסיפורים חילוניים הרושם שנוצר הוא של תהפוכות גורל אירוניות. יש לא מעט דוגמאות לדגם הזה – אגדת חורף של שייקספיר, על העיוורון של סאראמאגו, הדרך של קורמאק מקארתי. בכולם, זיהוי המאורעות הטובים כנסיים הוא חלק מהניסיון האנושי להכניס סדר בעולם שרירותי. גם כאן המבנה קובע: לו היינו מאריכים את הסיפור בעוד חמישים עמוד, ייתכן שהנס היה מצטמק ונהיה כלא היה. או כמו שמנסחת זאת מרית בן ישראל בסיפורים יכולים להציל: "האגדות העצובות ביותר הן אלה שמחזירות את גיבוריהן בסופו של דבר אל קרקע המציאות".

.

זהו גופי

מאות התרחשויות ניסיות נמצאות כמובן במיתולוגיות השונות, בתנ"ך ובברית החדשה (אף שכבר בעלילות גלגמש מסביר אוּתְנַפְישְׁתים לגלגמש שהאלים אינם מוכנים עוד לשנות את חוקי הטבע למען בני אדם מועדפים). נדמה לי שבתנ"ך עדיין יש ניסים שקשורים בשינוי טעמו או מזגו של אדם (האל מקשיח את לב פרעה או מחזק את לב הגויים שיהושע נלחם בהם, כדי להבטיח את החרמתם המוחלטת), לצד נסי התמרה חומרית (מים יוצאים מהסלע, מן יורד מהשמיים, אתון מדברת). ואילו בברית החדשה, המאוחרת יותר, יש כבר בעיקר ניסים מהסוג השני – נס הלחם והדגים, הקמת מתים לתחייה ועוד.

בהמשך הדורות זנחה ספרות הניסים הלא־דתית את שינויי האופי והטעם, כגון התאהבויות פתאומיות, ועקבה ברובה אחרי הדגם המאוחר יותר, בהיצמדה לניסים ה"חומריים" – אוצר שנתגלה, מלאך מביא בשורה וכולי. שינויי האופי והטעם מיוחסים ברובם לשיקויים שרקחו בני אדם, אולי מתוך ההבנה שמזגנו ממילא קל להשפעה ואין צורך להכתיר כל שינוי טעמים מזדמן שלנו כתוצאה של מגע אלוהי. ההתמרה החומרית הניסית, לעומת זאת, בסיפורים שבהם היא אינה מסתכמת בדאוס אקס מאכינה, מולידה תובנה אמיתית אצל הדמויות ו/או הקורא. היא מאפשרת לגיבור, לאחר שנצרף באש, זיכוך של הסבל בהמשך הסיפור.

כך קורה למשל ב"המלך הצעיר" של אוסקר וויילד (המלך מקבל באהבה את כתרו), בהקוסם מלובלין של יצחק בשביס־זינגר (יאשה מנסה להשתחרר מפחזותו וחמדנותו), בהפלא של אנה של אמה דונהיו, שבו הגיבורה המפקפקת בנס אחד מצליחה במסירותה הרבה לחולל נס שני, ואף בנסים ונפלאות של לאה גולדברג, שבו הנס הוא תוצאת התהליך שעוברת שכונה שלמה – ההיפתחות, הנדיבות והרחבת היכולת לראות אחרים.

ויש גם מקרים שבהם ההתמרה באה מאוחר מדי, כשהגיבור כבר אבוד, והנס הוא נחמה סמלית לקוראים: בלא מעט מהאגדות של הנס כריסטיאן אנדרסן יש ניסים מרירים כאלה, שעיקר כוחם בסמליותם ובתחושת המשמעות שהם מקנים לקורא, אך לא לגיבור האבוד (וראו את קצם של חייל הבדיל, מוכרת הגפרורים הקטנה ועוד).

.

שכר בעולם הזה

התפילה היא דרך מקובלת לבקש את הנס. לעיתים בדרישה עיקשת כשל חוני המעגל, לעיתים בעסקת חליפין שנקבעה בנדר – חנה המתפללת לבן קובעת לעצמה את המחיר שתשלם על הגשמת המשאלה: וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים, וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" (שמואל א, א 11), ואילו באגדה "אצבעונית" של אנדרסן, להבדיל, הפיה מחוללת הנס מקבלת שנים־עשר שילינג על פועלה. זה מחירו של הגרגר שמתוכו צמחה אצבעונית, מדגיש הסיפור, כדי להראות שמדובר בהחזר הוצאות בלבד – הכישוף אינו נושא רווחים. שהרי ברגע שמישהו עושה נס בתשלום מלא, כבר מדובר בעסק מסחרי. או בסחטנות שאין לה סוף, כמו זו שנקלע אליה הדג ב"הדייג ואשתו" של האחים גרים.

כמובן, צריך גם לדעת איך לבקש – וראו תפילה שנושא אחד הגיבורים ב"שבעה סיפורים גותיים" של איזק דינסן: "ראה ביקשתיך, אלי הטוב, שלא אהיה נשוי, אבל אם גזירה היא שאהיה נשוי, שלא יצמיחו לי קרניים. אבל אם גזירה היא שיצמיחו לי קרניים, שלא אדע. אבל אם גזירה היא שאדע, שלא אתרעם" (תרגם אהרן אמיר, זמורה־ביתן, 1980). כלומר, אם מנהלים את העניינים בחוכמה, כמעט כל השתלשלות עניינים תיחשב לאל כאילו נעתר לבקשה.

קורה שגם בלי בקשה ישירה הגיבור זוכה בפתרון מופלא, בשרשרת מאורעות מיטיבים שנתפסת בפשטות כגמול על אופיו החיובי. מדובר בסוג פרוטסטנטי משהו של סיפורים, שבו המצוקה יוצרת דיסוננס המאיים על סדר העולם, וכן על אמונתו השקטה של הגיבור ש"צדיק וטוב לו".

בסופים ניסיים כאלה, בסיפורים שלא נוכחת בהם ישות עליונה בתחילת הסיפור, הגיבורים פועלים בתוך מרחב פתוח לגמרי ולא נצמדים לרשימת מצוות, ודווקא משום כך הניסים שמועתרים עליהם הם גמול על מידותיהם הטובות. כך קורה בהגברת שאהבה בתי־שימוש נקיים של דונליווי, ולהבדיל ב"חנה'לה ושמלת השבת".

.

*

האם העולם יכול בכלל להתקיים ללא ניסים, או ללא אמונתנו בהם? בספרים רבים הגיבורים ניצלים פשוט הודות לתושייתם או למזל טהור. אבל נראה שכדי לכתוב ספרות נטולת ניסים לגמרי (אך לא נטולת צירופי מקרים מניעי עלילה) יש צורך להיות גם חילוני גמור וגם שורד משטר טוטליטרי, כמו מילן קונדרה. כאשר באות רעות של ממש אלוהים לא יהיה שם איתו, וגם האנשים יבגדו, הוא כבר יודע. לכן הוא כותב בספר הצחוק והשִכחה: "הגורל אינו מתכוון לנקוף ולו את האצבע הקטנה למען מירק […] ואילו מירק מוכן לעשות הכל למען גורלו […] הוא חש עצמו אחראי לגורלו, אך גורלו אינו חש עצמו אחראי לו" (תרגמה רות בונדי, זמורה־ביתן, 1981).

אבל לא מעט פעמים קסמם של המאורעות הפנטסטיים חזק מאיתנו, ואיתו הרצון לראות עלילות נסגרות בדאוס אקס מכינה, לראות את הנהרה וההודיה על פניהם של גיבורי הספרים. "אין כל חדש במיתולוגיה חסרת האלוהים של הספרות המודרנית, המתמודדת, כמו המיתוסים העתיקים, עם אותן בעיות עיקשות וחמקמקות של המצב האנושי", כתבה קארן ארמסטרונג בתולדות המיתוסים (תרגמה דרורה בלישה, הוצאת פן, 2005). הנס כמו חוזר וקורה כאשר הסופר מספר את הסיפור, וכמו המצווה לספר ביציאת מצרים, שהיא אחת עם הציווי לראות עצמנו כמי שיצאו ממצרים, וכמו ההודיה על נס החנוכה "בימים ההם (וגם) בזמן הזה", פרישת הסיפור הניסי ושחזורו מאפשרים לפלא להתרחש בכל פעם מחדש.

 

אביבית משמרי היא סופרת, עורכת ומו"לית. ספריה: "הזקן השתגע" (חרגול-מודן, 2013, זכה בפרס רמת גן), "הנפש קמה באמצע הלילה" (בוקסילה, 2015), "הפינה של טריסטאן" (כתר, 2016), "ימי מטילדה" (פטל, 2018).

 

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: מיכל פיטובסקי, מיומנה של ספרנית

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_38-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | על "המנהרה", ספרו החדש של א.ב. יהושע

"כך הופך השיטיון להיגיון, ומי שהולך ומאבד את אחיזתו במציאות מתגלה כבעל הדמיון הפורה אשר מעצב את המסקנות האלגוריות של הרומן". ביקורת מאת יובל פז

אמיר תומשוב, מודל מיצב פוסט טראומה מספר 11 , קרטון, עץ, פולימר, גבס וצבע סינתטי, 448cm x 315cm x 95cm , 2013 (צילום: רן ארדה)

אמיר תומשוב, מודל מיצב פוסט־טראומה מס' 11, קרטון, עץ, פולימר, גבס וצבע סינתטי, 95X315X448 ס"מ, 2013 (צילום: רן ארדה)

.

האור בקצה המנהרה

מאת יובל פז

.

המנהרה נזכרת בסיפור גדעון, והיא מילה יחידאית במקרא: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד-מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים. וַתָּעָז יַד-מִדְיָן עַל-יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת-הַמְּעָרוֹת וְאֶת-הַמְּצָדוֹת. וְהָיָה אִם-זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי-קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת-יְבוּל הָאָרֶץ עַד-בּוֹאֲךָ עַזָּה; וְלֹא-יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר (שופטים ו 1–4). הופעה קדומה זו של המנהרה מכוונת למקום מסתור והצלה מפני האויבים שבוזזים את הארץ. גם היום יש למילה 'מנהרה' משמעות בהוויה הביטחונית של ישראל. ההקשר המקראי של המילה בספר שופטים מהדהד את מציאות החיים בעזה ובישובים העוטפים אותה. המנהרות הפכו לצינור חמצן עבור הפלסטינים ולאיום ביטחוני על הישראלים שחיים בישובים העוטפים את הרצועה. בספרו החדש, המנהרה, חורג א.ב. יהושע מהמשמעות המוכרת של חפירת מנהרה כמקום מסתור מתחת לאדמה. בסיפורו, מטרת המנהרה היא להסתיר שלושה פלסטינים שמתגוררים על כברת אדמה הנמצאת על גבעה: כלי הרכב שיחלפו במקום, הם אשר יעברו דרך המנהרה. היפוך זה מתריס באופן אירוני כנגד החלוקה של הארץ, שלפיה החזק השולט נמצא מעל האדמה, ואילו החלש הנדרס – תחתיה. האינוורסיה הפוליטית שמציע יהושע ברעיון המנהרה זוכה להקשר מקורי, אידיאולוגי במהותו ואופטימי מעצם האמונה בהיתכנותו – זאת אם ניזכר במשמעות הנגזרת מהמילה 'מנהרה', שמקורה אולי בשורש נה"ר במשמע אור.

במרכז המנהרה ניצבת דמותו של צבי לוריא, בן 72, מהנדס דרכים בכיר בגמלאות אשר מאובחן כלוקה בתחילתו של שיטיון. עלילת הרומן מתפתחת בשני קווים מקבילים – האחד עוקב אחר המחלה ההולכת ומכרסמת את מוחו של הגיבור עד כדי ערעור זהותו, והאחר מתאר את הצטרפותו של לוריא למהנדס דרכים צעיר, עשהאל מימוני שמו, בפרויקט תכנון של כביש סודי עבור הצבא, שמשמעותו הרס הגבעה שעליה מסתתרים אב, בתו ובנו, שב"זים (שוהים בלי זהות) שנמלטים הן מהרשות הפלסטינית הן מהרשויות בישראל. כאשר לוריא מתוודע למורכבות הפרויקט שאליו הוא הצטרף, הוא מבין במוחו המתנוון לאיטו את הצורך בחפירת מנהרה אבסורדית שתמנע את הרס הגבעה.

אפשר לראות במנהרה השקפת עולם מגשרת שרואה לנכון לפתח את הארץ, ואף לעמוד בצרכים הסודיים של הצבא, מבלי לפגוע ביושביה מקדמת דנא שאינם יהודים. עצם הרעיון הגיוני ביסודו, ובוודאי הומניסטי, אלא שבמציאות הסבוכה של הסכסוך ארוך השנים, מעטים רואים בו רעיון סביר. כך הופכת המנהרה לאפשרות ראויה רק בעיני מי שמאשרים את ישיבתם בארץ השב"זים – כל אחד מהמניעים האישיים-אינטרסנטיים שלו. במובן זה ניתן לראות במנהרה סמל לחתירה תחת העמדה הרווחת בחברה הישראלית, המקדשת כל סלילת כביש, זניח ומיותר ככל שיהיה, כמו גם הפקעת שטח, משמעותי ככל שיהיה, מטעם הצבא, גם במחיר פגיעה בזכויות אדם בסיסיות של מי שאינם יהודים.

יהושע חופר בספרו מעין מנהרת זמן המפיחה רוח חיים מדומה בתקופה הנבטית כדי לאפשר את קיומו של מיעוט מבוטל אשר נבלע תחת האתוס הציוני של כיבוש הארץ וחזון הפרחת השממה של בן־גוריון, החוזר ומגיח ביצירה כרוח תועה של התנועה הציונות ההיסטורית שאיבדה את דרכה. בחסות השיטיון מצטרף לוריא לפתרון שהוא לא הגיוני בעליל מבחינה כלכלית, אך הוא המוסרי ביותר מבחינה אנושית. האופן המתוחכם או המגוחך (תלוי בנקודת המבט) שבו הפתרון ההזוי קורם עור וגידים, רומז לא רק לשיטיון האישי של מוביל רעיון המנהרה, אלא גם לשיטיון הממסדי שבעטיו היא מאושרת, ולקיהיון הפוליטי, שבגללו הקמתה מחויבת אם בוחרים לכבד את זכות המיעוט לחיים נסבלים תחת מעטה של "כבוד האדם וחירותו".

בניסיון להניח מהם חיים נסבלים יש להתעכב מעט על המושג 'זהות', שבעשורים האחרונים נסמכת אליו המילה 'פוליטיקה'. הזהות כוללת את המאפיינים הייחודיים של האדם, הנרכשים ומתפתחים מרגע לידתו ולאורך חייו, תוך יחסי הגומלין עם סביבתו. בזהות יש מרכיבים מולדים, כמו סטטוס שיוכי, ויש מרכיבים נרכשים ומשתנים, כמו מקצוע. די אם נזכיר את אריקסון, שהגדיר את זהות ה'אני' בחיבורו "זהות נעורים ומשבר" כתחושה פנימית של הפרט – של ידיעת עצמו, דרכו ומטרותיו בעתיד. להבנתו מושג ה'זהות' הוא אוסף של הזדהויות המתארגנות על ידי האישיות המתפתחת מחד גיסא, ומארגנות ומכוונות אותה מאידך גיסא. פוקו, בספרו "לפקח ולהעניש", הציע לאתר את המנגנונים שבאמצעותם נעשתה לסובייקט המודרני אובייקטיביזציה. תוך התמקדות לכאורה באינדיווידואל ובזהותו הפרטית, הוא הציב אותו בתוך טקסטורות תרבותיות ופוליטיות של כוח, של מיון, של נרמול ושל משמעת. הוא זיהה את המוסדות הטוטאליים של החברה (כגון בית סוהר, בית ספר, בית חולים) כאחראים על הבקרה של קבוצות זהוּת, נורמטיביות וחריגות כאחת, והפעלתן כרצון הממסד. חיבור הגדרתו של אריקסון למשנתו של פוקו באשר ל'זהות' עשוי לשמש מפתח להבנת משבר הזהות שמשרטט יהושע בספרו.

הגדרת שלושת הפלסטינים שעל הגבעה כ"שוהים בלי זהות" מרחפת מעל היצירה כאות קלון למציאות הישראלית המעלימה כל זהות שאינה תואמת את זו היהודית. כך זוכים באופן תמוה האב הפלסטיני, בתו ובנו לשמות עבריים סמליים: ירוחם יסעור, איילה ועופר – שמות שאמורים לכסות על זהותם האמיתית. השמות הללו, שרומזים לתנועה חופשית במרחבי הטבע, ניתנים להם מפי שיבולת, ישראלי מפוקפק, קצין צבא בעבר, איש רשות הטבע והגנים בהווה, הפורשׂ עליהם חסות ובייחוד על הבת, שבה הוא מגלה עניין מיוחד, ככל הנראה רומנטי. שלושת הפלסטינים לכודים בין זהויות באופן שמותיר אותם תלושים מכאן ומכאן, או גרוע מכך – בסטטוס של לא־קיימים.

אך יהושע אינו מסתפק בכך. עמדתו הפוליטית נוגעת בהיבטים נוספים בספר, כמו האופן שבו הוא מטפל בזוגיות, אהבה ומשפחה. ניתן למשל לזהות הקבלה מעניינת בין לוריא האב, בנו יואב ובתו אביגיל, לאב הפלסטיני, בנו ובתו. בשני המקרים מדובר באבות שנעשו תלויים בילדיהם, מי בשל שיטיונו ומי בשל ביטול זהותו. ניתן לראות בשיטיון זהות חדשה המאפשרת חשיבה יצירתית ופעולה שוברת מוסכמות. ההבדל המשמעותי בין שתי המשפחות הוא שלוריא נתמך בידי אשתו המסורה והאוהבת, בשעה שרעהו הפלסטיני איבד את אשתו האהובה, והניסיון הנואש להצילה ממחלת הלב שממנה סבלה הוא שהוביל להסתבכותו עם הרשות הפלסטינית. האהבה אפוא היא מניע משותף לשני הצדדים. בזה הפלסטיני היא מובילה לאובדן זהות ובזה הישראלי היא משמרת את הזהות. זוהי עמדה חשובה שהיצירה נוקטת, שכן בצד הישראלי נשמרת שלמות המשפחה, ובהכללה גם שלמות "העם" היהודי, ולעומת זאת בצד הפלסטיני היא מפרקת את שלמות המשפחה, ובהכללה גוזרת קריעה של "העם" הפלסטיני. לאשתו של לוריא, שהיא רופאת ילדים במקצועה, יש תפקיד ממשי וסמלי בשמירת בריאותו של הדור הצעיר, שיגדל ויכתיב את פניה של החברה הישראלית. מנגד, בצד הפלסטיני לא רק שאין רפואה, אלא אין כלל דמות אם, והלב, כסמל לחום ולחמלה, חולה ומת. על כן, גם מושג האהבה משחק תפקיד פוליטי בולט ביצירה; אפשר לזהות סמליות בהעמדת ה"לב" הפלסטיני הקורס וה"מוח" הישראלי המתנוון זה מול זה, אולי כעין מראה מעוותת שבה משתקפות הזהויות השונות.

בריאיון שהתקיים עם יהושע בצאת הספר הוא אמר: "מה שעניין אותי בכתיבה זה האופן שבו השיטיון משנה את האדם. מוציא ממנו דברים חדשים. גבול החירות שלו נעשה יותר נזיל. יש לו חופש להוציא דברים אמיתיים יותר, שקשה היה לו לומר אותם קודם לכן. כאילו השכל המפקח, זה שאומר מה אסור ומה מותר להגיד, נעלם" (ידיעות אחרונות, 13.7.18). ואכן מה שהתבקש להצטייר כסיפור טרגי על הידרדרות של אדם המאבד את צלילות דעתו, הופך בכתיבתו המיוחדת של יהושע לקומדיה כמעט. אפיזודה משעשעת במיוחד מתארת את האופן שבו לוריא מגיע אל מכתש רמון במכוניתו מבלי שהוא נוהג בה, לאחר שרישיון הנהיגה נשלל ממנו. הוא נדרש לשקר בדרך צלולה ביותר כדי לשכנע אנשים זרים שפגש להסיע אותו במכוניתו אל המדבר, שכן הוא מבקש לראות במו עיניו את מימוש תוכנית המנהרה שלו. זוהי דרך העיצוב המרכזית שיהושע נוקט כדי להרחיק את הדמנציה מן האישי ולקשור אותה אל הלאומי. באותו ריאיון אמר: "ידעתי מההתחלה שאני רוצה לתאר את השיטיון בשלביו הראשוניים בלבד. נכתבו כבר ספרים על דמנציה עמוקה ואני לא רציתי לכתוב ספר כזה. רציתי לשמור על היכולת ההומוריסטית, על איזון בין הטרגי והקומי. […] אחת הבחירות שלי הייתה לא ללכת עם לוריא עד הסוף. לא ללכת עד ההתפוררות. רציתי לקחת מהשיטיון את הסימבוליקה, את המסקנות האלגוריות, אבל לא להיכנס לחשכה המוחלטת".

בנקודת ההכרעה בשאלה אם תוכנית המנהרה תצא לפועל או תיפסל, מתממשת בחירה זו של יהושע: "ומנוע השיטיון נובר בזריזות בחומר האפור שלו, ובצלילות הולכת ומתחדדת נשלפת מן הנפתולים דרך גלילית הררית וירוקה – כביש סלעי ותלול מאוד בין תרשיחא לעין זיו" (עמ' 291). מכאן נסללת הדרך של לוריא לשכנע את כל המתנגדים כי רעיון המנהרה לא רק שאיננו הזוי, אלא שהוא בבחינת הפתרון המושלם. כך הופך השיטיון להיגיון, ומי שהולך ומאבד את אחיזתו במציאות מתגלה כבעל הדמיון הפורה אשר מעצב את המסקנות האלגוריות של הרומן, בדבר תפקידה הכפול של המנהרה: גם לחבר וגם להפריד.

ברגע של פיכחון לוריא מסכם את מצבו באוזני אשתו: "היום בישיבה כנראה הזיתי כביש גלילי שהתמוטט, ומנהרה שלא היתה ולא נבראה, ואותו דרוקר, אולי מרחמים עלי, אישר למימוני את המנהרה. את, דינה, תיזהרי אתי. אל תבני עלי כלום. אני שוקע, אני מבולבל, לא יודע איזה יום היום" (עמ' 298). במילים אלו הופך יהושע את הקוראים לשותפי סוד שנותר חבוי מעיניהם של ה"מומחים". זהו ביטויו של התעתוע בין זכירה לשכחה, בין אמת לשקר, בין אטימות לב לחמלה – הן במישור האישי והן במישור הלאומי של היצירה. ואם ידוע לכל כי השיטיון מוליך את המוח ואת הנפש של האדם החולה אל מחשכים ששום מנהרה לא תוכל לפרוץ דרכם ולהאיר, הרי אפשר להסיק מהמנהרה האבסורדית והמטאפורית של יהושע לאן מוביל אותנו, לדידו, הרעיון של מדינה דו־לאומית.

ואולי באופן פרדוקסלי האור בקצה המנהרה הוא דווקא כן השיטיון. תארו לעצמכם מגפת דמנציה אוטופית שתשטוף את הארץ, תבטל את היכולת לזכור מה היה כאן פעם ומי קדם למי, תטרוף את ההיסטוריה ותעלים את הבדלי הזהויות, כך שכל בני האדם יהיו פשוט בני אדם, בלי עבר, בלי מוצא, בלי זהות (שב"זים בארצם). או אז יוכלו כולם להיכנס יחד אל תוך המנהרה שהיא הארץ הזאת, ולראות שבקצה שלה יש אור גדול, נהרה של פיוס ושלום.

 

יובל פז הוא דוקטור לספרות ומשורר. מלמד בכפר הנוער אלוני יצחק ובמכללת סמינר הקיבוצים. ספר שיריו "תן למפלצות בשקט" ראה אור ב-2013. שיריו התפרסמו בגיליונות 3 ו-25 של המוסך.

 

א.ב. יהושע, "המנהרה", הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018.

 

bikoret_in

.

» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: אורית נוימאיר פוטשניק על "מה אתה מסתכל על" של תמר מרין

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_38-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תמונות נדירות של כוכב הבמה אריק איינשטיין

הצצה אל הימים שבהם כיכב החייל המשוחרר על בימת "מועדון החמאם"

7345

אורי זוהר ואריק איינשטיין ב'משלי ערב', 1961

משמאל – פרסומת למזגן תדיראן, מימין – תיאור ארבעת שחקני ההצגה ובראשם הגיבור, צעיר אלמוני יחסית (ודאי בהשוואה למטאור אליו יהפוך עד סוף העשור) החייל המשוחרר אריק איינשטיין:

"בן למשפחה תימנית ידועה מעדן. הגיע ארצה ב"מרבד הקסמים" הפרוש כיום בלשכתו של ראש הממשלה לשעבר מר משה שרת. אביו, צורף ותיק מפולין, עובד כיועץ מס הכנסה במפעלי טקסטיל שמפו. אמו, שעבדה כטרקטוריסטית במשכית, קשורה לתאטרון בחבלי ירושלמי. אשתו של אריק היא גם אשתו של שר המסחר והתעשייה של ליבריה. בתו בת החמש של אריק היא בתו. מי שמכיר את אחיו זלמן אינו יכול להאמין שאריק הוא בן יחיד. תוכנותיו המשפחתיות ענפות. נוסף לבת הוא מקווה לגדל השנה זקן."

 

23
תכניית ההצגה "משלי ערב", עלתה ביוני 1961 במועדון החמאם. כל התמונות לקוחות מתוך ארכיון חיים חפר השמור בספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה

 

כך נפתחה תכניית הערב הראשון של מועדון החמאם, שכלל את ההצגה משלי עָרַב יחד עם ההצגה אהבה ראשונה – שממנה לקוח התיאור המבדח המצורף.

הייתה זו הפעם הראשונה ששימש איינשטיין בתפקיד הראשי על במות ישראל שלא כחייל בלהקת הנח"ל, אף על פי שקדמו לה מספר תפקידי משנה בהצגות אחרות. היו אלה גם שתי הצגות הבכורה שהועלו בתאטרון שאליו הצטרף לא מכבר, "מועדון החמאם".

ביוני 61', החודש שבו נפתח באופן רשמי וחגיגי המועדון החדש, תאטרוני סאטירה ובידור כבר היו לצורת בידור מבוססת בארץ עוד מימי המנדט הבריטי – גם אם מעט סוערת. כשהגיע הקהל, הגיעה עמו לרוב הצנזורה (עד 48' הייתה זו הצנזורה הבריטית, מאז – הישראלית). וכשלא הגיע הקהל – זה היה גרוע בהרבה.

צמד המקימים, שבתקופה זו כבר הספיקו ללמוד דבר או שניים על הדרך הנכונה לבדר את העם היושב בציון, חזו בדמיונם מועדון מסוג אחר. כשאיתרו חיים חפר ודן בן-אמוץ את מקום פעילותם החדש-ישן, חמאם טורקי מוזנח שהיה צמוד לבית הסראייה הישן ביפו, הבינו מיד שבכך נפתרה טרחה נוספת: מציאת שם חדש לפרויקט השאפתני. מועדון החמאם נולד.

 

12
צוות ההצגה 'משלי ערב'. מימין לשמאל: עליזה רוזן, אריק איינשטיין, אורי זוהר ורחל אטאס. לחצו על התמונה להגדלה

 

בזכות הארכיון העשיר שתרם חיים חפר המנוח לספרייה הלאומית נוכל להתחקות אחר ערב הפתיחה של המועדון, כמו גם אחר שאר שש שנות פעילותו בגלגולו המקורי.

בתיק הארכיוני הקרוי 'משלי ערב', אנו מוצאים טיוטות מקוריות של חפר להצגה המרכזית – חלקן בכתב ידו הברור וחלקן מודפסות במכונת כתיבה ומשובצות הערות בעט. התיק, שנשמר בקפידה כך שדבר לא יאבד, מכיל מערכונים ופזמונים שהופיעו במופע המקורי מ-61', אך עם הערות ותיקונים (וכן פזמונים נוספים) עבור ההפקה המאוחרת משנת 1982 שעלתה בפתיחתו המחודשת הצנועה של מועדון החמאם.

את המשיכה העמוקה של אנשי הפלמ"ח לתרבות הערבית, ומעל הכל לשפה הערבית, ייבאו איתם חפר ובן-אמוץ להצגת הבכורה של החמאם, משלי ערב, אותה תיבלו בהמון הומור – הומור לשוני וגם קומדיית מצבים מביכים שמרביתם תוצאה של אי הבנה בין-תרבותית (מזרחים-אשכנזים) ובין-דתית (יהודים-ערבים). כבר בשיר הפותח של ההצגה, שנפתח בברכת הערבית 'אהלן וסהלן' שגוירה זה מכבר, קובעות הדמויות הראשיות כי "פה כולנו בני דודים, ערבים ויהודים". על רקע החמאם התורכי שבו הוקם המועדון, שריד השלטון העות'מאני בן חמש מאות השנים בארץ, נטענו מילים אלו במשמעות מיוחדת.

 

12
אריק איינשטיין ורחל אטאס מופיעים בפני קהל, הצגת משלי ערב. לחצו על התמונה להגדלה

 

לא נוכל לרדת לעומקה של ההצגה, אז נציין שיר נוסף אחד שספק אם היה "עובר מסך" בימינו. השיר מחמוד המספר את קורות ה"גוי החמוד" – פוליטיקלי קורקט לא היה בראש מעיניי התקופה – חושף משהו מהזהות החצויה והבלתי אפשרית של ערביי המדינה החדשה, ועל הדרך גם של יהודיהּ. ההצגה, המבקשת קירבה ערבית-יהודית, לא מפחדת להציג גם שאלות וסייגים נוקבים ובו בזמן מצופים בהומור מתקתק שמסייע, אולי, בבליעת הגלולה המרה. גם בכך אין כל חדש, זו הרי מהותה של כל סאטירה טובה.

צפו בסדרת התצלומים המלאה מההצגה "משלי ערב" מארכיון חיים חפר

יכולות השירה של איינשטיין – הקול, ההגשה והחיבור של השניים לטקסט שלפניו, גויסו בעיקר עבור ההצגה השנייה באותו ערב, אהבה ראשונה. ללהקת הנח"ל התקבל איינשטיין כשחקן, אף על פי שזכה גם לשיר כמה שירים במהלך שירותו. במועדון החמאם שימש "אריק", כפי שדבק בו הכינוי הפמיליארי שבו נודע מאז, גם כשחקן וגם כזמר. אהבה ראשונה נוצר כמעין-מחזמר אד הוק בביצוע 'שלישיית גשר הירקון' – להקה שהוקמה עבור המועדון והורכבה מאריק איינשטיין, בני אמדורסקי ויהורם גאון.

 

23
איינשטיין משחק בהצגת 'אהבה ראשונה'. לחצו על התמונה להגדלה

 

באוטוביוגרפיה שחיבר במאי החמאם שמואל בונים כתב על הצמד זוהר/איינשטיין: "אורי זוהר ואריק איינשטיין הקימו כאן צמד נפלא שהחזיק שנים רבות עד שהאחד נפל בתשובה. כבר מן התוכנית הראשונה נהר הקהל ל"החמאם", גם בזכות ההצגה וגם בזכות חנו של המקום."

 

23
הבמאי שמואל בּוּנים מאפר את אריק איינשטיין לקראת הצגת משלי ערב. משמאלם אורי זוהר. לחצו על התמונה להגדלה

ואכן, התגובות מיהרו לשבח את תכניית המועדון החדש ואת צוות השחקנים. מבקר התיאטרון של עיתון דבר בירך על הקמת מועדון החמאם ובביקורת על ההצגה השנייה שהועלתה, תל-אביב הקטנה, בכך ששיבח "ראשית כל… את ההתמזגות הנפלאה של תוכן ההצגה עם הרקע שלה: בית-מרחץ תורכי נשאר מה שהינו על אף השיפוצים והשינויים… כזאת היתה הצגת "משלי ערב", כזאת גם "תל-אביב הקטנה"." (מצוטט מתוך הביקורת "תל-אביב הקטנה" ב"חמאם", מאת רן זאב, התפרסם בעיתון דבר בתאריך ה-29 בספטמבר 1961).

 

123
ביקורת תאטרון התפרסם בעיתון דבר מה-17 באוגוסט 1962. לחצו על התמונה להגדלה

 

באוגוסט של השנה שלאחר מכן היה אותו עיתון, דבר, מסויג יותר:

"לאן נעלם ההומור הישראלי?"

"הוא ירד ליפו. לאחר הפסקה ארוכה מאד ראיתי ב"חמאם" היפואי שני מבצעים של הצוות בן-אמוץ-חפר-בונים: "תל אביב הקטנה" ו"משלי ערב". אינני סבור, השלישיה חידשה דבר. זה מכבר קבעו האנשים לעצמם מתכונת, וכל עוגה חדשה דומה לקודמתה. הם אינם מחקים איש, הם מחקים רק את עצמם. ובכל זאת נהניתי הנאה שלמה. לשלום-עליכם לא קם, לפי שעה, יורש בישראל הנבנית, ועד שיקום נלך ל"חמאם"." (מצוטט מתוך ביקורת מנצחים, זמרות – ופינת הצחוק, התפרסם בעיתון דבר בתאריך ה-17 באוגוסט 1962)

גם בתכניית הערב השני שחיברו חפר ובן-אמוץ שהועלתה גם היא בשנת 1961, ובמרכזה ההצגה תל-אביב הקטנה, שיחק איינשטיין בתפקיד הראשי. הייתה זו ודאי סגירת מעגל לבחור הצעיר שנולד וגדל באותה תל-אביב, אז עדיין קטנה, ובה התוודע מרחוק לפועלו של מעסיקו העתידי חיים חפר, אותו יפגוש פנים אל פנים בתקופת שירותו הצבאי (1959-1956). סביר שעשה הצעיר הגבוה, יפה התואר והבטוח (מאוד) בעצמו רושם עצום על חפר, שליהק אותו עם שחרורו מצה"ל. תל-אביב הקטנה הייתה גם ההצגה האחרונה שבה שיחק איינשטיין במועדון.

צפו בסדרת התצלומים המלאה מההצגה "תל-אביב הקטנה" מארכיון חיים חפר

 

23
אריק איינשטיין ואורי זוהר משחקים בהצגת 'תל-אביב הקטנה'. לחצו על התמונה להגדלה

 

עם השנים הקדיש איינשטיין יותר ויותר מזמנו לעשייה מוזיקלית, עד שזנח לחלוטין את המשחק בתאטרון – וזאת למרות התפקידים הרבים והמגוונים שבהם זכה מיד עם שחרורו ולאורך כל שנות השישים. את קריירת המשחק ימשיך לפתח בעיקר על המסך הגדול בסרטי חברו ושותפו להצגת משלי ערב, אורי זוהר. זכורה לטובה גם הופעתו בסרט סאלח שבתי לאפרים קישון. אלבום הבכורה המלא הראשון שהוציא אריק איינשטיין במרץ 1966 ייקרא "שר בשבילך". מאז ילך ויידרך כוכבו ולא יידעך עוד. לחזור לתאטרון הוא כבר לא יחזור.

בכתבה זו התמקדנו בעיקר בתפקידו של איינשטיין במועדון החמאם, אך ראוי לציין את שמות שותפיו להפקות הראשונות בחמאם. אורי זוהר, רחל אטאס ועליזה רוזן שיחקו לצד איינשטיין בהצגות משלי ערב ותל-אביב הקטנה. שמואל בונים ביים את שתי ההצגות, אותן חיברו חפר ובן-אמוץ. דני קרוון קיבל קרדיט כצייר, ו"ליד הפסנתר" ישבה סופי ליג'י.

 

לקריאה נוספת:

'כאן בונים', שמואל בונים, הוצאת דביר, 1994

'רוק ישראלי: 1973-1967', נעם רפופורט, הוצאת מרום – תרבות ישראלית, 2018

 

כתבות נוספות

נדיר: אריק איינשטיין מצייר ומסכם את שירותו בלהקת הנח"ל

סע לאט: נוסעים במכונית הישנה עם אריק איינשטיין

המשוחרר הטרי אריק איינשטיין שר על השעות הקטנות של הלילה

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

ככה הם נראו פעם: מסע מצולם בעקבות זמרי ישראל