נסיעה קצרה | קטע מתוך יומניה הפואטיים של מאיה בז'רנו

"קולות תופים גם הם לא הצליחו להסיט אותה ממסלולה הפשוט והקבוע וכולם המתינו לה שתוצא להורג במתיקות אדומה, כמו אתמול וכמו מחר ובעוד שנה ועוד"

אפרת פלג, ללא כותרת, טכניקה מעורבת (חול, אלומיניום,תצלום דיגיטלי, חוט ניילון) על עץ ,75X75 ,2008

אפרת פלג, ללא כותרת (פרט), טכניקה מעורבת (חול, אלומיניום,תצלום דיגיטלי, חוט ניילון) על עץ, 75X75 ס"מ, 2008.

.

מול השמש השוקעת (מתוך פרפרי החול)

מאת מאיה בז'רנו

.

חוף תל אביב

עצמתי את עיניי מול השמש השוקעת. איש לא הסתיר לי אותה אף כי רבים היו שם. צעיר שעשה מדיטציה ישב בשיכול ברכיים על מגש הסלע, וגם הוא לא הסתיר. היא הייתה של כל אחד – השמש, שעה וחצי לפני השקיעה. לא איבדה את דרכה הנצחית והפשוטה.

קולות תופים גם הם לא הצליחו להסיט אותה ממסלולה הפשוט והקבוע וכולם המתינו לה שתוצא להורג במתיקות אדומה, כמו אתמול וכמו מחר ובעוד שנה ועוד, וירקדו לכבודה במסירות בלא לאות: שחורים וחומים, הודים, בריטיים חיוורי פנים, סינים ליד ישראלים מקומיים, עוברי אורח, תיירים רומנים חסרי זהות, צבעונים, בעלי ראסטות סמיכות כהות, מחלפות סתורות לרוח שגרגרי חול שקופים כחרוזים שקשקו בה וטפחו על הבטנים והמתניים. השת החלקלק והיפה הנחשף בריקוד של נערה אחת או כתף של צעיר אחר. אבל לא זה העיקר כאן – במשך למעלה משעה אומדן הזמן קורס לפתע כמו הגדרות המוצא והגיל (חיות מעורבות עם אנשים ותינוקות), הלמות התופים מול השמש עד שאפשר היה להזות אותם, את המתופפים החטובים, את הרוקדים לקצבם, את נסיכת המחול האלמונית שפיזרה נשיקות לכולם ושערה הארוך התבדר ברוח הים. הם התנגנו והתנודדו מעצמם כבנוסחת לחש חוזרת על עצמה בקצב פשוט וחודר וחוזר על עצמו, טקס קדמוני עקוב מדם? של הקרבת קורבן?

עצמתי עיניי והכול היה עומד לעומתן. מישהו אמר לי באנגלית: יש אנשים שעומדים מסביב כדי לחוש באווירה ויש כאלה שהם האווירה. המוזיקה שהייתה מופקת מכוח הידיים והשרירים אל תוך חלל ריק ופתוח, יותר נכון קצב מהלומות, לא נגינה. והים החל לגאות, לקפוץ, לחרוג מגבולותיו. גלים עמוקים וכחולים כהים גבהו מעלה להתנפץ אל הסלעים וכמעט אפשר היה להבחין בראשה של בת ים קטנה, בקלשונו של נפטון?

היעלמות השמש לא הפסיקה את התיפוף, והריקוד נמשך ונמשך. הנגינה הזו הייתה מין סימפוזיון קצבי סוחף בין אנשים נטולי זהות לאומית וחברתית, כמו שומרי האש הקדומה הם העבירו את המוזיקה מאחד לשני ללא לאות.

ישבנו עם אליע' ואחר ירדנו אל המחוללים והמנגנים, שהיו ספורים יותר ויותר, והחשכה ירדה לפתע על הים, על משטח החוף, על החול, וכולם נהפכו לצללים שחורים, ובשלב זה התחלנו לחזור הביתה, מותירים על החוף את אחרוני הרוקדים המעורטלים שהמשיכו לנוע ולשמוח בתוך אלומות האור מתוך בתי הקפה והבתים שממול.

 

"פרפרי החול" הם יומניה הפואטיים של בז'רנו, שבהם היא כותבת זיכרונות ורשמים, שירים, הערות על ספרים, סרטים ועוד.

.

מאיה בז'רנו, משוררת, סופרת ומתרגמת, מתגוררת בתל אביב. ספר שיריה הראשון, "בת יענה", ראה אור בהוצאת עכשיו בשנת 1978. ספר שיריה האחרון עד כה, "אקראיים וחפים", ראה אור בשנת 2018, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. פרסמה שלושה ספרי פרוזה, בהם רומן ראשון – "חלונות הזמן של אביגיל" (ספרא, 2016). תרגומה ל"ארבעה קוורטטים" מאת ת.ס. אליוט יצא בהוצאת קשב לשירה בשנת 2008. זוכת פרס ראש הממשלה (פעמיים), פרס ביאליק ופרס עמיחי. עבדה בספריית בית אריאלה עד פרישתה בשנת 2011.

.

» במדור נסיעה קצרה בגיליון קודם של המוסך: שלושה רגעים של הגירה, מאת דורית שילה

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

ראשי_41

להרשמה לניוזלטר המוסך

ביקורת | צביה ליטבסקי על ספר שיריו של משה אבידן, "כל החיות הקטנות ואני בתוכן"

"כל דירוג של יצירי הבריאה על פי מעמד וחשיבות בטל ומבוטל. עקבותיהם של חלזונות עם בוקר מוארים בחד־פעמיותו של גילוי, זה של הדובר וזה של הקורא"

רחל רבינוביץ, פרט מתוך הציור "אדום חזה", דיו על נייר, 150X100 ס״מ, 2018

.

גרעין אגס בין חריצי מקלדת: דברים אחדים על ספרו של משה אבידן, "כל החיות הקטנות ואני בתוכן"

מאת צביה ליטבסקי

.

שם ספרו של משה אבידן – שורה ראשונה של אחד השירים – הוא הצהרה קיומית המעמידה את ה"אני" כחלק אינהרנטי של הבריאה. הצהרה זו חובקת את שירת הספר כולה, כמארג מסתעף ובלתי ניתן להתרה של הנפש ושל תופעות הטבע, הגדולות והזעירות, הגלויות והחבויות. דומה שחוויה זו שזורה בשלשלת השירה מאז מזמור קד בספר תהלים ועד וולט וויטמן, דוד פוגל, אסתר ראב ואמיר גלבוע, אלא שהיום היא נדירה ביותר. על כן כה משמחת אותי הפגישה עם הספר.

"זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם שָׁם רֶמֶשֹ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת", אומר משורר תהלים במזמור קד, פס' 25, ומעמיד את הבריאה, כפי שחווה אותה גם משה אבידן, כמערכת הרמונית, שבה מצויים הברואים כולם, והאדם כאחד מהם, בזיקה הדדית מורכבת ועשירה. לראיית האדם כנזר הבריאה אין כל זכר. מאידך ניחן האדם במתנת הפליאה והתהייה נוכח הרמוניה קוסמית זו, נוכח כוח הנעלם – יהיה אשר יהיה שמו: אֶרוס, צ'י, העצמי הגדול, השי"ת – שבו חולקים הפרגים, הגשם, נהג מכונית חולפת וענן נוצות:

 

*

הָאֲדָמָה עָגְבָה עָלַי
בְּעִקּוּלֵי הַדֶּרֶךְ
בְּמַחְשֹוֹף עָדוּי פְּרָגִים.
הַיָּם רָקַד, זוֹהֵר בֵּין הַמַּרְאוֹת,
גֶּשֶׁם פִּתְאוֹמִי פִּטְפֵּט אִתִּי לְרֶגַע
[…]
אֵיך לְהַנִּיחַ
לְכָל זֶה? וּלְאָן
לְהַפְנוֹת אֶת הַמַּבָּט,
כְּשֶׁבַּשִּׁמְשָׁה הָאֲחוֹרִית עֲנַן
נוֹצוֹת
מַסְתִּיר אֶת הַשְּׁקִיעָה?

 

כל דירוג של יצירי הבריאה על פי מעמד וחשיבות בטל ומבוטל. עקבותיהם של חלזונות עם בוקר מוארים בחד־פעמיותו של גילוי, זה של הדובר וזה של הקורא: "נְתִיבִים זוֹהֲרִים, מְעֻקָּלִים […] / לְאֹרֶךְ גֶּזַע צֶאֱלוֹן נָגוּעַ, מְחֻרָר, / וְהוּא בִּמְלוֹא פְּרִיחָה", ומצבו זה של הצאלון – נגוע ומחורר – אינו מעלה כל סתירה, השתוממות או הסתייגות לגבי מלוא פריחתו.

מעשי ידי האדם, כליו ומכשיריו, אינם בגדר בנים חורגים להוויה, זו המצויה בקריאת העורב, בקידת הנקָר או באצטרובל הנקרה על דרכו של ילד. אף הם אחוזים במערכת הזיקות הכוללת, שאין בה מקום למושג הדומם. הכול חי. יתר על כן, לכל אובייקט – כפתור במגירה או ברז מים – האפשרות להגדיר בנוסח תאלס והרקליטוס את עקרון היש, הנגזר מתוך זווית ראייתו הייחודית. החיוך העולה למקרא הדברים נובע מן הפער בין הממד ההגותי הגבוה לשוליותם המגחכת של ה"דוברים" בשיר, ומביטולו המתבקש של פער זה בעת ובעונה אחת:

 

*
הַכֹּל זוֹרֵם, מְמַלְמֵל לְעַצְמוֹ
בֶּרֶז בֶּחָצֵר

גַּלְגַּל חוֹזֵר בָּעוֹלָם, מְזַמְזֶמֶת
מְכוֹנַת כְּבִיסָה

מִתְרַקֵּם וְנִפְרָם, מְסַפְּרִים זֶה לָזֶה
כַּפְתּוֹרִים בִּמְגֵרָה
שֶׁל תֵּבַת כְּלֵי תְּפִירָה

עַל קוֹמוֹדָה שֶׁל סַבְתָּא
מַבִּיטָה בַּיָּרֵחַ
מַפַּת תַּחֲרָה

 

מבט זה של מפת התחרה בירח מעניק לשיר חלל מואר ודומם של בית, בעל שייכות אישית, שאליו נאספים כביכול "פרגמנטים קדם־סוקרטיים" אלה בדבר מהלכו של היקום.

אם אין דומם, כפי שמסתבר מן הדברים, הרי ה"אני" עשוי לפעמים להיות "עצ" ו/או "אבנ" (כך במקור), והשימוש המכוון באות הבלתי סופית מורה על עקרון הזרימה שבין אופני הקיום השונים, כדבר הברז בגינה. הכול "מתרקם ונפרם". גם ה"אני" אינו מקובע כהוויה נפרדת מבית העצ ומחומת האבנ, בכול שוכנת הווייתו של ה"עצם" האחד והיחיד, שממנו, אליו ובתוכו מסתעף "היש הגדול", זה ה"מְאַשֵּׁר אֶת קִיּוּמוֹ" של "שִׁיר צִפּוֹרֵי הַבֹּקֶר הַמָּתוֹק [ה]עוֹלֶה בַּחֶדֶר, / נִמְסָךְ בִנְשִׁימָתֵךְ, / גּוֹאֶה בָּאֵבָרִים הַיְּגֵעִים מִבְּלִי שֵׁנָה."

עם זאת, יש בה, בחוויית ההכלה ההרמונית, גם צל של חרדה. הדובר משוטט עם החיות הקטנות בבקשו מחסה "בְּתַחְתִּית עֲרֵמַת מְחָטִים", והעולם מאיים כ"צְלָלִית חָתוּל חוֹמֶקֶת בְּזָוִית הָעַיִן". אלא שחוויית יסוד זו זוכה מדי פעם להתמרה (טרנספורמציה), בדומה ל"חיות (ה)קטנות עם גדולות" במזמור קד: "תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן […] תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן." (פס' 29–30).

אצל אבידן מופיעה ההתמרה כטקסט סיפורי מבחינה גרפית – פסקאות אחדות בשורות ארוכות – וללא כותרת. הדבר הולם את החוויה המופיעה בו, שכן מהלכה כה שוצף ועוצמתי, שאין ביכולתו של הטקסט לקבל על עצמו את משמעת השורות הקצרות של שיר. אביא כמה משפטים נבחרים:

 

אַךְ הִתְגַּלְגַּלְתִּי וְנִתַּקְתִּי מִפְּקַעַת הַזְּחָלִים שֶׁזֶּה עַתָּה בָּקְעוּ […] מָלֵא בָּרָעָב הַנּוֹרָא לַיָּרֹק, לְרֵיחַ הָאֲדָמָה […]
וְעוֹד חָלַמְתִּי

שֶׁבְּתוֹךְ קֶבֶר הַקּוּרִים אֲנִי חוֹלֵם חֲלוֹם, וּבוֹ עַיִן מַבִּיטָה, מְצֻיֶּרֶת עַל כָּנָף שְׁקוּפָה, יְפֵהפִיָּה, וְקוֹל קוֹרֵא: בְּגוּף זֶה נְטַשְׁתִיךָ, וְעַכְשָׁו, עוּף!

[…] וַאֲנִי צָף עַל גַּלִּים רַכִּים שֶׁל אוֹר

 

דרך סיפור מטמורפוזה זה, שניתן לכנותו "אפוס הפרפר" (באשר יש בו בעליל מן היסוד האפי), ניצב הסיפור האנושי האוניברסלי: תשוקה ראשונית להכלה אימהית בדמות ה"רָעָב הַנּוֹרָא לַיָּרֹק, לְרֵיחַ הָאֲדָמָה"; תהליך של אינדיווידואציה בדמות ההיפרדות מפקעת הזחלים, חוויית הנטישה והבדידות שבעקבותיה, ובסיום (שאיננו בגדר סוף…) – הציווי העליון של "קול קורא". זה האחרון מתממש בציפה על 'גליו הרכים של האור', על כל הדהודיו של קשר זה בין החומרי לערטילאי. העין המצוירת על כנף מעלה בהכרח את מעשה האמנות, שיש לו מקום משלו בתוך מערכת היקום, וגילומו בספר, שלא במפתיע, הוא השירה. אף השיר אינו נתון לבעלותו של יוצרו, אחת החיות הקטנות, כזכור. יתר על כן, זר ואילם הוא, באותה מידה שאף הוא אינו אלא פלא של הבריאה. אחת השורות המרגשות בספר היא זו:

 

שִׁיר שְׁתוּקִי, מֵאַיִן בָּאתָ?

 

הכינוי "שתוקי" מתקשר בעיני רוחי מיידית ל"אסופי". ואמנם, במקור התלמודי מתייחסים שני מושגים אלה לרשימת הפסולים מלבוא בקהל (שתוקי הוא מי שזהות אחד מהוריו אינה ידועה ועל כן מוטל ספק על יהדותו; קידושין ד, ע"א). שם תואר זה "מנדה" את השיר, מעמיד אותו מחוץ למקובל. אך בהבדל מ"אסופי", שאף הוא מנודה, כינוי זה מעמיד אוקסימורון חריף בשל שורש המילה – שת"ק. השיר, דומה, חסר מילים הוא. עד מה הולמת ראייה זו, נוסף על תחושת העזובה והיתמות – השלכה נפשית של המחבר, כמובן – את הגדרת השירה של ת"ס אליוט: "השירה היא סך כל הכישלונות המפוארים לחדור אל תחום השתיקה", ומאידך את הגדרתו של ר"מ רילקה: "שירה היא הוויה". ואמנם, שירו של אבידן, שממנו צוטטה השורה האמורה, מתחיל בשיר ציפורי הבוקר, ש"הַיֵּשׁ הַגָּדוֹל מְאַשֵׁר אֶת קִיּוּמוֹ".

באופן דומה, גם אם כותרת השיר "קנרית" מצמצמת לכאורה את מעשה האמנות לזמרת הציפור, המרחב הציורי מעניק לו הקשר מטפיזי. היצירה כהוויה – ראו הגדרתו של רילקה – מתרחשת ברקיע מתהפך או בים על ריבוא רקיעיו, על אף, ואולי דווקא בגלל, האיוּם המשתמע "מאחורי" הדובר:

 

קנרית

מֵאֲחוֹרַי, הֶהָרִים הַיְּרֻקִּים עַל נִפְלְאוֹתֵיהֶם
וּמוֹרְאוֹתֵיהֶם,
שָׁם צַיָּדִים פָּרְשֹוּ רִשְׁתוֹתֵיהֶם
בָּאָחוּ הָאָבִיב טָמְנוּ יוֹקְשִׁים פַּחֵי נֶפֶשׁ
וְסַכִּינִים הִבְהִיקוּ וְנִקְרוּ.

סָבִיב, שִׁפְעַת הָרְקִיעִים בִּכְחוֹל מַעֲמָקֵיהֶם
וּמַלְאָכִים חוֹבְטִים כָּנָף אֶל כָּנָף בִּמְחוֹלוֹתֵיהֶם
כְּגוּף אֶחָד צוֹלְלִים, כְּגוּף אֶחָד עוֹלִים,
צְפוּפִים וְזוֹהֲרִים כְּדָגִים בְּלַהֲקוֹתֵיהֶם
צָפִים בְּאֶתֶר דַּק, בָּהִיר וְקַל, צָלוּל מִן הָאֲוִיר

וְאֶת כָּל זֶה לִרְאוֹת אִי אֶפְשָׁר
וְאֵין מָנוֹחַ לְצִפּוֹר הַשִּׁיר.

 

השירה, זו של הציפור וזו של האדם, מתרחשת במרחב המשתרע בין ההרים "עַל נִפְלְאוֹתֵיהֶם וּמוֹרְאוֹתֵיהֶם" לבין האֶתֶר, אוויר האלים, או גלי האור הזכורים מ"אפוס הפרפר". בין שני קטבים אלה, אכן, אין למשורר/ת מנוח. "פחי נפש" אורבים לו תמיד, באותה מידה שיש לו מגע עם "שִׁפְעַת הָרְקִיעִים בִּכְחוֹל מַעֲמָקֵיהֶם". תמונה זו מעמידה כביכול את המים העליונים והמים התחתונים בלשון המקרא, כעטיפתו הנסתרת, האחת, של טרם־עולם. ואכן חוקי הפיזיקה אינם חלים עליה.

ראיית הנפש והיקום כמערכת השתקפויות עולה בשירים נוספים:

 

אֲנִי מַסִּיק אֶת קִיּוּמִי
מֵהַצֵּל הָעוֹבֵר עַל פָּנַיִךְ.

 

או:

 

שׁוֹלֵחַ אֶת עַצְמִי בַּחֲלָלִית
לְמַפּוֹת אֶת צִדֵּךְ הָאָפֵל.

(שתי המובאות – מתוך "אסטרונומיה")

 

דומה שסוגת ההייקו הכרחית היא לסוג זה של חוויה, ונוכחותה אמנם בולטת בספר. היא מייצגת את תשוקת הזיכוך, את הנגיעה בחד־פעמי, את התחדשות הדופק בכל פעימה ופעימה. בטובים שבהם ניכרת תכונה זו, כמו בשיר להלן, שבו ניצוד הרגע החולף:

 

בְּתַחְתִּית הַבְּאֵר הַצּוֹנֶנֶת
בְּתוֹךְ עִגּוּל הַשָּׁמַיִם
חֵץ שֶׁל בַּרְוָזִים

(מתוך "אוספי קיץ")

 

ולסיום:

.
גַּרְעִין אַגָּס
בֵּין חֲרִיצֵי מִקְלֶדֶת:
מַה יִנְבַּט מִמְּךָ?

 

השיר מעמיד סיטואציה כה רווחת – אכילה ליד מקלדת המחשב – שעצם ה"הודאה" בה מהווה העלאה של הבלתי מובחן אל המבט ואל הלשון. בכך אמנם מתגלה החד־פעמי המשקף את האל־זמני: הגרעין אוצר בתוכו את עברו ועתידו של עץ האגס, את החיים הגלומים, שעדיין לא הגיחו אל אוויר העולם, הפועמים הן בנברא הזעיר והן ביוצר בן החלוף אשר על המקלדת.

 

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017) זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. כן פרסמה ספר מסות "הכל מלא אלים" (רסלינג 2013). השנה עומד לראות אור ספר מסות נוסף, "מגופו של עולם" (כרמל), העוסק בתהליכי היוודעות והיפוך ביצירות ספרות מגוונות.

 

משה אבידן, "כל החיות הקטנות ואני בתוכן", מוסד ביאליק, סדרת "כבר", 2018

.

משה אבידן, "כל החיות הקטנות ואני בתוכן", מוסד ביאליק, סדרת "כבר", 2018

.

.

» שירים מאת משה אבידן התפרסמו בגיליון 32 של המוסך.

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: יפעת שחם על "צבע החלב" מאת נל ליישון

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

ראשי_41

להרשמה לניוזלטר המוסך

במה | מדיאה כאן ועכשיו

"מדיאה ויאסון אינם מביטים זה בזו, עיניהם נשואות אל הקהל, כסימן לכך שהעימות ביניהם יוצר פירוד בלתי ניתן לאיחוי." כנרת רובינשטיין על המחזה "מדיאה" בעיבוד אנסמבל "כאן"

במה_41

ליאור שטיינר, הורדת ידיים, שמן על בד, 170X120 ס"מ, 2016

.

מאת כנרת רובינשטיין

 

אישה היא הגברת של גופה

המחזה מדיאה מאת אוריפידס הוצג לראשונה בשנת 431 לפנה"ס. במשך שנים ריתק המחזה דורות של יוצרים, ובייחוד של יוצרות. הוא זכה לעיבודים רבים והועלה בתקופות נפיצות מבחינה פוליטית: בבריטניה בתחילת המאה העשרים בעת המאבק של נשים על זכות ההצבעה, בגרמניה המזרחית, בארה"ב בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, ועוד.

מעמדה הבעייתי של האישה נוסח במחזה בבהירות כואבת:

מדיאה: בין הבריות שיש בהן חיים ושכל
אין עוד יצור אומלל כמונו הנשים.
נתחיל בכך שיש לקנות חתן
בהון. אישה צריכה לרכוש אדון
לגוף שלה, מה שמשפיל יותר.
(שורות 230–234; מיוונית: א' שבתאי)

מעמד האישה עבר אמנם גלגולים רבים, למרבה המזל, אך נראה שהדברים רלוונטיים גם כיום, כשנשים עדיין נאבקות על שמירת כבוד גופן ומוחות על חילולו בקמפיינים כמו "Me too" ו"לא התלוננתי", הנושאים הדים תקשורתיים שנועדו להזכיר כי האישה היא הגברת הבלעדית של גופה.

 

כי יש קלון בגירושין

כוחו של המחזה טמון בתיאור המאבק המגדרי בין הגבר לאישה. יאסון, בעלה של מדיאה, עוזב אותה לטובת נסיכת קורינתוס הצעירה ונישא לה. מדיאה אחוזת הקנאה רוצחת את הכלה החדשה ואת שני בניה שלה שנולדו לה מיאסון. מדיאה פועלת מתוך ייאוש קר, שכן בגידתו של בעלה אינה רק צורבת בעלבונה אלא פוגעת פגיעה אנושה במעמדה: לאחר אירוסיו השניים של יאסון ציווה מלך קורינתוס, אבי הכלה הצעירה, לגרש את מדיאה ואת שני בניה מקורינתוס, ולכן בעוד יאסון עתיד לשפר את מעמדו ולהתבסס כלכלית, מדיאה צפויה להיזרק מביתה, מעמדה יאבד לה והמוניטין שצברה בקורניתוס כאישה חכמה ואמיצה ייפגע. יחסי הכוחות בין הבעל לאישה אינם סימטריים, והעוול הנורא שנעשה למדיאה חורה אף יותר כאשר אנו מביאים בחשבון את ההיסטוריה המשותפת שלהם, הכוללת – כמו כל טרגדיה יוונית טובה – מעללים מסמרי שיער ורבי תהפוכות שבסיכומם חב יאסון למדיאה את הצלחת מסעו, מסע הארגונאוטים, להבאת גיזת הזהב. בזכות נאמנותה, כשפיה ואומץ ליבה הצליח יאסון לסלול את דרכו למעמדו הרם, ואילו מדיאה עתידה להיוותר בחוסר כול.

מדיאה מלינה על הביזוי שבגירושים, סטטוס החושף את האישה בשיא השפלתה:

 

[…] כי יש קלון בגירושין,
ולסרב לבעל אי אפשר.
בבית זר בו נהוגים כללים
שלא למדה, על האישה להיות נביא
כדי לדעת לרצות את בעלה.
ואם אנחנו מצליחות, והוא נושא
בעול השותפות מבלי להתקומם,
יש לקנא בנו. אם לא, מוטב למות.
כי גבר שבחל בנישואיו
ימצא פורקן לבחילתו מחוץ לבית
אצל ידיד, או בן גילו. ואילו אנו
נאלצות לראות יצור אחד בלבד.
(שורות 236–247)

 

שלא אלד אפילו לידה אחת

לנוכח הגורל המר הצפוי לבנים טוענת המקהלה:

 

אם כן לדעתי נתמזל מזלם דווקא
של אלה שלא נתנסו כלל
בהולדה.
בכך שלא הולידו ואינם יודעים
אם נעימה ההורות, אם מדאיבה,
פטרו עצמם מייסורים רבים.
נוכחתי שאלה שבביתם עולל מתוק
מתענים תמיד בדאגות –
איך לגדל כראוי
ואיך להשאיר ירושה
לילדים.
(שורות 1090–1103)

.

ברוח מקברית דומה אומרת מדיאה:

.

אומרים שיש לנו חיים בטוחים בבית,
שעה שהם בקרב. זו שטות, הייתי
ניצבת עם מגן גם בשלושה קרבות
שלא אלד אפילו לא לידה אחת.
(שורות 248–251)

.

בזאת היא טוענת למעשה שפגיעותן של הנשים טמונה באימהותן. הפיצוי על קורבן האימהוּת הוא האחריות הישירה לקיומם ולגורלם של הילדים, אחריות שניתנה לה מתוקף היותה המולידה בפועל, והיא גם זו המכשירה אותה לרצח הנתעב: מדיאה בוחרת לרצוח את ילדיה כדי שלא ייוותרו חשופים למעשי נקם בעקבות מעשיה. אחריותה הבלעדית גם מעניקה לה את הסמכות לסרב לתת ליאסון לראות את גופות ילדיו לאחר מותם ולקונן עליהם, ואז הוא מתפרץ עליה, מכנה אותה "מפלצת", "תועבה" ו"אם רוצחת" ומבקש חסד מהאלים.

 

תיקו אפס

בימים אלה מעלים חברי אנסמבל "כאן" עיבוד למחזה. העיבוד, בבימויו של שלמה פלסנר, מחלץ מן המקור את שלוש הסצנות של הדיאלוגים בין מדיאה ליאסון (בתרגומו של א' שבתאי) ומשבץ בהן מונולוגים פרוזאיים. אין בו דיאלוגים אחרים מן המקור ואין בו דמויות מלבד שתי אלה, בגילומם של אודליה סגל וניסו כאביה. בחדר הקטן שבו מועלית ההצגה אין במה. דבר אינו חוצץ בין הצופים למציגים, ואין ביניהם כל פערי גובה וסטטוס. גם תפאורה אין בחדר, ושום חפץ או רהיט אינו מבקש לטעת את הצופים בעולם בדיוני כוזב. בין מדיאה ויאסון ובין הצופים מפרידים רק זוג מיקרופונים ומטרים אחדים. הקהל והשחקנים שותפים לאירוע המתחולל בחדר, לאינטימיות הפרוצה בין בני הזוג; הקהל נשאב לקרביה, לא מציץ כגנב אלא צופה בה כאורח מוזמן ושווה ערך. השחקנים, החשופים לגמרי מול הקהל, אינם יכולים להימלט מאחורי פרגוד או להתרווח מאחורי הקלעים. תחושת האינטימיות מתחזקת אף יותר כשבמהלך ההצגה סגל פושטת את הגלימה המכסה את כתפיה, מפזרת את שערה ונשארת לבושה בבגד גוף בלבד, שמערטל את גופה, חושף ומותיר אותה פגיעה כבחדר המיטות, עירומה בקנאתה ובסבלה. מדיאה עומדת בצידו האחד של החדר, ואילו יאסון עומד בצידו האחר, כשני מקבילים שאינם נפגשים, נטועים במקומם משני צידי המתרס. בחירתו של פלסנר להשמיט מהמחזה את דמויות המשנה ולהותיר רק את שלוש הסצנות של מדיאה ויאסון מעניקה לשניים מעמד שווה. מתח רב נבנה בין הפוזיציה הבימתית המציבה אותם כך, כשווי מעמד, כשני עדים השוטחים לפני הקהל את גרסאותיהם, לבין שורותיו של המחזה הקלאסי הפורטים את חולשתה הגלויה של מדיאה ואת תלותה המוחלטת ביאסון, שהרי פרידתו ממנה מותירה אותה נתונה לחסדי קרובים וזרים. המתח היה יכול להתעצם לוּ בזמן ההצגה היו הבעל והאישה מחליפים את מקומם, ובכך ממחישים שהמאבק המגדרי הוא בר תהפוכות, בייחוד בימינו, כאשר עמדתם של הגברים שוב אינה חסינה באופן מוחלט.

מדיאה ויאסון אינם מביטים זה בזו, עיניהם נשואות אל הקהל, כסימן לכך שהעימות ביניהם יוצר פירוד בלתי ניתן לאיחוי. מאחוריהם תלוי מסך עגול ועליו מוקרנים דימויים, כתחליף לנוכחותה של המקהלה במחזות הקלאסיים. המסך העגול זועק את היעדרו של החיבור בין שני הכוחות המנוגדים אך משלימים המצויים בכל דבר ביקום – הטבע הנשי (יין) והטבע הזכרי (יאנג), וזורע אותו באי־נחת תמידי באמצעות דימויים ויזואליים מתעתעים, אותות להפכפכותו של הגורל.

נוכחותו הבוהקת של המסך, הפסקול הישראלי המייניסטרימי (למשל השיר "תבכי במקומי" של שלמה ארצי; בחירה תמוהה מעט הצובעת את העיבוד הפרינג'י הייחודי בצבעים פופוליסטיים ומוכרים מדי) והמונולוגים – הסטריאוטיפיים לעיתים – של הבעל והאישה, הקוטעים את שורות המחזה הקלאסי העוסק בקשר הגורדי בין המינים – כל אלה מנחיתים את הסיפור אל קרקע שגרת חיי הנישואים בני ימינו. בני הזוג מתנצחים ביניהם במונולוג פנימי המדלג בין זרם התודעה האסוציאטיבי של האישה על טיגון שניצלים וזריקות בוטוקס, לבין זרם תודעתו של הגבר המתפתל בין פנטזיות מיניות לשיעולים של הילד. היומיומיות של דבריהם פוצעת את הפאתוס של המחזה המקורי ומציבה את הגבר והאישה כשתי ישויות אנושיות שוות אך שונות, כאלה שתודעותיהם נושקות רק בשאלה האנוכית מי יקום מהמיטה להרגיע את הילד.

 

קטבים של כוח וחולשה

אוריפידס טווה את דמותה של מדיאה כאישה חכמה, רבת תושייה ובעלת כוחות על־טבעיים (יכולות כישוף שבעזרתן היא מחסלת את יריבתה: היא מעניקה לה שמלה מורעלת), הנכנעת לדחפי הנקמה. בכך שיקף הטרגיקון הגדול את מורכבותה, את היותה אישה חזקה וקרת רוח, וגם פגיעה ושבירה ("ברור לי שאני עושה דבר נתעב, / אך בנפשי על התבונה גובר היצר, / שבגללו חיי אדם מלאים זוועה." שורות 1078–1080). אודליה סגל מצליחה במשחקה המרשים לשמור על קוטבי החולשה והכוח שלרוחם מיטלטלת מדיאה, להרטיט את הקהל אך לא להפוך את הסיפור הטרגי לצעקני מדי.

שיא הדרמה מתרחש בסצנה האחרונה בהצגה, לאחר שמדיאה רוצחת את שני הבנים. אז מביטים זוג ההורים השכולים אחד בשנייה, ולטישת המבטים זועקת את הגילוי: עד עתה לא זיכו זה את זו במבט. הם מצליחים לראות זה את זו רק כעת, כשמתחוורות להם ההשלכות הנוראות של מאבקם, הקורבן שהקריבו בהתנצחותם המכוערת, ונראה שהם מכירים בכך שכעת לא התשוקה או הזעם מחברים ביניהם, אלא מרירותו של האסון והציפייה לחסד.

 

אנסמבל כאן, "מדיאה", דצמבר–ינואר, מוזיאון תל אביב לאמנות.

 

כנרת רובינשטיין היא סופרת ומנחת סדנאות כתיבה יוצרת. מחברת הרומן "תיבת נוח" (עמדה-רימונים, 2013) וקובץ הסיפורים "חבלי הלידה של הירח" (פרדס, 2016). בימים אלו שוקדת על כתיבת רומן חדש. רשימת ביקורת פרי עטה על "הסיפור של הילדה האבודה" מאת אלנה פרנטה התפרסמה בגיליון 28 של המוסך.

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

ראשי_41

להרשמה לניוזלטר המוסך

הילוך ראשון | תקלה זמנית במערכת השמש

»»» המוסך – מוסף לספרות • "מגיע לה, למדינה הזאת. מגיע לה שיום אחד השמש לא תזרח פה. עם כל ההייטק והווייז שלהם, שיסתדרו בלעדיה ליום אחד. גם ככה כולם פה לא רואים בעיניים, באור או בחושך." סיפור מאת יולי מלכא

הילוך_

תקלה זמנית במערכת השמש / יולי מלכא

למחרת היא לא זרחה. לא זרחה לפי כל הדעות, לפי כל הזמנים, לפי כל היומנים וכל הלוחות, לפי האשכנזים ולפי הספרדים. לא זרחה בזמן ירושלים ולא בזמן ישראל, לא בשעות מלאות ולא בשעות חלקיות. לא זרחה כל היום. מתפללים חרוצים הגיעו לתפילת ותיקין אך לא עמדו לתפילת שמונה עשרה שהרי היא לא הנצה, החמה. אף אחד לא היה יכול להבחין בין תכלת ללבן, בין יום ובין לילה, גם לא השׂכוִי. ילדים שגרו במישור החוף חיפשו אותה בים, כי שם היא נראתה לאחרונה. הים היה חשוך וקר. מטיילים עלו על הרים גבוהים ולא מצאו.

העולם היה חשוך מאוד ומואר מאוד בו־זמנית – אורות של טלפונים נצנצו בכל מקום וחברת החשמל עבדה בתפוקה מלאה ובשיא של כל הזמנים. הכול היה מואר באורות הניאון כמו בשתים־עשרה בלילה, אף על פי שהשעונים הראו צהרי היום. רק בעזה היה חושך, כרגיל. במשרד הביטחון בקריה ניסו לבדוק אם השמש לא זרחה גם במדינות נוספות במזרח התיכון. לא. רק בגבולות ישראל, מהירדן עד הים. כולל הרשות.

הקווים והרשתות קרסו. אנשים התקשרו לכל המוקדים האפשריים אבל אף מוקד לא ידע מה לענות. במנוע החיפוש של גוגל היו אינספור וריאציות של שאלות שהקלידו הגולשים בניסיון לגלות את התשובה.

פרשת בֹּא, זאת עם הארבה והחושך, נעשתה אקטואלית במיוחד. אסטרונומים, חוקרי חלל ואסטרופיזיקאים הכירו היטב את תופעת ליקוי החמה, אבל עכשיו זה היה משהו אחר ולא היו להם כל תשובה, פתרון או אפילו התחלה של השערה.

אף אחד לא הצליח לתאר בדיוק מה זה אומר, אבל לכולם הייתה אותה תחושה מעיקה ומטרידה שלעיתים מכנים אותה תחושת חרדה קיומית.

*

היא מעולם לא לקחה יום חופש, מעולם לא איחרה, מעולם לא נעדרה ללא סיבה מוצדקת. תמיד עשתה את המוטל עליה, בדייקנות, בחריצות ובהתמדה מעוררת השתאות. לעיתים הירח הסתיר אותה, אבל כולם ידעו שזה זמני. שלוש מאות שישים וחמישה ימים בכפולות של אלפי שנים, היא לא פספסה אף לא יום אחד. והיום נשבר לה. היא סיננה קללה בשפה שמית עתיקה, כיבתה את הטלפון והתכסתה בפוך קליל מעונן מאחורי הים. אלפי שעונים מעוררים שצלצלו, צפצפו, שרו  וקראו כתרנגולים ברחבי ישראל באותו בוקר לא הזיזו לה את גבותיה החמות. היום אני לא קמה ושיתהפך העולם. מגיע לה, למדינה הזאת. מגיע לה שיום אחד השמש לא תזרח פה. עם כל ההייטק והווייז שלהם, שיסתדרו בלעדיה ליום אחד. גם ככה כולם פה לא רואים בעיניים, באור או בחושך. אז היום היא לא תזרח, אפשר לחשוב. מה יעשו לה? יחליפו אותה? יביאו שמש מגלקסיה אחרת?

היא עצמה עיניים ושקעה בשנת שמש מתוקה. והעולם התהפך.

***

גיל חיכה.

חמישה עשר בני משפחת ויסוצקי מניו ג'רזי עמדו לצידו על פסגת המצדה, רועדים מקור למרות מעילי היוניקלו החדישים שלגופם. רוברט, סטנלי וסמואל האחים לבית ויסוצקי, נשותיהם וילדיהם המתבגרים היו מלאי התרגשות קולנית, למרות ואולי בגלל השעה המוקדמת. על מסך האפליקציה הראו הספרות שש ושלושים בדיוק, ותשע מעלות צלסיוס. קר, אבל נהדר. בעוד דקות אחדות תזרח השמש ויום חדש יתחיל. משפחת ויסוצקי, היום הראשון בטיול המרגש שלהם לישראל, בפעם הראשונה בחייהם. איזו פתיחה מושלמת ליום ראשון מושלם!

תכתובת המיילים בין גיל לרוברט, האח הבכור, המארגן של הטיול, הייתה קצרה ועניינית.  רוברט ציין ששמע על גיל מחברים אחרים שביקרו בארץ, וגם קרא עליו בטריפאדוויזר. מדריך מעולה, אינטליגנטי וידען, יודע להתאים את הטיול לקבוצה כמו כפפה ליד, ממליצים בחום על גיל ישראלי. הם סגרו תאריכים ומחירים ובמייל השלישי רוברט כתב לו כך:

היי גיל, מה שלומך?

אז לגבי התוכנית – כמו שכבר הזכרתי, זו פעם ראשונה שלנו בארץ ונשמח לראות הכול. הדבר הכי חשוב מבחינתנו הוא להתחיל את הטיול בזריחה במצדה. קראנו ושמענו מחברים שזו אחת החוויות המדהימות והמיוחדות ביותר בישראל. אנחנו נוחתים בשעה שמונה בערב, ננוח כמה שעות במלון בתל אביב ונהיה מוכנים לצאת לדרך כדי להגיע בזמן לזריחה הראשונה שלנו בארץ.

אחר כך – הכול פתוח ואנחנו שלך! נשמח אם תוכל לכתוב ולשלוח לי בהקדם את התוכנית המשוערת של הטיול כדי שאוכל לעבור עליה עם אשתי ושאר בני המשפחה. למלונות אנחנו נדאג.

מחכים לשמוע ממך,

תודה רבה על הכול,

כל טוב,

רוברט.

"וי אר אול יורס" הדהדו בראשו מילותיו של רוברט. כבר עשרות פעמים הוא עשה את זה. מתעורר בחושך, נגרר ללובי של אחד ממלונות הטיילת, שותה קפה שחור מגעיל, מתעפץ על הכורסאות הירוקות וחושב על פרטי הפרטים של היום הארוך ארוך שעומד לפניו, עוד לפני שהלילה נגמר. אין מה לומר, זה כסף מעולה. בסך הכול זה גם די נחמד רוב הזמן, אנשים טובים, מקומות יפים.  ואחרי שתזרח השמש הכול ייראה הרבה יותר טוב. החושך תמיד מקשה.

המחשבה על הזריחה מילאה אותו אופטימיות וציפייה. יהיה יום טוב היום עם הוויסוצקים. מהפגישה הקצרה בשדה והנסיעה העייפה למלון הם עשו עליו רושם של משפחה קלילה ושמחה, הפי ג'וּז כאלה. אולי רק חוץ מסטנלי? אחיו הצעיר של רוברט נראָה קצת ספקני, או ביקורתי, הוא לא הצליח להבין בדיוק. שטויות. בטח סתם עייף, כמו כולם, בכל זאת טיסה טרנס־אטלנטית. הוא אוכל אותם בלי מלח. יהיה יום טוב.

בעשרה לשלוש התייצבו בלובי ראשוני הוויסוצקים – רוברט ואליסה, רעננים ושמחים כאילו לא טסו חצי עולם וישנו שעתיים. אחריהם נסחבו שלושה מתבגרים ממורמרים שזריחה במצדה לא עניינה אותם כהוא זה. הם היו גמורים מהטיסה, עצבניים מהשעה המוקדמת להחריד שבה העירו אותם, וזועמים על התוכנית הקריפית של אבא שלהם. תמיד הוא והשטויות שלו! אי אפשר לנוח כמו בני אדם אחרי טיסה של ארבע־עשרה שעות? למה חייבים לעשות את זה דווקא עכשיו? זריחה אפשר לראות כל יום!  כאילו, מישהו יגנוב לכם את השמש?

בתוך כמה דקות המיניבוס הקטן התמלא בשאר הוויסוצקים המתעוררים לאיטם, סך הכול שישה מבוגרים ותשעה ילדים בתפרוסת גילים שבין שבע לשמונה־עשרה. המבוגרים ישבו מקדימה עם רוברט ואליסה העליזים והילדים נמרחו על המושבים עם אוזניות ונרדמו מיד. וכעבור כמה שעות, אחרי נסיעה מפותלת וטיפוס מאומץ בסוללה, הם עמדו על פסגת המצדה וחיכו.

גיל התחיל לחשוד קצת לפני שש, כשהשמיים לא התבהרו כמו תמיד בדקות שלפני הזריחה. החושך היה מוחלט וגמור ובלי שום סימן לאור מתקרב. ועכשיו השעה הייתה כבר שבע ורבע וכלום לא קרה. בני משפחת ויסוצקי הראו סימני חוסר נחת אבל עוד לא הצליחו להגדיר מה בדיוק מפריע להם.

הוא הוציא את הטלפון מהכיס והתכוון לכתוב הודעה בווטסאפ הקבוצתי של 'מורי דרך – שיתוף ועזרה הדדית', אבל לא ידע איך לנסח את זה כדי לא לצאת ממש מטומטם. "בוקר טוב חברים, אני עם קבוצה במצדה והשמש לא זרחה. מישהו יודע על זה משהו?", "יש בעיה עם הזריחה במצדה היום?", "עוד מישהו נתקל בבעיות בזריחה?"

שום ניסוח לא התאים, הכול היה נראה מגוחך וגרוטסקי כמו המצב עצמו. הוא נכנס גם לקבוצת פייסבוק של מורי דרך מוסמכים, לקבוצה של מורי דרך בתיירות נכנסת וגם לקבוצה של מדריכי תו תקן, ליתר ביטחון. אולי שם יודעים משהו? בשום מקום לא הייתה כל התייחסות. פוסטים רגילים על שעות פתיחה, השתלמויות ותלונות על האגודה. לשכה לתיאום טיולים? הוא חייג שש פעמים שתיים וחיכה.

"חדר מצב שלום, "

"שלום, מדבר גיל, אני מורה דרך ו… אני נמצא עכשיו עם קבוצה במצדה, אנחנו אההה… אנחנו מחכים לזריחה והשמש אההה… היא… היא לא זורחת… אתם אולי יודעים על זה משהו? אני פשוט לא יודע למי לפנות."

בצד השני של הקו היה רעש גדול, המוקדנים קרסו תחת עומס השיחות וחוסר האונים. "גם אצלנו היא לא זרחה הבוקר," השיבה המוקדנית,  "אנחנו מנסים לברר מה הבעיה. תשאיר את המספר שלך ונשתדל לחזור אליך."

גיל ניתק. הוויסוצקים הבינו שמשהו קורה והחלו לאבד סבלנות. הם היו כאן כבר כמעט שעתיים וחצי, הספיקו לשתות קפה מגזיה, לעלות את הסוללה, לשתות עוד קפה אחרי הסוללה, להטעין את הסוללה, לאכול את כל הקרואסונים שקנו בערב ברחוב הירקון ולהצטלם סלפי בחושך, רגע לפני. התמונה הבאה הייתה אמורה להיות סלפי על רקע הרי מואב, אל מול הזריחה הראשונה שלהם בארץ, אבל תמונה כזו לא הגיעה.

סטנלי ורוברט ויסוצקי ניגשו לגיל וביקשו ממנו לבוא איתם הצידה. "וואטס גואינג און גיל? איפה השמש?" שאל סטנלי בכעס אמריקאי מנומס. "הגענו למסדה במיוחד כדי לראות את הזריחה, השעה כבר שבע וחצי והשמש עדיין לא זרחה. מה קורה פה?" גיל לא ידע מה לענות לו והסתכל על רוברט. רוברט היה נבוך בדיוק כמוהו. שלושתם, גיל, רוברט וסטנלי עמדו זה ליד זה ובהו באופק הלא נראה. "אני לא יודע, חברים. אני באמת לא יודע איפה השמש. אבל זה בטח יסתדר תכף…" וכי מה היה יכול לומר להם?

הוא הסתכל סביב ובמרחק מה הבחין במבטים נבוכים של עוד שלושה מורי דרך די מבוגרים, עבי בשר, עם תיקי גב גדולים וכובעים רחבי שוליים. יחד הם דמו לעדר קרנפים קטן. ועוד הייתה שם מורת דרך צעירה אחת, ילדונת ממש. השלושה הצטופפו יחד וניסו לטכס עצה, חסרי אונים. הילדונת כמעט בכתה. קבוצת בני נוער עייפים התפרשה על הרצפה, והמבוגרים האחראיים שביניהם הקיפו את מורת הדרך האומללה בקולות כעוסים.

גיל התקרב אל מורי הדרך. אחד מהם תפס אותו ביד והצביע על הקבוצה שלו – פולנים, או רומנים, בחושך היה קשה להבחין: "תגיד לי, מה זה הדבר הזה? הם נסעו פה את כל העולם לראות ת'זריחה במצדה, מה אני עושה איתם עכשיו? מה אני עושה? איפה השמש המזורגגת!?" מזורגגת, זו מילה שהוא כבר מזמן לא שמע. אלה מורי דרך עם מספר רישיון בן שלוש ספרות.

לאף אחד לא היו תשובות.

מדוכא, נבוך ומבולבל הוביל גיל את משפחת ויסוצקי בשבילי מצדה, בחושך מוחלט ובקור בשעה שמונה בבוקר. כולם נגררו אחריו רוטנים וכועסים. האחים ונשותיהם הלכו כדבוקה בסוף, דיברו בשקט ומדי פעם שלחו אליו מבטים מלאי חימה.

הוא רצה להיעלם, להתאדות, להיבלע באדמה. חשב לביים פציעה אנושה. זה עלול להתפרש כניסיון התאבדות והלוא כבר עשו את זה כאן לפניו כך שיש לו איזה תקדים מקומי. אולי זה משהו באוויר, סינדרום מצדה, יגידו אחר כך.

ומה עוד יגידו על מורה דרך ששלח יד בנפשו במצדה לבל יפול בידי קבוצתו הזועמת? זה יהיה מעשה שפלות, לא מעשה גבורה. מי ידריך את משפחת ויסוצקי אם הוא ימות ומה הם יכתבו על כל זה בטריפאדוויזר? "המדריך גיל ישראלי אכזב אותנו מאוד, פעמיים. אחרי שהשמש לא זרחה במסדה, בניגוד גמור לסיכום בינינו, גיל התאבד והשאיר אותנו לבד באמצע הטיול, ביום הראשון של הטיול הראשון שלנו בארץ. אנחנו המומים ופגועים, שלא לדבר על הכסף שהפסדנו. אנחנו ממש לא ממליצים להעסיק אותו."

לא. התאבדות היא מעשה לא מקצועי בעליל. הוא לא יכול לסכן ככה את כל הקריירה שלו.

את המכתב של אלעזר בן יאיר קרא גיל לאורו של הסמארטפון, בהרבה פחות הבעה ופאתוס מבדרך כלל. על ההצגה הקבועה של מפגש הקנאים עם הרומאים הראשונים הוא ויתר. גם ככה לא רואים כלום.

התכנון היה לרדת כרגיל בשביל הנחש ולאכול ארוחת בוקר במסעדה למרגלות ההר. במצב העניינים החדש שנוצר לא היה ברור אם הארוחה הנדרשת היא בוקר דווקא, זה לא הסתדר עם החושך. גם הרכבל עבד בחושך, בפעם הראשונה זה שנים רבות ובחריגה מוחלטת מהנהלים. הרכבל אף פעם לא עובד בחושך! כל האתר סגור בחושך! אבל עכשיו השעה הייתה כבר תשע, היה חושך מוחלט והרכבל עבד כרגיל. כשישבו במסעדה וחיכו לארוחת הבוקר הישראלית שהזמינו, עייפים ומבולבלים עד מוות, בדיוק צלצל הטלפון של גיל. אימא? אולי קרה משהו?

"גילי, טוב שאתה עונה, איפה אתה? קראתי עכשיו באינטרנט שיש איזושהי תקלה זמנית במערכת השמש ומיד חשבתי שאתה בטח תדע על זה יותר ממני. שמעת על זה?"

"תקלה במערכת השמש? אבל איך מערכת השמש יכולה להתקלקל? זה לא איזה משהו נצחי כזה?" מרוב תדהמה הוא שכח להנמיך את קולו וכמעט צעק. "וכתבו גם מתי זה אמור יסתדר? כמה זמן זה אמור לקחת?"

"כתוב פה שבמשרד האנרגיה בודקים. חוץ מזה לא אמרו כלום. איפה אתה? גם אצלכם חושך?"

"אימא, אני אחזור אלייך," מלמל וניתק. הוא יצא מהמסעדה, משאיר את הוויסוצקים להטביע את אכזבתם בשקשוקה וסלט ישראלי עם קפה שחור חזק. על המדרכה התקבצו שלושת הקרנפים שפגש למעלה. הפולני־רומני נפנף בידיו וצעק משהו על השחיתות. גיל חשב על משחקי השורשים שח"ת–חש"ך–שכ"ח–כח"ש וחייך לעצמו, מופתע מסוג המחשבות הזה לאור הנסיבות. הוא הציץ בטלפון וראה את הכותרות.

"תגידו, אתם הבנתם מה קרה?" הוא פנה אליהם, "מתברר שיש איזו תקלה זמנית במערכת השמש! מה זה הדבר הזה?!"

השלושה הסתכלו עליו לרגע, היה נראה שאחד מהם מנסה להגיד משהו אבל הפולני־רומני לא נתן לו לפתוח את הפה והמשיך לצעוק, שוכח איך הוא עצמו נתקף פאניקה שם למעלה לפני שעה קלה, כשתפס את גיל בשרוול, משווע למעט תמיכה קולגיאלית.

גיל התרחק מהם. סובארו קטנה הדליקה אורות והחלה בנסיעה איטית ביציאה מהחניה. מה הוא יעשה עכשיו עם הוויסוצקים כל היום? איך הוא ייקח אותם לים המלח בחושך? ומתי תסתיים התקלה הדפוקה הזאת? לאף אחד אין מושג! הלך, הלך היום, הלך הטיול, הלכו הרזומה והשם הטוב שלו, הלכו ההמלצות, הלכה העבודה כולה, חמש־עשרה שנה של בניית מוניטין וקהל לקוחות נאמן, הכול הלך. תקלה במערכת השמש! בני זונות.

גיל רץ אל הסובארו ותפס אותה ביציאה ממגרש החניה. הוא ידע שהוא גוזר על עצמו התאבדות מקצועית. הרי היה יכול להציל משהו מהיום הזה אם היה נשאר עם הוויסוצקים. היו מאלתרים משהו, הלוא אין זו אשמתו שהשמש לא זרחה. הוא לא מורה הדרך היחיד שכך קרה לו היום. מה עושים היום שאר חבריו – בתל אביב, בירושלים, באילת? מה יעשו מורי הדרך הזקנים אחרי ארוחת הבוקר? הרי אומרים שזו תקלה במערכת השמש, זמנית אמנם, אבל בכל המערכת, תקלה כללית…

כל המחשבות האלה עברו מהר בראשו, אבל ההחלטה הלא־רציונלית שהתקבלה בשברירי שנייה חשוכים של כאוס קיומי הייתה חזקה ממנו. לימים, הוא לא יֵדע להסביר מה גרם לו לפעול כך, בניגוד לכל היגיון. כנראה מצב לחץ, עקה, חרדה קיומית שמולידה התנהגות לא־רציונלית במצבי משבר.

"חברים, אפשר לנסוע איתכם? לא משנה לי לאן." הסובארו נעלמה בחשכת המדבר וגיל ניתק את הטלפון. בזווית העין הוא ראה את סטנלי ויסוצקי יוצא בנפנוף ידיים מהמסעדה וצועק משהו לעברו, היה חשוך מכדי להבין את המילים. הוא החליט לנטוש את הוויסוצקים במצדה בחושך ושיתהפך העולם. והעולם התהפך.

*

סטנלי חזר פנימה וסיפר לכולם את מה שהוא זה עתה ראה. בני משפחתו בהו בו, מסרבים להאמין שדבר כזה יכול בכלל לקרות. מילא שמש שלא זורחת, אבל מדריך שבורח?

שלושת האחים הלכו לחפש את המנהל הגדול ומצאו את מנהל המשמרת במסעדה.

"אקסקיוז מי," פנה אליו רוברט בנימוס, "אנחנו מחפשים מורה דרך, שלנו ברח לנו לפני כמה דקות והשאיר אותנו פה לבד… ודרך אגב" הוא המשיך אחרי הפסקת מבוכה קלה, "יש לך מושג מה הבעיה עם השמש היום? מה קרה?"

מנהל המשמרת אמר שאין לו מושג מה קרה היום לשמש, שגם הוא בחשכה כמוהם בדיוק, ושלצערו הוא לא יכול לעזור כי הוא קשור למסעדה ולא לאתר המסדה. רוברט ניסה להתקשר לגיל. החושך בחוץ היה שקט, אטום ומוחלט, בדיוק כמו הקו בצד השני. השעון הראה עשר ורבע.

סמואל ויסוצקי, האח השלישי, החליט לגשת אל קבוצת הגברים שעמדה בצד, אחד מהם ענד לצווארו תג שם וחבש כיפה על ראשו הקירח. הם נראו לו מבינים וסמואל גם זכר שלגיל היה תג כזה, כנראה משהו של מדריכים. הוא שאל אותו את אותן שתי שאלות – איפה אפשר למצוא מורה דרך, ואם יש איזושהי בעיה עם השמש היום.

הכיפה־קירח אמר שינסה לעזור עם המורה דרך אבל גם הוא לא ידע מה קרה לשמש. בקבוצות הווטסאפ התחילו להפיץ עכשיו איזה משהו על תקלה זמנית במערכת, אבל זה נשמע לו כמו שטות גמורה. שלושים שנה הוא מורה דרך ולא ראה דבר כזה. הכול מושחת פה, זה למה.

עד מהרה נמלאו הרשתות החברתיות ברשומות חרדה של גולשים, וכן מצאה לה את מקומה גם השמועה על מדריך שברח והשאיר את הקבוצה שלו במצדה, לבד, בחושך. סטנלי ויסוצקי רתח מזעם, צעק על כולם וקילל. זה היה מחזה בלתי נעים. גיל צדק כשחשד בו. היום הראשון של הוויסוצקים בארץ היה כישלון.

אחרי כחצי יום של חיפושים מצאה משפחת ויסוצקי בפייסבוק מורה דרך חלופי, אבל לאף אחד כבר לא היה מצב רוח לטיול. הם הזמינו מונית גדולה ותמורת דולרים רבים בחושך חזרו למלון בתל אביב וישנו עשר שעות רצופות. כשהתעוררו, בחושך של הלילה שלמחרת, ביקשו כל ילדי משפחת ויסוצקי לטוס הביתה מיד. הקטע הזה עם השמש אתמול היה, כאילו, ממש מוגזם. אחרי שיחות ארוכות בניסיון להגיע לפשרה הוסכם שהטיול יקוצר.

סטנלי דאג לקטול את גיל בטריפאדוויזר וגיל מחק משם את הפרופיל העסקי שלו. אחרי הסיפור ההוא עם השמש והבריחה מהוויסוצקים הוא לא עבד יותר כמורה דרך ועשה הסבה מקצועית להוראה. ארבע פעמים בשבוע היה מתייצב בכיתת הערב של האולפן ללימוד עברית בירושלים. בין שלימד עולים רוסים, צרפתים או אמריקאים, הדבר הראשון שעשה כשנכנס לכיתה בכל ערב היה לגשש אחרי מתג מנורות הפלורוסנט.

יולי מלכא היא מורת דרך ירושלמית ועוסקת בכתיבת תוכן חינוכי בפלטפורמות שונות, משוטטת בין מקומות, אנשים ומילים.

» במדור הילוך ראשון בגיליון קודם של המוסך: "השמיים של ואן גוך", מאת סמדר גולן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך