וַתִּקרא | עמיחי חסון קורא את "דברים שיש להם שיעור" של דליה רביקוביץ

"לעיתים, כשצערה גובר עליה היא מבקשת לדבר ברווח שבין 'אֲדוֹנִי' ל'אֲדוֹנַי': האהוב הופך לאדון, וכמו אדון הכול ה'ממלא כל עלמין' כך גם האדון הפרטי נדמה כמי שנמצא בכל העולם – אך חסר בדיוק במקומה"

vetikra_40_715-537
אמיר זליגובסקי, ללא כותרת, 18X13 ס"מ, 1991 (צילום: אבי חי)

.

מחשבות על דברים שאין להם שיעור

מאת עמיחי חסון

.

דברים שיש להם שיעור / דליה רביקוביץ

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ עַכְשָׁו
בְּכָל כֹּחִי.
עוֹד יָמִים אֲחָדִים וְאֶחְדַּל.
וְכָךְ זֶה הָיָה בַּהַתְחָלָה:
אָהַבְתִּי אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁחַמָּנִית אוֹהֶבֶת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ
וּכְמוֹ שֶׁהִיא נוֹטָה אֵלָיו.
וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהוּא הַשֶּׁמֶשׁ
וְלֹא שֶׁאֲנִי חַמָּנִית.
אָהַבְתִּי אוֹתוֹ בִּגְלַל מַה שֶּׁהוּא
וּמַה שֶּׁאֲנִי.

לִפְעָמִים כְּשֶׁצַּעֲרִי גּוֹבֵר עָלַי
אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לוֹ
אֲדוֹנִי, אַתָּה בְּכָל הָעוֹלָם,
בְּכָל הָעוֹלָם, וְרַק לֹא פֹּה.
וּמִלְּבַד זֶה, אֲדוֹנִי,
חַיַּי נְתוּנִים בְּכַפְּךָ.
אֲבָל אֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שִׁעוּר
וְאֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם טָעוּת.
אֵלֶּה דְּבָרִים
שֶׁהָיוּ מֵעוֹלָם.

 

"אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר", מכריזה המשנה הראשונה במסכת פאה ומונה אותם: "הַפֵּאָה וְהַבִּכּוּרִים וְהָרְאָיוֹן וּגְמִילוּת חֲסָדִים וְתַלְמוּד תּוֹרָה". חמש מצוות שאין התורה מבהירה מהי מידת הקיום הדרושה כדי לצאת ידי חובתן (אך חכמים כבר דאגו לקבוע להן מידה). המשנה הזאת שגורה, כיוון שגם מחוץ לסדר הלימוד היא נאמרת בכל בוקר בתפילת שחרית לאחר ברכות התורה, ומשמשת שם כמשנה ייצוגית לכל ששת הסדרים. אך כמו תפילות דומות שנאמרות בשגרה כ"מצוות אנשים מלומדה", אפשר להגיד אותן מדי בוקר במשך שנים ולא לשים לב לשאלות המרתקות שמעלות המילים (מעבר לפשט הדיון ההלכתי): האם יש דברים שאי אפשר לאמוד או לכמת אותם? כמה זה שִׁעוּר? האם יש שִׁעוּר לאהבה?

"אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ עַכְשָׁו / בְּכָל כֹּחִי", מצהירה דליה רביקוביץ בפתח השיר, אך מיד מנבאת את עתידה כמי שכבר ידעה מסכתות אהבה בחייה: "עוֹד יָמִים אֲחָדִים וְאֶחְדַּל". תחת כותרת השיר, היא דורשת מדרש מודרני על "דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שִׁעוּר", ומכניסה לרשימה את האהבה: אפשר לכמת את עוצמתה, לאמוד את טיבה, לבנות כרוניקות כמו בסולם ממוספר ("וְכָךְ זֶה הָיָה בַּהַתְחָלָה"): עזה הייתה אהבתי כעשר ועתה זרזיף חלש של שתיים או שלוש. זהו "שִׁעוּר" שאפשר לדרוש אותו גם במשמעותו כיחידת לימוד הטומנת בחובה לקח או מוסר השכל: אהבה כתנודה מתמדת של רצוא ושוב, גאות ושפל, טוטליות והתפכחות (אגב, כמה שנים קודם לכן פרסמה רביקוביץ שיר ששמו "דמיון הוא דבר שאין לו שיעור", הספר השלישי, 1969).

רביקוביץ מדמה את אהבתה לצמח החמנית וליחסי התלות שלו עם השמש – הלא היא חַמָּה (וממנה נגזר שמה של החמנית, sunflower, "פרח השמש" בשפות רבות). אם אהבה עשויה להיות כיחסי החמנית והשמש, הרי לא מדובר בבחירה. איבריה של החמנית צומחים בהתאם לזווית קרני המאור הגדול ומסתובבים סביבה. החמנית לא יכולה אחרת, זה טבעה, ההכרח שלה, היא תלויה בשמש ודומה לה בצורתה, בצבעיה ובשמה. יש בדימוי הזה גם יותר מרמז לאהבה העצמית שיש בכל אהבה, ורביקוביץ עוסקת לא פעם בגבול הדק שבין אהבת אחר לאהבת הזולת (כמו בשיר המופלא "האהבה האמיתית אינה כפי שהיא נראית", אהבה אמיתית, 1987). ואולי בשל כך, רביקוביץ מסייגת מיד את הדימוי ומנקה את הלוח: "אָהַבְתִּי אוֹתוֹ בִּגְלַל מַה שֶּׁהוּא / וּמַה שֶּׁאֲנִי" – כמו ציור המקטרת של רנה מגריט המלווה בכיתוב "ceci n'est pas une pipe", הדימוי הוא רק דימוי.

לעיתים, כשצערה גובר עליה היא מבקשת לדבר ברווח שבין "אֲדוֹנִי" ל"אֲדוֹנַי": האהוב הופך לאדון, וכמו אדון הכול ה"ממלא כל עלמין" כך גם האדון הפרטי נדמה כמי שנמצא בכל העולם – אך חסר בדיוק במקומה, אולי במקום שבו זקוקים לו עכשיו יותר מכול ("אֲבָל בֶּאֱמֶת", מלמד אותנו ר' נחמן בספר ליקוטי מוהר"ן נו, ג, "אֲפִילּוּ בְּכָל הַהַסְתָּרוֹת וַאֲפִילּוּ בְּהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה בְּוַדַּאי גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ"). בהקשר הזה מעניין לציין שהשיר הופיע לראשונה בספר משא (למרחב, 1970) ונכלל בקובץ השירים הרביעי של רביקוביץ, תהום קורא (הקיבוץ המאוחד, 1976), אך שלא כמו שירים אחרים מהספר ומאותם השנים, אין בשיר נמען מפורש בשמו (בדרך כלל גבר: בעלה השני, יצחק לבני) ואולי מדובר כאן בנמען הקרוב ביותר לאלוהים שיש בשירתה.

רביקוביץ אינה אומרת בשיר את כל אשר על ליבה, הדבר המפורש היחיד הנאמר הוא המילים הנואשות, הקשות והישירות: "חַיַּי נְתוּנִים בְּכַפְּךָ". חיים ומוות שנתונים בכף האדון, עד כדי חוסר שליטה עצמי, ויתור על אוטונומיה או הודאה בכך שעצמאות אינה קיימת, "תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא" (כפי שגורס הפסוק שנתן לספרה את שמו, מתהילים מב, ח). המילים הללו חושפות פער מתעתע בין הרגש לבין הידיעה, בין השליטה המלאה בסודות החיים לבין תחושתה הקיומית של הדוברת שחייה אינם בידיה. בתחילת השיר היא יודעת מה היה בעבר, מה קורה עכשיו ומה יהיה בעתיד, נוצר חוק וסדר, שִׁעוּר. אלא שהניסיון לכנס את רגש האהבה הבוער בסד השיעור הוא שברירי מטבעו. קשה להחיל את הדימוי על העולם שמחוצה לו, ועכשיו צריך להבדיל בין "דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שִׁעוּר", "דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם טָעוּת" ו"דְּבָרִים שֶׁהָיוּ מֵעוֹלָם".

 

* תודה לליאת קפלן על החברותא ולד"ר גדעון טיקוצקי על ההערות החשובות.

 

עמיחי חסון, משורר ויוצר קולנוע. סרטו האחרון כבמאי: "ישורון: ששה פרקי אבות" (סדרת הָעִבְרִים, 2018). ספרו השני, "בלי מה", ראה אור לאחרונה בסדרת "כבר" לשירה, הוצאת מוסד ביאליק. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 30 של המוסך.

 

» במדור וַתִּקרא בגיליון קודם של המוסך: גיא פרל קורא את "Currach" של טוני קרטיס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_40_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו