פרוזה | "שהיום והלילה", סיפור מאת טלי כהן צדק

"ככה. פיטוצין לווריד. עובר מספר אחד, זאת אומרת לוק, התינוק של אוולין, המתוק של אוולין, שחור השיער של אוולין, נשמט לעולם, רפוי ודומם. ככה. פיטוצין לווריד. אחריו. עובר מספר שתיים, זאת אומרת מתיו. חי."

פרדס פרוזה 2
רותי בן יעקב, חיבוק, שמן על בד, 50X35 ס"מ, 2017

.

שהיום והלילה / טלי כהן צדק

.

מתיו נולדו ב-23 בספטמבר.

זה היה כמה שעות אחרי שלוק, זאת אומרת עובר מספר אחד, הפסיק לזוז.

למען האמת, אוולין לא הרגישה אותו כבר יום קודם בשעה שהאכילה את החזירים, ולא הרגישה אותו שוב כשערכה את השולחן לארוחת הערב, אבל לא הייתה בטוחה, ולכן שכבה על הצד ואכלה משהו מתוק, ושכבה ואכלה ושכבה ואכלה כל אותו יום, עד שקמה, ואמרה לארני, ארני, משהו לא בסדר עם התינוקות שלי.

ארני הביא את המפתחות של האוטו.

הרופא אמר שלוק מת. זאת אומרת לא נצפה דופק בעובר מספר אחד. ככה.

ואמר, מוכרחים ניתוח, אחרת גם מתיו, זאת אומרת עובר מספר שתיים, וכנראה גם אוולין.

ארני לא אמר כלום. הוא לקח את העט וכתב את שמו והניח את ערימת הניירות על השולחן, מול אוולין, ושם את העט בכף ידה, וסגר, אצבע אחר אצבע על העט, וכיוון את היד למקום הנכון, לקו שיציל את מתיו ואת אוולין, אבל אוולין לא חתמה.

אוולין שתקה, וכשאמרה, אמרה, אף אחד לא מתקרב לתינוקות שלי עם סכין ארני. וזהו.

ככה. פיטוצין לווריד. עובר מספר אחד, זאת אומרת לוק, התינוק של אוולין, המתוק של אוולין, שחור השיער של אוולין, נשמט לעולם, רפוי ודומם. ככה. פיטוצין לווריד. אחריו. עובר מספר שתיים, זאת אומרת מתיו. חי.

מתיו לא בכה.

הוא הונח בעגלת זכוכית ושכב בעגלת הזכוכית במשך שעות עד שארני הניח את ידו על לחיהּ של אוולין ואמר, אוולין… אוולין… ואוולין, ששתקה, אמרה, תביא לי את התינוקות שלי, ארני, הם צריכים לינוק, ולקחה את מתיו בזרועותיה, ונישקה את העור הרך, וחלצה שד, וקירבה אותם אל ליבה.

היא ביקשה מארני שידחוף כרית מאחורי גבה, שיביא לה כוס מים, ושמיכה, ופירות, והניקה, והניקה, וכששבעו, ביקשה שייקח אותם לרגע, רק לרגע, וצחקה, ואמרה, איך הם אוכלים, ארני, כמו גורים של חזירים, ותמכה את ראשם וטפחה על גבם וחיכתה בסבלנות, עד שעשו גרעפס.

ארני לא אמר כלום או שאמר בשקט, בטח אוולין, אני אוהב אותך אוולין, ולקח אותם, זאת אומרת את מתיו, והרים אותם בעדינות, ועשה כל מה שאוולין ביקשה, כריות ומים ופירות, ואחרי שלושה ימים החזיר אותם הביתה.
את אוולין ואת מתיו. זאת אומרת, את שלושתם.

 

***

 

המילה הראשונה שמתיו אמרו הייתה אור. אחר-כך אמרו אימא ואבא ודי. אחר-כך – שלנו.

אוולין מחאה כפיים. ארני אמר – שלי, מתיו, זאת אומרת, רצה מאוד לתקן אותם ולומר – שלי, תגידו שלי, אבל לא תיקן.

במקום זה, הלך לרופא, ועמד מול הדלת, ולא פתח, וחזר הביתה להאכיל את החזירים, אבל לפני שחזר עצר בחנות הצעצועים, ובחר למתיו טרקטור, וביקש מבעל החנות שיעטוף בנייר ויקשור סרט, כדי שיספיק להגיע הביתה בזמן ליום ההולדת.

בעל החנות אמר, זה ה-23 בספטמבר היום ארני, וארני אמר, כן, והסתכל איך בעל החנות עוטף את הטרקטור, קושר את שני קצוות הסרט ומושך, מוציא מהמגירה שבדלפק סכין, מותח, ועוזב בתנועה מהירה, אחת, ואומר, אתה יודע, זה היום הזה, שהיום והלילה, זאת אומרת מספר השעות של האור והחושך. אתה יודע את זה ארני, כן?

 

 

טלי כהן צדק

טלי כהן צדק

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

mussach_39_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו