ביקורת | צביה ליטבסקי על ספר שיריו של משה אבידן, "כל החיות הקטנות ואני בתוכן"

"כל דירוג של יצירי הבריאה על פי מעמד וחשיבות בטל ומבוטל. עקבותיהם של חלזונות עם בוקר מוארים בחד־פעמיותו של גילוי, זה של הדובר וזה של הקורא"

רחל רבינוביץ, פרט מתוך הציור "אדום חזה", דיו על נייר, 150X100 ס״מ, 2018

.

גרעין אגס בין חריצי מקלדת: דברים אחדים על ספרו של משה אבידן, "כל החיות הקטנות ואני בתוכן"

מאת צביה ליטבסקי

.

שם ספרו של משה אבידן – שורה ראשונה של אחד השירים – הוא הצהרה קיומית המעמידה את ה"אני" כחלק אינהרנטי של הבריאה. הצהרה זו חובקת את שירת הספר כולה, כמארג מסתעף ובלתי ניתן להתרה של הנפש ושל תופעות הטבע, הגדולות והזעירות, הגלויות והחבויות. דומה שחוויה זו שזורה בשלשלת השירה מאז מזמור קד בספר תהלים ועד וולט וויטמן, דוד פוגל, אסתר ראב ואמיר גלבוע, אלא שהיום היא נדירה ביותר. על כן כה משמחת אותי הפגישה עם הספר.

"זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם שָׁם רֶמֶשֹ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת", אומר משורר תהלים במזמור קד, פס' 25, ומעמיד את הבריאה, כפי שחווה אותה גם משה אבידן, כמערכת הרמונית, שבה מצויים הברואים כולם, והאדם כאחד מהם, בזיקה הדדית מורכבת ועשירה. לראיית האדם כנזר הבריאה אין כל זכר. מאידך ניחן האדם במתנת הפליאה והתהייה נוכח הרמוניה קוסמית זו, נוכח כוח הנעלם – יהיה אשר יהיה שמו: אֶרוס, צ'י, העצמי הגדול, השי"ת – שבו חולקים הפרגים, הגשם, נהג מכונית חולפת וענן נוצות:

 

*

הָאֲדָמָה עָגְבָה עָלַי
בְּעִקּוּלֵי הַדֶּרֶךְ
בְּמַחְשֹוֹף עָדוּי פְּרָגִים.
הַיָּם רָקַד, זוֹהֵר בֵּין הַמַּרְאוֹת,
גֶּשֶׁם פִּתְאוֹמִי פִּטְפֵּט אִתִּי לְרֶגַע
[…]
אֵיך לְהַנִּיחַ
לְכָל זֶה? וּלְאָן
לְהַפְנוֹת אֶת הַמַּבָּט,
כְּשֶׁבַּשִּׁמְשָׁה הָאֲחוֹרִית עֲנַן
נוֹצוֹת
מַסְתִּיר אֶת הַשְּׁקִיעָה?

 

כל דירוג של יצירי הבריאה על פי מעמד וחשיבות בטל ומבוטל. עקבותיהם של חלזונות עם בוקר מוארים בחד־פעמיותו של גילוי, זה של הדובר וזה של הקורא: "נְתִיבִים זוֹהֲרִים, מְעֻקָּלִים […] / לְאֹרֶךְ גֶּזַע צֶאֱלוֹן נָגוּעַ, מְחֻרָר, / וְהוּא בִּמְלוֹא פְּרִיחָה", ומצבו זה של הצאלון – נגוע ומחורר – אינו מעלה כל סתירה, השתוממות או הסתייגות לגבי מלוא פריחתו.

מעשי ידי האדם, כליו ומכשיריו, אינם בגדר בנים חורגים להוויה, זו המצויה בקריאת העורב, בקידת הנקָר או באצטרובל הנקרה על דרכו של ילד. אף הם אחוזים במערכת הזיקות הכוללת, שאין בה מקום למושג הדומם. הכול חי. יתר על כן, לכל אובייקט – כפתור במגירה או ברז מים – האפשרות להגדיר בנוסח תאלס והרקליטוס את עקרון היש, הנגזר מתוך זווית ראייתו הייחודית. החיוך העולה למקרא הדברים נובע מן הפער בין הממד ההגותי הגבוה לשוליותם המגחכת של ה"דוברים" בשיר, ומביטולו המתבקש של פער זה בעת ובעונה אחת:

 

*
הַכֹּל זוֹרֵם, מְמַלְמֵל לְעַצְמוֹ
בֶּרֶז בֶּחָצֵר

גַּלְגַּל חוֹזֵר בָּעוֹלָם, מְזַמְזֶמֶת
מְכוֹנַת כְּבִיסָה

מִתְרַקֵּם וְנִפְרָם, מְסַפְּרִים זֶה לָזֶה
כַּפְתּוֹרִים בִּמְגֵרָה
שֶׁל תֵּבַת כְּלֵי תְּפִירָה

עַל קוֹמוֹדָה שֶׁל סַבְתָּא
מַבִּיטָה בַּיָּרֵחַ
מַפַּת תַּחֲרָה

 

מבט זה של מפת התחרה בירח מעניק לשיר חלל מואר ודומם של בית, בעל שייכות אישית, שאליו נאספים כביכול "פרגמנטים קדם־סוקרטיים" אלה בדבר מהלכו של היקום.

אם אין דומם, כפי שמסתבר מן הדברים, הרי ה"אני" עשוי לפעמים להיות "עצ" ו/או "אבנ" (כך במקור), והשימוש המכוון באות הבלתי סופית מורה על עקרון הזרימה שבין אופני הקיום השונים, כדבר הברז בגינה. הכול "מתרקם ונפרם". גם ה"אני" אינו מקובע כהוויה נפרדת מבית העצ ומחומת האבנ, בכול שוכנת הווייתו של ה"עצם" האחד והיחיד, שממנו, אליו ובתוכו מסתעף "היש הגדול", זה ה"מְאַשֵּׁר אֶת קִיּוּמוֹ" של "שִׁיר צִפּוֹרֵי הַבֹּקֶר הַמָּתוֹק [ה]עוֹלֶה בַּחֶדֶר, / נִמְסָךְ בִנְשִׁימָתֵךְ, / גּוֹאֶה בָּאֵבָרִים הַיְּגֵעִים מִבְּלִי שֵׁנָה."

עם זאת, יש בה, בחוויית ההכלה ההרמונית, גם צל של חרדה. הדובר משוטט עם החיות הקטנות בבקשו מחסה "בְּתַחְתִּית עֲרֵמַת מְחָטִים", והעולם מאיים כ"צְלָלִית חָתוּל חוֹמֶקֶת בְּזָוִית הָעַיִן". אלא שחוויית יסוד זו זוכה מדי פעם להתמרה (טרנספורמציה), בדומה ל"חיות (ה)קטנות עם גדולות" במזמור קד: "תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן […] תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן." (פס' 29–30).

אצל אבידן מופיעה ההתמרה כטקסט סיפורי מבחינה גרפית – פסקאות אחדות בשורות ארוכות – וללא כותרת. הדבר הולם את החוויה המופיעה בו, שכן מהלכה כה שוצף ועוצמתי, שאין ביכולתו של הטקסט לקבל על עצמו את משמעת השורות הקצרות של שיר. אביא כמה משפטים נבחרים:

 

אַךְ הִתְגַּלְגַּלְתִּי וְנִתַּקְתִּי מִפְּקַעַת הַזְּחָלִים שֶׁזֶּה עַתָּה בָּקְעוּ […] מָלֵא בָּרָעָב הַנּוֹרָא לַיָּרֹק, לְרֵיחַ הָאֲדָמָה […]
וְעוֹד חָלַמְתִּי

שֶׁבְּתוֹךְ קֶבֶר הַקּוּרִים אֲנִי חוֹלֵם חֲלוֹם, וּבוֹ עַיִן מַבִּיטָה, מְצֻיֶּרֶת עַל כָּנָף שְׁקוּפָה, יְפֵהפִיָּה, וְקוֹל קוֹרֵא: בְּגוּף זֶה נְטַשְׁתִיךָ, וְעַכְשָׁו, עוּף!

[…] וַאֲנִי צָף עַל גַּלִּים רַכִּים שֶׁל אוֹר

 

דרך סיפור מטמורפוזה זה, שניתן לכנותו "אפוס הפרפר" (באשר יש בו בעליל מן היסוד האפי), ניצב הסיפור האנושי האוניברסלי: תשוקה ראשונית להכלה אימהית בדמות ה"רָעָב הַנּוֹרָא לַיָּרֹק, לְרֵיחַ הָאֲדָמָה"; תהליך של אינדיווידואציה בדמות ההיפרדות מפקעת הזחלים, חוויית הנטישה והבדידות שבעקבותיה, ובסיום (שאיננו בגדר סוף…) – הציווי העליון של "קול קורא". זה האחרון מתממש בציפה על 'גליו הרכים של האור', על כל הדהודיו של קשר זה בין החומרי לערטילאי. העין המצוירת על כנף מעלה בהכרח את מעשה האמנות, שיש לו מקום משלו בתוך מערכת היקום, וגילומו בספר, שלא במפתיע, הוא השירה. אף השיר אינו נתון לבעלותו של יוצרו, אחת החיות הקטנות, כזכור. יתר על כן, זר ואילם הוא, באותה מידה שאף הוא אינו אלא פלא של הבריאה. אחת השורות המרגשות בספר היא זו:

 

שִׁיר שְׁתוּקִי, מֵאַיִן בָּאתָ?

 

הכינוי "שתוקי" מתקשר בעיני רוחי מיידית ל"אסופי". ואמנם, במקור התלמודי מתייחסים שני מושגים אלה לרשימת הפסולים מלבוא בקהל (שתוקי הוא מי שזהות אחד מהוריו אינה ידועה ועל כן מוטל ספק על יהדותו; קידושין ד, ע"א). שם תואר זה "מנדה" את השיר, מעמיד אותו מחוץ למקובל. אך בהבדל מ"אסופי", שאף הוא מנודה, כינוי זה מעמיד אוקסימורון חריף בשל שורש המילה – שת"ק. השיר, דומה, חסר מילים הוא. עד מה הולמת ראייה זו, נוסף על תחושת העזובה והיתמות – השלכה נפשית של המחבר, כמובן – את הגדרת השירה של ת"ס אליוט: "השירה היא סך כל הכישלונות המפוארים לחדור אל תחום השתיקה", ומאידך את הגדרתו של ר"מ רילקה: "שירה היא הוויה". ואמנם, שירו של אבידן, שממנו צוטטה השורה האמורה, מתחיל בשיר ציפורי הבוקר, ש"הַיֵּשׁ הַגָּדוֹל מְאַשֵׁר אֶת קִיּוּמוֹ".

באופן דומה, גם אם כותרת השיר "קנרית" מצמצמת לכאורה את מעשה האמנות לזמרת הציפור, המרחב הציורי מעניק לו הקשר מטפיזי. היצירה כהוויה – ראו הגדרתו של רילקה – מתרחשת ברקיע מתהפך או בים על ריבוא רקיעיו, על אף, ואולי דווקא בגלל, האיוּם המשתמע "מאחורי" הדובר:

 

קנרית

מֵאֲחוֹרַי, הֶהָרִים הַיְּרֻקִּים עַל נִפְלְאוֹתֵיהֶם
וּמוֹרְאוֹתֵיהֶם,
שָׁם צַיָּדִים פָּרְשֹוּ רִשְׁתוֹתֵיהֶם
בָּאָחוּ הָאָבִיב טָמְנוּ יוֹקְשִׁים פַּחֵי נֶפֶשׁ
וְסַכִּינִים הִבְהִיקוּ וְנִקְרוּ.

סָבִיב, שִׁפְעַת הָרְקִיעִים בִּכְחוֹל מַעֲמָקֵיהֶם
וּמַלְאָכִים חוֹבְטִים כָּנָף אֶל כָּנָף בִּמְחוֹלוֹתֵיהֶם
כְּגוּף אֶחָד צוֹלְלִים, כְּגוּף אֶחָד עוֹלִים,
צְפוּפִים וְזוֹהֲרִים כְּדָגִים בְּלַהֲקוֹתֵיהֶם
צָפִים בְּאֶתֶר דַּק, בָּהִיר וְקַל, צָלוּל מִן הָאֲוִיר

וְאֶת כָּל זֶה לִרְאוֹת אִי אֶפְשָׁר
וְאֵין מָנוֹחַ לְצִפּוֹר הַשִּׁיר.

 

השירה, זו של הציפור וזו של האדם, מתרחשת במרחב המשתרע בין ההרים "עַל נִפְלְאוֹתֵיהֶם וּמוֹרְאוֹתֵיהֶם" לבין האֶתֶר, אוויר האלים, או גלי האור הזכורים מ"אפוס הפרפר". בין שני קטבים אלה, אכן, אין למשורר/ת מנוח. "פחי נפש" אורבים לו תמיד, באותה מידה שיש לו מגע עם "שִׁפְעַת הָרְקִיעִים בִּכְחוֹל מַעֲמָקֵיהֶם". תמונה זו מעמידה כביכול את המים העליונים והמים התחתונים בלשון המקרא, כעטיפתו הנסתרת, האחת, של טרם־עולם. ואכן חוקי הפיזיקה אינם חלים עליה.

ראיית הנפש והיקום כמערכת השתקפויות עולה בשירים נוספים:

 

אֲנִי מַסִּיק אֶת קִיּוּמִי
מֵהַצֵּל הָעוֹבֵר עַל פָּנַיִךְ.

 

או:

 

שׁוֹלֵחַ אֶת עַצְמִי בַּחֲלָלִית
לְמַפּוֹת אֶת צִדֵּךְ הָאָפֵל.

(שתי המובאות – מתוך "אסטרונומיה")

 

דומה שסוגת ההייקו הכרחית היא לסוג זה של חוויה, ונוכחותה אמנם בולטת בספר. היא מייצגת את תשוקת הזיכוך, את הנגיעה בחד־פעמי, את התחדשות הדופק בכל פעימה ופעימה. בטובים שבהם ניכרת תכונה זו, כמו בשיר להלן, שבו ניצוד הרגע החולף:

 

בְּתַחְתִּית הַבְּאֵר הַצּוֹנֶנֶת
בְּתוֹךְ עִגּוּל הַשָּׁמַיִם
חֵץ שֶׁל בַּרְוָזִים

(מתוך "אוספי קיץ")

 

ולסיום:

.
גַּרְעִין אַגָּס
בֵּין חֲרִיצֵי מִקְלֶדֶת:
מַה יִנְבַּט מִמְּךָ?

 

השיר מעמיד סיטואציה כה רווחת – אכילה ליד מקלדת המחשב – שעצם ה"הודאה" בה מהווה העלאה של הבלתי מובחן אל המבט ואל הלשון. בכך אמנם מתגלה החד־פעמי המשקף את האל־זמני: הגרעין אוצר בתוכו את עברו ועתידו של עץ האגס, את החיים הגלומים, שעדיין לא הגיחו אל אוויר העולם, הפועמים הן בנברא הזעיר והן ביוצר בן החלוף אשר על המקלדת.

 

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017) זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. כן פרסמה ספר מסות "הכל מלא אלים" (רסלינג 2013). השנה עומד לראות אור ספר מסות נוסף, "מגופו של עולם" (כרמל), העוסק בתהליכי היוודעות והיפוך ביצירות ספרות מגוונות.

 

משה אבידן, "כל החיות הקטנות ואני בתוכן", מוסד ביאליק, סדרת "כבר", 2018

.

משה אבידן, "כל החיות הקטנות ואני בתוכן", מוסד ביאליק, סדרת "כבר", 2018

.

.

» שירים מאת משה אבידן התפרסמו בגיליון 32 של המוסך.

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: יפעת שחם על "צבע החלב" מאת נל ליישון

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

ראשי_41

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו