.
מאת ריקי כהן
.
הסופרת נגה אלבלך הייתה נרגשת והמומה למדי כשנכנסתי לחדרה במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל אביב בחודש שעבר. דקות לפני שהגעתי לפגישה שקבענו היא קיבלה את שיחת הטלפון שכל סופר או סופרת בישראל משתוקקים לקבל, שיחה שבישרה לה על זכייתה בפרס ברנר על ספרה האיש הזקן | פרידה (הקיבוץ המאוחד, 2018), שכתבה על אביה. "כתבתי אותו בטרנס מטורף, שבועיים אחרי מותו, באמוק ממש. זה השתלט עליי בלי יכולת להפסיק, חמישה ימים – ואז זה נגמר. בעריכה עשינו כמה שינויים והוספתי עוד פרגמנט. ובסוף הוא זכה בפרס ברנר. זו הייתה הפרידה האמיתית מאבא שלי, לזכור מי הוא היה, לבכות עליו, הייתי מאוד קרובה אליו, זה היה שיא האינטימיות".
הוא קרא דברים שכתבת, את ספרייך הקודמים?
"את הספר הזה הוא בטח היה קורא, כי היה קל לקרוא אותו, אבל הוא לא זכור לי כאדם שקרא פרוזה. הוא היה מאוד גאה בי ושמר כל ביקורת, אבל עברית לא הייתה שפת האם שלו אלא בולגרית. קצת לפני שהוא נפטר הוא פתאום סיפר לי סיפור שלא ידעתי – שהוא למד בתיכון צרפתי ובהפסקות היה הולך לספרייה לקרוא שם את הספרות הצרפתית הקלאסית, ופתאום הבנתי איזה קשר יש לאבא שלי לספרות, ואמרתי, אוקיי, אז זה לא צמח משום מקום, האהבה שלי לספרות."
הבשורה הזו, שהגיעה אחרי רצף ביקורות משבחות על הספר במדורי הספרות, היא לא האירוע הספרותי המשמעותי היחיד שאלבלך קשורה בו בזמן הזה. לפני כחודש יצא לאור ספר שערכה, תרצה אתר: כל השירים (הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל אביב), האוסף המלא של שירים ופזמונים שכתבה תרצה אתר, ובכללם חומרים גנוזים שמתפרסמים בו לראשונה.
מדובר, למרבה הפליאה, באוסף הראשון המלא של שירי אתר, שמותה הטראגי לפני ארבעים ואחת שנים ממשיך להעסיק את התרבות העברית, בזמן ששירתה נותרה זנוחה לעומת שירתן של משוררות מוכרות בנות דורה. זאת בניגוד לפזמונים שכתבה, שכמה מהם מושמעים עד היום.
הספר המרתק הזה מגלה את כוחה הפואטי המגוון של אתר ואת שכלול המבע במרוצת ארבעת ספריה. מכלול החומרים המתפרסם עתה חושף אישה ויוצרת רב־גונית, שנונה, בעלת הומור חד וראייה קליידוסקופית. אלו, וגם אחרית הדבר היפה, פרי מחקרה של אלבלך, מגוונים את התפיסה הידועה לגביה וכן לגבי יחסיה עם אביה, המשורר נתן אלתרמן, שעוד נגיע אליהם. וכן, אלבלך מודעת לכך שלמעשה הזה יש ערך מהבחינה הפמיניסטית, לא רק הספרותית: "בהחלט. אני חייבת לציין שהרעיון לעשות את זה היה של ד"ר רחל סטפק, שעד לא מזמן ניהלה את מרכז קיפ באוניברסיטת תל אביב [אלבלך עובדת בו כאחראית הארכיון של אתר ואלתרמן, ר"כ]. היא הציעה לי לערוך את האוסף, ואני מיד נדלקתי על זה. האמת היא שכבר לפני שנים חשבתי על זה ולא יצא לממש, וכשרחל העלתה את הרעיון שוב, לשתינו היה ברור, וגם דיברנו על זה, שהגיע הזמן לעשות תיקון לדבר הזה, שהבת בצל האב, בלי שום תשומת לב ליצירה שלה. היא פשוט לא הייתה קיימת, וזה מתחיל בהזנחת הדפסת ספרי השירה שלה, שאזלו. איפשהו היא התפוגגה. עיר הירח [הקיבוץ המאוחד, 1979, בעריכת רנה ליטוין ז"ל] הוא הספר היחיד שהמשיך להימכר, אבל הוא רק מבחר משירתה. היה ברור לשתינו שאנחנו עושות פה מעשה פמיניסטי חשוב ומוצדק וראוי. היא חוליה חשוב בשרשרת השירה העברית."
קצת אחרי שהתמנתה אלבלך למנהלת הארכיון של אלתרמן במרכז קיפ, היא החליטה להקים בחדר שהוקצה לו גם ארכיון נפרד לתרצה אתר. זה התחיל משני ארגזים בלבד. כיום יש בו כבר כמה תאים גדושים אוצרות, מול ארון גדול ועמוס של אביה.
"ערכו של הארכיון של אלתרמן, מכיוון שאין בו כתבי יד אותנטיים, נמוך מזה של אתר. אצל אתר יש טיוטות של שירים וכתבים והכול אמיתי מזמן אמת", אומרת אלבלך. "אצלה מצאתי גם שירים גנוזים. אצל אלתרמן אי אפשר למצוא שום כתבי יד או חומרים גנוזים, הוא הכחיד הכול. מיקי גלוזמן [ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, ר"כ] אומר על זה, 'הוא השאיר אחריו אדמה חרוכה'. כמו שבשירים עצמם אין אצלו שום רמז ביוגרפי. אין אצלו כתיבה וידויית, זה לא הדור. הכול מקודד. הוא בטח מסתתר שם, אבל אי אפשר לדעת אם מה שמתואר באמת קרה לו, אם ההֵלֶך הזה הוא אלתרמן או הֵלֶך כללי כזה. אצל אתר זה הפוך, היא חשופה שם, היא נחשפת."
והסיפור הזה, אב ובת, דור אחרֵי, מסמל גם מעבר לשירה אישית יותר בשירה העברית בכלל?
"אתר מייצגת ולא מייצגת את הדור שלה. מהבחינה הווידויית היא חלק מהדור של דליה רביקוביץ ויונה וולך. אבל מבחינת הליריות עצמה היא קצת אחרת: בתחילת הדרך לפחות היא די מקושטת, קצת יותר גבוהה בשפה. זה לא כמו זך ועמיחי, היא מאוד שונה מזך, היא לא ניסתה לעשות את המהלך שלו. השפה שלה כן מלכותית קצת."
זה בגלל ההשפעה מאביה?
"לא יודעת; יש לה פזמונים שהם מאוד ישירים ודיבוריים. יש לה שני צדדים, ולאורך הספרים שלה אני רואה מהלך של זיקוק – הפחתה מהגודש ומעבר לפשטות. בעיקר לקראת הסוף, אחרי מותו של אלתרמן."
באחרית הדבר שכתבת קראתי שהמבקרים טענו אז שאחרי מותו היא משתחררת מהשפעתו. האם השפעתו הייתה טובה או מזיקה?
"אני לא חושבת שאפשר להגדיר את זה כהשפעה, זה היה חלק ממנה, היא ינקה את זה. לא היה אפשר לנתק את זה ממנה. זה היה היא. זו השפה וזה העולם. אמנם יש לה פזמונים ושירים שהמשקל והקצביות והחריזה שלהם הם כמו אצל אלתרמן, אחר כך לאט־לאט היא יצאה מזה. שברה את זה."
היא התייחסה לשבירה הזאת פעם?
"הדבר היחיד ששמעתי בהקשר הזה זה ריאיון מוקלט ששומעים בו רק את התשובות שלה, בלי השאלות, והיא עונה שם שבעצם דור שלם הושפע מאלתרמן, אז למה לה אסור."
מפליא ונעים לגלות שהיה לה הומור חזק.
"כן, היא הייתה מאוד שנונה והיה לה הומור. זה בא לידי ביטוי בעיקר בפזמונים, שמראים צד נוסף שלה, שונה מהצד הטראגי. עבורי, כמי שחקרה את הארכיון, חוש ההומור שלה הוא הגילוי הכי גדול. יש שני מחזות גנוזים שהיא כתבה, ושם, במחזות, הוא הכי פרוע, ההומור, יותר מאשר בפזמונים. את אחד המחזות ["חפצים אישיים"] פרסמתי בכתב העת "דחק". שני המחזות יעלו בקרוב לפרויקט בן־יהודה ברשת.
איך החלטת להקים את הארכיון?
"הארכיון היה קיים, היו פה שני ארגזים, ואני באתי, סידרתי וקטלגתי. זה משך אותי."
אהבת אותה קודם?
"לא במיוחד, באופן כללי אני לא כל כך בקיאה בשירה. זה לא תחום ההתמחות שלי. אני אישה של פרוזה. אבל זה משך אותי, זה היה פשוט מונח פה בצד, מוזנח, והיו חייבים לעשות עם זה משהו."
ואחרי העבודה על הארכיון והספר, את מרגישה קרבה רגשית אליה?
"כן, מאוד. זה לא היה מיידי, אבל אני עושה את זה כבר כמה שנים, הספר הוא תוצר של שלוש שנות עבודה, יום בשבוע במשך שלוש שנים, אז למדתי להתרגש ממנה. בהתחלה רק סידרתי את הארכיון, יש בו מצבור של כתבות וראיונות שהתפרסמו לאורך השנים, איתה ועם הילדים שלה, וישבתי וקראתי את כולם ופשוט לא הפסקתי לבכות. בהתחלה התרגשתי וכאבתי את הסיפור האישי שלה, ואז זה עבר והתחלתי להיכנס ליצירה. אבל המפגש הראשוני היה עם הסיפור של המוות ושני הילדים הקטנים. אחר כך גיליתי גם קטעי פרוזה, אלה ששירה סתיו כינסה בספר פתאום כבו כל האורות [הקיבוץ המאוחד, 2010]. נתקלתי בהם ככתבי יד, למדתי להכיר את היצירה שלה."
"הנה", היא מראה לי, "ככה נראות הטיוטות שלה. התיקונים הם שלה". כתבי היד מרגשים, הכתב העגול והנאה מתפתח ונהיה סוער יותר. היומנים התיכוניסטים שהשאירה, השירים הראשונים – "דף מול דף מול דף", כמאמר שורה מהשיר שלה "שיר בין ספר לספר" –משלימים את הרגש שהיא מעוררת.
למה לדעתך היא לא זכתה למעמד התרבותי של דליה רביקוביץ או יונה וולך? רק כעת יוצא לראשונה אוסף מקיף של שירתה.
"ספרי השירה שלה לא היו קיימים על המדפים, הדפיסו אותם בזמנו וזה אזל. זו לא סתם קלישאה, היא תמיד הייתה בצל של אלתרמן. הרבה חוקרי שירה ומבקרי שירה ראו בה איזו שלוחה. מעבר לזה, וולך וכנראה גם רביקוביץ הביאו משהו באלימות מסוימת, בהתרסה, משהו מאוד אחר. תרצה הייתה פחות מתבלטת באופי שלה. היא פחות רצתה להיות בפרונט. למרות שהייתה שחקנית – אבל עובדה שהיא לא אהבה את זה, היא לא שרדה בזה, החליטה להשתבלל ולעסוק רק בכתיבה."
מישהי פעם טענה באוזניי שבתקופתה של אתר היו פטרונים גברים בספרות והם טיפחו את רביקוביץ ואת וולך כי הן היו הפרועות, החריגות, אותן הם יכלו לשים במשבצת הזאת, של המשוררת המעורערת והאקזוטית. אולי תרצה אתר לא הייתה נוחה להתמסר להם כי כבר היה לה פטרון.
"נכון, והיא גם באמת לא הייתה מוחצנת. אולי היא גדלה ככה, היה לה אבא שהיה כל הזמן בפרונט. היא לא עשתה את הצעדים קדימה כמו שיונה וולך עשתה והנכיחה את עצמה, בצורה בוטה לפעמים. תרצה רצתה בית ומשפחה."
היא הייתה אדם מופנם?
"לא יודעת, אני חושבת שהיא הייתה אדם של פשטות, פחות חיפשה סנסציות."
המוות שלה סנסציוני מאוד.
"כן, וזה מה שבסוף צבע את כל היחס לשירה שלה ולדמות שלה. עד היום היא הצטיירה כדמות מאוד מלנכולית, וזה לא נכון, היו לה עוד צדדים, כמו שגילית בעצמך בקריאה בספר. זה מאוד מאוד נוכח."
התיאור של מותה, כשהילדים בבית, הרג אותי. זה גם מתקשר לדיאלוג שלה עם סילביה פלאת', הספר מגלה שהיא כתבה שני שירים בהשראת פלאת'.
"כן. היא מתה בבוקר, לפני שששלחה את הילדים לגן. וכן, גם אצל פלאת' הילדים היו בבית, היא השאירה להם אוכל, למקרה שיהיו רעבים."
כתבת באחרית הדבר שאי אפשר לדעת אם התאבדה או נפלה, אבל הייתה לך איזו תחושה לגבי השאלה הזו במהלך העבודה הזו?
"התחושה שלי השתנתה כל הזמן. בסופו של דבר אני נאחזת בניסוח של מנחם בן, שגם אני מרגישה אותו: מה שבטוח אפשר לומר זה שהיא לא שמרה על עצמה מספיק. זאת אומרת, גם אם היא רצתה למות, אני לא יודעת אם רצתה למות בדיוק באותו רגע. וגם אם אנחנו יודעים שהיו לה מחשבות כאלו, מתקופת ניו יורק וגם אחריה, אני לא יודעת אם היא החליטה 'הנה, היום'. מה שבטוח זה שהיא הייתה מספיק לא יציבה ומעורערת – כשהיא צעקה מהחלון לפועלים שעבדו שם והרעישו – בשביל לא לשמור על עצמה. לאבד את חייה. אני לא יודעת אם זה היה מתוכנן כל כך, אבל כן ברור לי שהיה איזה דחף לזה. אולי היא לא רצתה בזה באותו רגע, אבל היה לה דיאלוג עם הסיפור הזה."
אחרית הדבר מתרכזת בעיקר בדרכה היצירתית, אבל נוגעת גם בדאגה הגדולה ובמסירות של אלתרמן לבתו.
"יש במשפחה הזו מורכבות מאוד גדולה, שלא דיברתי עליה באחרית הדבר. למשל צילה בינדר. צילה הייתה בקשר זוגי עם אלתרמן עוד לפני שתרצה נולדה. הקשר נוצר קצת אחרי שהוא התחתן עם רחל מרכוס ונמשך שנים רבות, שלושים ושתיים שנים, עד מותו של אלתרמן, וזה היה גלוי ולא סוד. אתר לא רק שהקדישה שיר לצילה בינדר, היא גם עבדה איתה על ספרי הילדים שלה, הן חתמו יחד על חוזים, היא כתבה וצילה איירה. גם מה שכתבו על השתיינות של אלתרמן היה כנראה נכון, שבלילות היה חוזר הביתה שיכור, אבל זה לא שהוא הזניח את תרצה, וגם אמא שלה לא. רחל הייתה שחקנית תיאטרון ויצאה בערב לעבוד, אבל הסבתא גרה איתם, אמא של אלתרמן. בארכיון אלתרמן יש מכתבים שהוא כתב לתרצה, המכתבים שלו מלאי רגש, הוא מאוד מאוד אהב אותה. עובדה שכשהיא הייתה במצוקה איומה בניו יורק, הוא נסע אליה. לא כתבתי על הסיפור של המורכבות עם צילה בינדר כי זה לא מופיע בארכיון שלה, תרצה לא תיעדה את זה. גם לא ביומנים שלה. זה פשוט לא קיים. והמחקר שלי התבסס רק על החומרים הארכיוניים. רציתי בספר הזה להציג את הקול של אתר ולהתמקד ביצירה שלה ולא בסיבוכים המשפחתיים. זה הסיפור שלהם, הוא משפיע עליה, ברור, אבל זה עדיין הסיפור שלהם ולא רציתי להיכנס לתהום הזו."
יכול להיות שאילולא הייתה בתו של אלתרמן היא כן הייתה נכנסת לקאנון הפואטי בזמנה?
"מצד אחד כן, ייתכן, ומצד שני הפרסום הראשון שלה, למשל, עוד לפני שמלאו לה שמונה־עשרה, היה בזכות הפנייה של אביה לא.ב. יפה, עורך הדף לספרות ב"על המשמר". אלתרמן נתן ליפה מחברת שירים של תרצה. זאת אומרת, אולי הצל שלו פגע בה מצד אחד, אבל מצד שני אלתרמן גם פתח לה דלתות. זה גם וגם, ובתוך המורכבות הזו היא קצת הלכה לנו לאיבוד, כקוראים, וגם במחקר. אם כי היו חוקרות שכתבו עליה לאורך השנים, כמו זיוה שמיר, מיכל בן־נפתלי ושירה סתיו. הן מראות כמה היא השתמשה בכלים האלתרמניים אבל עשתה איתם משהו לגמרי אחר, ועשתה היפוכים של משמעויות. זו שירה חכמה."
והיא גם התכתבה איתו בשיריה.
"היא ענתה לו והתכתבה איתו בצורה מתוחכמת מאוד. אבל בזמן חייה אלתרמן היה כל כך ענק, שגם לספר שהקדישה לו אחרי שהלך לעולמו, בין סוף לבין סתיו [הקיבוץ המאוחד, 1972], התייחסו כמו אל פרק שירתו האחרון של אלתרמן. התייחסו אליו, ולא אליה כמשוררת. בזמן חייה אלתרמן היה ענק מכדי שיוכלו להתייחס אליה כאל משוררת בפני עצמה. שירה סתיו מנסחת זאת במילים, "הוא החריש את אוזניהם של המבקרים". כנראה היו צריכות לעבור כל השנים האלה כדי שנוכל לקרוא אותה בחדר שקט."
בעבר חשבתי שהאסתטיקה הלשונית שלה, היופי, מסתירים לי אותה ואת הצעקה שלה. אחרי הספר הזה הבנתי שזה לא נכון, וזיהיתי אצלה גם התפתחות והליכה לכיוונים אחרים.
"זה התהליך שגם אני הרגשתי בו – השירים המאוחרים נוקבים יותר, בלי המסכות האלה. המילים לפעמים הסתירו אותה, בהתחלה. בסוף זה היה נקי יותר."
מה הנחה אותך בסדר השירים?
"בשירה הלירית זה מאוד פשוט, היו לה ארבעה ספרים שראו אור ופרסמתי אותם לפי הסדר בדיוק כמו שהופיעו, לא שיניתי כלום. בכתב היד של ספר שיריה האחרון, שירים 1976/7 [הקיבוץ המאוחד, 1977], מצאתי כחמישה־עשר שירים גנוזים, שהיא תכננה לפרסם בספר ובסוף שלפה אותם משם. פרסמתי אותם בסדר שבו הם הופיעו בכתב היד, כפי שהיא תכננה בתחילה. כלומר בשירה הלירית הסידור הוא כרונולוגי, וכך גם בשירים שפורסמו בעיתונות. בפזמונים יצרתי אני את הסדר כראות עיניי. בטיוטות אין שום תאריך, היא לא כתבה תאריכים בפזמונים. רק בשיר "בלדה לאישה", שמתכתב עם סילביה פלאת', יש תאריך, זה בחודש האחרון לחייה. יצרתי אלבום, אוסף. תהליך מאוד מעניין עם הפזמונים היה לברור אותם. יש לה מאות פזמונים, לדעתי. חלקם אפילו לא גמורים, וחלקם לא טובים. מיינתי ובחרתי את אלו שנראו לי טובים וגם מתוכם היה צריך לבחור, כי היו המון. הקמנו פה במרכז קיפ צוות של שלושה אנשים, שלושה עמיתים, ד"ר רחל סטפק, אילן ברקוביץ ואני, כל אחד קיבל את עשרות הפזמונים שעברו את המיון הראשוני שלי וכתב על כל אחד מהם 'כן' או 'לא'. וכך יצרנו את המבחר. זה היה מאוד מרגיע מבחינתי לעבוד ככה בצוות, גם כיף, כי היו שירים שלא ידעתי איך לשפוט."
את חושבת שהפזמונים שנחשפים לראשונה בספר ראויים להלחנה?
"בטח, הלוואי. זו אחת ממטרות הספר. קודם כול להראות שאתר קיימת, ואז להראות שיש פה קרקע פורייה למחקר ספרותי, ולבסוף להלחנה. אנחנו שומעים כל כך הרבה שירים של תרצה אתר ברדיו ואפילו לא יודעים. ככה אני מאפשרת לה להמשיך לחיות איתנו, ואני מאוד שמחה בזה. לא כל ארכיון זוכה למישהו שיחיה אותו ככה. אני מאוד שמחה שאני ממלאת את התפקיד הזה. זו זכות שלי וזכות של ילדיה."
בשירה שלה יש הרבה ציפורים, הסרט התיעודי עליה נקרא "ציפור בחדר". והיא עצמה, על הכריכה, נראית כמו ציפור.
"מעניין, יש בזה משהו. אני דווקא שמתי לב שמוטיב החלון חוזר אצלה המון פעמים, זה מאוד מעניין וגם מצמרר ביחס לצורה שבה שנגמרו חייה. הפנים, החוץ, מה נשקף מהחלון, החלון חוזר אצלה כל הזמן."
תודה רבה על השיחה, נגה, וברכות חמות הן על פרסום הספר והן על פרס ברנר.
.
.
*
חַיֵּי הַפְּנִים שֶׁלִּי: רָצִיתִי לְהַסְבִּיר אוֹתָם אַחַת וּלְתָמִיד,
כְּלִקּוּי מְאוֹרוֹת בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע הֵם.
מְלֹא הָעֵינַיִם עָשָׁן בְּלִי רַחֵם.
מְלֹא הַלֹּעַ דִּמְעָה חֲנוּקָה. עִיר
רֵיקָה.
וְסָבִיב נוֹף לָבָן, לָבָן…
וְזֶה כְּבָר דָּבָר נוֹשָׁן.
אֲבָל יֵשׁ גַּם הַרְבֵּה תְּכֵלֶת, לְעִתִּים, וְשֶׁפַע שֶׁל סִבְכֵי חוֹפֵי
נַחַל אֶחָד, עָזוּב, וְכָכָה זֶה בָּא וּמַתְחִיל:
אֶרֶץ בְּלִי שֶׁלֶט וְשֵׁם. אוּלַי חֲלוֹמִית הִיא.
אוּלַי הִיא מַחֲשָׁבָה. שׁוּם דָּבָר בָּהּ אֵינוֹ מַבְהִיל.
דְּבָרִים יְפֵהפִיִּים מְהַלְּכִים בָּהּ כֹּה וָכֹה
בְּלִי שׁוּם הֶסְבֵּר אוֹ קֶשֶׁר,
וּקְצָת הַפֶּה רוֹעֵד, וּקְצָת הַלֵּב
מְחַפֵּשׂ, בְּלִי לַחְדֹּל, אֶת הַפֵּשֶׁר…
אַרְצִי הַמּוּזָרָה וְהַתְּמִידִית. אֵלֶּה חַיֵּי הַפְּנִים
שֶׁל אֲנָשִׁים.
אֲרָצוֹת מוּזָרוֹת. דְּיוֹקָנִים לְבָנִים,
לְחָשִׁים.
נִפְלָא שֶׁלֹּא הַכֹּל עוֹסְקִים בָּזֶה בְּלִי קֵץ,
פָּשׁוּט: נוֹף עָצוּב מְעַט, וּבְקָצֵהוּ עֵץ.
(מתוך הספר שירים 1976/7, שער חמישי: יש רוח)
.
נגה אלבלך (עורכת), "תרצה אתר: כל השירים", הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל אביב, 2018.
» בגיליון קודם: ריאיון עם סמי מיכאל
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
