בתו הישראלית של ראסל הובן מספרת על אבא קרוב־רחוק, מעריציו תולים ציטוטים מספריו ברחבי העולם, והמו"לית רנה ורבין מגלה מדוע הימרה עליו. מבט על מחבר "יומן צבים", ספר הסתיו של המוסך
ראסל הובן (1925–2011) פרסם במהלך חייו לא פחות מתשעה־עשר רומנים ושישים ואחד ספרי ילדים, מלבד השירה, המסות והסיפורים הקצרים שכתב. יומן צבים, שהובן כינה "ספר הייקו" בשל התמקדותו בפרטים הקטנים, ראה אור בשנת 1975. הוא מביא את סיפורם של ויליאם, מוכר בחנות ספרים, וניאֵרה, מאיירת וסופרת של ספרי ילדים, שני זרים בודדים המתאחדים במסע לשחרור צבי הים הגדולים מגן החיות בלונדון. עשר שנים לאחר פרסום הספר הוא אף עובד לסרט מצליח, בכיכובם של גלנדה ג'קסון ובן קינגסלי.
הובן כתב את רוב ספריו באנגליה – ושם גם מתרחשת עלילת יומן צבים – אך הוא יליד ארצות הברית, בן להורים ממוצא יהודי. במהלך שירותו הצבאי נישא לליליאן אברמן – סופרת ומאיירת בעצמה – ובשנת 1969 הם עברו עם ארבעת ילדיהם לאנגליה. שם נפרד הזוג והובן נישא בשנית ונהיה אב לשלושה ילדים נוספים.
הובן אמנם חי את רוב חייו טרם עידן הרשתות החברתיות, ועלילת רוב ספריו מתרחשת בימים שקדמו להן, אולם לתהילתו יש ביטוי נרחב בעולם הווירטואלי: הוא זכה לכבוד הנדיר של אירוע והאשטאג על שמו. מועדון המעריצים המקוון שלו הכריז על האירוע SA4QE – The Slickman A4 Quotation Event (על שם יוזמת הרעיון, דיאנה סליקמן): בכל שנה ב-4 בפברואר, יום הולדתו של הובן, מעריציו ברחבי העולם מדפיסים ציטטות מספריו על דפי A4 צהובים, כמו אלה שנהג לכתוב עליהם, ותולים אותם בשלל מקומות שנבחרו בקפידה. את הדפים התלויים הם מצלמים ומעלים לטוויטר, לאינסטגרם ולפייסבוק בלוויית ההאשטאג SA4QE#. רבים מהמעריצים מספרים כיצד נגע הובן בליבם, וכיצד הם מקווים, בעזרת דפים צהובים אלו, להביא לכך שייגע בלבבות נוספים.
הולדת היוזמה ביום הולדתו השמונים של הובן, שלכבודו התכנסו בלונדון מעריצים מכל העולם. גם הובן עצמו הגיע לכינוס. עוד קודם לכן, בשנת 2002, להפתעתם ולשמחתם העצומות של המעריצים, הוא השתתף באחד הדיונים בקבוצה שלהם באתר !Yahoo, וחתם "ראס הובן". מאז כתב שם מדי פעם ושיתף את מעריציו במחשבותיו, עד מותו בשנת 2011.
***
אנשים כותבים ספרים לילדים ואנשים אחרים כותבים על הספרים שנכתבים לילדים אבל אני לא חושבת שדבר מכל זה נעשה עבור הילדים. אני חושבת שכל האנשים שכל כך דואגים לילדים בעצם דואגים לעצמם, דואגים שהעולם שלהם יישאר מסודר ושלם, והם מאלצים את הילדים לעזור להם במשימה הזאת, מאלצים את הילדים להסכים איתם שאכן זה עולם. כל דור חדש של ילדים צריך ללמוד: "זה עולם, זה מה שעושים בו, ככה חיים." אולי הפחד התמידי שלנו הוא שיום אחד יקום דור של ילדים ויגיד: "זה לא עולם, זה כלום, ואין שום דרך לחיות בכלל."
(ניארה, יומן צבים)
"אבא שלי תמיד אמר שהוא לא כתב בשביל המעריצים, אלא כי הרגיש שהוא מוכרח," מספרת ד"ר אֶזְמֵיי הובן, בתו של הובן מנישואיו הראשונים. להפתעתנו היא משוחחת עם "המוסך" בעברית שוטפת – היא ישראלית, למדה בלשנות באוניברסיטת תל אביב, וכיום מתגוררת בקונטיקט עם בן־זוגה מוטי, שהכירה בנעוריה בקיבוץ כפר בלום. תהינו איך הגיעה לישראל ואם גם אביה שהה כאן.
"זמן קצר לאחר פרידת הוריי לקחה אותנו אמי לישראל ללא ידיעתו של אבא, בזמן ששרר נתק בינינו. במהלך מלחמת יום הכיפורים היינו בירושלים, וכשעסקתי בחלוקת מברקים בהתנדבות הוא הופיע. הוא הכריז: 'באתי למות איתכם.' אמרתי לו 'אין לנו שום כוונה למות, תחזור לאנגליה'. הוא התעקש להישאר איתנו. אני כבר הייתי בקיאה בידיעת הארץ וארגנתי לנו טיול למצדה, שהשאיר עליו רושם מאוד חזק."
אכן, עשור אחר כך סיפר הובן בריאיון ל-Literary Review על זיכרונותיו משביל הנחש בעת מלחמת יום כיפור. "אני זוכר שטיפסתי בשביל הארוך המתפתל למצדה, ובראש ההר, באור השמש היבש, החזק, הטרשי, ראיתי חלוקים ושברי חרסים מטילים צללים חדים ושחורים; והרגשתי שהאירועים שהפכו את מצדה למה שהיא ממשיכים להתרחש – שההתאבדות נמשכת ועליית הרומאים בסוללה נמשכת."
הובן וילדיו במושב מכמורת
בשנת 1980 לקחה אותו אזמיי לעוד טיול בארץ: "הוא התקשה לטייל בגלל הסוכרת שהייתה לו, ולכן נהג לכנות את עצמו 'קנטאור שולחן' – חציו העליון אדם, חציו התחתון שולחן. אבל הוא מאוד אהב אתרים צלבניים, וגם אני. הבאתי אותו לכולם, ובביקור במונפורט לנּוּ בחוץ מול ההר. בלילה הוא קיבל את ההשראה לכתיבת Pilgermann, אחד מספריו המצליחים ביותר. הוא פותח את הספר באזכור של הלילה ההוא." הספר, שלא תורגם לעברית, ראה אור בשנת 1983 ומתאר את מסעו של צליין יהודי לירושלים בימי הביניים.
גם ביומן צבים יסודות אוטוביוגרפיים בולטים לעין: בדומה להובן, ויליאם גרוש וחי בנתק מגרושתו ובנותיו, שמתגוררות בארץ אחרת. כמו הובן, גיבורת הספר, ניארה, היא סופרת ומאיירת של ספרי ילדים עם דמויות בעלי חיים מואנשות ("ייתכן שהייתי כותב את ניארה בתור פתולוגית משטרתית," אמר פעם הובן בריאיון, "אלמלא זה היה דורש כל כך הרבה תחקיר!"), וכמותה גם בחדר העבודה של הובן שררה אנדרלמוסיה דרך קבע. במאמר לגארדיאן סיפר פעם הובן כי לעיתים קרובות ספרים ודיסקים שלו רחוקים כל כך מהישג ידו בחדרו ההפוך, שהוא מעדיף לקנות חדשים מאשר לחפש אחריהם במשך יום שלם או להזיז ערימות כדי לפנות מקום לסולם.
"הנושא של שחרור הצבים מתאים מאוד לאבא שלי," מספרת אזמיי הובן. לדבריה יומן צבים פורסם "בתקופה שבה הוא עסק בשחרור עצמו, הוא רצה להיות חופשי מכל אחריות כדי למצוא את עצמו."
"הוא גם אהב בעלי חיים," היא מספרת. "הוא היה נשאר ער עד מאוחר, וכשהיינו גרים יחד היה לנו פינוק מיוחד: לפעמים, אפילו כשהייתי צריכה ללכת לבית הספר למחרת בבוקר, אבא היה מעיר אותי בשקט באמצע הלילה כדי לנסות למצוא את הינשוף שהוא שמע כשישב למעלה בחדר העבודה שלו וכתב. היינו הולכים בשקט ליער שמאחורי הבית וממתינים לקול הינשוף כדי לעקוב אחריו. היה כל כך מרגש להגיע לעץ שהינשוף ישב בו ו'לתקשר' איתו. תקופה ארוכה הוא החזיק עורב בחדר עבודתו, כנראה כדי לאייר ספר של אדגר אלן פו, עד ששחרר אותו."
ואפילו שחרור צבים אמיתי היה לה בילדותה: "הוריי בנו בית שנראה כמו אורווה על גבעה מעל אגם. באגם היו צבים נשכנים. זה מין של צבים שלא מצוי בישראל, ונשיכתו עלולה להיות מסוכנת. בכל שנה אמא־צבה־נשכנית הייתה יוצאת מהבריכה, מטפסת בגבעה לכיוון הבית שלנו, חופרת בור ומטילה בו ביצים. אבא וידא שאנחנו הילדים לא נוציא את הביצים, ואנחנו וידאנו שהכלב לא יוציא אותן. אבל צפינו בהן… בכל שנה, כשהביצים בקעו, הצבים הנשכנים הקטנים החלו בצעדה, בטור אחד, במורד הגבעה אל האגם. ובכל שנה אבא שלי היה יוצא, מרים כל אחד מהצבים הקטנים, מביא אותם הביתה ומכניס אותם למכל זכוכית גדול מלא מים. היינו חוזרים מבית הספר ושם הם היו, שוחים במכל הזכוכית. הייתי צופה בהם במשך שעות, תוהה אם הם חושבים שאלה החיים או אם הם יודעים שנחטפו. בשלב מסוים אבא היה משחרר אותם בטקסיות. הוא היה נושא את המכל החוצה, מפשיל שרוולים, ובעדינות רבה מוציא מהמכל צב קטן אחרי צב קטן ומניח אותם בעשב. היינו נפרדים מהם לשלום, וכאילו לא הופרעו כלל הם היו מתיישרים בטור וממשיכים את הצעדה הארוכה אל האגם".
.
כשהייתי ילדה היה לי אקווריום בלי דגים. אבא שלי מילא אותו בחצץ וצמחים ואבנים לפני שקנה את הדגים ואני ביקשתי ממנו שישאיר אותו ככה לכמה זמן. המשאבה גרגרה בצליל מקסים, האור הירוק־זהוב היה מופלא ממש כשהחדר היה חשוך. הכנסתי לתוכו בתולת ים מחרס ופרש מִבּדיל והיתה ביניהם מערכת יחסים דומה לזו שניהלו הדמויות ב"אודָה על כד יווני" של קיטס, חוץ מזה שהפרש החליד עם הזמן. בסוף אילצו אותי להכניס גם דגים והם נראו כמו פולשים, נתתי אותם לחברה. כל מה שהאקווריום ההוא היה צריך זה את צליל המשאבה, את הצמחים המתנועעים בתנועות גליות עדינות, את האבנים המסתוריות ואת הפרש השתקן שדהר לנצח אל בתולת הים המחייכת באור הירוק־זהוב. הייתי יושבת ומביטה בהם במשך שעות. את הפרש ובתולת הים קיבלתי מאבא שלי. הם אצלי באיזה ארגז איפשהו. אני עדיין לא מוכנה נפשית להוציא אותם ולהביט בהם שוב.
(ניארה, יומן צבים)
***
לפני יומן צבים ראו אור בעברית רק שני ספרים של הובן, ספרי ילדים: העכבר וילדו (מרגנית, 1978) ועשר מה? (עם סילבי סליג; עם עובד, 1978), והוא לא זכה להכרה רבה בישראל. רנה ורבין, שהקימה את הוצאת הבוטיק "ערבי נחל" לפני כשנה, החליטה להמר עליו: "קשה לדעת איך להמר על הוצאת ספר לאור," היא אומרת. "קשה לנחש מה יתפוס את קהל הקוראים ומה יצליח מסחרית. יומן צבים לא מכר הרבה אף על פי שקיבל ביקורות מעולות, כך שאולי ההימור עליו לא השתלם כלכלית, ומכיוון שבימינו ספרים לא מחזיקים מעמד יותר מכמה שבועות בחנויות אם הם לא מוכרים הרבה מיד, הוא פספס את ההזדמנות שלו להחזיר את ההשקעה הכספית. אבל הוא בכל זאת מגיע לקוראים הנכונים, אולי דרך ספריות וחנויות יד שנייה ודרך פרויקטים כמו ספר העונה של המוסך."
"יומן צבים היה יפהפה בעיניי," אומרת ורבין, "לא רק מבחינת הסגנון המיוחד שלו אלא גם בדבר החמקמק הזה שגורם לי לאהוב ספר אחד יותר מאחר, גם אם שניהם כתובים היטב; הדבר שניתן לכנותו 'שאר רוח'. אני מחפשת ספרים שגם אם הם עוסקים בנושאים כאובים כמו דיכאון או בדידות, הם בסופו של דבר מרוממים את הנפש, מפיחים תקווה, מענגים, אבל לא עינוג מסוג הנאה פשוטה של ספר 'כיפי' אלא מסוג זה שיש כשנמצאים בסביבת אמנות ותרבות."
"אני חושבת שההימור שלי למעשה פשוט מאוד – כשאני מתאהבת בספר אני רוצה לתרגם אותו, אני רוצה להשקיע בו את העבודה המפרכת הזאת של מציאת השפה הנכונה לו, הטון שלו, ההומור הייחודי, הקריאה החוזרת ונשנית, אינספור התיקונים. כל הרעיון של פתיחת הוצאה משלי, לתרגומים שאני בוחרת בעצמי, היה כדי שאוכל להקדיש את זמני ומרצי ונפשי לספרים ששווים בעיניי את ההשקעה הזאת. שמפתה אותי ליצור אותם מחדש בעברית. יומן צבים לחלוטין עונה על ההגדרה הזאת, וכך הוא משתלב בקו ההוצאה."
"אני חושבת שבלי לתכנן את זה מראש – פשוט כי זאת הנטייה שלי וזה מה שאני נמשכת אליו – הקו של ההוצאה כרגע הוא ספרים על אאוטסיידרים. אולי אפשר להגיד שכמעט כל ספר גדול עוסק באאוטסיידרים. בעצם זאת הספרות היפה, לא? ספרות על אלה שלא מרגישים שייכים למיינסטרים, ספרות של אלה שמרגישים בחוץ ועל כן יש להם צורך גדול לכתוב. לפעמים הם לכאורה מגיעים ממש מלב המיינסטרים – ליידי קילמייקל באביב באיליריה (הספר הראשון בהוצאת ערבי נחל) היא הרעיה המוצלחת, ניארה ביומן צבים היא סופרת ילדים מצליחה – ובכל זאת שתיהן מרגישות שהן שונות. שהן רוצות דברים אחרים מהחיים, גם אם לא לגמרי ברור להן מה. כך גם לגבי ויליאם – הוא נבעט החוצה מהחיים הבורגניים. גם ויליאם וגם ניארה מרגישים, אולי לראשונה בחייהם, שהם רואים את הגב של הדברים, כשעד עכשיו הם תמיד ראו רק את החזית. הגב של הדברים נמצא גם בטבע ובחיות, ואפשר להגיע אליו גם דרך חוויות רוחניות, אפילו כאלה שנדמות מטופשות לפעמים, כמו לידה מחדש או מדידת גלי אלפא במוח. אני חושבת שהסוגים המעודנים האלה של חוויות מיסטיות זה עוד אחד מהדברים שמושכים אותי לבחור להוציא ספר לאור. זאת לדעתי אחת היכולות האדירות של הספרות – לעורר את תחושת הנשגב."
אלינור יוסף, ילידת 1986, מתגוררת בתל אביב. בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני בטיפול בתנועה ומחול. בוגרת מסלול השירה של הליקון. עובדת בפנימייה עם נוער בסיכון וכותבת שירה.
مروان مخّول
أن تُحبّ
أن تُحبّ يعني أن تَتْبعَ ريشةً
فيلهثَ ظلُّكَ: خُذني معك.
ببطءِ الثّلجِ النّازلِ تَتْبعُها غائبًا عنك، تنسى
مَن كُنتَهُ من قبل، وأهلَكَ.
أن تُحبّ يعني أنّكَ طفل
يرسمُها في التّراب أنثى من خزف،
وأنّ الأشجارَ لا تقفُ حِيالَكَ ساكنة؛ تُربّيك
تُمشّطُ شعرَكَ في اتّجاهِ الشّروق كي تزفَّكَ
بشرى للثّمر.
أن تُحبّ يعني أن ترى يديِ الفراشةِ وهي تحوكُ
حياتَكَ من جديدٍ في الثّلاثينَ، وأنْ
ترقصَ فَرَحًا فيك
ولاّدةُ الحظّ.
أن تُحبّ يعني أن تُعيدَ للتّفاصيلِ الصّغيرةِ اهتمامَك
وأن تتعرّفَ قلبَكَ يدُقُّ على
صدرِكَ كونشيرتو البداياتِ فتستغيثَ
من الطّرب.
أن تُحبّ يعني أن تتدلّى بلا صخب
على رفِّ الرّهَف،
وأن يسيحَ على وُجنتيْكَ النّدى فتصحوَ
من ليلِكَ ليلكًا فيه يخضرُّ الصّباح.
أن تُحبّ يعني أنّك رومانسيٌّ؛ تُقنعُ الوادي
بأنّ البحرَ جفّْ، وأنّه
سيصبحُ نهرًا لو صُبَّ فيك.
وأن تعلِّمَ الجبلَ الخشوعَ أمامَ مرجِكَ العاطفيِّ هو
العلوّْ، أخو السُّموّْ والمستحيل.
أن تُحبّ يعني أنّكَ تصغُر، وأنّ
هاجسَ الموت مات
تركبُ الموجَ، لا لتنجوَ بل لتؤرجحَ جسمَكَ فيه، تشمَّ
ما لا يشمُّهُ الآخرون.. علاقةَ الماءِ بالماء؛
سُكّرَ التّكوين.
أن تُحبّ يعني أنّ هناك حبيبةً
وأنّكَ أهبلُ:
تغارُ منها عليها، تثورُ
إنْ مسّتْ شفتُها شفتَها، تصيرُ
إنْ شاركْتَها شفتيْها إلهًا لا شريكَ لهْ
في سماواتِ القُبل.
מרואן מח'ול הוא משורר פלסטיני שנולד בכפר פקיעין בגליל העליון ב-1979 לאב פלסטיני ולאם לבנונית. הנדסאי בניין במקצועו. בין ספריו: "מכתב מן הגבר האחרון" (רסאלה מן אאח'ר רג'ל; פרוזה), "לא תיבת נוח" ("מש ספינת נוח"; מחזה, זכה בפרס המחזאי המצטיין בפסטיבל "מסרחיד" בעכו, 2009) וקובצי השירה "ארץ הפסיפלורה העצובה" ("ארד אל-פסיפלורא אל-חזינה", זכה בפרס למשוררים פלסטינים צעירים בעולם, 2009) ו"בתים שהשירים שכחו איתי". כמו כן זכה בפרס הסופר הצעיר (1997). רבים משיריו תורגמו לאנגלית, טורקית, איטלקית, גרמנית, צרפתית, עברית, אירית, סרבית, ספרדית והודית, וכמה מהם הולחנו ועובדו לתיאטרון או לסרטים דוקומנטריים.
חוה ניסימוב, ילידת 1939, היא סופרת ומשוררת ישראלית. ניסימוב, ניצולת שואה, יוזמת ומשתתפת בפרויקטים הקשורים בנושא הנצחת השואה, מרצה בבתי ספר ובמחנות צה"ל כאשת עדות ומלווה משלחות של בני נוער וחיילים לפולין. בין ספריה: "ילדה משם" (מקטרת, 2007), "רעבת רחם" (עקד, 2009), "אין בית לבית" (עיתון 77, 2013), "גם השמחה שלי רוקדת בעדינות" (עיתון 77, 2014), "קָלֵידוֹסְקוֹפ" (טל מאי וידיעות ספרים, איורים: כנרת גילדר, 2015, פרס דף דף לספרות ילדים), "הסוד של פלוריאן" (ידיעות ספרים, 2017, פרס דבורה עומר לספר נוער).
