.
ביטול מושג הגורל ב"המשפט" לקפקא / מרדכי שלו
מתוך הספר "גונבים את הבשורה: מסותיו הספרותיות של מרדכי שלו"
. .
"המשפט" אינו מהווה יצירה ספרותית. אלה רשימות לקראת כתיבת ספר. היעדר הספר בולט מכל דף. אין ב"המשפט" שום תלות מוחלטת בין הפרקים השונים, שנועדו להתחבר בקשרים שלמעשה אינם קיימים. מלבד כמה פרקים המקיימים ביניהם רציפות עלילתית ושבלעדיהם יחסרו פרטים הדרושים להבנת המסופר, אפשר להשמיט ממנו פרקים ואפשר להוסיף עליו פרקים. גם הפרק האחרון, "הקץ", אינו מהווה סוף, כיוון שאילו היה קפקא מוסיף עוד פרק שבו היה מסופר כיצד נזכר ק' איך הרגוהו אתמול השומרים — לא היה בכך משום הפרעה כלשהי. אדרבה: ייתכן שכוונתו במקרה כזה היתה יותר מובנת.
מה שמונע את היות "המשפט" לספר, הוא היעדר המוטיבציה הבהירה למאבקו של ק', שאינו מאפשר דיווח מספיק בשביל שלמות עלילתית ואקטואלית של הטיפוסים, שאינם קיימים למעשה, אלא אך דבריהם ומעשיהם. מצד אחד ברור שק' אינו נאבק עם גורמים חיצוניים בבהירות, שתיתן מקום למתח בינו ובין סביבתו, מסוג המתח השגרתי של המאה התשע־עשרה, שמקנה לה מאבק היחיד נגד כל מה שמקיף אותו. מהות מאבקו של ק' נגד סביבתו חיוורת מאוד, מאחר שמאבק כזה קיים רק באופן עמום וביסודו של דבר זהו מאבק ק' עם עצמו, או עם השתקפות עצמו בצורת סביבתו. מאידך גיסא אין קפקא יכול להבהיר את מהותו של המאבק הפנימי שמנהל ק', או את סיבות השתקפותו בצורת מאבק עם הסביבה. מתקבל הרושם שק' מניע כל הזמן בידיו וברגליו. תנועותיו חיות ומשכנעות, אך אין לקבוע את מהות מחלתו.
המאבק הוא סתמי. הוא נואש מבחינה אמנותית לא פחות מאשר מבחינתו של ק', שאיננו מבין אותו ורק מקבל לעתים אי־אלו הארות בקשר אליו. האמת היא, שאילו ידע ק' כי מאבקו עם בית הדין הוא מאבקו נגד מצפונו, וכי בניגוד למגמה הכללית של הספרות האירופית, כתב האשמה מוּפנה כאן נגד המצפון ולא נגד החברה — בוודאי שגורלו היה טוב יותר. המשפט הוא התקפה חמורה על המוסר האנושי, ולא על אי־המוסר. אבל זוהי התקפה מיוחדת במינה, משום שהמתקיף והמותקף הם אחד. קפקא כבר אינו מתקיף את הסביבה, אינו מאשים אותה בקשיי ק', כי אם את ק' עצמו, שהחברה היא רק בבואתו.
לכן, מה שמעסיק את קפקא אינו אלא ההתאמה בין מצבו הפנימי ומצבו החיצוני של האדם. לא הרווח בין רצון האדם וגורלו, כי אם הזהוּת ביניהם. הצגת המערכת החיצונית של החיים כפונקציה של החיים הנפשיים היא מטרתו של "המשפט", שכל עיקרו אינו אלא רצונו של ק' להיות נשפט.
קפקא תוהה על חידת הרצון האנושי. הבעיה אצלו שוב איננה למה רע, כי אם מדוע רוצה האדם שיהיה לו רע. ק' הוא אדם המוכנס לתוך מערכת סיבוכים, כשכל מטרתו של המחבר היא להוכיח כי הוא עצמו יצרם, ואינם מותנים אלא ברצונו. "המשפט" איננו אפוא צורה טראגית, כי הטראגיות יסודה בניגוד שבין רצון האדם וגורלו. מנקודת מבט זו קיים הבדל מכריע, אם כי לא איכותי, בין קפקא לבין הספרות שקדמה לו. הספרות שקדמה לקפקא, ואף הספרות המתקדמת בצדי דרכו, מבוססת לא על הניגוד שבין האדם לעצמו, כי אם על הניגוד שבין האדם למציאות הסובבת אותו. המציאות הזאת נבנית באופן עצמאי ולמרות זה שמקיימת קשר, לעתים מכריע, עם מערכת היחסים שבתוך נפש האדם פנימה, היא נהנית מאי־התלות המונחת ביסודה. מאידך גיסא עומד קפקא בעיקר על מציאות אחת, והיא מציאות האדם — שכל המתרחש מחוצה לה הוא פונקציה של המתרחש בפנימיותה.
כבר טולסטוי ב"אנה קרנינה" ודוסטויבסקי ב"שדים", רחוקים מראות בגורל יסוד של החלטיות חיצונית, שאינו קשור ביחסים הפנימיים בתוך נפשו של האדם. את הטראגי שבהשתלשלות המאורעות ב"אנה קרנינה" צריך כבר לייחס לוורונסקי ולאנה קרנינה עצמם, ולא לאיזושהי השתלשלות מאורעות בלתי תלויה, השמה לאל את שאיפותיהם. ברם, מה שמשיג קפקא הוא הרבה יותר מזה. קפקא מבטל את העצמאות להשתלשלות מאורעות כלשהי המתרחשים מחוץ לאדם. הם כפופים אצלו לחוקיות נעלמה של תהליכים פנימיים — המאורעות נעים אפוא, עולים ויורדים, בהתאם להם.
ק' מזמין בשיטתיות את כל הקורה אותו. איך ולמה — לא ידוע עדיין. קפקא מצליח לבטל את העצמאוּת של הדברים מחוץ לאדם, אבל המוטיבציה הפנימית המניעה אותם — אינה נהירה. אין לך דבר שיקרה לעצמו. יקרה רק מה שהאדם רואה, או שומע, או שמספרים לו על קיומו, או שהוא מניח את קיומו לאור מה שראה וסופר. הערפל אינו נח והשלג אינו יורד, אלא: "… פתח את החלון. הוא לא נפתח אלא בקושי. ק' מוכרח היה לסובב את כף־המנעול בשתי ידיו. מיד חדר דרך החלון, מלוא רוחבו וגובהו, הערפל המעורב בעשן ומילא את החדר ברוח שרֵפה קל. גם פתותי שלג אחדות הועפו פנימה. 'סתו מכוער' אמר מאחורי גבו של ק' החרשתּן שנכנס בחשאי החדרה…"
והרי זו הצורה היחידה, שבה מחווה האדם את מה שמחוצה לו, ולכן היא עשויה ליצור זהות מוחלטת של האדם עם המסופר. בפעם הראשונה הובאו לידי מיצוי אמנותי הישגים פילוסופיים וסקיפטיציסטיים, הבאים כאן על משמעותם האמיתית. מתן המאורעות בצורה שהאדם מחווה אותם, ולא בצורה שהסופר יודע עליהם, היא הישגו הבלתי נשכח של קפקא.
הצלחתו של קפקא היא בעיקר בתיאור הרגע, שהוא כולו שייך לגיבור, והסופר אינו משאיר לעצמו קורטוב של חלל בשביל להתגדר בו מעבר לגיבור, ובזה אי אפשר למצוא שום מתחרה בעבר ובהווה שיוכל להדמות אליו. הפסימיות שלו היא מבחינה זו אופטימית מאוד, מאחר שהוא חושף לפנינו דרך שהיתה עד כה בלתי ברורה ובלתי מוגדרת, ושמקבילה אליה אפשר אולי למצוא אך ב"ספר המעשים" של עגנון. דרכו חדשה היא בכך, שאין הוא מרפה לעולם מגיבורו ואינו עורך שום סטיות משלו אל עברו של גיבורו. יוצא שזו הפעם הראשונה אנו עומדים מול תיאור חיים כמות שהם, בלי פלישות, מעבר לעלילה, אל תוך של נפשו של הגיבור, ובלי מאמרים מוסגרים על עברו, שהם תמיד רק אמצעים ספרותיים ואינם קיימים למעשה בחיים, שאינם מרפים לעולם מן ההווה, ושהם לעולם הווה.
קפקא בוחר את הרגע ההוויי, שממנו הוא מתחיל, ומכאן ואילך אינו מנתק את אחיזתו בו לעולם. התקדמות המאורעות בסיפורו, בעיקר בממדים הרגעיים, זהה יותר מכל התקדמות ידועה לנו עם החיים עצמם, השוטפים ללא מעצור, המנוגדים לכל מעברים פיקטיביים אל ניתוחים עצמאיים או סיפורים בעלמא על מה שהיה. למה שהיה יש כאן ערך רק במידה שהוא צורך נפשי של הגיבור, ולא של המחבר, היינו הגיבור יכול להזכיר אותו בהווה, אבל המחבר אינו יכול לנתק את מגעו עם נקודת הזמן, שהוא עוסק בה, כדי לפנות אליו.
גם על הניתוק הפיקטיבי של העבר מן ההווה מתגבר קפקא מתוך ידיעתו כי מה שהיה בא על הביטוי במה שיש, או שלא היה מעולם, וגם בכך הוא שופע אפשרויות חדשות, הקוסמות במיוחד לכל מי שדוכא על ידי המבנה הספרותי הקלאסי, המקיים עצמאות ספרותית לגבי המתרחש, ותוחם על ידי כך תחום בל יעבור בינו ובין מבנה החיים.
גם כאן משיג קפקא את כל קודמיו בכך, שאינו נזקק כבר לנאומים חצי־אינטלקטואליים של גיבורי דוסטויבסקי, שלמרות הרצינות המשוקעת שבהם, אינם יכולים שלא להזכיר את הסוליסט על בימת האופרה, שנפנה לרגע מתפקידו כדי לשיר את האריה ושאי אפשר להימנע מן הרושם, כי נכתבו בנפרד ואך שולבו לתוך המסגרת הסיפורית.
קפקא הוא גיבור הספרות המודרנית. בידו עלה מה שלא עלה ביד הספרות הקלאסית, להזדהות עם שלמות החיים. הספרות המודרנית המוּנעת מכוח המגמה החיובית של שחרור מן הפיקציה הספרותית, מוצאת בקפקא את המגלם הגאוני שלה, שאינו מאבד את החיים על ידי הניסיון להזדהות עמהם. הספרות הקלאסית של המאה שעברה אמנם הצליחה להשתחרר מן המטפיזיקה, היינו, אינה זקוקה כבר לעוות את המציאות על ידי מימוש פרויקציות נפשיות בצורה עצמאית חיה של אלוהים ושטן, אבל עדיין היא זקוקה לעיוות האדם, בצורת הפרדתו לאדם החושב ולאדם החי, ולעיוות הזמן, על ידי ניתוק חלקי ההווה בצורה של עבר עצמאי, בהכניסה למסופר, מדי פעם בפעם, זרמים ממקורות פיקטיביים, של התפלספות צדדית על המאורעות, ושל ייחוד מאוּרעות שהיו, שבחיים אינם פועלים לעולם.
ידוע המחיר שצריך קפקא לשלם חלף הישגיו הגדולים. הוא דל לעומת הסופרים הקלאסיים, כשם שהסופרים הקלאסיים דלים לעומת היוצרים הדתיים. אבל כשם שברוכה דלותה של הספרות הקלאסית, המשחררת את עצמה מן השלמות הפיקטיבית של היגות היצירות הדתיות על ידי הפרדת העולם לשני עולמות וסילוף המציאות על ידי הרחקת יסודותיה שמהם נבנית המציאות האחרת, כן ברוכה דלותו של קפקא, המשחררת את עצמה מן השלמות הפיקטיבית של היצירות הקלאסיות, המפרידות את האדם לשני חלקים, ובדומה לכך את הזמן.
להצטער על אובדן כושר היצירה הדתי אין זה אלא לא להבין את החד־צדדיות המשוועת שבכוחה פעל, ולשקוע במרה שחורה בעקבות התפוררותה של הספרות הקלאסית, אין זה אלא להתעלם מקווי השבירה שלפיהם יוצאת לפועל התפוררות זו, שהיו קיימים בה מעצם הווייתה, ושנועדו לפורר את המפורר מעיקרו.
את החזרת האדם החושב אל מקורו, האדם החי, ואת החזרת העבר המנותק אל מקורו, ההווה, אפשר לזקוף לזכות קפקא. את ק' אינן מטרידות שום בעיות אינטלקטואליות. אבל שום אדם אינו נטרד על ידי בעיות אינטלקטואליות, שהרווח וההפסד המניעים אותן לגבינו הם תמיד אישיים. ק' אינו עושה שום דבר חוץ מזה שהוא חי, וכן נוהג כל אדם במציאות. כשק' שואל "איה השופט העליון?" אין הוא מתכוון לבעיה, חוץ מהעניין הממשי: כיצד יוכל להציל את עצמו על ידי מגע עם הסמכות הגבוהה ביותר, שהיא, מנקודת מבט ספרותית, ריאלית.
אך מובן שהשאלה טבועה במשמעות אירונית חשובה, משום שהיא חושפת את גישתו של קפקא, היינו שהשופט העליון אינו קיים בשום מקום, ומקור כוחו הוא ק' עצמו, שברצונו תלוי הדבר — איך יישפט ואם יישפט בכלל. בעיית מהוּת רצונו של ק' אינה באה כאן על פתרונה, הואיל וקפקא משועבד עדיין לדרך הספרותית בכך, שהוא מציג עדיין את השתלשלות המאורעות החיצונית למרות תלותה המוחלטת בגיבורו, מבלי להבין את טיבה של תלות זו, ורק ברמזים הוא מצביע על הדרך האחרת, כדברי הכוהן לק': "בית הדין מקבל אותך בבואך ומשלח אותך בצאתך". מה שמתקבל מתוך ידיעת אפשרות הדרך האחרת בלי יכולת לעצבה — היא האירוניה כלפי המהלך הספרותי של הדברים.
"המשפט" הוא כמובן כולו ספר אירוני. מראשיתו ועד סופו הוא מושתת על האירוניה כלפי אותה דרך התיאור, שבני האדם נוקטים אותה, בלי להבין שהם עצמם הגורמים לכל הקורה אותם, ושקפקא עצמו משתמש בה. האירוניה של קפקא מקורה בידיעתו שמה שחושב האדם להכרח חיצוני, הוא הכרח פנימי. לכן מתחיל המשפט בכך ש"מישהו מוכרח היה להוציא דיבה על יוסף ק'", מפני שהלשון היא לשון סגי־נהור והבלטת הגורם החיצוני הנוכחי, באה רק כדי לטשטשו ולהראות שה"מישהו" הזה יכול להיות ויכול שלא להיות, הכול לפי תנודות נפשו של ק' עצמו. כן מתקדמת ללא הפסקה האירוניה הקפקאית, המבוססת על ההנחה, כי מי שמתאר מהלך מאורעות כפרי של גורמים חיצוניים אינו יודע, או מתיימר לא לדעת, את החוקיות האמיתית של הדברים, שביסוד תפיסתה מונחת ההנחה, כי אין דבר בא על אדם, שאין האדם גורם יחיד לו. רק על יסוד מרכזי, המבוסס על סתירה אחת, העוברת לכל אורך המסופר, יכולה להיבנות שלמוּת אירונית מעין זו, שדומה לה אפשר למצוא אולי רק ב"נפשות מתות" של גוגול.
קפקא שוב אינו יכול לעשות הרבה אחר שהצליח להביא לידי ביקורת הדרך הספרותית, שבחלקה הוא עדיין משתמש. הוא כבר יודע יותר מדי מכדי שיוכל להביא את הדרך הישנה לכלל שלמות קלאסית, ויודע פחות מדי לשם פנייה לדרך חדשה מעיקרה. אין הוא יכול לעשות הרבה יותר מק' המצטחק שעה שהוא מדבר בטלפון עם בית הדין ושואל מה ייעשה לו אם לא יבוא לישיבה, מתוך החלטה שלא לבוא הפעם. הצטחקותו של ק' היא ביטוי לחוסר הרצינות שהוא מייחס לבית הדין כשלעצמו, פרי ידיעתו שלמעשה הוא לבדו שולט במצב, מול חוסר יכולתו לכוון את עצמו כך שהמצב ישליט הרמוניה לגבי משאלותיו התודעתיות.
קפקא מצטחק למראה הטראגיות המדומה, פרי ההפרדה בין רצון האדם ומצבו. כק' הוא יודע יפה שהאדם שולט במצב. אבל אינו מבין מהו הדוחף את האדם להביא על עצמו את הסבך, שבלשון מטפיזית קוראים לו "רע".
מכאן האבסורד שיש בהנחות הרגילות על קפקא ובטענותיהם של כל אלה, העושים אותו אח לתנים ורע לבנות היענה, המקוננות על העולם הרע שמחוצה לנו, המשחק בנו, ועל העוול השורר בו. הבעיה מועתקת למישור חדש. ודאי, קפקא עדיין מֵצֵר, אבל שוב לא על הרווח שבין המציאות הפנימית והמציאות החיצונית, אלא על טיבה של המציאות האחת, האדם.
המאמר פורסם בעיתון הארץ, 9.1.1953.
מרדכי שלו, "גונבים את הבשורה: מסותיו הספרותיות של מרדכי שלו", סדרת רטרו, הוצאת דביר ומכון הקשרים, אוקטובר 2018.
.
» במדור מודל 2018 בגיליון קודם של המוסך: פרק ראשון מתוך "נתן", מאת עדי שורק
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
