ביקורת | צביה ליטבסקי על ספר שיריו של משה אבידן, "כל החיות הקטנות ואני בתוכן"

"כל דירוג של יצירי הבריאה על פי מעמד וחשיבות בטל ומבוטל. עקבותיהם של חלזונות עם בוקר מוארים בחד־פעמיותו של גילוי, זה של הדובר וזה של הקורא"

רחל רבינוביץ, פרט מתוך הציור "אדום חזה", דיו על נייר, 150X100 ס״מ, 2018

.

גרעין אגס בין חריצי מקלדת: דברים אחדים על ספרו של משה אבידן, "כל החיות הקטנות ואני בתוכן"

מאת צביה ליטבסקי

.

שם ספרו של משה אבידן – שורה ראשונה של אחד השירים – הוא הצהרה קיומית המעמידה את ה"אני" כחלק אינהרנטי של הבריאה. הצהרה זו חובקת את שירת הספר כולה, כמארג מסתעף ובלתי ניתן להתרה של הנפש ושל תופעות הטבע, הגדולות והזעירות, הגלויות והחבויות. דומה שחוויה זו שזורה בשלשלת השירה מאז מזמור קד בספר תהלים ועד וולט וויטמן, דוד פוגל, אסתר ראב ואמיר גלבוע, אלא שהיום היא נדירה ביותר. על כן כה משמחת אותי הפגישה עם הספר.

"זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם שָׁם רֶמֶשֹ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת", אומר משורר תהלים במזמור קד, פס' 25, ומעמיד את הבריאה, כפי שחווה אותה גם משה אבידן, כמערכת הרמונית, שבה מצויים הברואים כולם, והאדם כאחד מהם, בזיקה הדדית מורכבת ועשירה. לראיית האדם כנזר הבריאה אין כל זכר. מאידך ניחן האדם במתנת הפליאה והתהייה נוכח הרמוניה קוסמית זו, נוכח כוח הנעלם – יהיה אשר יהיה שמו: אֶרוס, צ'י, העצמי הגדול, השי"ת – שבו חולקים הפרגים, הגשם, נהג מכונית חולפת וענן נוצות:

 

*

הָאֲדָמָה עָגְבָה עָלַי
בְּעִקּוּלֵי הַדֶּרֶךְ
בְּמַחְשֹוֹף עָדוּי פְּרָגִים.
הַיָּם רָקַד, זוֹהֵר בֵּין הַמַּרְאוֹת,
גֶּשֶׁם פִּתְאוֹמִי פִּטְפֵּט אִתִּי לְרֶגַע
[…]
אֵיך לְהַנִּיחַ
לְכָל זֶה? וּלְאָן
לְהַפְנוֹת אֶת הַמַּבָּט,
כְּשֶׁבַּשִּׁמְשָׁה הָאֲחוֹרִית עֲנַן
נוֹצוֹת
מַסְתִּיר אֶת הַשְּׁקִיעָה?

 

כל דירוג של יצירי הבריאה על פי מעמד וחשיבות בטל ומבוטל. עקבותיהם של חלזונות עם בוקר מוארים בחד־פעמיותו של גילוי, זה של הדובר וזה של הקורא: "נְתִיבִים זוֹהֲרִים, מְעֻקָּלִים […] / לְאֹרֶךְ גֶּזַע צֶאֱלוֹן נָגוּעַ, מְחֻרָר, / וְהוּא בִּמְלוֹא פְּרִיחָה", ומצבו זה של הצאלון – נגוע ומחורר – אינו מעלה כל סתירה, השתוממות או הסתייגות לגבי מלוא פריחתו.

מעשי ידי האדם, כליו ומכשיריו, אינם בגדר בנים חורגים להוויה, זו המצויה בקריאת העורב, בקידת הנקָר או באצטרובל הנקרה על דרכו של ילד. אף הם אחוזים במערכת הזיקות הכוללת, שאין בה מקום למושג הדומם. הכול חי. יתר על כן, לכל אובייקט – כפתור במגירה או ברז מים – האפשרות להגדיר בנוסח תאלס והרקליטוס את עקרון היש, הנגזר מתוך זווית ראייתו הייחודית. החיוך העולה למקרא הדברים נובע מן הפער בין הממד ההגותי הגבוה לשוליותם המגחכת של ה"דוברים" בשיר, ומביטולו המתבקש של פער זה בעת ובעונה אחת:

 

*
הַכֹּל זוֹרֵם, מְמַלְמֵל לְעַצְמוֹ
בֶּרֶז בֶּחָצֵר

גַּלְגַּל חוֹזֵר בָּעוֹלָם, מְזַמְזֶמֶת
מְכוֹנַת כְּבִיסָה

מִתְרַקֵּם וְנִפְרָם, מְסַפְּרִים זֶה לָזֶה
כַּפְתּוֹרִים בִּמְגֵרָה
שֶׁל תֵּבַת כְּלֵי תְּפִירָה

עַל קוֹמוֹדָה שֶׁל סַבְתָּא
מַבִּיטָה בַּיָּרֵחַ
מַפַּת תַּחֲרָה

 

מבט זה של מפת התחרה בירח מעניק לשיר חלל מואר ודומם של בית, בעל שייכות אישית, שאליו נאספים כביכול "פרגמנטים קדם־סוקרטיים" אלה בדבר מהלכו של היקום.

אם אין דומם, כפי שמסתבר מן הדברים, הרי ה"אני" עשוי לפעמים להיות "עצ" ו/או "אבנ" (כך במקור), והשימוש המכוון באות הבלתי סופית מורה על עקרון הזרימה שבין אופני הקיום השונים, כדבר הברז בגינה. הכול "מתרקם ונפרם". גם ה"אני" אינו מקובע כהוויה נפרדת מבית העצ ומחומת האבנ, בכול שוכנת הווייתו של ה"עצם" האחד והיחיד, שממנו, אליו ובתוכו מסתעף "היש הגדול", זה ה"מְאַשֵּׁר אֶת קִיּוּמוֹ" של "שִׁיר צִפּוֹרֵי הַבֹּקֶר הַמָּתוֹק [ה]עוֹלֶה בַּחֶדֶר, / נִמְסָךְ בִנְשִׁימָתֵךְ, / גּוֹאֶה בָּאֵבָרִים הַיְּגֵעִים מִבְּלִי שֵׁנָה."

עם זאת, יש בה, בחוויית ההכלה ההרמונית, גם צל של חרדה. הדובר משוטט עם החיות הקטנות בבקשו מחסה "בְּתַחְתִּית עֲרֵמַת מְחָטִים", והעולם מאיים כ"צְלָלִית חָתוּל חוֹמֶקֶת בְּזָוִית הָעַיִן". אלא שחוויית יסוד זו זוכה מדי פעם להתמרה (טרנספורמציה), בדומה ל"חיות (ה)קטנות עם גדולות" במזמור קד: "תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן […] תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן." (פס' 29–30).

אצל אבידן מופיעה ההתמרה כטקסט סיפורי מבחינה גרפית – פסקאות אחדות בשורות ארוכות – וללא כותרת. הדבר הולם את החוויה המופיעה בו, שכן מהלכה כה שוצף ועוצמתי, שאין ביכולתו של הטקסט לקבל על עצמו את משמעת השורות הקצרות של שיר. אביא כמה משפטים נבחרים:

 

אַךְ הִתְגַּלְגַּלְתִּי וְנִתַּקְתִּי מִפְּקַעַת הַזְּחָלִים שֶׁזֶּה עַתָּה בָּקְעוּ […] מָלֵא בָּרָעָב הַנּוֹרָא לַיָּרֹק, לְרֵיחַ הָאֲדָמָה […]
וְעוֹד חָלַמְתִּי

שֶׁבְּתוֹךְ קֶבֶר הַקּוּרִים אֲנִי חוֹלֵם חֲלוֹם, וּבוֹ עַיִן מַבִּיטָה, מְצֻיֶּרֶת עַל כָּנָף שְׁקוּפָה, יְפֵהפִיָּה, וְקוֹל קוֹרֵא: בְּגוּף זֶה נְטַשְׁתִיךָ, וְעַכְשָׁו, עוּף!

[…] וַאֲנִי צָף עַל גַּלִּים רַכִּים שֶׁל אוֹר

 

דרך סיפור מטמורפוזה זה, שניתן לכנותו "אפוס הפרפר" (באשר יש בו בעליל מן היסוד האפי), ניצב הסיפור האנושי האוניברסלי: תשוקה ראשונית להכלה אימהית בדמות ה"רָעָב הַנּוֹרָא לַיָּרֹק, לְרֵיחַ הָאֲדָמָה"; תהליך של אינדיווידואציה בדמות ההיפרדות מפקעת הזחלים, חוויית הנטישה והבדידות שבעקבותיה, ובסיום (שאיננו בגדר סוף…) – הציווי העליון של "קול קורא". זה האחרון מתממש בציפה על 'גליו הרכים של האור', על כל הדהודיו של קשר זה בין החומרי לערטילאי. העין המצוירת על כנף מעלה בהכרח את מעשה האמנות, שיש לו מקום משלו בתוך מערכת היקום, וגילומו בספר, שלא במפתיע, הוא השירה. אף השיר אינו נתון לבעלותו של יוצרו, אחת החיות הקטנות, כזכור. יתר על כן, זר ואילם הוא, באותה מידה שאף הוא אינו אלא פלא של הבריאה. אחת השורות המרגשות בספר היא זו:

 

שִׁיר שְׁתוּקִי, מֵאַיִן בָּאתָ?

 

הכינוי "שתוקי" מתקשר בעיני רוחי מיידית ל"אסופי". ואמנם, במקור התלמודי מתייחסים שני מושגים אלה לרשימת הפסולים מלבוא בקהל (שתוקי הוא מי שזהות אחד מהוריו אינה ידועה ועל כן מוטל ספק על יהדותו; קידושין ד, ע"א). שם תואר זה "מנדה" את השיר, מעמיד אותו מחוץ למקובל. אך בהבדל מ"אסופי", שאף הוא מנודה, כינוי זה מעמיד אוקסימורון חריף בשל שורש המילה – שת"ק. השיר, דומה, חסר מילים הוא. עד מה הולמת ראייה זו, נוסף על תחושת העזובה והיתמות – השלכה נפשית של המחבר, כמובן – את הגדרת השירה של ת"ס אליוט: "השירה היא סך כל הכישלונות המפוארים לחדור אל תחום השתיקה", ומאידך את הגדרתו של ר"מ רילקה: "שירה היא הוויה". ואמנם, שירו של אבידן, שממנו צוטטה השורה האמורה, מתחיל בשיר ציפורי הבוקר, ש"הַיֵּשׁ הַגָּדוֹל מְאַשֵׁר אֶת קִיּוּמוֹ".

באופן דומה, גם אם כותרת השיר "קנרית" מצמצמת לכאורה את מעשה האמנות לזמרת הציפור, המרחב הציורי מעניק לו הקשר מטפיזי. היצירה כהוויה – ראו הגדרתו של רילקה – מתרחשת ברקיע מתהפך או בים על ריבוא רקיעיו, על אף, ואולי דווקא בגלל, האיוּם המשתמע "מאחורי" הדובר:

 

קנרית

מֵאֲחוֹרַי, הֶהָרִים הַיְּרֻקִּים עַל נִפְלְאוֹתֵיהֶם
וּמוֹרְאוֹתֵיהֶם,
שָׁם צַיָּדִים פָּרְשֹוּ רִשְׁתוֹתֵיהֶם
בָּאָחוּ הָאָבִיב טָמְנוּ יוֹקְשִׁים פַּחֵי נֶפֶשׁ
וְסַכִּינִים הִבְהִיקוּ וְנִקְרוּ.

סָבִיב, שִׁפְעַת הָרְקִיעִים בִּכְחוֹל מַעֲמָקֵיהֶם
וּמַלְאָכִים חוֹבְטִים כָּנָף אֶל כָּנָף בִּמְחוֹלוֹתֵיהֶם
כְּגוּף אֶחָד צוֹלְלִים, כְּגוּף אֶחָד עוֹלִים,
צְפוּפִים וְזוֹהֲרִים כְּדָגִים בְּלַהֲקוֹתֵיהֶם
צָפִים בְּאֶתֶר דַּק, בָּהִיר וְקַל, צָלוּל מִן הָאֲוִיר

וְאֶת כָּל זֶה לִרְאוֹת אִי אֶפְשָׁר
וְאֵין מָנוֹחַ לְצִפּוֹר הַשִּׁיר.

 

השירה, זו של הציפור וזו של האדם, מתרחשת במרחב המשתרע בין ההרים "עַל נִפְלְאוֹתֵיהֶם וּמוֹרְאוֹתֵיהֶם" לבין האֶתֶר, אוויר האלים, או גלי האור הזכורים מ"אפוס הפרפר". בין שני קטבים אלה, אכן, אין למשורר/ת מנוח. "פחי נפש" אורבים לו תמיד, באותה מידה שיש לו מגע עם "שִׁפְעַת הָרְקִיעִים בִּכְחוֹל מַעֲמָקֵיהֶם". תמונה זו מעמידה כביכול את המים העליונים והמים התחתונים בלשון המקרא, כעטיפתו הנסתרת, האחת, של טרם־עולם. ואכן חוקי הפיזיקה אינם חלים עליה.

ראיית הנפש והיקום כמערכת השתקפויות עולה בשירים נוספים:

 

אֲנִי מַסִּיק אֶת קִיּוּמִי
מֵהַצֵּל הָעוֹבֵר עַל פָּנַיִךְ.

 

או:

 

שׁוֹלֵחַ אֶת עַצְמִי בַּחֲלָלִית
לְמַפּוֹת אֶת צִדֵּךְ הָאָפֵל.

(שתי המובאות – מתוך "אסטרונומיה")

 

דומה שסוגת ההייקו הכרחית היא לסוג זה של חוויה, ונוכחותה אמנם בולטת בספר. היא מייצגת את תשוקת הזיכוך, את הנגיעה בחד־פעמי, את התחדשות הדופק בכל פעימה ופעימה. בטובים שבהם ניכרת תכונה זו, כמו בשיר להלן, שבו ניצוד הרגע החולף:

 

בְּתַחְתִּית הַבְּאֵר הַצּוֹנֶנֶת
בְּתוֹךְ עִגּוּל הַשָּׁמַיִם
חֵץ שֶׁל בַּרְוָזִים

(מתוך "אוספי קיץ")

 

ולסיום:

.
גַּרְעִין אַגָּס
בֵּין חֲרִיצֵי מִקְלֶדֶת:
מַה יִנְבַּט מִמְּךָ?

 

השיר מעמיד סיטואציה כה רווחת – אכילה ליד מקלדת המחשב – שעצם ה"הודאה" בה מהווה העלאה של הבלתי מובחן אל המבט ואל הלשון. בכך אמנם מתגלה החד־פעמי המשקף את האל־זמני: הגרעין אוצר בתוכו את עברו ועתידו של עץ האגס, את החיים הגלומים, שעדיין לא הגיחו אל אוויר העולם, הפועמים הן בנברא הזעיר והן ביוצר בן החלוף אשר על המקלדת.

 

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017) זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. כן פרסמה ספר מסות "הכל מלא אלים" (רסלינג 2013). השנה עומד לראות אור ספר מסות נוסף, "מגופו של עולם" (כרמל), העוסק בתהליכי היוודעות והיפוך ביצירות ספרות מגוונות.

 

משה אבידן, "כל החיות הקטנות ואני בתוכן", מוסד ביאליק, סדרת "כבר", 2018

.

משה אבידן, "כל החיות הקטנות ואני בתוכן", מוסד ביאליק, סדרת "כבר", 2018

.

.

» שירים מאת משה אבידן התפרסמו בגיליון 32 של המוסך.

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: יפעת שחם על "צבע החלב" מאת נל ליישון

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

ראשי_41

להרשמה לניוזלטר המוסך

בְּבֹקֶר לַח בִּשְׁנַת תַּרְלָ"ח
עֵת בְּצִיר הָעֲנָבִים
יָצְאוּ מִיָּפוֹ עַל סוּסִים
חֲמֵשֶׁת הָרוֹכְבִים.

(את הכתבה מלווה השיר "הבלדה על יואל משה סלומון". מילים: יורם טהרלב. לחן: שלום חנוך)

 

2
רפרודוקציה מתצלום דיוקנו של יואל משה סלומון: הדפס כסף, שחור לבן, 8.5X13.5 ס"מ. בגב התצלום, ציין ד"ר אברהם שבדרון כי הוא נתרם לאוסף בשנת 1934 על ידי בנו של המצולם, מר חיים סלומון. יש לשער, כי רפרודוקציה זו הופקה סמוך לאותו זמן. התמונה לקוחה מתוך אוסף שבדרון בספרייה הלאומית

 

לא קל היות האדם חלוץ: שמש קופחת, ידיים כואבות, גב שפוף וחזון יוקד הם כליו העיקריים במלאכת הפרחת השממה. הרב ואיש הציבור הירושלמי יואל משה סלומון ידע זאב היטב, ועשה ככל שביכולתו כדי לסייע לחלוצי הארץ לפתחה. סלומון אולי לא היה איש של עבודת כפיים, אך תרומתו לא תסולא בפז – בייחוד בתחום איתור ורכישת האדמות ליישוב העברי.

שְׁטַמְפְּפֵר בָּא וְגוּטְמָן בָּא
וְזֶרַח בַּרְנֵט
וְיוֹאֵל מֹשֶׁה סָלוֹמוֹן
עִם חֶרֶב בָּאַבְנֵט.

אִתָּם רָכַב מָזָרָקִי
הַדּוֹקְטוֹר הַכָּסוּף
לְאֹרֶךְ הַיַּרְקוֹן הָרוּחַ
שָׁר בִּקְנֵי הַסּוּף.

לְיַד אוּמַלְבֶּס הֵם חָנוּ
בְּלֶב בִּצּוֹת וּסְבַךְ
וְעַל גִּבְעָה קְטַנָּה טִפְּסוּ
לִרְאוֹת אֶת הַסְּבִיבָה.

השיר על יואל משה סלומון מנציח את רגעי הקמת העיר פתח-תקווה. השיר מבוסס על זיכרונותיו של טוביה סלומון (המופיעות בספר "זכרונות ארץ ישראל" בעריכתו של אברהם יערי), בנו של הרב, המתחילות כך:

"בבוקר קיץ אחד בשנת תרל"ח יצאו מירושלים: ר' דוד גוטמן, ר' יואל משה סלומון, ר' יהושע שטמפר, ר' זרח ברנט ועמם עוד אנשים מספר לראות את אדמת אֻמְלָבָּשׂ שבסביבת יפו."

אָמַר לָהֶם מָזָרָקִי
אַחֲרֵי שָׁעָה קְצָרָה:
אֵינִי שׁוֹמֵעַ צִפֳּרִים
וְזֶה סִימָן נוֹרָא.

אִם צִפֳּרִים אֵינָן נִרְאוֹת
הַמָּוֶת פֹּה מוֹלֵךְ
כְּדַאי לָצֵאת מִפֹּה מַהֵר
הִנֵּה אֲנִי הוֹלֵךְ.

וכך ממשיך הסיפור:

"הסיורים באזור אדמת אֻמְלָבָּשׂ שבסביבת יפו" לא הספיקו ליואל משה סלומון, שביקש להכיר היטב את השטח ויושביו לפני שירכוש אותו עבור החלוצים. שלושה ימים העביר סלומון בין התושבים הערביים, כשהוא מסתייע בשליטתו המלאה בשפתם. בתום שלושת ימי הביקור הגיע ד"ר מזוריקה (מָזָרָקִי מהשיר) לסקור את השטח לבקשת סלומון וחבריו. ביקורו הסתיים בבשורה רעה: שום חיים לא ייתכנו כאן.

דממה מעיקה השתררה.

קָפַץ הַדּוֹקְטוֹר עַל סוּסוֹ
כִּי חַס עַל בְּרִיאוּתוֹ
וְהָרֵעִים שְׁלָשְׁתָּם יָצְאוּ
לָשׁוּב לָעִיר אִתּוֹ.

אָמַר אָז יוֹאֵל סָלוֹמוֹן
וּשְׁתֵּי עֵינָיו הוֹזוֹת:
"אֲנִי נִשְׁאָר הַלַּיְלָה פֹּה
עַל הַגִּבְעָה הַזֹּאת".

ואז, "פתאום הפליט סלומון חרש: "ובכל זאת!…" – "ננסה!" – קרא שטמפר בקול. המילים הללו אך נפלטו מפיהם, וגוטמן, נרגש עד עומק נפשו ממה ששמע, התנפל על צווארי שני חבריו ופרץ בבכי – אז לא יכלו להתאפק גם שני חבריו, ויחלו לבכות אף הם…"

זו איננה הגרסה היחידה לאירועים, ועם השנים נפתחה מעין מלחמת גרסאות בין משפחות המייסדים, אלו שהוזכרו בשיר ואלו שלא. חלק מבני המשפחות הרגישו שנעשה להם עוול בעקבות השיר והמקום המרכזי והכמעט יחידי שהוקדש בו ליואל משה סלומון. ואולי אפשר להתנחם בכך שהצלחת השיר קיבעה את הסיפור האייקוני, לא השלם ולא הסופי (וכי איזה סיפור הוא שלם וסופי?), של הקמת פתח תקווה.

וְהוּא נִשְׁאַר עַל הַגִּבְעָה
וּבֵין חֲצוֹת לְאוֹר
פִּתְאֹם צָמְחוּ לְסָלוֹמוֹן
כְּנָפַיִם שֶׁל צִפּוֹר.

לְאָן הוּא עָף, לְאָן פָּרַח
אֵין אִישׁ אֲשֶׁר יֵדַע
אוּלַי הָיָה זֶה רַק חֲלוֹם
אוּלַי רַק אַגָּדָה.

 

אַךְ כְּשֶׁהַבֹּקֶר שׁוּב עָלָה
מֵעֵבֶר לֶהָרִים
הָעֵמֶק הָאָרוּר נִמְלָא
צִיּוּץ שֶׁל צִפֳּרִים.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים כִּי עַד הַיּוֹם
לְאֹרֶךְ הַיַּרְקוֹן
הַצִּפֳּרִים שָׁרוֹת עַל יוֹאֵל
מֹשֶׁה סָלוֹמוֹן.

 

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

העלייה הראשונה: ספרים, תמונות, סיפורים ועוד

 

כתבות נוספות

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

על פַנְיָה בֶּרְגְשְׁטֵיין שהלכה ואיננה

ספר הילדים שכתבה רחל המשוררת על ערש דווי

הנוצרי שקבע את פריסת התלמוד

הידעתם שאת עיצובו של דף הגמרא – טקסט הגמרא במרכז, ורש"י ותוספות (הפירושים השונים שהתחברו בידי רבני אשכנז וצרפת) משני צדיו – קבע דווקא מדפיס קתולי בוונציה של המאה ה-16? זהו סיפורו

בומברג

תלמוד בבלי של בומברג, ונציה פסחים, 1520

גלו עוד על התלמוד: כתבי יד נדירים, סיפורים מיוחדים על התלמוד, כרזות ועוד

כל השוקדים על דף הגמרא מכירים את אותה פריסה מיוחדת: הדף, הבנוי כך שטקסט הגמרא במרכזו, פירוש רש"י בצד הפנימי והתוספות (הערות ופירושים מימי הביניים) בחלק החיצוני של העמוד.

פריסה זו נחשבת הגיונית ומועילה ללומדים כיוון שהיא מאפשרת לעבור מהטקסט שבמרכז, אל פירוש רש"י על מנת להבין את הסוגיה המוצגת בדף, ומשם אל התוספות להרחבה נוספת. כך מודפס התלמוד כיום ונראה כאילו תמיד היה הדבר כך, משחר לימודי היהדות. רבים לא יודעים כי מבנה זה נקבע למעשה על ידי מדפיס קתולי שפעל בוונציה במאה ה-16.

לפני המצאת הדפוס, ספרים נכתבו והועתקו ביד, כך שכל עותק של כתב היד היה מסודר באופן שונה. לעתים קרובות הטקסט והפרשנויות נכתבו בכתבי יד נפרדים, ועל התלמידים היה לתמרן ולעבוד כשלפניהם מספר כתבי יד במקביל.

כתב יד איטלקי של רש"י על החומש, המאה ה-15
כתב יד איטלקי של רש"י על החומש, המאה ה-15

עם תחילת ימי הדפוס, הופיע גם התלמוד בגרסה מודפסת, כאשר דפוסים שונים סודרו באופן שונה וכללו פירושים שונים. למשל, מהדורה מגוודלחרה משנת 1482, כללה את רש"י אבל לא כללה תוספות.

התלמוד מגוודלחרה 1482, מסכת קידושין עם רש"י
התלמוד מגוודלחרה 1482, מסכת קידושין עם רש"י

בראשית המאה ה-16, נעשתה ונציה למרכז הדפסת ספרים. אולם, יהודים לא הורשו להיות בעלים של בתי דפוס. בתי דפוס של נכרים פרסמו יצירות עבריות ויהודיות, מפני שקיוו להרוויח כסף ממכירת הספרים לקוראים יהודים. נוסף על כך, תרבות הרנסנס של אותם ימים עודדה גם את הקוראים הנוצרים לחזור למקורות הקדומים – שכללו מקורות עברים – וכך נוצר גם שוק של קוראים נוצרים עבור הטקסטים העברים.

בין השנים 1523-1519, דניאל בומברג, מדפיס נוצרי מאנטוורפן שהתיישב בוונציה ועבד יחד עם הצוות היהודי שלו (שחלקו התנצר) פרסם את המהדורה המלאה הראשונה של התלמוד הבבלי, והוסיף את הסידור הייחודי ושל הדף. הדפים, שכללו רש"י ותוספות, מוספרו בקפידה, כך שכל אדם בכל מקום יכול היה להתייחס לקטע מסוים.

עם פרסום התלמוד של בומברג, הקיץ הקץ לפריסות השונות של הדף, והפריסה של בומברג התקבעה.

מאז בומברג, כמעט כל מהדורה מודפסת של התלמוד הלכה בעקבותיו ונשארה נאמנה לפריסת הדף ולמספור העמודים. היו רק מעט יוצאי דופן, למשל: מהדורת קרקוב. פריסת דף הגמרא של הדפוס העברי מוונציה הייתה כל כך מוצלחת עד שכבשה את עולם התורה היהודי, וכיום כבר אי אפשר בלעדיה.

`;