.
מול השמש השוקעת (מתוך פרפרי החול)
מאת מאיה בז'רנו
.
חוף תל אביב
עצמתי את עיניי מול השמש השוקעת. איש לא הסתיר לי אותה אף כי רבים היו שם. צעיר שעשה מדיטציה ישב בשיכול ברכיים על מגש הסלע, וגם הוא לא הסתיר. היא הייתה של כל אחד – השמש, שעה וחצי לפני השקיעה. לא איבדה את דרכה הנצחית והפשוטה.
קולות תופים גם הם לא הצליחו להסיט אותה ממסלולה הפשוט והקבוע וכולם המתינו לה שתוצא להורג במתיקות אדומה, כמו אתמול וכמו מחר ובעוד שנה ועוד, וירקדו לכבודה במסירות בלא לאות: שחורים וחומים, הודים, בריטיים חיוורי פנים, סינים ליד ישראלים מקומיים, עוברי אורח, תיירים רומנים חסרי זהות, צבעונים, בעלי ראסטות סמיכות כהות, מחלפות סתורות לרוח שגרגרי חול שקופים כחרוזים שקשקו בה וטפחו על הבטנים והמתניים. השת החלקלק והיפה הנחשף בריקוד של נערה אחת או כתף של צעיר אחר. אבל לא זה העיקר כאן – במשך למעלה משעה אומדן הזמן קורס לפתע כמו הגדרות המוצא והגיל (חיות מעורבות עם אנשים ותינוקות), הלמות התופים מול השמש עד שאפשר היה להזות אותם, את המתופפים החטובים, את הרוקדים לקצבם, את נסיכת המחול האלמונית שפיזרה נשיקות לכולם ושערה הארוך התבדר ברוח הים. הם התנגנו והתנודדו מעצמם כבנוסחת לחש חוזרת על עצמה בקצב פשוט וחודר וחוזר על עצמו, טקס קדמוני עקוב מדם? של הקרבת קורבן?
עצמתי עיניי והכול היה עומד לעומתן. מישהו אמר לי באנגלית: יש אנשים שעומדים מסביב כדי לחוש באווירה ויש כאלה שהם האווירה. המוזיקה שהייתה מופקת מכוח הידיים והשרירים אל תוך חלל ריק ופתוח, יותר נכון קצב מהלומות, לא נגינה. והים החל לגאות, לקפוץ, לחרוג מגבולותיו. גלים עמוקים וכחולים כהים גבהו מעלה להתנפץ אל הסלעים וכמעט אפשר היה להבחין בראשה של בת ים קטנה, בקלשונו של נפטון?
היעלמות השמש לא הפסיקה את התיפוף, והריקוד נמשך ונמשך. הנגינה הזו הייתה מין סימפוזיון קצבי סוחף בין אנשים נטולי זהות לאומית וחברתית, כמו שומרי האש הקדומה הם העבירו את המוזיקה מאחד לשני ללא לאות.
ישבנו עם אליע' ואחר ירדנו אל המחוללים והמנגנים, שהיו ספורים יותר ויותר, והחשכה ירדה לפתע על הים, על משטח החוף, על החול, וכולם נהפכו לצללים שחורים, ובשלב זה התחלנו לחזור הביתה, מותירים על החוף את אחרוני הרוקדים המעורטלים שהמשיכו לנוע ולשמוח בתוך אלומות האור מתוך בתי הקפה והבתים שממול.
"פרפרי החול" הם יומניה הפואטיים של בז'רנו, שבהם היא כותבת זיכרונות ורשמים, שירים, הערות על ספרים, סרטים ועוד.
.
מאיה בז'רנו, משוררת, סופרת ומתרגמת, מתגוררת בתל אביב. ספר שיריה הראשון, "בת יענה", ראה אור בהוצאת עכשיו בשנת 1978. ספר שיריה האחרון עד כה, "אקראיים וחפים", ראה אור בשנת 2018, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. פרסמה שלושה ספרי פרוזה, בהם רומן ראשון – "חלונות הזמן של אביגיל" (ספרא, 2016). תרגומה ל"ארבעה קוורטטים" מאת ת.ס. אליוט יצא בהוצאת קשב לשירה בשנת 2008. זוכת פרס ראש הממשלה (פעמיים), פרס ביאליק ופרס עמיחי. עבדה בספריית בית אריאלה עד פרישתה בשנת 2011.
.
» במדור נסיעה קצרה בגיליון קודם של המוסך: שלושה רגעים של הגירה, מאת דורית שילה
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
