בְּבֹקֶר לַח בִּשְׁנַת תַּרְלָ"ח
עֵת בְּצִיר הָעֲנָבִים
יָצְאוּ מִיָּפוֹ עַל סוּסִים
חֲמֵשֶׁת הָרוֹכְבִים.
(את הכתבה מלווה השיר "הבלדה על יואל משה סלומון". מילים: יורם טהרלב. לחן: שלום חנוך)
לא קל היות האדם חלוץ: שמש קופחת, ידיים כואבות, גב שפוף וחזון יוקד הם כליו העיקריים במלאכת הפרחת השממה. הרב ואיש הציבור הירושלמי יואל משה סלומון ידע זאב היטב, ועשה ככל שביכולתו כדי לסייע לחלוצי הארץ לפתחה. סלומון אולי לא היה איש של עבודת כפיים, אך תרומתו לא תסולא בפז – בייחוד בתחום איתור ורכישת האדמות ליישוב העברי.
שְׁטַמְפְּפֵר בָּא וְגוּטְמָן בָּא
וְזֶרַח בַּרְנֵט
וְיוֹאֵל מֹשֶׁה סָלוֹמוֹן
עִם חֶרֶב בָּאַבְנֵט.
אִתָּם רָכַב מָזָרָקִי
הַדּוֹקְטוֹר הַכָּסוּף
לְאֹרֶךְ הַיַּרְקוֹן הָרוּחַ
שָׁר בִּקְנֵי הַסּוּף.
לְיַד אוּמַלְבֶּס הֵם חָנוּ
בְּלֶב בִּצּוֹת וּסְבַךְ
וְעַל גִּבְעָה קְטַנָּה טִפְּסוּ
לִרְאוֹת אֶת הַסְּבִיבָה.
השיר על יואל משה סלומון מנציח את רגעי הקמת העיר פתח-תקווה. השיר מבוסס על זיכרונותיו של טוביה סלומון (המופיעות בספר "זכרונות ארץ ישראל" בעריכתו של אברהם יערי), בנו של הרב, המתחילות כך:
"בבוקר קיץ אחד בשנת תרל"ח יצאו מירושלים: ר' דוד גוטמן, ר' יואל משה סלומון, ר' יהושע שטמפר, ר' זרח ברנט ועמם עוד אנשים מספר לראות את אדמת אֻמְלָבָּשׂ שבסביבת יפו."
אָמַר לָהֶם מָזָרָקִי
אַחֲרֵי שָׁעָה קְצָרָה:
אֵינִי שׁוֹמֵעַ צִפֳּרִים
וְזֶה סִימָן נוֹרָא.
אִם צִפֳּרִים אֵינָן נִרְאוֹת
הַמָּוֶת פֹּה מוֹלֵךְ
כְּדַאי לָצֵאת מִפֹּה מַהֵר
הִנֵּה אֲנִי הוֹלֵךְ.
וכך ממשיך הסיפור:
"הסיורים באזור אדמת אֻמְלָבָּשׂ שבסביבת יפו" לא הספיקו ליואל משה סלומון, שביקש להכיר היטב את השטח ויושביו לפני שירכוש אותו עבור החלוצים. שלושה ימים העביר סלומון בין התושבים הערביים, כשהוא מסתייע בשליטתו המלאה בשפתם. בתום שלושת ימי הביקור הגיע ד"ר מזוריקה (מָזָרָקִי מהשיר) לסקור את השטח לבקשת סלומון וחבריו. ביקורו הסתיים בבשורה רעה: שום חיים לא ייתכנו כאן.
דממה מעיקה השתררה.
קָפַץ הַדּוֹקְטוֹר עַל סוּסוֹ
כִּי חַס עַל בְּרִיאוּתוֹ
וְהָרֵעִים שְׁלָשְׁתָּם יָצְאוּ
לָשׁוּב לָעִיר אִתּוֹ.
אָמַר אָז יוֹאֵל סָלוֹמוֹן
וּשְׁתֵּי עֵינָיו הוֹזוֹת:
"אֲנִי נִשְׁאָר הַלַּיְלָה פֹּה
עַל הַגִּבְעָה הַזֹּאת".
ואז, "פתאום הפליט סלומון חרש: "ובכל זאת!…" – "ננסה!" – קרא שטמפר בקול. המילים הללו אך נפלטו מפיהם, וגוטמן, נרגש עד עומק נפשו ממה ששמע, התנפל על צווארי שני חבריו ופרץ בבכי – אז לא יכלו להתאפק גם שני חבריו, ויחלו לבכות אף הם…"
זו איננה הגרסה היחידה לאירועים, ועם השנים נפתחה מעין מלחמת גרסאות בין משפחות המייסדים, אלו שהוזכרו בשיר ואלו שלא. חלק מבני המשפחות הרגישו שנעשה להם עוול בעקבות השיר והמקום המרכזי והכמעט יחידי שהוקדש בו ליואל משה סלומון. ואולי אפשר להתנחם בכך שהצלחת השיר קיבעה את הסיפור האייקוני, לא השלם ולא הסופי (וכי איזה סיפור הוא שלם וסופי?), של הקמת פתח תקווה.
וְהוּא נִשְׁאַר עַל הַגִּבְעָה
וּבֵין חֲצוֹת לְאוֹר
פִּתְאֹם צָמְחוּ לְסָלוֹמוֹן
כְּנָפַיִם שֶׁל צִפּוֹר.
לְאָן הוּא עָף, לְאָן פָּרַח
אֵין אִישׁ אֲשֶׁר יֵדַע
אוּלַי הָיָה זֶה רַק חֲלוֹם
אוּלַי רַק אַגָּדָה.
אַךְ כְּשֶׁהַבֹּקֶר שׁוּב עָלָה
מֵעֵבֶר לֶהָרִים
הָעֵמֶק הָאָרוּר נִמְלָא
צִיּוּץ שֶׁל צִפֳּרִים.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים כִּי עַד הַיּוֹם
לְאֹרֶךְ הַיַּרְקוֹן
הַצִּפֳּרִים שָׁרוֹת עַל יוֹאֵל
מֹשֶׁה סָלוֹמוֹן.
רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":
העלייה הראשונה: ספרים, תמונות, סיפורים ועוד
כתבות נוספות
הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"
