הילוך ראשון | תקלה זמנית במערכת השמש

»»» המוסך – מוסף לספרות • "מגיע לה, למדינה הזאת. מגיע לה שיום אחד השמש לא תזרח פה. עם כל ההייטק והווייז שלהם, שיסתדרו בלעדיה ליום אחד. גם ככה כולם פה לא רואים בעיניים, באור או בחושך." סיפור מאת יולי מלכא

הילוך_

תקלה זמנית במערכת השמש / יולי מלכא

למחרת היא לא זרחה. לא זרחה לפי כל הדעות, לפי כל הזמנים, לפי כל היומנים וכל הלוחות, לפי האשכנזים ולפי הספרדים. לא זרחה בזמן ירושלים ולא בזמן ישראל, לא בשעות מלאות ולא בשעות חלקיות. לא זרחה כל היום. מתפללים חרוצים הגיעו לתפילת ותיקין אך לא עמדו לתפילת שמונה עשרה שהרי היא לא הנצה, החמה. אף אחד לא היה יכול להבחין בין תכלת ללבן, בין יום ובין לילה, גם לא השׂכוִי. ילדים שגרו במישור החוף חיפשו אותה בים, כי שם היא נראתה לאחרונה. הים היה חשוך וקר. מטיילים עלו על הרים גבוהים ולא מצאו.

העולם היה חשוך מאוד ומואר מאוד בו־זמנית – אורות של טלפונים נצנצו בכל מקום וחברת החשמל עבדה בתפוקה מלאה ובשיא של כל הזמנים. הכול היה מואר באורות הניאון כמו בשתים־עשרה בלילה, אף על פי שהשעונים הראו צהרי היום. רק בעזה היה חושך, כרגיל. במשרד הביטחון בקריה ניסו לבדוק אם השמש לא זרחה גם במדינות נוספות במזרח התיכון. לא. רק בגבולות ישראל, מהירדן עד הים. כולל הרשות.

הקווים והרשתות קרסו. אנשים התקשרו לכל המוקדים האפשריים אבל אף מוקד לא ידע מה לענות. במנוע החיפוש של גוגל היו אינספור וריאציות של שאלות שהקלידו הגולשים בניסיון לגלות את התשובה.

פרשת בֹּא, זאת עם הארבה והחושך, נעשתה אקטואלית במיוחד. אסטרונומים, חוקרי חלל ואסטרופיזיקאים הכירו היטב את תופעת ליקוי החמה, אבל עכשיו זה היה משהו אחר ולא היו להם כל תשובה, פתרון או אפילו התחלה של השערה.

אף אחד לא הצליח לתאר בדיוק מה זה אומר, אבל לכולם הייתה אותה תחושה מעיקה ומטרידה שלעיתים מכנים אותה תחושת חרדה קיומית.

*

היא מעולם לא לקחה יום חופש, מעולם לא איחרה, מעולם לא נעדרה ללא סיבה מוצדקת. תמיד עשתה את המוטל עליה, בדייקנות, בחריצות ובהתמדה מעוררת השתאות. לעיתים הירח הסתיר אותה, אבל כולם ידעו שזה זמני. שלוש מאות שישים וחמישה ימים בכפולות של אלפי שנים, היא לא פספסה אף לא יום אחד. והיום נשבר לה. היא סיננה קללה בשפה שמית עתיקה, כיבתה את הטלפון והתכסתה בפוך קליל מעונן מאחורי הים. אלפי שעונים מעוררים שצלצלו, צפצפו, שרו  וקראו כתרנגולים ברחבי ישראל באותו בוקר לא הזיזו לה את גבותיה החמות. היום אני לא קמה ושיתהפך העולם. מגיע לה, למדינה הזאת. מגיע לה שיום אחד השמש לא תזרח פה. עם כל ההייטק והווייז שלהם, שיסתדרו בלעדיה ליום אחד. גם ככה כולם פה לא רואים בעיניים, באור או בחושך. אז היום היא לא תזרח, אפשר לחשוב. מה יעשו לה? יחליפו אותה? יביאו שמש מגלקסיה אחרת?

היא עצמה עיניים ושקעה בשנת שמש מתוקה. והעולם התהפך.

***

גיל חיכה.

חמישה עשר בני משפחת ויסוצקי מניו ג'רזי עמדו לצידו על פסגת המצדה, רועדים מקור למרות מעילי היוניקלו החדישים שלגופם. רוברט, סטנלי וסמואל האחים לבית ויסוצקי, נשותיהם וילדיהם המתבגרים היו מלאי התרגשות קולנית, למרות ואולי בגלל השעה המוקדמת. על מסך האפליקציה הראו הספרות שש ושלושים בדיוק, ותשע מעלות צלסיוס. קר, אבל נהדר. בעוד דקות אחדות תזרח השמש ויום חדש יתחיל. משפחת ויסוצקי, היום הראשון בטיול המרגש שלהם לישראל, בפעם הראשונה בחייהם. איזו פתיחה מושלמת ליום ראשון מושלם!

תכתובת המיילים בין גיל לרוברט, האח הבכור, המארגן של הטיול, הייתה קצרה ועניינית.  רוברט ציין ששמע על גיל מחברים אחרים שביקרו בארץ, וגם קרא עליו בטריפאדוויזר. מדריך מעולה, אינטליגנטי וידען, יודע להתאים את הטיול לקבוצה כמו כפפה ליד, ממליצים בחום על גיל ישראלי. הם סגרו תאריכים ומחירים ובמייל השלישי רוברט כתב לו כך:

היי גיל, מה שלומך?

אז לגבי התוכנית – כמו שכבר הזכרתי, זו פעם ראשונה שלנו בארץ ונשמח לראות הכול. הדבר הכי חשוב מבחינתנו הוא להתחיל את הטיול בזריחה במצדה. קראנו ושמענו מחברים שזו אחת החוויות המדהימות והמיוחדות ביותר בישראל. אנחנו נוחתים בשעה שמונה בערב, ננוח כמה שעות במלון בתל אביב ונהיה מוכנים לצאת לדרך כדי להגיע בזמן לזריחה הראשונה שלנו בארץ.

אחר כך – הכול פתוח ואנחנו שלך! נשמח אם תוכל לכתוב ולשלוח לי בהקדם את התוכנית המשוערת של הטיול כדי שאוכל לעבור עליה עם אשתי ושאר בני המשפחה. למלונות אנחנו נדאג.

מחכים לשמוע ממך,

תודה רבה על הכול,

כל טוב,

רוברט.

"וי אר אול יורס" הדהדו בראשו מילותיו של רוברט. כבר עשרות פעמים הוא עשה את זה. מתעורר בחושך, נגרר ללובי של אחד ממלונות הטיילת, שותה קפה שחור מגעיל, מתעפץ על הכורסאות הירוקות וחושב על פרטי הפרטים של היום הארוך ארוך שעומד לפניו, עוד לפני שהלילה נגמר. אין מה לומר, זה כסף מעולה. בסך הכול זה גם די נחמד רוב הזמן, אנשים טובים, מקומות יפים.  ואחרי שתזרח השמש הכול ייראה הרבה יותר טוב. החושך תמיד מקשה.

המחשבה על הזריחה מילאה אותו אופטימיות וציפייה. יהיה יום טוב היום עם הוויסוצקים. מהפגישה הקצרה בשדה והנסיעה העייפה למלון הם עשו עליו רושם של משפחה קלילה ושמחה, הפי ג'וּז כאלה. אולי רק חוץ מסטנלי? אחיו הצעיר של רוברט נראָה קצת ספקני, או ביקורתי, הוא לא הצליח להבין בדיוק. שטויות. בטח סתם עייף, כמו כולם, בכל זאת טיסה טרנס־אטלנטית. הוא אוכל אותם בלי מלח. יהיה יום טוב.

בעשרה לשלוש התייצבו בלובי ראשוני הוויסוצקים – רוברט ואליסה, רעננים ושמחים כאילו לא טסו חצי עולם וישנו שעתיים. אחריהם נסחבו שלושה מתבגרים ממורמרים שזריחה במצדה לא עניינה אותם כהוא זה. הם היו גמורים מהטיסה, עצבניים מהשעה המוקדמת להחריד שבה העירו אותם, וזועמים על התוכנית הקריפית של אבא שלהם. תמיד הוא והשטויות שלו! אי אפשר לנוח כמו בני אדם אחרי טיסה של ארבע־עשרה שעות? למה חייבים לעשות את זה דווקא עכשיו? זריחה אפשר לראות כל יום!  כאילו, מישהו יגנוב לכם את השמש?

בתוך כמה דקות המיניבוס הקטן התמלא בשאר הוויסוצקים המתעוררים לאיטם, סך הכול שישה מבוגרים ותשעה ילדים בתפרוסת גילים שבין שבע לשמונה־עשרה. המבוגרים ישבו מקדימה עם רוברט ואליסה העליזים והילדים נמרחו על המושבים עם אוזניות ונרדמו מיד. וכעבור כמה שעות, אחרי נסיעה מפותלת וטיפוס מאומץ בסוללה, הם עמדו על פסגת המצדה וחיכו.

גיל התחיל לחשוד קצת לפני שש, כשהשמיים לא התבהרו כמו תמיד בדקות שלפני הזריחה. החושך היה מוחלט וגמור ובלי שום סימן לאור מתקרב. ועכשיו השעה הייתה כבר שבע ורבע וכלום לא קרה. בני משפחת ויסוצקי הראו סימני חוסר נחת אבל עוד לא הצליחו להגדיר מה בדיוק מפריע להם.

הוא הוציא את הטלפון מהכיס והתכוון לכתוב הודעה בווטסאפ הקבוצתי של 'מורי דרך – שיתוף ועזרה הדדית', אבל לא ידע איך לנסח את זה כדי לא לצאת ממש מטומטם. "בוקר טוב חברים, אני עם קבוצה במצדה והשמש לא זרחה. מישהו יודע על זה משהו?", "יש בעיה עם הזריחה במצדה היום?", "עוד מישהו נתקל בבעיות בזריחה?"

שום ניסוח לא התאים, הכול היה נראה מגוחך וגרוטסקי כמו המצב עצמו. הוא נכנס גם לקבוצת פייסבוק של מורי דרך מוסמכים, לקבוצה של מורי דרך בתיירות נכנסת וגם לקבוצה של מדריכי תו תקן, ליתר ביטחון. אולי שם יודעים משהו? בשום מקום לא הייתה כל התייחסות. פוסטים רגילים על שעות פתיחה, השתלמויות ותלונות על האגודה. לשכה לתיאום טיולים? הוא חייג שש פעמים שתיים וחיכה.

"חדר מצב שלום, "

"שלום, מדבר גיל, אני מורה דרך ו… אני נמצא עכשיו עם קבוצה במצדה, אנחנו אההה… אנחנו מחכים לזריחה והשמש אההה… היא… היא לא זורחת… אתם אולי יודעים על זה משהו? אני פשוט לא יודע למי לפנות."

בצד השני של הקו היה רעש גדול, המוקדנים קרסו תחת עומס השיחות וחוסר האונים. "גם אצלנו היא לא זרחה הבוקר," השיבה המוקדנית,  "אנחנו מנסים לברר מה הבעיה. תשאיר את המספר שלך ונשתדל לחזור אליך."

גיל ניתק. הוויסוצקים הבינו שמשהו קורה והחלו לאבד סבלנות. הם היו כאן כבר כמעט שעתיים וחצי, הספיקו לשתות קפה מגזיה, לעלות את הסוללה, לשתות עוד קפה אחרי הסוללה, להטעין את הסוללה, לאכול את כל הקרואסונים שקנו בערב ברחוב הירקון ולהצטלם סלפי בחושך, רגע לפני. התמונה הבאה הייתה אמורה להיות סלפי על רקע הרי מואב, אל מול הזריחה הראשונה שלהם בארץ, אבל תמונה כזו לא הגיעה.

סטנלי ורוברט ויסוצקי ניגשו לגיל וביקשו ממנו לבוא איתם הצידה. "וואטס גואינג און גיל? איפה השמש?" שאל סטנלי בכעס אמריקאי מנומס. "הגענו למסדה במיוחד כדי לראות את הזריחה, השעה כבר שבע וחצי והשמש עדיין לא זרחה. מה קורה פה?" גיל לא ידע מה לענות לו והסתכל על רוברט. רוברט היה נבוך בדיוק כמוהו. שלושתם, גיל, רוברט וסטנלי עמדו זה ליד זה ובהו באופק הלא נראה. "אני לא יודע, חברים. אני באמת לא יודע איפה השמש. אבל זה בטח יסתדר תכף…" וכי מה היה יכול לומר להם?

הוא הסתכל סביב ובמרחק מה הבחין במבטים נבוכים של עוד שלושה מורי דרך די מבוגרים, עבי בשר, עם תיקי גב גדולים וכובעים רחבי שוליים. יחד הם דמו לעדר קרנפים קטן. ועוד הייתה שם מורת דרך צעירה אחת, ילדונת ממש. השלושה הצטופפו יחד וניסו לטכס עצה, חסרי אונים. הילדונת כמעט בכתה. קבוצת בני נוער עייפים התפרשה על הרצפה, והמבוגרים האחראיים שביניהם הקיפו את מורת הדרך האומללה בקולות כעוסים.

גיל התקרב אל מורי הדרך. אחד מהם תפס אותו ביד והצביע על הקבוצה שלו – פולנים, או רומנים, בחושך היה קשה להבחין: "תגיד לי, מה זה הדבר הזה? הם נסעו פה את כל העולם לראות ת'זריחה במצדה, מה אני עושה איתם עכשיו? מה אני עושה? איפה השמש המזורגגת!?" מזורגגת, זו מילה שהוא כבר מזמן לא שמע. אלה מורי דרך עם מספר רישיון בן שלוש ספרות.

לאף אחד לא היו תשובות.

מדוכא, נבוך ומבולבל הוביל גיל את משפחת ויסוצקי בשבילי מצדה, בחושך מוחלט ובקור בשעה שמונה בבוקר. כולם נגררו אחריו רוטנים וכועסים. האחים ונשותיהם הלכו כדבוקה בסוף, דיברו בשקט ומדי פעם שלחו אליו מבטים מלאי חימה.

הוא רצה להיעלם, להתאדות, להיבלע באדמה. חשב לביים פציעה אנושה. זה עלול להתפרש כניסיון התאבדות והלוא כבר עשו את זה כאן לפניו כך שיש לו איזה תקדים מקומי. אולי זה משהו באוויר, סינדרום מצדה, יגידו אחר כך.

ומה עוד יגידו על מורה דרך ששלח יד בנפשו במצדה לבל יפול בידי קבוצתו הזועמת? זה יהיה מעשה שפלות, לא מעשה גבורה. מי ידריך את משפחת ויסוצקי אם הוא ימות ומה הם יכתבו על כל זה בטריפאדוויזר? "המדריך גיל ישראלי אכזב אותנו מאוד, פעמיים. אחרי שהשמש לא זרחה במסדה, בניגוד גמור לסיכום בינינו, גיל התאבד והשאיר אותנו לבד באמצע הטיול, ביום הראשון של הטיול הראשון שלנו בארץ. אנחנו המומים ופגועים, שלא לדבר על הכסף שהפסדנו. אנחנו ממש לא ממליצים להעסיק אותו."

לא. התאבדות היא מעשה לא מקצועי בעליל. הוא לא יכול לסכן ככה את כל הקריירה שלו.

את המכתב של אלעזר בן יאיר קרא גיל לאורו של הסמארטפון, בהרבה פחות הבעה ופאתוס מבדרך כלל. על ההצגה הקבועה של מפגש הקנאים עם הרומאים הראשונים הוא ויתר. גם ככה לא רואים כלום.

התכנון היה לרדת כרגיל בשביל הנחש ולאכול ארוחת בוקר במסעדה למרגלות ההר. במצב העניינים החדש שנוצר לא היה ברור אם הארוחה הנדרשת היא בוקר דווקא, זה לא הסתדר עם החושך. גם הרכבל עבד בחושך, בפעם הראשונה זה שנים רבות ובחריגה מוחלטת מהנהלים. הרכבל אף פעם לא עובד בחושך! כל האתר סגור בחושך! אבל עכשיו השעה הייתה כבר תשע, היה חושך מוחלט והרכבל עבד כרגיל. כשישבו במסעדה וחיכו לארוחת הבוקר הישראלית שהזמינו, עייפים ומבולבלים עד מוות, בדיוק צלצל הטלפון של גיל. אימא? אולי קרה משהו?

"גילי, טוב שאתה עונה, איפה אתה? קראתי עכשיו באינטרנט שיש איזושהי תקלה זמנית במערכת השמש ומיד חשבתי שאתה בטח תדע על זה יותר ממני. שמעת על זה?"

"תקלה במערכת השמש? אבל איך מערכת השמש יכולה להתקלקל? זה לא איזה משהו נצחי כזה?" מרוב תדהמה הוא שכח להנמיך את קולו וכמעט צעק. "וכתבו גם מתי זה אמור יסתדר? כמה זמן זה אמור לקחת?"

"כתוב פה שבמשרד האנרגיה בודקים. חוץ מזה לא אמרו כלום. איפה אתה? גם אצלכם חושך?"

"אימא, אני אחזור אלייך," מלמל וניתק. הוא יצא מהמסעדה, משאיר את הוויסוצקים להטביע את אכזבתם בשקשוקה וסלט ישראלי עם קפה שחור חזק. על המדרכה התקבצו שלושת הקרנפים שפגש למעלה. הפולני־רומני נפנף בידיו וצעק משהו על השחיתות. גיל חשב על משחקי השורשים שח"ת–חש"ך–שכ"ח–כח"ש וחייך לעצמו, מופתע מסוג המחשבות הזה לאור הנסיבות. הוא הציץ בטלפון וראה את הכותרות.

"תגידו, אתם הבנתם מה קרה?" הוא פנה אליהם, "מתברר שיש איזו תקלה זמנית במערכת השמש! מה זה הדבר הזה?!"

השלושה הסתכלו עליו לרגע, היה נראה שאחד מהם מנסה להגיד משהו אבל הפולני־רומני לא נתן לו לפתוח את הפה והמשיך לצעוק, שוכח איך הוא עצמו נתקף פאניקה שם למעלה לפני שעה קלה, כשתפס את גיל בשרוול, משווע למעט תמיכה קולגיאלית.

גיל התרחק מהם. סובארו קטנה הדליקה אורות והחלה בנסיעה איטית ביציאה מהחניה. מה הוא יעשה עכשיו עם הוויסוצקים כל היום? איך הוא ייקח אותם לים המלח בחושך? ומתי תסתיים התקלה הדפוקה הזאת? לאף אחד אין מושג! הלך, הלך היום, הלך הטיול, הלכו הרזומה והשם הטוב שלו, הלכו ההמלצות, הלכה העבודה כולה, חמש־עשרה שנה של בניית מוניטין וקהל לקוחות נאמן, הכול הלך. תקלה במערכת השמש! בני זונות.

גיל רץ אל הסובארו ותפס אותה ביציאה ממגרש החניה. הוא ידע שהוא גוזר על עצמו התאבדות מקצועית. הרי היה יכול להציל משהו מהיום הזה אם היה נשאר עם הוויסוצקים. היו מאלתרים משהו, הלוא אין זו אשמתו שהשמש לא זרחה. הוא לא מורה הדרך היחיד שכך קרה לו היום. מה עושים היום שאר חבריו – בתל אביב, בירושלים, באילת? מה יעשו מורי הדרך הזקנים אחרי ארוחת הבוקר? הרי אומרים שזו תקלה במערכת השמש, זמנית אמנם, אבל בכל המערכת, תקלה כללית…

כל המחשבות האלה עברו מהר בראשו, אבל ההחלטה הלא־רציונלית שהתקבלה בשברירי שנייה חשוכים של כאוס קיומי הייתה חזקה ממנו. לימים, הוא לא יֵדע להסביר מה גרם לו לפעול כך, בניגוד לכל היגיון. כנראה מצב לחץ, עקה, חרדה קיומית שמולידה התנהגות לא־רציונלית במצבי משבר.

"חברים, אפשר לנסוע איתכם? לא משנה לי לאן." הסובארו נעלמה בחשכת המדבר וגיל ניתק את הטלפון. בזווית העין הוא ראה את סטנלי ויסוצקי יוצא בנפנוף ידיים מהמסעדה וצועק משהו לעברו, היה חשוך מכדי להבין את המילים. הוא החליט לנטוש את הוויסוצקים במצדה בחושך ושיתהפך העולם. והעולם התהפך.

*

סטנלי חזר פנימה וסיפר לכולם את מה שהוא זה עתה ראה. בני משפחתו בהו בו, מסרבים להאמין שדבר כזה יכול בכלל לקרות. מילא שמש שלא זורחת, אבל מדריך שבורח?

שלושת האחים הלכו לחפש את המנהל הגדול ומצאו את מנהל המשמרת במסעדה.

"אקסקיוז מי," פנה אליו רוברט בנימוס, "אנחנו מחפשים מורה דרך, שלנו ברח לנו לפני כמה דקות והשאיר אותנו פה לבד… ודרך אגב" הוא המשיך אחרי הפסקת מבוכה קלה, "יש לך מושג מה הבעיה עם השמש היום? מה קרה?"

מנהל המשמרת אמר שאין לו מושג מה קרה היום לשמש, שגם הוא בחשכה כמוהם בדיוק, ושלצערו הוא לא יכול לעזור כי הוא קשור למסעדה ולא לאתר המסדה. רוברט ניסה להתקשר לגיל. החושך בחוץ היה שקט, אטום ומוחלט, בדיוק כמו הקו בצד השני. השעון הראה עשר ורבע.

סמואל ויסוצקי, האח השלישי, החליט לגשת אל קבוצת הגברים שעמדה בצד, אחד מהם ענד לצווארו תג שם וחבש כיפה על ראשו הקירח. הם נראו לו מבינים וסמואל גם זכר שלגיל היה תג כזה, כנראה משהו של מדריכים. הוא שאל אותו את אותן שתי שאלות – איפה אפשר למצוא מורה דרך, ואם יש איזושהי בעיה עם השמש היום.

הכיפה־קירח אמר שינסה לעזור עם המורה דרך אבל גם הוא לא ידע מה קרה לשמש. בקבוצות הווטסאפ התחילו להפיץ עכשיו איזה משהו על תקלה זמנית במערכת, אבל זה נשמע לו כמו שטות גמורה. שלושים שנה הוא מורה דרך ולא ראה דבר כזה. הכול מושחת פה, זה למה.

עד מהרה נמלאו הרשתות החברתיות ברשומות חרדה של גולשים, וכן מצאה לה את מקומה גם השמועה על מדריך שברח והשאיר את הקבוצה שלו במצדה, לבד, בחושך. סטנלי ויסוצקי רתח מזעם, צעק על כולם וקילל. זה היה מחזה בלתי נעים. גיל צדק כשחשד בו. היום הראשון של הוויסוצקים בארץ היה כישלון.

אחרי כחצי יום של חיפושים מצאה משפחת ויסוצקי בפייסבוק מורה דרך חלופי, אבל לאף אחד כבר לא היה מצב רוח לטיול. הם הזמינו מונית גדולה ותמורת דולרים רבים בחושך חזרו למלון בתל אביב וישנו עשר שעות רצופות. כשהתעוררו, בחושך של הלילה שלמחרת, ביקשו כל ילדי משפחת ויסוצקי לטוס הביתה מיד. הקטע הזה עם השמש אתמול היה, כאילו, ממש מוגזם. אחרי שיחות ארוכות בניסיון להגיע לפשרה הוסכם שהטיול יקוצר.

סטנלי דאג לקטול את גיל בטריפאדוויזר וגיל מחק משם את הפרופיל העסקי שלו. אחרי הסיפור ההוא עם השמש והבריחה מהוויסוצקים הוא לא עבד יותר כמורה דרך ועשה הסבה מקצועית להוראה. ארבע פעמים בשבוע היה מתייצב בכיתת הערב של האולפן ללימוד עברית בירושלים. בין שלימד עולים רוסים, צרפתים או אמריקאים, הדבר הראשון שעשה כשנכנס לכיתה בכל ערב היה לגשש אחרי מתג מנורות הפלורוסנט.

יולי מלכא היא מורת דרך ירושלמית ועוסקת בכתיבת תוכן חינוכי בפלטפורמות שונות, משוטטת בין מקומות, אנשים ומילים.

» במדור הילוך ראשון בגיליון קודם של המוסך: "השמיים של ואן גוך", מאת סמדר גולן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

 

הנוצרי שקבע את פריסת התלמוד

הידעתם שאת עיצובו של דף הגמרא – טקסט הגמרא במרכז, ורש"י ותוספות (הפירושים השונים שהתחברו בידי רבני אשכנז וצרפת) משני צדיו – קבע דווקא מדפיס קתולי בוונציה של המאה ה-16? זהו סיפורו

בומברג

תלמוד בבלי של בומברג, ונציה פסחים, 1520

גלו עוד על התלמוד: כתבי יד נדירים, סיפורים מיוחדים על התלמוד, כרזות ועוד

כל השוקדים על דף הגמרא מכירים את אותה פריסה מיוחדת: הדף, הבנוי כך שטקסט הגמרא במרכזו, פירוש רש"י בצד הפנימי והתוספות (הערות ופירושים מימי הביניים) בחלק החיצוני של העמוד.

פריסה זו נחשבת הגיונית ומועילה ללומדים כיוון שהיא מאפשרת לעבור מהטקסט שבמרכז, אל פירוש רש"י על מנת להבין את הסוגיה המוצגת בדף, ומשם אל התוספות להרחבה נוספת. כך מודפס התלמוד כיום ונראה כאילו תמיד היה הדבר כך, משחר לימודי היהדות. רבים לא יודעים כי מבנה זה נקבע למעשה על ידי מדפיס קתולי שפעל בוונציה במאה ה-16.

לפני המצאת הדפוס, ספרים נכתבו והועתקו ביד, כך שכל עותק של כתב היד היה מסודר באופן שונה. לעתים קרובות הטקסט והפרשנויות נכתבו בכתבי יד נפרדים, ועל התלמידים היה לתמרן ולעבוד כשלפניהם מספר כתבי יד במקביל.

כתב יד איטלקי של רש"י על החומש, המאה ה-15
כתב יד איטלקי של רש"י על החומש, המאה ה-15

עם תחילת ימי הדפוס, הופיע גם התלמוד בגרסה מודפסת, כאשר דפוסים שונים סודרו באופן שונה וכללו פירושים שונים. למשל, מהדורה מגוודלחרה משנת 1482, כללה את רש"י אבל לא כללה תוספות.

התלמוד מגוודלחרה 1482, מסכת קידושין עם רש"י
התלמוד מגוודלחרה 1482, מסכת קידושין עם רש"י

בראשית המאה ה-16, נעשתה ונציה למרכז הדפסת ספרים. אולם, יהודים לא הורשו להיות בעלים של בתי דפוס. בתי דפוס של נכרים פרסמו יצירות עבריות ויהודיות, מפני שקיוו להרוויח כסף ממכירת הספרים לקוראים יהודים. נוסף על כך, תרבות הרנסנס של אותם ימים עודדה גם את הקוראים הנוצרים לחזור למקורות הקדומים – שכללו מקורות עברים – וכך נוצר גם שוק של קוראים נוצרים עבור הטקסטים העברים.

בין השנים 1523-1519, דניאל בומברג, מדפיס נוצרי מאנטוורפן שהתיישב בוונציה ועבד יחד עם הצוות היהודי שלו (שחלקו התנצר) פרסם את המהדורה המלאה הראשונה של התלמוד הבבלי, והוסיף את הסידור הייחודי ושל הדף. הדפים, שכללו רש"י ותוספות, מוספרו בקפידה, כך שכל אדם בכל מקום יכול היה להתייחס לקטע מסוים.

עם פרסום התלמוד של בומברג, הקיץ הקץ לפריסות השונות של הדף, והפריסה של בומברג התקבעה.

מאז בומברג, כמעט כל מהדורה מודפסת של התלמוד הלכה בעקבותיו ונשארה נאמנה לפריסת הדף ולמספור העמודים. היו רק מעט יוצאי דופן, למשל: מהדורת קרקוב. פריסת דף הגמרא של הדפוס העברי מוונציה הייתה כל כך מוצלחת עד שכבשה את עולם התורה היהודי, וכיום כבר אי אפשר בלעדיה.

שירה | שירים חדשים מאת יודית שחר, דביר שרעבי, יוני יחיאלי וראג'אא נאטור

וַיְהִי רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ וָאֶפֹּל לְשֵׁנָה / בְּאַשְׁמֹרֶת גָּלוּת הַלַּיְלָה הִתְנַבְּאוּ עָלַי פֻּרְעָנוּת קָשָׁה

shira_40_715-537

שי עבאדי, אוגוסטה ויקטוריה lll, צריבה חשמלית ושמן על OSB, מידות: 120X110 ס"מ, 2010

.

יודית שחר

עולמי ומלואו

שָׁם אִישׁ לֹא שָׁאַל לִשְׁמִי וְתִקֵּן
בְּלָשׁוֹן צְפוּדָה: יְ – הוּ – דִית
וְהִטְרִיחַ וְהִסְבִּיר שֶׁהֲרֵי לֹא הֵבַנְתִּי
שֶׁהָאֵל שׁוֹכֵן בִּשְׁמִי
וְחָלִילָה לִי מִלְּהַשְׁמִיטוֹ

שָׁם אַף לֹא אַחַת
דָּחֲפָה לִי נֵרוֹת לְשַׁבָּת
בְּיָשְׁבִי בְּעָמְדִּי בְּבוֹאִי וּבְצֵאתִי
כִּי סָבְרָה שֶׁיֵּשׁ בִּי פְּגָם לְתַקֵּן
וּלְהָאִיר בִּי חֹשֶׁךְ

שָׁם הִשְׁכַּמְתִּי וְהָיִיתִי אֲנִי
אֲנִי עוֹלָמִי וּמְלוֹאוֹ הָיִיתִי
בַּחֲדָרָיו צְמֵאָה שׁוֹטַטְתִּי
שָׂמַחְתִּי בְּחַצְרוֹתָיו וּפְלָאָיו

שָׁם הָיִיתִי אֲנִי
כְּפִי שֶׁאֱלֹהִים בָּרָא

 

סופים טובים

נַפְשִׁי יוֹצֵאת לְסוֹפִים טוֹבִים
מְזַפְּזֶפֶּת בִּלְתִּי נִלְאֵית בַּעֲרוּצֵי הַסְּרָטִים
לֹא פּוֹסַחַת עַל סְפָרִים
צוֹפָה בּוֹרֶרֶת בְּקַנָּאוּת מֵהַסּוֹף לַהַתְחָלָה,
יַם פְּלַסְטִיק מִצַּלָּם ה־BBC
חֶלְקִיקֵי חֶלְקִיקָיו מִתְפּוֹרְרִים לְפֵרוּרִים
שֶׁאוֹתָם בּוֹלְעִים הַיְּצוּרִים הַזְּעִירִים
הַנִּבְלָעִים עַל יְדֵי הַגְּדוֹלִים שֶׁאוֹתָם בּוֹלְעִים אֲנַחְנוּ.
וּבְהֹדּוּ גּוֹאִים נַהֲרוֹת צֶבַע שׁוֹצְפִים
מַרְעִילִים אֶת הָאֲדָמָה, הַצְּמָחִים, הַחַיִּים
בִּשְׁיָרֵי תַּעֲשִׂיַּת הַבַּדִּים

בְּפֶתַח תִּקְוָה הֵקַמְתִּי לִי בַּיִת
אֶת קִירוֹתָיו צָבַעְתִּי אוֹר,
עַל כְּתָלָיו תָּלִיתִי עֵץ צִבְעוֹנִי
וְאַקְוֶדוּקְט בִּתְכוֹל וְאָדֹם,
אַךְ סוּס טְרוֹיָאנִי הַסַּרְטָן
חָדַר לְבִטְנִי וּלְתוֹכוֹ
וְלֹא כֹּתֶל וְלֹא קִיר
יוּכְלוּ לְהַפְרִיד בֵּינִי לְבֵין
הַכַּדּוּר הֶעָגֹל הַתָּכֹל.

וּבְכָל זֹאת אֲנִי מִתְעַקֶּשֶׁת
עַל סוֹפִים טוֹבִים

 

יודית שחר, משוררת חברתית, מורה ומחנכת נוער בסיכון, מתגוררת בפתח תקווה. פרסמה את הספרים "זו אני מדברת" (בבל, 2009) ו"לכל רחוב משוגעת משלו" (קשב, 2013). זכתה בפרס טבע לשירה, בפרס דוד לוויתן ובפרס ראש הממשלה.

 

דביר שרעבי

זמן שמש־אב

עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח
עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי
(תהילים יג, ב)

בְּסוֹף הַקַּיִץ שֶׁל שְׁנַת תשע"ד
זְמַן שֶׁמֶשׁ־אָב
הָלַכְתִּי יָחֵף לַיָּם:
סוֹחֵר מוֹכֵר כַּרְטִיס לָאֳנִיָּה
רֵיחַ מָוֶת דָּגִים
וּמֶלַח אֲבָנִים נֶאֱסָף בָּאַף
קֵץ נִטְמָן
פָּחַדְתִּי לַיְלָה
הָיִיתִי לְבַד מְאֹד בָּרוּחַ הַגְּדוֹלָה
לֹא הָיְתָה חֶמְלָה בְּכוֹכָב נוֹפֵל
אוֹ בְּטַעַם לֶחֶם
אֶל־בְּרִית, אֲנִי לְשִׁמְךָ אֲהַלֵּל
אָנָּא, הֱיֵה לִי לְצוּר
מְבַשֵּׂר לְבֶן אַבְרָהָם
גּוֹאֵל נִבְרָא
חָנֵּנִי בִּמְהֵרָה
פְּדֵה יְהוּדִי נִקְרָע

 

סימן ראשון לאי־שפיות: חלום

וַיְהִי רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ וָאֶפֹּל לְשֵׁנָה
בְּאַשְׁמֹרֶת גָּלוּת הַלַּיְלָה הִתְנַבְּאוּ עָלַי פֻּרְעָנוּת קָשָׁה:
"דְּבִיר בֶּן שְׁלֹמֹה, מֶלֶךְ אֱלֹהִים בִּירוּשָׁלַיִם,
עַל־אַף שֶׁאֵינְךָ מִזֶּרַע בֵּית דָּוִד וּמִדַּם הַכֹּהֲנִים"

קַמְתִּי נִבְהָל בַּשָּׁרָב הַכָּבֵד בּוֹר הַלֵּב מֶרֶד
וְלֹא יָדַעְתִּי אִם נִשְׂרְפָה יְרוּשָׁלַיִם כְּמוֹ בִּסְדוֹם וַעֲמֹרָה
אוֹ שֶׁאֲנִי בּוֹעֵר מִמַּחֲלָה

רָצִיתִי מַיִם
וּמֶלַח לְהַמְתִּיק אֶת הַכְּאֵב

 

וידויים

עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִשְׁמָתִי נֶהֱפֶכֶת לְפֶחָם אֵשׁ
כֹּל מָה שֶׁיֵּשׁ בִּי זֶה בּוֹר חָלָל
חַיַּי כִּסּוּ אוֹתִי בְּמָבוֹי פַּחַד
אַפְשֵׁר לִי לְהִתְיָאֵשׁ
לְהַדְהֵד וִדּוּיִים אַחֲרוֹנִים
עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִשְׁמָתִי נֶהֱפֶכֶת לְפֶחָם אֵשׁ

 

דביר שרעבי, פועל בניין, מתגורר בירושלים. שיריו התפרסמו לראשונה בגיליון 8 של המוסך.

 

יוני יחיאלי

בין יבשות

בֵּין יוֹרְדִים וְעוֹלִים,
שְׁעָרִים וְשַׁרְווּלִים, בִּסְקְווִיטִים
עֲבֵשִׁים מִתּוֹךְ
קֻפְסְאוֹת קַרְטוֹן פַּסְטוֹרָלִיּוֹת
בְּפִינוּ
וַאֲנַחְנוּ בְּאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם,
לֹא נוֹפְלִים.
נָשִׁים בַּחֲצָאִיּוֹת וְכוֹבָעִים
מַרְאוֹת לָנוּ אֵיךְ לִנְשֹׁם מִמַּסֵּכוֹת צְהֻבּוֹת
בְּמִדָּה וְכֹל הַקֶּסֶם הַזֶּה יִתְפּוֹגֵג
וְיַהֲפֹךְ בִּן רֶגַע לִטְרָגֶדְיָה נוֹרָאִית.

אִם זֶה יִקְרֶה, דְעוּ שֶׁשָּׂנֵאתִי אֶת הַשִּׁירָה
וְאָהַבְתִּי אֶתְכֶם
וּבִמְיֻחָד אוֹתְךָ,
הַיָּחִיד שֶׁאִתּוֹ אֲנִי רוֹצָה לִשְׁכַּב
לִישֹׁן כֹּל לַיְלָה,
עַד סוֹף הַלֵּילוֹת.

 

יוני יחיאלי, בת 29 מתגוררת בחיפה. עוסקת בחינוך חברתי וסטודנטית למדעי הרוח ולהיסטוריה של עם ישראל. שיריה פורסמו בכתבי העת הליקון, מגפון ועלטה.

 

ראג'אא נאטור

לעזאזל

תרגום־עיבוד: רחל פרץ

לַעֲזָאזֵל אֲבַק הָאַהֲבָה הַזּוֹ שֶׁבָּהּ אֵינְךָ שׁוֹכֵחַ אוֹתִי, רוֹעֵד בְּמִלּוֹתַי,
וְקָמָה בְּךָ הִיא, הָאַחֶרֶת, קְרוֹבָה מִמֶּנִּי לְשִׁכְחָתִי אוֹתְךָ,
מַשְׁקִיפָה עַל מִטָּתְךָ מִמֶּרְחָק שְׁנֵי קְרוֹנוֹת
מַבִּיטָה בַּקָּצֶה הַמְּעַוֵּר, הַקּוֹטֵל, שֶׁמִּמֶּנּוּ גָּמַעְתָּ אוֹתִי בְּחִפָּזוֹן כְּעָנָן.
לֹא הָיָה בְּךָ דַּי כְּדֵי לְהַאֲכִיל אֶת בִּעוּתַי,
לְהַיְשִׁיר מַבָּט אֶל הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁשָּׁחַטְתִּי בְּשִׁבְרֵי זְכוּכִית,
לָרֶדֶת אֶל הַבְּאֵר הַסְּדוּקָה שֶׁלִּי.

אָבָק הָיְתָה אַהֲבָתֵךְ, אָבָק הָיִיתָ
גַּם כְּשֶׁצָּבַעְתָּ אֶת שְׂפָתֶיךָ בִּכְחֻלּוֹ שֶׁל טַבַּק הַוִּירְגִ'ינְיָה שֶׁלִּי,
גַּם כְּשֶׁהִשְׁתַּעַלְתָּ רַחֲשֵׁי סָטֶן וְרָקַקְתָּ אֶת תְּעוּזַת הַלַּיְלָה עַל שְׁנֵינוּ,
גַּם כְּשֶׁלִּקַּקְתָּ שׁוּרָה אַחֲרוֹנָה מֵעַל פִּטְמַת פַּחֲדֵנוּ.
אֵיךְ לֹא שִׁלַּחְתִּי בִּשְׂדוֹתֶיךָ חָתוּל בּוֹעֵר.
אֵיךְ לֹא מָעַכְתִּי עַל גּוּפְךָ אֶת הַבְּדָלִים שֶׁצָּרְדוּ אֶת כְּסִיסַת נְחָשַׁי.
אֵיךְ לֹא אָרַבְתִּי בְּמַרְתְּפֵי הַשְּׁקָרִים,
מוֹתִירָה לָעוֹרְבִים אֶת קְרָעֶיךָ, אֶת פְּצָעַי.
וַעֲדַיִן סוּסֶיךָ בּוֹטְשִׁים, עֲיֵפִים וּמְפֻחָדִים, עַל סַף תְּהוֹמִי.
קַח אֶקְדָּח וּמְחַק מֵהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ אֵלַי.
סוּסִי שֶׁלִּי אֵינוֹ יוֹדֵעַ שָׂבְעָה. הוּא מִתְמַתֵּחַ
וּבִבְשַׂר הַלַּיְלָה חוֹתֵר, מִתְנַשֵּׁם, מֵעַצְמוֹ נוֹלָד.

 

فتافيت

فتافيت هذا الحب الذي لا تنساني فيه وتجلس ساعات في رسائلي ترتعش
وتقوم فيكَ امرأة غيري أقرب مني الى نسيتكُ وسريرك بقطارين.. .وعلى حافة فيكَ
فتافيت هو , فتافيت أنتَ
لأنك غيرتَ شفتيكَ للأزرق فقط لتدخنَ تبغي "فرجينيا" أزرق
لتسعلَ الساتان
جرأة الليلة اثنينا
وتلعقَ السطر الأخير عن حلمةِ , خِفنا, انكسرنا وبقيتُ فيكَ أكثر مني
فتافيت هذا الحب الذي فيه تلهثُ فيه كل خيولك
لتصل هناك لبحَةِ عطري
عنقي الذي مليونَ مرة غيرتُ بَحةَ النبيذ فيه
بطرفِ عُنقي أراها خُيولك تَعود
خائفةُ هاوية النبيذ فيَّ
خذ مُسدسا وامحِ منها الطريق اليَّ
فتافيت لا تُشبع حتى الشفة السفلى التي تَسقط كَسُرةِ النهار
وبالليل تتمدد
حالكة تتنفس ..وتُجذف الظلمة

 

ראג'אא נאטור היא עיתונאית, משוררת ומתרגמת פלסטינית שחיה ביפו. השיר מתוך ספרה הראשון שיראה אור השנה בהוצאת הליקון.

 

» במדור שירה בגיליון קודם: שירים חדשים מאת עידית ברק, אלינור יוסף, מרואן מח'ול וחוה ניסימוב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_40_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

פרוזה | "חיים אמיתיים", סיפור מאת אסנת צירלין

"היא קיוותה שתוכל לומר בידענות: 'ילדים יכולים להסיט אישה ממסלולה להרבה מאוד שנים' ולהרגיע את התחושה הלא נעימה שהיא בפיגור. היא קיוותה שיש משהו חשוב שהיא, עמליה, תוכל ללמד את גברת מונרו"

proza_40_715-537

מרב סודאי, סיון, שמן על בד, 100X70 ס"מ, 2018

.

חיים אמיתיים

מאת אסנת צירלין

.

עמליה קראה את הסיפורים בזה אחר זה. בדרך כלל במיטה, אבל גם בפינות אחרות של הבית, או כשהלכה לבקר את אימא שלה בדיור המוגן. שלושת ילדיה התרוצצו על המרפסת הגדולה ועמליה יכלה לקרוא.

בעשר בבוקר היו רק כמה זקנים בודדים על המרפסת. עמליה התיישבה על כורסת קש בחלק המקורה ושלחה את ילדיה לסבתם. ברגע שראתה אותם השתנו פניה. הן נראו כאילו נופחו בנשיפה מהירה, הוטבעו בחיוך סמיילי, והן מרחפות ונחבטות בפניה הרגילות.

עמליה קראה את "סודות גלויים" ובאותה שבת הייתה לקראת סופו של "היסחפות".

הזקנים התחילו לזרום החוצה והיא התבוננה בהם מדי פעם וחילקה אותם לשתי קבוצות: המתקיימים והחיים. החלוקה התבצעה בזריזות, כמו עם קלפים – שחורים לפה, אדומים לפה.

"קדושי טולפאדל" הייתה כותרתו של החלק השלישי והאחרון בסיפור. היא לא ידעה אם ה-פ' דגושה או רפויה, וזה היה חשוב כי כשהייתה דגושה גרמה לה לדווש במהירות, וכשהייתה רפויה נתקעו הפדאלים והיא התנדנדה בין קולו של מואזין מטול פאדל לבין המיית יונים בכיכר טרפלגר. הפרק היה לא פשוט וההפרעה המתמשכת של המיונים הוסיפה לקושי. זו הסיבה שרק בקריאה חוזרת, הרחק מהמרפסת ומאותו בוקר שבת, הבינה שיש דרך נוספת להבין אותו. באותו בוקר סיימה את הקריאה בכעס ובאכזבה.

הסוסים והעובדה ש"אי־שם מחוץ לעיר כבר לא ישמעו זה את קול פעמוניו של זה" היו צליליו האחרונים של הסיפור, ולא רק שלא ביארו דבר אלא הוסיפו לתחושתה שהפרק סתום.

היא הרגישה צורך לעשן והתרחקה לפינה מרוחקת שהיו בה ערימת כיסאות פלסטיק ופח אשפה ריק. היא שלפה כיסא והתיישבה, וראתה את בתה מחפשת אותה במקומה הקודם על כורסת הקש.

"יסמין, יסמין" היא קראה "אני פה".

בתה סובבה את ראשה לכל עבר ולא הצליחה למצוא אותה.

"פה! פה!" היא הרימה את קולה ומשכה לעברה מבטים סקרניים.

יסמין רצה אליה. "מה את עושה אימא?"

"אני קוראת חמודה. לכי לסבתא, אני מעשנת".

"טוב אימא".

היא התבוננה בה. שני אחיה הגדולים שיחקו טניס עם מחבטים קטנים. היא רצתה להצטרף אבל זה היה בלתי אפשרי. זה היה טורניר הקיץ והם היו באמצע מערכה. יאיר רכן אליה ולחש לה משהו, כנראה הבטיח לה הפתעה אם תוותר ותניח להם, והיא רצה אל סבתה.

בשעתו, כשנודע לעמליה מינו של העובר, לא יכלה להאמין שיש לה בת. כולם סביבה שמחו. גם היא שמחה, אבל היא גם חששה. כעת תיאלץ לחיות הכול מחדש. עוד לפני שנולדה חיכה לה שמה. עמליה רצתה לקרב אותה ככל הניתן לצורת קיום פשוטה, וכשנולדה, כהת עור ושקטה, האמינה שבאמת נולד לה פרח.

מה באה לסמל חירשותם הזמנית של הסוסים, ולמה דווקא מחוץ לעיר, ששם אפשר היה לצפות שקול הפעמונים יישמע היטב?

רק בחלוף שלושה ספרים העזה לחפש מידע על הסופרת. היא הסתכלה על פניה הקטנות של אליס מונרו כפי שהשתקפו בצילום שפורסם באינטרנט. עיניים שקועות, חיוך רחב. שנת הלידה, 1931, הייתה גם שנת הלידה של אימא שלה.

היא יכלה להיות אימא שלה אם כן, או לפחות להצטרף לטור הקצר של נשים רזות, מקומטות וחכמות שהחליפו אותה. עמליה חשבה על מירי, שהייתה כמו אימא שנייה שלה. ארבע שנים חלפו מאז מתה.

מירי לא קראה לה בימיה האחרונים. היא מתה בחיק משפחתה, ועמליה לא הייתה משפחתה. המעשה האחד שלא עשתה ניחן באקטיביות מתמשכת. שתיקתה, שהייתה מילותיה האחרונות לעמליה, לא איבדה את מוצקותה במשך השנים. עמליה, בניגוד לסוסים, שמעה את הפעמונים. גם כפי שהיו, מטופלת ופסיכולוגית, לא מעט דברים קרו ביניהן, ובכל מקרה אחרי עשרים שנה, לא משנה במחיצת מי, נוצרת משפחה.

בשנים הראשונות לטיפול עמליה הייתה לוקחת אוטובוס לתחנה המרכזית ומשם אוטובוס שני לרעננה. הנסיעה הארוכה וטלטלות האוטובוס גרמו לראשה להישמט קדימה ולהיטלטל מצד אל צד בהזיות שינה מקוטעות. פעם אחת, בין שקיעה להתעוררות, שמה לב שהגבר שישב לצידה שלף את איברו והחליק עליו את ידו בתנועות מתונות. ביד השנייה החזיק עיתון והסתיר את עצמו מצד המעבר. היא קפאה ושקלה במהירות את אפשרויותיה. כולן היו גרועות. באפשרות להידחק בין ברכיו ולצאת למעבר הייתה הכרה במעשה. היחלצות ממקום מושבה לא הייתה בגדר התנערות מספקת במקרה כזה. היא הייתה אמורה לגשת לנהג, לחשוף את הסוטה ולדרוש את סילוקו.

לפיכך נשארה לשבת. האוטובוס נכנס לרחובה הראשי של רעננה והיא תקעה את עיניה בחלון וספרה תחנות. רק עוד פעם אחת לכסנה את מבטה. איברו היה כהה כמו גוש צואה.

כשירדה לבסוף, לא לפני שטלטלה את התיק בתכונה רבה זמן־מה מראש כדי לאפשר לו להתארגן, התפללה בליבה שקדרותו של האירוע לא מרמזת על ההמשך. בקצה השביל עדיין ציפתה לה המשוכה הבאה: כלב השכנים הרצחני.

השכונות האלה, עם הבתים הפרטיים, הרחובות הרחבים, הגינות ושטחי החנייה המיותמים, היו ריקות מאדם. הכלבים שלטו ברחובות. כלבים גדולים ומאיימים שנפשם נקעה מהבדידות, והם נבחו ורדפו אחרי כל נפש חיה. עמליה העדיפה ללכת בדרך הכורכר העוקפת. העיקוף היה גדול, ולמרבה הצער לא הבטיח דבר. הכלב הסתובב חופשי והריח אותה ברגע שהתקרבה מהצד השני.

פעם אחת שיתפה אותה במצוקתה, אבל מירי, שחולשה לא הייתה טבע שני שלה, צחקה ונקבה בשמו בביטול. החיה הרצחנית הייתה רקסי או חומי.

נראה שהבנים התחילו להשתעמם. יאיר הגיע והתיישב.

"אימא, אפשר את הטלפון שלך", הוא רצה לשחק.

"לא".

"אבל למה אימא".

"כי אתה הורס לי את המקשים".

"אני אעשה בעדינות, אני מבטיח".

"לא, אני לא רוצה".

דן היה גם הוא בדרכו אליה. דווקא יסמין מצאה עניין. היא רכנה אל שקית שהייתה צמודה לרגליה של סבתה והוציאה אריזות של אטריות בזו אחר זו. עמליה ראתה שהן משחקות במשחק האהוב עליה: מוכר וקונה.

היא שלפה את לוח הדמקה מהתיק והניחה אותו על שולחן מרוחק. "בואו" קראה ליאיר ולדן, "אתם משחקים דמקה עכשיו".

"לא אימא, לא בא לי", אמר יאיר.

"בא לך", היא אמרה.

"אימא! אני אומר לך שלא בא לי".

"ואני אומרת שבא לך. קדימה. בוא".

"אני בלבנים, אני אומר לך", דן הזהיר את יאיר שלא לצורך.

"אוף אימא", יאיר גרר את עצמו לשולחן.

עמליה התלבטה אם להתחיל סיפור חדש ובינתיים התבוננה בשיחתן של שתי זקנות.

היא לא שמעה אותן, אבל מדי פעם הצליחו ריאותיהן המצומקות לנפח כראוי מילה או שתיים. הנשית והמטופחת מבין שתיהן דיברה יותר, בזמן שהשנייה, שישבה על כיסא גלגלים והייתה לבושה בבליל צבעוני שהעיד על טעם אישי לא רגיל, התעסקה בשיניה. עמליה חשבה שהשיניים המושלמות מדי הן בוודאי תותבות, ושהזקנה אינה יכולה לשלוט בדחף לשלוף ולהחזיר אותן למקומן. אבל בזמן שהנשית הלכה למתקן המים היא ראתה שהבוהמיינית אוכלת.

הייתה לה שקית בין הרגליים והיא שלתה משם משהו.

המטופחת חזרה עם כוס מים והחלה לדבר. "בזמן האחרון שמתי לב שאם אני שותה בערב כוס מים זה עוזר לי להשתחרר, אז ככה אני עושה כל ערב".

עמליה לא הייתה בטוחה אל מי היא מדברת, אבל חייכה אליה את אותו חיוך מעודד שנתנה לילדיה.

"כן. אדם צריך ללמוד לעזור לעצמו".

"נכון מאוד", עמליה שיבחה אותה.

העניינים מסתבכים כשיורדים לפרטים. היא לא ידעה לבטח לאיזו קבוצה שייכת הדוברת. ההתעסקות בענייני הגוף לא הבטיחה רבות, אבל משהו בה היה בכל זאת חי.

הבוהמיינית מצאה חן בעיניה יותר, אבל לא נתנה לה הזדמנות לשבח אותה. היא לא הייתה חביבה, ודחתה ללא עסק גדול את ניסיונות העזרה של אחת העובדות. "מרים, את צריכה לשתות מים. את שותה מים?"

מרים הנהנה.

"אני לא רואה שיש לך כוס".

"בסדר", המהמה מרים.

"אני מביאה לך מים, מרים".

"לא צריך".

אדישותה ובגדיה יכלו למקם אותה בטור הקצר של נשים שעמליה למדה מהן משהו, אבל פניה היו נוקשות מדי ושוויון הנפש שלה היה חסר את עקבות המאבק עליו.

בוויקיפדיה בעברית לא מצאה עמליה פרטים אישיים על אליס מונרו. היא קיוותה שאולי לא היו לה חיים אישיים. שאולי ניתן לייחס את חיוכה הנעים להיעדרם. היא קיוותה שתוכל לומר בידענות: 'ילדים יכולים להסיט אישה ממסלולה להרבה מאוד שנים' ולהרגיע את התחושה הלא נעימה שהיא בפיגור. היא קיוותה שיש משהו חשוב שהיא, עמליה, תוכל ללמד את גברת מונרו, ושלא תיאלץ לחוש את הצביטה בלב על כך שמישהו, מישהי, גודל על ידה. אבל כשהקלידה את שמה באנגלית קיבלה אותם.

ארבע בנות נולדו לה – שילה, קתרין, ג'ני ואנדראה. את רעננות פניה בוודאי אי אפשר לייחס לעובדה שקתרין מתה 15 שעות לאחר לידתה, בשנת 1955. עמליה לא תוכל אם כן להיות בתה. וגם לא ללמד אותה שום דבר. אבל היא הרגישה שחייב להיות קשר. היא זקוקה לאימא כזו.

כשהייתה מגיעה לבסוף לדלת הכניסה יכלה לנשום לרווחה. הכול היה מאחוריה. אפלולית שקטה קידמה את פניה, ומכיוון שתמיד הקדימה מעט חלפה על פני דלת החדר הסגורה והתיישבה במבואה. בזמן ההמתנה נהגה להתבונן בחפצים שמסביבה ולשאוב מהם את מקסימום המידע על חייה של מירי ועל חיי משפחתה.

משמאלה, מעבר לחלונות הזכוכית הגדולים, הייתה הגינה. יופיין של גינותיה היה תוצאה של השקעה מתונה ואדישות למאמציו של האדם לביית את הטבע. אהבתה לספרים הדירה אותה ממעשים רבים, וברווחים האלה עשה הטבע את שלו.

על השולחן הקטן ועל המדף שמתחתיו היו מגזינים, עיתונים וספרים בעברית ובאנגלית. פסיכולוגיה, טיולים, אמנות. גם קערת הפירות הגדולה נדדה ללא שינוי מרעננה לנווה צדק בחלוף כמה שנים.

לרוב נאלצה לקום ולחזור לדלת הכניסה. רק אחרי שמירי עברה לנווה צדק עמליה הבינה שסירובה של הדלת להיסגר קשור בכוח אחר. מה הסיכוי שזה יקרה שוב בבית אחר?

לחיצת הידית לא תרמה דבר לסגירת הדלת. הלשונית נשארה תקועה בפנים, והדלת, אם מזג האוויר היה נוח, רק נראתה סגורה. המצב החמיר כשמזג האוויר היה סוער. החלל בין הדלת למשקוף היה כמו מפרש. הוא היה מתנפח ומתנפח ואז, בהתרוקנות פתאומית, הדלת הייתה נחבטת במשקוף.

"את לא מפחדת לשבת סגורה בחדר כשדלת הכניסה לא נעולה?" עמליה שאלה אותה פעם.

לא, היא לא פחדה. מה כבר יכול לקרות?

עמליה חשבה על הרבה דברים שיכולים לקרות, אבל לא מירי. היא צחקה. העולם היה ביתה.

מן העבר השני נפרס הסלון ומעליו היה תלוי המסדרון הארוך של הקומה השנייה, שהיה מנומר בדלתות חדרי השינה. דלת חדרה של נועה, בתה של מירי, הייתה בדיוק מול המבואה.

נועה הייתה ילדה בת שמונה או תשע כשעמליה התחילה את הטיפול. היא לא ידעה דבר על "בת המשפחה" החדשה, שכבשה את מקומה בכוחה לרתק את אמה ולתבוע את אימהותה. באותה מידה גם לא ידעה על הצביטה שעמליה חשה למראיה האקראיים, החולפים. עמליה הייתה גדולה ממנה בחמש־עשרה שנה, אבל ברגעים שעטרת ראשה הזהובה נראתה מתקדמת לאורך המסדרון, נעלמת ושוב חוזרת, מציצה למטה וחושפת את תכלת הפלדה של עיניה, הפך יתרון השנים לחיסרון.

נועה הייתה בת זקונים. כמו יסמין. בלהט יוני 2005 ובחברת המון אדם, ליוותה עמליה את אמה בדרכה האחרונה.

היא לא הייתה אמורה למות, ועמליה לא הזדרזה לומר לה את דבריה האחרונים, החשובים. היו להן עוד הרבה שנים לקבוע פגישות, להתרחק, ושוב לקבוע ולהתרחק, כמו שני מתאגרפים הנשמטים לשולי הזירה. אבל זהו. לא יהיה סיבוב הבא.

עכשיו הייתה צריכה לעמוד עם כולם – חברים, מטופלים, בני משפחה. נועה בת העשרים ושמונה עמדה לצד שלושת אחיה. שני ילדיה הקטנים, נכדיה של אמה, לא היו שם. הם היו קטנים מדי. גם היא הרגישה קטנה, מיררה בבכי שאף אחד לא ירגיע עוד.

רק בטלפון – שנתיים חלפו מאז הפעם האחרונה שנפגשו – כשבעלה של מירי התקשר לבשר לה את הבשורה המרה, נודעו לעמליה פרטי מחלתה ומותה. קולו השקט והמסויג מסר לה את הפרטים במענה לאקוני שסירב להיכנע להלך רוחה הסוער.

האם התקשר לכל המטופלים שלה? (בראשו של פתק שצירפה לאחד משני ספרים שהעניקה לה במרוצת השנים כתבה בחוסר זהירות "לבתי המועדפת"). האם הספיקה לומר לו "תתקשר לעמליה, תודיע לה כשזה יקרה, היא בתי המועדפת"?

ומדוע לא כיבד את רצונה להישרף ולהתפזר ברוח? עמליה לא יכלה להיזכר אם תשוקתה להיכחד וחוסר העניין שהפגינה בכל העתיד לקרות לה וליקיריה אחרי מותה באו בעקבות נסיעותיה התכופות להודו ותקופות השתיקה וההתבודדות שגזרה על עצמה שם או שההמעטה בסופיות ובתפלצות המוות היא שחיברה אותה מלכתחילה לפילוסופיות האלה.

אין ספק, חשבה לעצמה לא אחת, אנחנו לא מעניינים אותה יותר.

"ואת לא מפחדת?" עמליה שאלה שנים קודם לכן, כשהשיחות על מותה היו בגדר תאוריה.

"לא", היא הייתה עונה במתיקות.

"ולא תרצי לדעת אם אתחתן ואוליד ילדים?"

"לא", היא הייתה חוזרת ומחייכת במסתוריות.

"ולא תרצי מצבה, לא תרצי שילדייך ונכדייך יתנחמו במשהו?"

לא, היא לא רצתה.

אימא שלה קמה מהכיסא והתקרבה אליה בצליעה שהייתה, למרות הכול, מוגזמת. פניה היו כעת פניה הרגילים – עירוב של תימהון־קשישים ושרידי רהב. היא רצתה להתלונן על משהו – תרופות שלא ניתנו, אוכל גרוע, יחס פושע. עמליה הרימה את עיניה מהספר באי־חשק והתבוננה בה בזמן שדיברה.

היא לא סגרה את הספר, ומכיוון שעברה לסיפור הבא חזרה בליבה שוב ושוב על כותרתו – חיים אמיתיים, חיים אמיתיים…

בשלב מסוים תקעה אצבע בין הדפים וסגרה את הספר כדי שתוכל להתבונן במשהו בלי להיחשב גסת רוח. תמונת העטיפה הייתה מערבולת של מחרוזות עשויות מאבני חן בצורות ובצבעים שונים. במעגל הפנימי נח סוסון ים. עין הפלסטיק שלו התבוננה בחשש על הפנינה הקרובה.

מירי לא פחדה אבל זה לא הרחיק ממנה את הסכנה. בוקר אחד, בזמן צעידת הבוקר, מישהו אנס אותה והיכה אותה באכזריות. כשעמליה הורשתה לבקר אותה לבסוף פניה היו עדיין במצב נורא – נפוחות וכחולות. לא היה אפשר לזהות אותה.

הרשות לבקר ניתנה בלית ברירה. הפסיכולוגית שבה דאגה שלא להשאיר את המטופלים עם מסתורין גדול מכפי שהיה הסיפור הממשי. אבל היא לא רצתה לדבר, זה היה ברור. אישיותה לא אפשרה לה לקשר בין המעשה הזה לבין חייה. אבל זה היה קשור. ככה בכל אופן חשבה עמליה כשחמש־עשרה שנה אחר כך היא מתה מגידול במוח.

"אימא, בואי נעשה משהו מסתורי", יסמין ביטאה מסתורי כשהמשקל נפל על ה-ת' (מסתורי שלה נשמע כמו היסטורי). היא הטילה את משקל גופה על ברכיה של אמה.

ילדים יכולים להסיט אישה ממסלולה להרבה מאוד שנים. אבל זו לא חוכמה גדולה כי ילדים מסיטים נחל מערוצו, ילדים אוספים ים בלועותיהם וממלאים גאיות בימים חדשים.

עמליה סגרה את הספר וליטפה את זרועה החמה. "את מתכוונת שנעשה משהו מסתורי?" היא ביקשה לוודא שהבינה נכון, והצטערה שנאלצה לתקן אותה.

השמש זזה בינתיים. הצמחייה בשולי המרפסת קפאה מעוצמת החום.

כמה מסתורי נשמע מסתורי.

"כן", ענתה יסמין באגביות, מבקשת להמעיט מערך טעותה בעוד עיניה עוקבות אחר משהו בלתי נראה.

הם לא ראו את היער, הם ראו רק את האדמה ואת פרסותיהם המתחלפות במהירות. רק בחלוף הזמן הבינה: הם לא ישמעו זה את פעמוניו של זה בגלל הדהירה, בגלל שרק מחוץ לעיר יכלו לדהור במלוא כוחם. הם לא היו חירשים, הם דהרו.

 

אסנת צירלין, מוזיקאית לשעבר, בוגרת "רימון", עובדת ב"ידיעות אחרונות". פרסמה שני ספרי שירה – "יצאה נהמתה" (ביתן, 1996) ו"היה כתוב בעיתון" (הוצאת עיתון 77, 2015). שירים פרי עטה הופיעו בכתבי העת אורות, עיתון 77, מוטיב, האתר של נילי דגן, ובעיתונים יומיים. סיפור ביכורים קצרצר פורסם בכתב העת צ'יקיטיטו. סיפורה "חיים אמיתיים" הוא חלק מספר בכתובים.

» במדור פרוזה בגיליון קודם: "זהב שחוט", מאת דנה חפץ

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_40_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן