פרוזה | "זהב שחוט", סיפור מאת דנה חפץ

"אקווריום זכוכית שפאותיו מעוטרות בחריטת זהב, מלאכת מחשבת יפהפייה; לא דגים שחו בו כי אם מכתבים, עשרות מכתבים, שעל כולם – כך ראיתי כשנמשכתי להתקרב ולהביט – אותו כתב היד הגדול, הבוטח, הגברי בעליל."

ישראל קבלה, מראה הצבה: מתוך, "אוהב עכבר וצב ידמו לו כשני מאורות", רישומים, כתובת על קיר, אובייקטים, גבעון פורום לאמנות, 2018.

ישראל קבלה, מראה הצבה, מתוך "אוהב עכבר וצב ידמו לו כשני מאורות", רישומים, כתובת על קיר, אובייקטים, גבעון פורום לאמנות, 2018 (צילום: אבי אמסלם)

.

זהב שחוט

מאת דנה חפץ

 

שבעה זהבים היו בבית המקדש:
זהב טוב, זהב טהור, זהב שחוט, זהב סגור, זהב מזוקק, זהב פרווים, זהב מופז.
זהב טוב, כמשמעו. וטהור, שהיו מכניסין אותו לכור ואינו חסר כלום.
זהב שחוט, שהיה נמשך כחוט, והיו סכין בו כשעוה הנתונה על גבי פנקס.
(מדרש רבא לספר שמות, פרשה לה)

.

.

ביתו של האיש היה גדול וגדוש בדברים קטנים, בני אדם וחיות ומלאכים ופיות וגם מיני יצורים לא מזוהים, מאבן ומתכת ובד ועץ וחרסינה ונייר ופלסטיק. בכל מקום שהעין המשתאה נסחפה אליו היה מונח או תלוי או מצויר יצור כלשהו. אפילו על הקירות, בפחם. על התקרה. והוא התהלך ביניהם כמו מארח בחצר גולה, מאליה עלתה המילה: מלכותי, ואני שאלתי את עצמי מה אני עושה שם.

הנסיבות היו פשוטות, יומיומיות: ערב ספרותי שהדובר הראשי בו היה חבר ותיק, במקרה נפגשנו שבוע קודם לכן אחרי חודשים ארוכים והוא הזכיר את הערב והזמין אותי בחצי חיוך שאבוא, יהיה נחמד. אולי לא חשב שאיענה להזמנה, גם אני לא חשבתי. אבל באותו הערב שוב התפרצה הלבה ביני לבין איתמר ואני פרצתי מהדלת ולקחתי את המפתחות ונכנסתי לאוטו ונסעתי לשם. רק כשעמדתי מול שער המתכת החלוד ולחצתי על הידית ופתחתי, חדרה החריקה הצורמת את מסך האיתמר, ומיד אחריה נביחת כלב גדול שהסתער לעברי, כמו נפלתי לתפאורה של סרט אימה גותי, חשבתי מבעד לזרם האדרנלין שהציף באחת את כל הגוף ולא שכך עוד דקות ארוכות אחרי שיד קטנה נחה על צוואר הכלב ובלמה וקול רך אמר: שלום. הקול עדיין היה שרוי בחשכה העבה שתחת צל השיחים הסבוכים, יער אמיתי היה שם, מאחורי השער, ועשב גבוה ושביל שמרצפותיו סדוקות הוביל אל הפתח. ערב טוב, השבתי נבוכה, רק באותו הרגע עלה בדעתי שאולי כלל לא נמסר לבעל הבית על בואי. אבל הקול חייך ואמר, היכנסי.

הלכתי אחריו אל הבית. השביל התעקל מעט והוביל אל מדרגות אבן שבראשן הייתה, סוף־סוף, מנורה. למרות קלישותה הייתי אסירת תודה על האור. הדמות הקטנה טיפסה לעבר דלת עץ כבדה, פתחה אותה והחוותה לעברי בנימוס זר שאקדים ואיכנס.

נכנסתי.

עוד בטרם סגר האיש את דלת הכניסה מאחורי גבי, נפתחה לפניי דלת נוספת. על הסף ניצבה אישה אפורת שיער, בשמלת קטיפה כחולה ומהוהה אך הדורה שעטפה את גווה הדק וירדה עד לכפות רגליה, והושיטה לי יד. הושטתי את שלי. באחת נלפתה ידי בכוח פראי ופה נפער מולי למערה אפלה ואז התכווץ ואמר בדחיפות, החיים שלך הם כישלון, כישלון. יוסֵרָה! התרה הקול הרך, ומיד שחררה האישה את ידי והסתגרה והצטמצמה כמו צמח טורף המניח בדרך נס לטרפו, ופנתה ללכת. אני מתנצל, אמר האיש, ללא שמץ צער ניכר, כך אחותי נוהגת בכולם, בשעה הזו היא עדיין ערה אבל בערב כבר תישן ולא תפריע לנו.

רק אז התברר שטעיתי או הוטעיתי לגבי מועד תחילתו של הערב: הקדמתי בשעה וחצי.

למרות זאת, על השולחן הגדול שחלש על החדר שאליו הובלתי כבר נערכו, בסדר מופתי, מגוון מאפים ועוגיות ופירות חתוכים, שעמדו הכן ליד מגדל צלוחיות חרסינה מעוטרות וצרור מזלגות מוכספים. לרגע הבליחה בזיכרון תמונת חדרה של מיס האווישם מאחד העיבודים הטלוויזיוניים של "תקוות גדולות" שראיתי לפני שנים, אולי כשהייתי בגילו של איתמר. שבי, אמר האיש, תה? הנהנתי וישבתי, אילמת עדיין. ועוד בטרם התבוננתי בו כראוי כבר יצא, מותיר אותי לבדי.

נטושה מול השולחן, הזכירה לי בטני בתקיפות שמשעות הצהריים לא אכלתי דבר. אבל לא העזתי לגעת במה שנפרש שם מולי בשפע דקדקני שכזה, ובנחישות הסטתי ממנו את המבט. רק אז ראיתי, בהשתאות, את הציורים והפסלים הקטנים והגדולים שמילאו כל פינה, וגם משפטים ומילים, במקומות אחדים: רק אותיות בודדות, שהיו מצוירים על קירות ורהיטים ביד אמן, ומאליה עלתה המילה: משוגע. כי כל זה היה מטורף לגמרי, בלי שום היגיון או סדר; ועם זאת יצרה הערבוביה השוצפת הזו שלמות מפתיעה, כמו תואם אבריו של יצור עתיק יומין, נכחד, שנשמר רק בבית הנידח הזה שהזמן, כך נדמה, חלף מעליו בלי לגעת, לא מותיר בו אפילו עקבות אבק.

ובאמת, הכול נראה עתיק מאוד וגם מבהיק בניקיונו, עד שהתקשיתי להעריך אם הנמר הכהה שמולי, למשל, עשוי עץ או אבן, ומהן הנקודות הזעירות שעל גבו, ונטלתי אותו בידי. חמימות נעימה הייתה בו וסגרתי עליו בכף היד, ופתחתי, והעברתי אצבע זהירה על ראשו, וכמעט הפלתי אותו בבהלה כשמהסף נשמעה צעקה לא לגעת! והאיש עמד שם, ספל על תחתית בידו, ובעיניו מבט זועם וחרד שלא יכולתי להבין. מיהרתי להשיב את הנמר למקומו וגם להתנצל, והוא פסע אל תוך החדר ובקול אחר לגמרי ציין שהפסלים הקטנים הם חלק מהאוסף של אחותו, ואיש אינו רשאי לגעת בם מלבדה. לפעמים, אמר, היא מרשה גם לי, ופניו השתנו ונמלאו געגוע, ולמראה מבטי חייך כמבטל את מה שזה עתה אמר והושיט לי את התה.

שתיתי.

שאלתי מי צייר על הקירות, אף על פי שכבר ידעתי. יוסרה, אמר, כמו שאת רואה היא מוכשרת מאוד. פעם הייתה גם מוכרת את ציוריה, בתקופה מסוימת אפילו ניהלה גלריה אבל, חתך, זה היה מזמן.

שתקנו. העיניים נמשכו, בלי שליטה, אל הקירות. בעיקר לחפש סדר במילים שעליהן, תמיד חייתי בקירבה אינטימית למילים ולא יכולתי שלא להתעקש עד שיתפענחו לי. האיש המתין בסבלנות, בשעשוע ואולי אף בלעג דק, כאילו חש במצוקתי והתענג עליה. לאט לאט החלה להתבהר לי מעין תבנית־על שאחזה ביקום הגועש הזה וארגנה אותו סביב ציר של שתי מילים שהופיעו שוב ושוב: זהב שחוט. זהב שחוט. זהב שחוט. ומרגע שהבחנתי בכך, ניכר היה שהמילים הללו הוליכו את המתבונן, בעדינות ובנחישות, אל חפץ שהיה ליבו הפועם של החדר: אקווריום זכוכית שפאותיו מעוטרות בחריטת זהב, מלאכת מחשבת יפהפייה; לא דגים שחו בו כי אם מכתבים, עשרות מכתבים, שעל כולם – כך ראיתי כשנמשכתי להתקרב ולהביט – אותו כתב היד הגדול, הבוטח, הגברי בעליל.

הסקרנות גברה על המבוכה, ותליתי שאלה באיש. את ארשת פניו ברגע ההוא התקשיתי לפענח, אבל הוא לא התחמק. בנימוס תמציתי הבהיר שאלו מכתביו של פז, הילד שלנו, כלומר של יוסרה. שוהה במסע ממושך לפטגוניה ולארץ האש. הוא אוהב מאוד טבע פראי, פז. ונוהג לשלוח בקביעות להוריו, כלומר ליוסרה ולאחיה, מכל מקום שאליו הוא מגיע מכתבים וגם חיות קטנות שהוא מוצא עבור האוסף של אמו. כלומר נהג לשלוח. מפני שעם הזמן המכתבים הלכו ופחתו. למעשה, זמן ארוך מאוד חלף מאז המכתב האחרון. לאמיתו של דבר, שנים. למען הדיוק: שלוש־עשרה שנים וכמה חודשים. יוסרה תוכל להגיד לך את מספר השבועות והימים, אמר, ועווית שניסתה להיות חיוך חתכה כמו סכין את פניו.

אה, אמרתי.

שטרודל? שאל.

הנעתי יד חלשה לאות לאו.

עם ריבת קליפות הדרים? מהגינה, אנחנו עושים לבד.

לא, תודה, אמרתי, אני אלרגית להדרים.

את יודעת, המשיך באותו קול שקט ומנומס, נשים רבות באירופה וארצות הברית מגדלות בובת תינוק כאילו הייתה תינוק אמיתי. הן מלבישות את הבובה, קונות לה סלקל ומיטה וצעצועים, מטיילות איתה ברחוב ומשחקות איתה בפארק כמו אמהות טריות אחרות. יש בובות שמכינים בהזמנה אישית לפי תמונה שהקונה שולחת. מחירן אלפי דולרים. גם בארץ יש אישה אחת שמכינה בובות כאלה. כל בובה נמכרת במחיר של שלושת אלפים שקלים לפחות, האישה אומרת שהעבודה מרובה והחומרים יקרים.

הוא הביט בי. אני הבטתי בקירות.

אינני יודעת מאין צפה ועלתה בי המילה וֶרְמיליוֹן, ואיתה הידיעה שזה שמו של הצבע האדום־כתום שנמתח בחוט דקיק בין הקירות, מתווה מסלול שפתאום התבלט חד וברור, כמעט דוקר את העין, עד שקמתי ומלמלתי שאלה על שירותים ומבלי להמתין לתשובה התחלתי ללכת אחריו במין הכרח דחוף (כעבור שבועות ארוכים תשוב אליי המילה הזו, ואני אבדוק ויתברר שהגוון הזה מיוצר באופן סינתטי משילוב של כספית וגופרית, ולכן הוא רעיל מאוד, וכיום כמעט אינו מיוצר עוד כי אם הוחלף בצבעים אחרים, בטוחים יותר, כמו אדום קדמיום, ואחריו פירול; אבל השמות הללו לא יעוררו בי דבר).

לאורך חוט הוורמיליון הלכתי, עוברת חדרים ומסדרונות, עד שהגעתי אל חדר קטן בקצה הבית שדלתו הפעורה חשפה את מקום המפלט שחיפשתי. נכנסתי וסגרתי והוצאתי את הנייד ובדופק מואץ לחצתי על שמו ברשימת הטלפונים המקוצרת. איתמר, אמרתי בבהילות ובלחש, שלא יישמע קולי מעבר לקירות הדוחסים, די איתמר די לא חשוב מה עשית לא חשוב מה אמרתי הכול שטויות איתמר כל כך קל ללכת לאיבוד כל כך שביר ודק הכול איתמר אם רק היית מבין איתמר רק אל, השתהיתי לרגע, וכמו בתגובה להיסוס בקולי נשמע הצפצוף החד של סיום ההודעה. אל תלך, אמרתי בלחש לשרשרת הארוכה של הניאגרה שהתנועעה מולי אנה ואנה וידית העץ המצוירת שלה לוטשת בי עין נחש שחורה.

כשיצאתי לבסוף מהשירותים לא טרחתי להוריד את המים. הידקתי את התיק אל הכתף, עברתי במהירות את המסדרון והחדרים, בלי להעיף מבט בקירות, וכשהגעתי אל האיש שישב עם התה שלו בכורסה העמוקה נעצרתי. הוא מיהר להניח את הספל ונעמד.

מצטערת, אני חייבת ללכת, אמרתי.

אבל תיכף כולם יבואו, אמר. הוא לא נשמע מופתע.

קיבלתי טלפון, אמרתי, צריכים אותי בבית. בדחיפות, הוספתי.

לא היה בזה צורך: הוא הסתכל בי ולא אמר מילה. לכל אורך הדרך שבה ליווה אותי, אל הדלת ובשביל המתפתל ביער הצמחייה שבחצר ועד לשער, הוא לא אמר מילה. ואני, מצידי, לא הבטתי לאחור, גם לא כשנפתח ואחר כך נסגר השער מאחוריי בצווחת צירים חלודים.

בצעדים מהירים הלכתי אל הרכב. איתמר, חשבתי. תשתדל קצת. גם אני משתדלת. לא מספיק, עניתי לי בזעף, תשתדלי יותר. השתדלות נוספת, צחק קול לעגני, מטיח בי את המילים האהובות שארבו לי כל השנים כדי לבגוד דווקא ברגע הזה.

לוּ אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אוֹתְךָ לְכָל הַשָּׁנִים.

אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אוֹתְךָ מִכָּל הַשָּׁנִים.

אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַאֲרִיךְ אֶת הַזְּרוֹעַ הָאַחַת כְּפֶלֶג אֶחָד שֶׁל נָהָר בְּאַפְרִיקָה.

כִּרְאוֹת בַּחֲלוֹם אֶת מִפְרַץ הַסְּעָרוֹת, כִּרְאוֹת בַּחֲלוֹם אֳנִיָּה שֶׁטָּבְעָה, כְּשֵׁם שֶׁמְּדַמִּים עֲנָנִים כִּיצוּעַ, שׁוֹשַׁנֵּי עֲנָנִים כִּיצוּעַ לַגּוּף.

אַךְ בִּרְצוֹתְךָ הֵם לֹא יִשָּׂאוּךָ.

אַל תַּאֲמֵן כִּי יִשָּׂאוּךָ.

עם כל שורה הלכו רגליי מבלי משים והאטו את קצב הליכתן, עד שנעצרו. מול מדרגות שבראשן סניף דואר חשוך. פנס בודד האיר את דמות הצבי שקפא במרוצתו על השלט שמעל לכניסה הנטושה, אבל בעיני רוחי היה איש מטפס לאיטו במדרגות ונכנס מבעד לדלתות הרחבות, ותנועות גופו מסגירות שהוא כבר יודע. שבעה זהבים היו בבית המקדש, חשבתי. זהב שחוט, חשבתי. כישלון, חשבתי. איתמר בני, בני איתמר. אל תלך.

 

 

שורות השיר המצוטטות – משירה של דליה רביקוביץ "השתדלות נוספת" (חורף קשה: שירים, דביר, 1964).

.

דנה חפץ, מטפלת בהבעה ופילוסופית. קובץ סיפוריה הראשון, "דולפינים בקרית גת" (ספרא והקיבוץ המאוחד, 2015) זכה בפרס אס"י ובפרס שרת התרבות לספר ביכורים. ספרה הפילוסופי "חסד חילוני" (רסלינג, 2009) ראה אור גם באנגלית (Secular Grace) בהוצאת Brill-Rodopi.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "מקבצי הנדבות", מאת יעל דין בן־עברי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_38-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ריאיון | סמי מיכאל בשיחה על שפה, ספרות, גזענות ואחווה

לכבוד זכייתו של סמי מיכאל בפרס עגנון - קטעים מריאיון שערכו עימו ענת שרון־בלייס ושירי לב־ארי במסגרת פרויקט "שבעים שנות ספרות עברית"

דרורה וייצמן, עמודים 2018. אסמבלאז' שידרות ספרים וסמניה. 35 על 38 ס"מ

דרורה וייצמן, עמודים, אסמבלאז' שדרות ספרים וסימניה. 35X35 ס"מ, 2018

.

ענת שרון־בלייס ושירי לב־ארי, עורכות ומגישות תוכנית הספרות "מה שכרוך" בתחנת הרדיו "כאן תרבות", נסעו לחיפה לראיין את סמי מיכאל, במסגרת פרויקט "שבעים שנות ספרות ישראלית" שבו הן מראיינות כמה סופרים וסופרות מעמודי התווך של הספרות העברית.

.

***

 

מה שלומך בימים אלו?

במישור האישי, בהתחשב בַגיל, 92, מצוין, אני נהנה מכל רגע. אני רק מאוכזב שחלומות הנעורים הציבוריים שלי הולכים ומתנפצים. נראה שכעם, כתרבות, חלמנו אני ואלה שהלכו כבר לעולמם, חלום מוקדם. זה לא פוגע כהוא זה בערכו של החלום, שבעצם כולנו שותפים, זה עם אחד, תרבות אחת וגזע אחד.
[…] להתמודד עם החומות והגבולות שהקים דור אחרי דור, רשעים, על ידי דתות שונות ופוליטיקאים שונים, ואנחנו נמצאים מזה אלפי שנים במצב של עוינות ובורות כלפי האחר, מלחמות, בעוד שאנחנו יצורים… אמנם בצבעים שונים ורקע שונה… יש לנו הרבה מה ללמוד מנמלים: נמלה פוגשת נמלה ומיד מתחברת אליה, ואפילו מזעיקה נמלים אחרות לבוא לעזרתה וגוברות על אויבים אדירים, בעוד שאנחנו מפולגים על ידי גבולות מיותרים.

הרבה פעמים בספרים שלך יש רצון להתחבר לאחר, אבל אז קורה משהו, בדרך כלל מלחמה, וזה מאלץ את האנשים לבחור בעד מי הם במלחמה הזו.

אני יציר של המאה העשרים יותר מאשר של המאה עשרים ואחת, והיו בה שתי מלחמות עולם ושואה, מלחמות שעמים שלמים כמעט נמחקו בהן, ואנחנו, העם היהודי, שילמנו את המחיר הכבד ביותר. בגלל אותם הגבולות שדיברתי עליהם שליש מעמנו נכחד. ההתפתחות שלי כילד, נער, בחור צעיר, חפפה את עלייתה של גרמניה הנאצית והטירוף שאחז ביבשת הכי מפותחת, הכי תרבותית, הכי הומאנית. אז מה יגידו מדינות נחשלות. אמנם ניצחנו את גרמניה הנאצית אבל המורשת שלה עדיין חיה וקיימת, עד היום, על ידי לאומנים קיצוניים, דתות שאיבדו צלם אנוש, על ידי הסתות ושנאה של האחר ופחד ממנו. אני חציתי גבולות של פחד ומצאתי שכל הגבולות האלה מיותרים.

אבל הקונפליקט נשאר בספרים שלך, ב"חסות" למשל…

אכן, אנחנו עדיין לא בגן עדן, השאיפה היא להגיע לשם, להגיע להכרה שכולנו אותו דבר, כולנו נושמים מאותן ריאות, כולנו בנויים מאותם תאים ויש לנו אותו דם. בהשתלות למשל אנחנו לוקחים איבר של מוסלמי מת ושותלים אותו בגופינו, ולהפך, וזה פועל, עובד!

אנו רוצות לחזור איתך לזמן שהיגרת, יש פצע ושבר כשמהגרים, והשפה – הדרך מהשפה הערבית, שפת האם, אל העברית ואל הכתיבה, מה אתה זוכר מהימים האלה?

אני ברחתי ולא באתי, ברחתי כי נרדפתי. לי ולחברים שלי, יהודים, נוצרים, מוסלמים, כורדים, אשורים, היה חלום לפתח מדינה תקינה בעיראק. והובסנו, כל בני הדור שלי נכחדו, לא פעם חזרתי הביתה עם בגדים שלי מלאים דם של חברים שנקטלו ברחובות, חלק מהם הוצאו להורג, ואני בדמעות עזבתי את המולדת שלי, עיראק, שגידלה וטיפחה אותי. ברחתי לאיראן ומאיראן, שבה לא מצאתי את מקומי והיה מסוכן להמשיך להיות שם, כי לא ישבתי בשקט שם… הדרך היחידה להציל את עצמי היא להגיע לאיזה מקום שלפחות מבחינה בסיסית יבטיח לי קיום, וככה הגעתי לישראל. בלי ידיעת השפה, בלי החלום הציוני של התבדלות מהעולם, בלי שאיפות של עם של הימים ההם, וגם בלי לתרום כהוא זה להקמתה של מדינת ישראל. והגעתי עם הצבע הלא נכון, השפה הלא נכונה, הכול שייך לאויב, ובואי נגיד שזו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. נעשיתי אזרח ישראלי רק בזכות הילדים שלי שנולדו כאן, ואמרתי שזו המולדת שלהם ואז תהיה המולדת שלי.

אבל כשהתחלת לכתוב…

כשהתחלתי לכתוב כתבתי בערבית, חמש שנים הייתי חבר מערכת ב"אל-איתיחאד" [עיתון יומי של המפלגה הקומוניסטית]. הרומן הראשון שכתבתי היה בערבית – גרסה ראשונה של שווים ושווים יותר, וקיבלתי פרס מהמפלגה הקומוניסטית. אחר כך גנזתי אותו כי עזבתי את המפלגה. לא האמנתי בחלומות הוורודים ביותר שלי שאני יכול להמיר את הכתיבה שלי מהשפה הערבית לשפה העברית. רופא, נגר, מהנדס, קל לו לעבור משפה לשפה, אבל ספרות, שהמילה היא מאבני הבניין שלה, המשמעויות העמוקות ביותר… המעבר הזה, לא חשבתי שאני אוכל לעשות אותו. התחלתי לכתוב בעברית רק כשהתחלתי לחלום בעברית, כתבתי בלי להתחשב באיזו שפה, הטקסט הראשון היה תערובת של אנגלית, עברית וערבית. עשיתי זאת להנאתי ולא מתוך תקווה שזה יתפרסם.

אבל תמיד שימרת גם את הזהות הישראלית שלך, שנולדה, כמו שאמרת, עם הולדת הילדים, וגם את הזהות שלך כיהודי ערבי. לא החלפת אותה.

הביטוי הזה, "יהודי ערבי", נוצר כאן. בעיראק הוא לא היה קיים, אנחנו לא הזדהינו בעיראק כערבים אלא כעיראקים. עיראקים היו כורדים, אשורים, שפות שונות. אני לא אגיד שאני יהודי ערבי, אני יהודי עיראקי. הביטוי הזה הוא המצאה ישראלית של אנשים שלא עברו את החוויה העיראקית.

אמרת קודם שהגעת לארץ לא עם הצבע הנכון ולא עם השפה הנכונה, אבל גם לא עם העמדה הפוליטית הנכונה, לא היית איש מפא"י, להפך… לא היה לך פנקס אדום, ושילמת על זה מחיר.

בוודאי, ועד היום אני משלם את המחיר, אבל אני משלם אותו בהנאה. אני הייתי בשוק כי אנחנו כקהילה יהודית בעיראק ראינו בברית המועצות ובצבא האדום את המגן האחד והיחיד שחסם בינינו לבין הכחדה טוטאלית, ובמחיר שהם שילמו, עשרים מיליון הרוגים… ראינו בקומוניזם כוח אחד ויחיד שחצץ בינינו לבין גורל של מחנות השמדה. הוא עצר את היטלר שזמם להגיע למזרח התיכון, והגיע עד אל-עלמיין, עד אלכסנדריה. מי שהציל אותנו היה הצבא האדום והקומוניזם. ואז לבוא לישראל ולגלות שרואים בי אויב כי הייתי קומוניסט – הייתי בשוק. העוינות הזאת לא הייתה מובנת לי.

אמרת שאתה משלם עד היום מחירים. אולי אתה מרגיש תסכול מסוים, לגבי הכרה ממסדית, לגבי מוסד כמו פרס ישראל, אם יש לו קשר לעמדות שלך ולפעילות שלך לאורך השנים…

לא, אני חושב שלהפך – זה מוכיח לי שאני הולך בדרך הנכונה. בקלי קלות יכולתי לקבל את פרס ישראל וליהנות מכל ההנאות אם הייתי הולך בדרך שרצו שאלך בה. גם בעיראק רדפו אותי.

מה זאת הדרך שרצו שתלך בה כאן בארץ?

פשוט מאוד, להיות בשב"כ כמו רוב הסופרים, להיות ציוני ולהיות חלק מהזרם השולט בספרות העברית – לראות בערבים אויב, זר, בעוד שאנחנו חיים בתוכם. זה הוצע לי כל הזמן ולחצו עליי מנטלית. לא קל להיות קול בודד, לא קל להיות מפלגה של איש אחד. שני הצדדים נושאים באותה אשמה, שני הצדדים עשו את אותן השגיאות, גם הערבים גם היהודים. לא פעם הציעו לי אפילו "תקבל תפקיד זה וזה וזה..", ודחיתי את זה כי נזכרתי בדם של החברים שלי שנשפך למען אידיאלים. האידיאלים האלה נשארו עד היום בתוכי. ההצלחה שלי נראית לי משהו מוזר שכמעט נוגע בנס. אני עד היום לא מבין איך זה קורה. אני אדם ביישן, אני לא מופיע ולא מרים טלפון לבקש בקשות. ההצלחה שלי היא לא שלי אלא של הקוראים, שכפו אותי על הממסד.

בוא נחזור ל"חסות", מ-1977. אתה זוכר איך התחלת לכתוב אותו, מי הדמות שהייתה בראשך כשהתחלת לכתוב – שולה, מרדוך, פתחי?

זה הספר הראשון שמציג את הערבי כאדם כמוני. עד אז הערבי תואר בספרות העברית לא רק כאויב – האנגלים והגרמנים היו האויב אבל העריכו אותם כשווים – אלא התיאור של השונות הזאת היה מהול בהרבה גזענות. אנחנו שייכים לגזע עליון, הומאני, אינטלקטואלי, בעוד היריב מדשדש כתת־אדם, כפושע, כשודד, ולכן הדמות שלו השתקפה כך בספרות העברית, תמיד היה פועל פשוט, במוסך, גנב, שודד, רוצח. ואני באתי וישבתי במערכת עיתון ערבי וסביבי אנשי רוח ערבים… כן, אמיל חביבי הזמין אותי להצטרף למערכת… אנשים משכילים, חולמים כמוני על עולם טוב יותר, כואב להם מה שכואב לי, למדתי מהם הרבה. ראיתי את העוול שנעשה להם לא רק על ידי הממשל הצבאי אלא גם בספרות העברית. זה הפסד ענק לספרות העברית וגם עיוות המציאות.

אתה מתחיל לכתוב את "חסות" על רקע מלחמת יום הכיפורים, והיא לב ליבו של הרומן. איך אתה מתחיל לכתוב, מי הדמויות?

האמת, הספר כותב אותי יותר ממה שאני כותב אותו, אני לא מתכנן את העלילה, אלא היא נכתבת שורה אחרי שורה, פרק אחרי פרק, מילה אחרי מילה. בחרתי את הרקע של מלחמת יום הכיפורים כי אנחנו חיים במלחמה מתמדת, עם הפוגה קצרצרה בין מלחמה למלחמה. וכך אני רואה את החברה הישראלית עד היום, אנחנו לא מעכלים עד היום שאנחנו חיים במזרח התיכון ולא באירופה.

אבל איך נוצרו הדמויות האלה, שולה שצריכה להחביא אצלה את פתחי, ושם נולד קונפליקט, גם משיכה וגם כעס וכל אחד מייחל שהצד שלו ינצח במלחמה…

זה אני לא יודע… תראי, אני כותב פעמיים ביום, עד היום, אני לוקח כוס קפה בצהריים בשעה עשר, נכנס לחדר, סוגר את הדלת, וכאילו אני עובר מעולם לעולם. שעתיים לפני כן אני לאט־לאט מתנתק מהמציאות שאני חי בה, ממזג האוויר, מהחדשות, ואני סוגר את הדלת ואפילו חדל להרגיש בגוף שלי. כמין תחושה מיסטית. זה סמי אחר, כאילו מישהו מכתיב לי, והדברים נולדים בעצמם, אני לא מתכנן כתיבה, לא פרק, לא ספר, לא התחלה ולא סוף. וברגע שאני מתחיל להרגיש את הגוף – קר לי או חם לי, מזיע או מתעטש – אני מפסיק לכתוב. אני לא מתכנן, כמו בחיים שלי, לא מתכנן שום דבר.

.

סמי מיכאל
סמי מיכאל

» לריאיון המלא ב"כאן תרבות" לחצו כאן

 

» ריאיון רדיופוני נוסף במוסך: ענת שרון־בלייס מראיינת את טוביה ריבנר ואשתו גלילה ריבנר־יזרעאלי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_38-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וַתִּקרא | גיא פרל על שירו של טוני קרטיס, "Currach"

"שם, סמוך לַיד ובתוך המבט, נמצאת ה-Currach, נמצא האי, נמצאים האם, האב והסב. שם נמצא המסע המתמשך שבלב האודיסאה המרוכזת הזו."

אמיר תומשוב, "באפילה מס. 3 ", מדיה מעורבת על קרטון, קולאז', גרפיט, דיו, מרקר, וצבע ספריי, 160X46, 2011

אמיר תומשוב, באפלה מס' 3, מדיה מעורבת על קרטון, קולאז', גרפיט, דיו, מרקר, וצבע ספריי, 160X46 ס"מ, 2011

.

זו סירתי: קריאה צמודה בשיר של טוני קרטיס

מאת גיא פרל

.

Currach

מאנגלית: ליאור שטרנברג

.

זוֹ סִירָתִי.
עָשִׂיתִי אוֹתָהּ
בִּשְׁתֵּי יָדַי.
נָטַלְתִּי מֶלַח
מִן הָרוּחַ הַמָּרָה,
שֵׂעָר
מֵרַעְמַת הַסּוּס,
חוּט
מֵחֻלְצַת אִשָּׁה.

שְׁלֹשָׁה סִפּוּרִים
סִפֵּר לִי אָבִי.
מַבָּטָהּ הַנּוֹטֶה אֶל הַצַּד
שֶׁל אִמִּי
כְּשֶׁהִיא סַקְרָנִית וּלְבַדָּהּ.
תְּפִלּוֹתֶיהָ הַחֲרִישִׁיּוֹת.
כַּמָּה מַסְמְרִים חֲלוּדִים
מִדֶּלֶת הַמִּטְבָּח.

שְׁלֹשָׁה מַרְאוֹת שֶׁל הָאִי:
בָּעֲרָפֶל, בַּגֶּשֶׁם
וּכְשֶׁהוּא מִתְנוֹדֵד בְּיָם שִׁכּוֹר.
בְּלִי פְּרָחִים.
בְּנֵי עַמִּי אֵינָם חוֹבְבֵי עָלִים,
בָּעֵצִים הֵם רָאוּ סִירוֹת;
עַתָּה הַסִּירוֹת אֵינָן
וְהַגְּבָעוֹת חֲשׂוּפוֹת.

בַּלֵּילוֹת זָרַעְתִּי
קְלָלוֹת אֶל תּוֹךְ הַמְּשׁוֹטִים,
מָשַׁחְתִּי אֶת הָעֵץ
בְּשֶׁמֶן דָּגִים,
כִּי יָדַעְתִּי מַהוּ הַמַּסָּע
שֶׁמְּצַפֶּה לִי.
סִפּוּרָם שֶׁל בְּנֵי עַמִּי
כָּתוּב עַל הַמַּיִם.
רֻבּוֹ כְּבָר נִשְׁטַף בַּזֶּרֶם.

סָבִי
הִכִּיר אֶת הַמַּעֲשֶׂה
אַךְ לֹא הָיָה מוּכָן לְסַפְּרוֹ.
רוּחַ הָרְפָאִים שֶׁלּוֹ יוֹשֶׁבֶת בַּיַּרְכָתַיִם
וְאוֹמֶרֶת:

הֶעָתִיד
הוּא נָתִיב אֵיתָן,
חֲתֹר בְּכֹחַ.

 

מעולם לא שמעתי על סירת Currach (סירת דייגים פשוטה, אופיינית למערב אירלנד ולסקוטלנד), אין לי שורשים איריים, ובכל זאת, כבר בקריאה הראשונה עורר בי השיר הזה תחושת קרבה, ידיעה, היכרות והיזכרות. לכאורה, קרטיס ממקם את מסעו בהקשר תרבותי וגאוגרפי ספציפי באופן שמזמין להתייחס אליו כאל מסע שורשים אישי, אך תחושתי במהלך הקריאה הייתה שונה לגמרי – מסעו של קרטיס נחווה עבורי כעוסק במסעי הפנימי, באופן שאינו תלוי בביוגרפיה שלו או אפילו שלי. זהו שיר מסע במובנו הארכיטיפי, ממש כשם שניתן לראות שהאודיסאה אינה עוסקת רק במסעו של אודיסאוס, כי אם גם במסע התפתחות הנפש.

לדעתי, המעבר מן האישי אל האוניברסלי והארכיטיפי ומשם אל קריאה אישית, רגשית וטעונה של הקורא, הוא אחד הפוטנציאלים המרכזיים הגלומים בשפת השירה ומסימני ההיכר המובהקים של שירה גדולה. ריינר מריה רילקה התייחס אל איכות זו של השפה הפואטית כאל פנייה אל המתקיים "סָמוּךְ לַיָּד וּבְתוֹךְ הַמַּבָּט" (האלגיה התשיעית, מתוך אלגיות דואינו, בתרגום ש' זנדבק, הקיבוץ המאוחד, 1999). סמוך לַיד – לא בטווח מודעותנו אך גם לא רחוק מדי, מרחב שאליו מושטת שפת השירה כיד ארוכה, ומאפשרת לגעת; ובתוך המבט – לא מולו, לא כאובייקט שאנו מתבוננים בו, כי אם בתוכו ובתוכנו, כחוויה וידיעה. שם, סמוך לַיד ובתוך המבט, נמצאת ה-Currach, נמצא האי, נמצאים האם, האב והסב. שם נמצא המסע המתמשך שבלב האודיסאה המרוכזת הזו.

שלא כמו בסיפור האודיסאה, יעדו ותכליתו של המסע אינם נמסרים לכל אורך השיר, ועבורי מחזק הדבר את היכולת לקריאה פנימית ואישית – ההקשר התרבותי והגאוגרפי ברור, כפי שציינתי, אך טשטוש התכלית והיעד הופכים את המסע למסענו, למסע המסעות המתמשך.

טשטוש התכלית והיעד כרוכים גם ברובד נוסף של משמעות הפועם בשיר – התנועה בין ידיעה לאי־ידיעה ובין שִכחה לזיכרון. עיקר הצידה לדרך שהדובר נוטל עימו למסעו (אתייחס אליה מיד בהרחבה) עשוי משברי מראות וזיכרונות. סיפורם של בני עמו נשטף במים, ורוחו של סבו – שותפו למסע – אינה מוכנה לספר לו את הדברים. זהו מסע אל מקום שנשכח או שלא היה ידוע מעולם, ולכן התעוררות התחושות והחיבור המחודש אל חלקי הנפש הנשכחים הופכים ליעדו ועיקר תכליתו.

ארבעה מתוך ששת בתי השיר עוסקים בהכנות למסע ולא במסע עצמו, והדבר עורר בי אסוציאציה לסיפור המבול המקראי. הנחיותיו המפורטות של אלוהים לנח – בייחוד סביב בניית התיבה – והכנותיו המדוקדקות של נח לקראת ההפלגה נפרשות על פני שני פרקים (בראשית ו 13 – ז 9). התיאור המדוקדק של הבנייה וההכנה מוסיף לסיפור המסע הן של נוח והן של הדובר ממד טקסי של חניכה והתכווננות פנימית. כמו כן, בשני המקרים, לתפיסתי, מדגיש הדבר את מעמדו של המסע כאירוע בעל חשיבות כשלעצמו, חשיבות שאינה תלויה ביעדו.

ההכנות למסע מתקיימות על פי המתכונת המוכרת לנו היטב ממעשיות־עם שבהן יוצאים הגיבור או הגיבורה למסע, מצוידים בשלושה חפצים או שלוש מתנות (לדוגמה, "שלושה גמדים ביער", "שלוש הנוצות", "כל מיני פרוות", "הכלה האמיתית" – כולן מאוספם של האחים גרים) שיסייעו להם בדרכם. הדובר מתאר שלוש שלשות שכאלו – שלושה דברים שמהם בנה את סירתו, שלושה סיפורים שסיפר לו אביו ושלושה מראות של האי. תהיה זו טעות, לתפיסתי, לנסות ולנתח ניתוח סימבולי של כל אחד ואחד ממרכיבי הצידה, ומוטב להתבונן בהם כמכלול, היות שקרטיס כותב "'סמוך ליד ובתוך המבט", וכך מתוארים הדברים שהוא נוטל עימו למסעו – הם אוצרים חוויה ומעוררים רגש עז. למעשה, הכנותיו של הדובר פרדוקסליות. הוא בדרכו להבין דבר מה על אודות בני עמו ושורשיו העמוקים, והכנותיו הפוכות לאלו שהיינו מצפים ממנו כבן לאותו עם. בשעה שאבותיו "בעצים ראו סירות" ומתיאורם את הסירות עולה נימה מעשית גרידא ודלה ברגש, הכנותיו למסע נטולות היבט פרקטי באופן מובהק. דומה לפיכך שבמסעו יש גם היבט מפצה – הוא מחלץ מתודעתו כל מה שמסתתר בו היבט רגשי. בהקשר זה יש להדגיש שהדובר אינו מייפה את הרגש, ההפך, הוא מבקש לחוות את הדברים כהווייתם. לדוגמה, הוא נוטל עימו שלושה מראות של האי, ובאופן בולט שלושתם דומים למדי, אין בהם מראה מנחם או מאזן. התעוררות תודעתית כרוכה בהיישרת מבט אל הנוף הפנימי והחיצוני כפי שהוא – כזה הוא האי וכזה הוא האזור הנפשי שהוא מייצג.

מעניינת במיוחד הצטיידותו של היוצא למסע בכל הכרוך באיכות הנשית והאימהית. בתיאור בני עמו בולט היסוד הגברי – אנשים קשוחים ומעשיים שכפפו את ייצוגיה של האם הגדולה – אם האדמה – לצורכיהם. אנשים שנפרדו מעקרון האם, התנכרו אליו ובעקבות זאת התקשחו ועברו תהליך של הידלדלות פנימית המיוצגת באמצעות הפיכת האי לצחיח (בדומה למיתוס של איאקוס, שליט האי אגינה, שאנס את אמו וכעונש הכתה הרה את האי בבצורת קשה, ובדומה למיתוס על דמטר ופרספונה, שבו דמטר מטילה על הארץ בצורת בעקבות חטיפת פרספונה בתה בידי האדס אל השאול). ממרכזיותה של ההצטיידות ביסוד הנשי והאימהי אנו למדים על גודל המחסור באיכות זו. הדובר "מוציא מים מן הסלע" ומחלץ את האיכות הנשית מן המעט הקיים. לצורך בניית הסירה הוא נוטל חוט מחולצתה של אישה בדימוי שיש בו תערובת מופלאה של ארוטיקה עדינה ותחושות של חסך וגעגוע. כהמשך לדברים, את זיכרון האם, ולתפיסתי גם את איכותה כמתקיימת בנפשו, הוא צריך לחלץ מתוך האב, כמו גם את מבטה ותפילותיה – שני ייצוגים נוגעים ללב של אם נעלמת, אם שנִגפה בפני העיקרון הגברי, שדווקא הספציפיות שלהם מעידה על נדירותם וערכם עבור המשורר. מעניין להבחין שצידתו של האב נמסרת כסיפורים, והדבר מעיד עוד יותר על ההתרחקות מן החוויה המלאה והזכרון החי. נוסף על שני הסיפורים על האם מקבל הדובר מאביו, כסיפור, "כַּמָּה מַסְמְרִים חֲלוּדִים / מִדֶּלֶת הַמִּטְבָּח" בדימוי מטלטל נוסף של קושי, דלות וחסך.

למרות שיעדו ותכליתו של המסע אינם ידועים, הדובר מבין היטב את אופיו של המסע והקשיים העומדים בפניו. בבית הרביעי הוא זורע קללות אל תוך המשוטים ומושח את סירתו בשמן, במה שהבנתי כהצטיידות אחרונה בשתי הגנות מפני הקושי והכאב המצפים לו – אחת מהן היא הגנה באמצעות זעם המופנה כלפי חוץ. את סירתו הוא בנה בשתי ידיו, ומעניין לחשוב על הקשר בין מלאכת בניית הסירה למלאכת כתיבת השיר – מלאכות שעיקרן החייאת אזורי תודעה שיָבשו והקשר עימם אבד. גם הקשר עם הסב, כנציגם של אותם שורשים ביוגרפיים ונפשיים, אבד. הוא "הִכִּיר אֶת הַמַּעֲשֶׂה / אַךְ לֹא הָיָה מוּכָן לְסַפְּרוֹ". אולם מלאכת הבנייה, היא מלאכת הכתיבה, היא מלאכת יצירת המגע עם המרחב הפנימי הנשכח, עושה את שלה. באופן מפתיע ומרתק רוח הסב משחררת מן העבר ומפנה באופטימיות ובעוז אל העתיד. אולי כך נשמעות רוחות העבר שהוטמעו אל תוך התודעה והופכות במעמקי הנפש לעצמה וחכמה: "הֶעָתִיד / הוּא נָתִיב אֵיתָן, / חֲתֹר בְּכֹחַ".

 

טוני קרטיס, "שלושה מראות של האי". מאנגלית: ליאור שטרנברג. קשב לשירה, 2018.

.

קרטיס

 

» שירים של קרטיס מתוך המבחר "שלושה מראות מן האי" פורסמו במדור וּבְעִבְרית בגיליון 36 של המוסך.

» עוד רשימות של גיא פרל במוסך: על שירים מן העיזבון של חנה ארנדט; על ספרה של מיה טבת דיין "לאן שנצוף שם בית"; על הספר "חותמת חום" לנועה שקרג'י

» במדור וַתּקרא בגיליון המוסך הקודם: ליאת קפלן קוראת את "רגע אחד" של נתן זך

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_38-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | לכבוד החנוכה: אביבית משמרי על ספרות ניסים

"בספרות, הנס מתבקש מעצם קיומו של האישי, החד־פעמי, כי רק אז האחד למיליון נראה פלאי באמת."

מסה

תמיר דוד, מזונות, פיגמנטים וגואש על בד, 169X145 ס"מ, 2015

.

אחד למיליון: על ספרות ניסים

מאת אביבית משמרי

.

שתי אחיות עניות יוצאות לשוטט ומוצאות אוצר המאפשר להן להינשא לבני עשירים ולחלץ את משפחתן מעוני מרוד. כך מסתיימת העלילה של "הכנסת כלה" של עגנון, והרושם ברור: מדובר בנס משמיים.

בכל המוצא זוכה של סטיבן קינג קורה דבר דומה מאוד: ילד מוצא אוצר חבוי, והאוצר מציל את משפחתו מהידרדרות כלכלית והתפרקות. אלא שכאן אין נס משמיים, מדובר בצירוף מקרים ותו לא. הוא נראה הגיוני מאוד, ולקוראים ידוע היטב מי החביא את האוצר מלכתחילה ומדוע, וכיצד הגיע הילד דווקא למקום המחבוא.

אז האם מציאת אוצר בזמנים קשים היא נס או לא? הרבה תלוי כמובן באופן פרישת העלילה: ב"הכנסת כלה" האוצר הוא בבחינת דאוס אקס מָכינה שמאפשר סוף טוב לתלאות הגיבור ומשפחתו, ואילו בספר של קינג מציאת האוצר היא רק טריגר, מין מאורע מחולל שאחריו מתחילה סדרה של עימותים אלימים שסופם מתברר מאות עמודים לאחר מכן.

משמע, אי אפשר להפריד בין האופן שבו הסיפור מסופר ובין הכרזה על נס. הנס גלום בסיפור.

.

הזמן והמקום

לפי "חוק ליטלווד", כל אדם עשוי להיות עֵד אחת לחודש לאירוע שהסתברותו ניסית. כלומר אירועים שאנו מכנים "נס" כלל אינם יוצא דופן מבחינה סטטיסטית.

אבל הספרות כידוע אינה עוסקת בסטטיסטיקה ובמאגרי נתונים. ספר הוא מתחם מגודר של דמויות ומקומות (גם אם יהיו עצומים ורבים, יהיו מתוחמים). ההתמקדות בדמות מסוימת מאפשרת למספר שירצה בכך להציג כנס מקרה שקרה לאדם מסוים, מפני שזה קרה לו. לא בכדי ברכת הנסים מאלצת אותנו לרדת לפרטים: "ברוך אתה … שעשה נס לפלוני במקום הזה" – מציינים אדם ומקום חד־פעמיים, ספציפיים, ללמדנו שלא מדובר ביד המקרה. בספרות, הנס מתבקש מעצם קיומו של האישי, החד־פעמי, כי רק אז האחד למיליון נראה פלאי באמת.

וכמובן, יש האומרים שכל עלילה היא נס, לא בגלל המאמץ לטוות אותה, אלא מפני שקל יותר לברור מבין אלפי צירופי המקרים האפשריים, נניח אלפי תאונות הדרכים בשנה, את אלה ששרדו, שהצילו את עצמם או חילצו אחרים, שהגיעו להישג מעניין בהמשך חייהם, או בכלל – כאלה שאפשר לומר עליהם משהו חדש. מבחינה זו, כל סיפור של אהבה גדולה הוא מעין נס, אבל יוכתר כך אם רק יכתבו אותו כראוי.

הקוראים (או הצופים), מצידם, נדרשים תמיד למידת מה של השעיית הספק כדי להישבות בסיפור לגמרי. כתב פעם התסריטאי דיוויד מאמט: "להתנגד ולהתעקש על מציאות בדרמה, פירושם לשלול מעצמנו את העונג. הרי מי יֵשב מול סרט מצויר ויחשוב כל הזמן 'רגע אחד, פילים אינם יכולים לעוף'?". נס עלילתי נשען אם כך על ההשעיה הזו והוא המשך ישיר שלה, שהקוראים נהנים להיסחף אתו.

מהצד השני של ההשעיה והציפייה לנס נמצאות הקטסטרופה והגרוטסקה. אם אנו מוכנים לקבל את הפיכתם של בני אדם לשיחי דפנה והינצלותם מרודפיהם, כלומר להשעות את הספק לשם ההנאה שבסיפור, נצטרך לקבל גם בן אדם שהופך לשרץ ענקי. המאורעות העל־טבעיים המטרידים ביצירותיו של לאבקרפט, מעשי "הזר המסתורי" של מארק טוויין, עונשם והינצלותם של חנניה, מישאל ועזריה בספר דניאל, התינוק הנולד מזיווג גבר וקופה בחסד אלוהים של ברנרד מלמוד, מדגימים גם הם ספק־פלאות כאלה, שאיש לא היה מבקש לעצמו בדעה צלולה.

.

זה טוב או רע?

בטבעו של הכיף דיוויד פוסטר וואלאס מביא מעשייה על אב ובן עניים שסוסם ברח, ומשם משתלשלת שרשרת מקרים שנחשבים טובים ורעים לסירוגין. על כל מקרה כזה אנשים ממהרים לברך או לנחם את האב, אך הוא אומר "מזל טוב, מזל רע, מי יודע?".

יש יומרה גדולה בהכרזה על נס. מצד אחד יש בהכרה במאורע היוצא דופן ענווה והודאה בכוחו של האל, ומצד שני טענה מופרזת לאחיזה בפרספקטיבה ה"נכונה" על המציאות – כאילו באפשרותנו לדעת בכלל מה "מצב האפס" ההתחלתי של קיומנו, ובהתאם לברך על כל שיפור. והרי לא פעם הנס הוא רק יחסי למצוקה הבלתי נסבלת שקדמה לו, שגרמה לאדם להתחנן לישועה. הדבר ניכר למשל ב"אמי, זכרונה לברכה" של ביאליק, שהנס נותן בו מענה רוחני לתפילה ולאמונת האם, אך לא פתרון לדחק היומיומי.

בגרסה הדתית, דפוס כזה של טוב ורע לסירוגין יכול גם לשקף עימות בין האל והשטן, כמו בסיפור איוב. אבל בסיפורים חילוניים הרושם שנוצר הוא של תהפוכות גורל אירוניות. יש לא מעט דוגמאות לדגם הזה – אגדת חורף של שייקספיר, על העיוורון של סאראמאגו, הדרך של קורמאק מקארתי. בכולם, זיהוי המאורעות הטובים כנסיים הוא חלק מהניסיון האנושי להכניס סדר בעולם שרירותי. גם כאן המבנה קובע: לו היינו מאריכים את הסיפור בעוד חמישים עמוד, ייתכן שהנס היה מצטמק ונהיה כלא היה. או כמו שמנסחת זאת מרית בן ישראל בסיפורים יכולים להציל: "האגדות העצובות ביותר הן אלה שמחזירות את גיבוריהן בסופו של דבר אל קרקע המציאות".

.

זהו גופי

מאות התרחשויות ניסיות נמצאות כמובן במיתולוגיות השונות, בתנ"ך ובברית החדשה (אף שכבר בעלילות גלגמש מסביר אוּתְנַפְישְׁתים לגלגמש שהאלים אינם מוכנים עוד לשנות את חוקי הטבע למען בני אדם מועדפים). נדמה לי שבתנ"ך עדיין יש ניסים שקשורים בשינוי טעמו או מזגו של אדם (האל מקשיח את לב פרעה או מחזק את לב הגויים שיהושע נלחם בהם, כדי להבטיח את החרמתם המוחלטת), לצד נסי התמרה חומרית (מים יוצאים מהסלע, מן יורד מהשמיים, אתון מדברת). ואילו בברית החדשה, המאוחרת יותר, יש כבר בעיקר ניסים מהסוג השני – נס הלחם והדגים, הקמת מתים לתחייה ועוד.

בהמשך הדורות זנחה ספרות הניסים הלא־דתית את שינויי האופי והטעם, כגון התאהבויות פתאומיות, ועקבה ברובה אחרי הדגם המאוחר יותר, בהיצמדה לניסים ה"חומריים" – אוצר שנתגלה, מלאך מביא בשורה וכולי. שינויי האופי והטעם מיוחסים ברובם לשיקויים שרקחו בני אדם, אולי מתוך ההבנה שמזגנו ממילא קל להשפעה ואין צורך להכתיר כל שינוי טעמים מזדמן שלנו כתוצאה של מגע אלוהי. ההתמרה החומרית הניסית, לעומת זאת, בסיפורים שבהם היא אינה מסתכמת בדאוס אקס מאכינה, מולידה תובנה אמיתית אצל הדמויות ו/או הקורא. היא מאפשרת לגיבור, לאחר שנצרף באש, זיכוך של הסבל בהמשך הסיפור.

כך קורה למשל ב"המלך הצעיר" של אוסקר וויילד (המלך מקבל באהבה את כתרו), בהקוסם מלובלין של יצחק בשביס־זינגר (יאשה מנסה להשתחרר מפחזותו וחמדנותו), בהפלא של אנה של אמה דונהיו, שבו הגיבורה המפקפקת בנס אחד מצליחה במסירותה הרבה לחולל נס שני, ואף בנסים ונפלאות של לאה גולדברג, שבו הנס הוא תוצאת התהליך שעוברת שכונה שלמה – ההיפתחות, הנדיבות והרחבת היכולת לראות אחרים.

ויש גם מקרים שבהם ההתמרה באה מאוחר מדי, כשהגיבור כבר אבוד, והנס הוא נחמה סמלית לקוראים: בלא מעט מהאגדות של הנס כריסטיאן אנדרסן יש ניסים מרירים כאלה, שעיקר כוחם בסמליותם ובתחושת המשמעות שהם מקנים לקורא, אך לא לגיבור האבוד (וראו את קצם של חייל הבדיל, מוכרת הגפרורים הקטנה ועוד).

.

שכר בעולם הזה

התפילה היא דרך מקובלת לבקש את הנס. לעיתים בדרישה עיקשת כשל חוני המעגל, לעיתים בעסקת חליפין שנקבעה בנדר – חנה המתפללת לבן קובעת לעצמה את המחיר שתשלם על הגשמת המשאלה: וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים, וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" (שמואל א, א 11), ואילו באגדה "אצבעונית" של אנדרסן, להבדיל, הפיה מחוללת הנס מקבלת שנים־עשר שילינג על פועלה. זה מחירו של הגרגר שמתוכו צמחה אצבעונית, מדגיש הסיפור, כדי להראות שמדובר בהחזר הוצאות בלבד – הכישוף אינו נושא רווחים. שהרי ברגע שמישהו עושה נס בתשלום מלא, כבר מדובר בעסק מסחרי. או בסחטנות שאין לה סוף, כמו זו שנקלע אליה הדג ב"הדייג ואשתו" של האחים גרים.

כמובן, צריך גם לדעת איך לבקש – וראו תפילה שנושא אחד הגיבורים ב"שבעה סיפורים גותיים" של איזק דינסן: "ראה ביקשתיך, אלי הטוב, שלא אהיה נשוי, אבל אם גזירה היא שאהיה נשוי, שלא יצמיחו לי קרניים. אבל אם גזירה היא שיצמיחו לי קרניים, שלא אדע. אבל אם גזירה היא שאדע, שלא אתרעם" (תרגם אהרן אמיר, זמורה־ביתן, 1980). כלומר, אם מנהלים את העניינים בחוכמה, כמעט כל השתלשלות עניינים תיחשב לאל כאילו נעתר לבקשה.

קורה שגם בלי בקשה ישירה הגיבור זוכה בפתרון מופלא, בשרשרת מאורעות מיטיבים שנתפסת בפשטות כגמול על אופיו החיובי. מדובר בסוג פרוטסטנטי משהו של סיפורים, שבו המצוקה יוצרת דיסוננס המאיים על סדר העולם, וכן על אמונתו השקטה של הגיבור ש"צדיק וטוב לו".

בסופים ניסיים כאלה, בסיפורים שלא נוכחת בהם ישות עליונה בתחילת הסיפור, הגיבורים פועלים בתוך מרחב פתוח לגמרי ולא נצמדים לרשימת מצוות, ודווקא משום כך הניסים שמועתרים עליהם הם גמול על מידותיהם הטובות. כך קורה בהגברת שאהבה בתי־שימוש נקיים של דונליווי, ולהבדיל ב"חנה'לה ושמלת השבת".

.

*

האם העולם יכול בכלל להתקיים ללא ניסים, או ללא אמונתנו בהם? בספרים רבים הגיבורים ניצלים פשוט הודות לתושייתם או למזל טהור. אבל נראה שכדי לכתוב ספרות נטולת ניסים לגמרי (אך לא נטולת צירופי מקרים מניעי עלילה) יש צורך להיות גם חילוני גמור וגם שורד משטר טוטליטרי, כמו מילן קונדרה. כאשר באות רעות של ממש אלוהים לא יהיה שם איתו, וגם האנשים יבגדו, הוא כבר יודע. לכן הוא כותב בספר הצחוק והשִכחה: "הגורל אינו מתכוון לנקוף ולו את האצבע הקטנה למען מירק […] ואילו מירק מוכן לעשות הכל למען גורלו […] הוא חש עצמו אחראי לגורלו, אך גורלו אינו חש עצמו אחראי לו" (תרגמה רות בונדי, זמורה־ביתן, 1981).

אבל לא מעט פעמים קסמם של המאורעות הפנטסטיים חזק מאיתנו, ואיתו הרצון לראות עלילות נסגרות בדאוס אקס מכינה, לראות את הנהרה וההודיה על פניהם של גיבורי הספרים. "אין כל חדש במיתולוגיה חסרת האלוהים של הספרות המודרנית, המתמודדת, כמו המיתוסים העתיקים, עם אותן בעיות עיקשות וחמקמקות של המצב האנושי", כתבה קארן ארמסטרונג בתולדות המיתוסים (תרגמה דרורה בלישה, הוצאת פן, 2005). הנס כמו חוזר וקורה כאשר הסופר מספר את הסיפור, וכמו המצווה לספר ביציאת מצרים, שהיא אחת עם הציווי לראות עצמנו כמי שיצאו ממצרים, וכמו ההודיה על נס החנוכה "בימים ההם (וגם) בזמן הזה", פרישת הסיפור הניסי ושחזורו מאפשרים לפלא להתרחש בכל פעם מחדש.

 

אביבית משמרי היא סופרת, עורכת ומו"לית. ספריה: "הזקן השתגע" (חרגול-מודן, 2013, זכה בפרס רמת גן), "הנפש קמה באמצע הלילה" (בוקסילה, 2015), "הפינה של טריסטאן" (כתר, 2016), "ימי מטילדה" (פטל, 2018).

 

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: מיכל פיטובסקי, מיומנה של ספרנית

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_38-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן