מיוחד | צנזורה בספרות ילדים ונוער

בשנים האחרונות רבו המקרים של חרמות ותיקוני מהדורות בעקבות תלונות על תכנים פוגעניים בספרי ילדים שנחשבים לקלאסיקות. נגה שיאון סוקרת כמה מקרים ומגמות, מהשנה החולפת ועד דיקנס וקרול

ג'ון טניאל, איור לספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", לונדון 1980

ג'ון טניאל, איור לספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", לונדון 1880

.

מאת נגה שיאון

 

בחודש יוני השנה נפל דבר בעולם ספרות הילדים: פרס מפעל חיים להישגים בתחום ספרות הילדים על שם לורה אינגלס ויילדר, שאיגוד הספריות האמריקני, ה-ALA, מעניק מדי שנה בשנה מאז 1954, שוב לא ייקרא על שמה. אמרו מעתה: "פרס המורשת הספרותית".

ויילדר התפרסמה בעיקר בשל סדרת ספרי בית קטן בערבה, שיצאו לאור בין 1932 ל-1943. הם מבוססים על זיכרונות ילדותה ומתארים את סיפור התבגרותה של לורה, המתמודדת עם נדודי המשפחה במערב התיכון של ארצות הברית, עם לימודים, שכנים, פגעי מזג אוויר, טבע נורא הוד, ועוד. קשה שלא להזדהות עם לורה, דמות אנושית מאוד שטועה, מתבלבלת, מתחרטת ומתקנת, וברקע תיאורים יפהפיים של הערבה הגדולה, הפראית, הנכנעת אט־אט, לאורך ספרי הסדרה, לכף רגלו של האדם הלבן המתיישב בה. הספרים זכו להצלחה מיד עם פרסומם, וניתן כיום לכנותם קלאסיקה: אינספור קוראות וקוראים בארצות הברית גדלו עליהם, הם יצאו במיליוני עותקים, תורגמו לעשרות שפות, ואין כמעט ספרייה בלעדיהם.

ההחלטה על הסרת שמה של ויילדר משם הפרס התקבלה פה אחד ב-ALSC, ועד שירותי הספריות לילדים של ה-ALA. הסיבה: הספרים רוויים התבטאויות גזעניות, עד כדי "אינדיאני טוב הוא אינדיאני מת", או "לא היו שם אנשים כלל, רק אינדיאנים" – ניסוח שוויילדר הסכימה לשנות בשנת 1952, בעקבות מכתב פנייה להוצאה, והמילה "אנשים" הוחלפה במילה "מתיישבים".

לטענת איגוד הספריות אין מדובר בצנזורה, אלא זהו "ניסיון להתאים את שם הפרס לערכי היסוד של ה-ALSC", והשינוי אינו ביקורת על מי שקורא ואוהב את הספרים. "אנו לא דורשים מאיש להפסיק לקרוא את ספריה של ויילדר, לדבר עליהם או להגביל את זמינותם לילדים. תקוותנו היא שמבוגרים יחשבו באופן ביקורתי על ספריה של ויילדר ועל הדיונים שעשויים להתפתח סביבם".

ספרות ילדים טובה, כמו כל ספרות טובה, יכולה לחיות לנצח. אלא שהערכים ותפיסות העולם של קהל הקוראים משתנים במרוצת הדורות. הסרת שמה של ויילדר מהפרס היא ביטוי לדילמה שמעסיקה את המערב יותר ויותר: מה עושים עם נכסי צאן ברזל, אותם ספרי עבר יפים שהשפיעו על רבים וניכר שיש בהם קסם שמהלך גם על בני דורות אחרונים, כאשר הם אינם משקפים עוד את ערכיה של קהילת הקוראים והקוראות? הדילמה הזו מורגשת ביתר שאת בנוגע לספרי ילדים, בשל שאיפה להימנע מלחשוף ילדים רכים לביטוייהן של תפיסות שנחשבות כיום בלתי ראויות. מנגד, יש הסבורים שאין למנוע מילדים חשיפה לתפיסות שקיימות או התקיימו אי אז במרחב האנושי, אדרבה – יש לחשוף אותם, בתיווך הולם, למורכבות, לעמדות שנחשבות בעייתיות, לצדדים אפלים באדם ובחברה. ויש שיאמרו שספר ילדים הוא בראש ובראשונה יצירה ספרותית שלמה, ולאו דווקא כלי חינוכי.

 

***

 

"שניים יעקבו אחרי כל הנכנס לבית, ושניים יוסיפו לעמוד בחוץ על המשמר, כאנשי שלג, ויראו מה יקרה להם," אמר ג'ק. "תענוג יהיה לעמוד ליד אנשי השלג! אבל נצטרך להתעטף כהוגן בבגדים חמים."

"האין הבנות רשאיות לבוא גם כן?" שאלה פֶּם.

"אני אינני רוצה לבוא!" אמרה ברברה.

"בין כך ובין כך אסור לכן לבוא," אמר פטר. "דבר זה מוחלט. בפעולה שלנו הלילה ישתתפו רק בנים!"

"נהדר!" קרא ג'ק, ועיניו מתנוצצות מהתרגשות.

(אֵניד בלייטון, השביעיה הסודית, הוצאת מ. מזרחי, תשכ"ב. מאנגלית: אבנר כרמלי)

.

ספרי החמישייה הסודית והשביעייה הסודית, מאת איניד בלייטון, זכו גם הם להצלחה עצומה. כפי שכתבה למוסך דנה אלעזר־הלוי, חבורות מרגשות ילדים עד מאוד: "הקתרזיס […] הוא לא רק של בני החבורה – הוא גם שלנו, הקוראים. גם אנחנו היינו אמיצים ונבונים, גם אנחנו עשינו את העבודה". הרפתקאות החבורה רלוונטיות, מסקרנות ומסעירות דמיון היום לא פחות מכפי שהיו באמצע המאה העשרים, אולם חלוקת התפקידים המגדרית שבהם מעוררת כיום אי־נוחות רבה. אשר על כן, בשנת 2010 פורסמה בארצות הברית מהדורה חדשה לספרים בהוצאת הודֶר, ובה, מלבד עדכון השפה, אוזנו תפקידי המגדרים. המהדורה נחלה כישלון והוצאתה נפסקה שש שנים לאחר פרסומה.

צעדים אחרים שננקטו בעשור האחרון בתגובה לתכנים שנחשבים פוגעניים או לא ראויים הם הוצאה מתוכנית הלימודים או הרחקה מעין הציבור. אשתקד, בעקבות תלונות הורים לילדי כיתה ח בבית ספר במיסיסיפי על כינויי גנאי וביטויים שמסבים אי־נעימות והשפלה לילדים אפרו־אמריקנים, הוצא מתוכנית הלימוד ספרה של הרפר לי, אל תיגע בזמיר; בשנת 2011 הוסר מרשימת הקריאה לכיתה ו בבית ספר בווירג'יניה הספר חקירה בשני, ספרו של ארתור קונן דויל שבו הוצגה לראשונה דמותו של שרלוק הולמס, בעקבות תלונות הורים על הצגה מבזה של מורמונים; ציור קיר המציג סיני בכובע מסורתי אוכל אורז במקלות הוסר שנה שעברה ממוזיאון דוקטור סוס, בעקבות איום בחרם; בילבי בת־גרב, גיבורת סדרת הספרים של אסטריד לינדגרן, עוררה סערה בשוודיה בשנת 2014 בשל החלטת שירות השידור הלאומי לערוך שתי סצינות בסדרת הטלוויזיה הפופולרית משנת 1969 ולהוציא ממנה התבטאויות כגון "מלך הכושים"; הרפתקאות האקלברי פין מאת מארק טווין עורר התנגדויות כבר מרגע צאתו: קוראים וספריות החרימו אותו אז בשל שפתו של האקלברי, שנחשבה קלוקלת וגסה, וכיום הוא מעורר התנגדות בטענה שיש בו כינויים גזעניים ופוגעניים.

 

היה שם איזה כושי חופשי מאוהיו, מולאטי אחד, לבן כמעט כמו בנאדם לבן. הייתה עליו גם חולצה הכי לבנה שראית בחיים, וכובע מבריק – משוּ; ואין בנאדם בעיירה הזאתי שיש לו בגדים יפים כמו ההוא; והוא היה לו שעון ושרשרת מזהב, ומקל עם גולה מכסף – הסנוב הזקן הכי מגעיל במדינה. ומה 'תה חושב? אמרו עליו שהוא איזה פְּלוֹפֶּלוֹר באוניברסיטה, ומדבר כל מיני שפות, ויודע הכל. וזה עוד טוב. אמרו שאצלו בבית הוא גם יכול להצביע. נו, זה כבר שבר אותי לגמרי. ואני חושב לעצמי, לאיפה הארץ הזאתי הגיעה? זה היה היום־בחירות, ובדיוק התכוונתי ללכת בעצמי להצביע אם לא הייתי שיכור מדי להגיע לשם; אבל אחְרי שהם אמרו לי שיש מדינה בארץ הזאתי שמרשים שם לכושי להצביע, אז ויתרתי על זה.

(מארק טווין, הרפתקאותיו של האקלברי פין, הוצאת אריה ניר, 2004. מאנגלית: יניב פרקש)

.

"זה לא הוגן לא כלפי המחברים ולא כלפי הילדים," אומרת פרופ' ג'אן לסינה מאוניברסיטת טקסס. "ילדים צריכים ללמוד את ההקשר ההיסטורי שבו נכתב הספר. הניב, התמונות וכלים לשוניים אחרים מלמדים אותנו כיצד השתנו הזמנים, ואנחנו יכולים ללמוד שיעורים חשובים מהעבר".

ניסיונות צנזורה נעשים כמובן גם מצד השמרנים, וגם כלפי ספרים עכשוויים. ה-ALA, אותו ארגון שהסיר את שמה של ויילדר משם הפרס, עורך מדי שנה בספטמבר את שבוע הספרים המוחרמים, שמטרתו לעודד קריאה בספרים שזכו לניסיונות חרם, בעיקר בגלל מיניות, הומוסקסואליות, סמים, אלימות, אלכוהול ואפילו כישוף (השנה בראש הרשימה: 13 סיבות, רומן לנוער מאת ג'יי אשר, שאף זכה לעיבוד טלוויזיוני. עוד אותגרו משחקי הרעב מאת סוזן קולינס, דמדומים מאת סטפני מאייר והארי פוטר מאת ג'יי־קיי רולינג). ארגון ההורים PABBIS, שמטרתו להוציא ספרים בעלי תוכן בוטה מתוכניות לימוד, מצדיק את פעילותו בטענה כי גם לילדים מבתים שמרניים ודתיים יש זכות להרגיש בנוח בבית הספר. בארץ זכורה מהעת האחרונה דחיית ההמלצה לכלול בתוכנית הלימודים את גדר חיה מאת דורית רביניאן, רומן שבמרכזו קשר זוגי בין יהודייה וערבי, בין היתר בטענה כי "לנוער בגיל ההתבגרות אין ראייה מערכתית הכוללת שיקולים של שמירת הזהות של העם ומשמעות ההתבוללות". ובחודש שעבר נרשמו תלונות על הרומן הר אדוני, מאת ארי דה לוקה, ספר שנלמד לבגרות בספרות. "המורים מכריחים אותנו לקרוא פורנוגרפיה", קבלו תלמידים בבית ספר ברמת גן.

הוויכוח על צנזור תכנים ועיבוד יצירות לפי ערכי הזמן לא התחיל בעשור האחרון. בשנת 1853 פרסם צ'רלס דיקנס טור במגזין שבעריכתו, Household Words. הטור נכתב בתגובה לפועלו של ידידו, המאייר ג'ורג' קרוקשנק, שעיבד ואייר אוסף אגדות עם וגדש אותו בהטפות נגד צריכת אלכוהול. תגובתו של דיקנס, תחת הכותרת “Frauds on the Fairies”, יפה גם לדיון המתקיים כיום:

 

ניתן להניח כי איננו היחידים ששומרים בליבנו חיבה יתרה לאגדות של ילדותנו. מה שהילך עלינו קסם אז, מה ששובה את ליבם של מיליון צעירים כיום, הקסים באותה תקופת חיים מבורכת גברים ונשים רבים שסיימו את יום עבודתם הארוך והניחו את ראשיהם האפורים על הכר. יקשה להעריך כמה עדינות וחמלה עשו אלינו את דרכם בערוצים הללו. סובלנות, אדיבות, דאגה לעניים ולקשישים, טיפול מסור בבעלי חיים, אהבת הטבע, סלידה מרודנות ומאלימות – טובות רבות כאלה צמחו לראשונה בליבו של הילד הודות לאמצעי רב־עוצמה זה. במובן מסוים בזכותו נשארנו צעירים, שכן הוא אִפשר נתיב אחד בין דרכינו הארציות שאינו קבור תחת עשבים שוטים, נתיב שבו אנו יכולים ללכת עם ילדים ולחלוק עימם את חדוותם.

כדי לשמור על תועלתם של הספרים הללו, יש לשמר אותם בפשטותם, בטוהרם ובתמימותם הרבה, כאילו הם מתארים עובדות של ממש. מי שמשנה אותם כדי שיתאימו לדעותיו־שלו, יהיו אשר יהיו, אשם לדעתנו בעזות מצח ומנכס לעצמו דבר לא־לו.

אין זה משנה במאום אם אנו מסכימים עם ידידינו היקר, מר קרוקשנק, באשר לדעות שהוא משבץ בסיפור אגדה ישן. כשלעצמן, בין שהן טובות ובין שהן רעות, בהקשר זה הן קולעות להגדרה של עשב שוטה: דבר שגדל במקום הלא־נכון. אין לו, למר קרוקשנק, כל הצדקה מוסרית לשנות את הספרים הקטנים והבלתי מזיקים הללו, ממש כשם שלנו אין כל הצדקה לשנות את טובי תחריטיו. אם התקדים הזה יוחל ויקנה אחיזה במחוזותינו, בקרוב מאוד ניתקף גועל למקרא הסיפורים הישנים שאנשי המודרנה פלשו לתוכם, והסיפורים עצמם יאבדו עד מהרה.

דמיינו מהדורה נזירית של רובינזון קרוזו, ללא רוּם. דמיינו מהדורה של שלום, עם הרום – ובלי אבק שריפה. דמיינו מהדורה צמחונית, ללא בשר העז. דמיינו מהדורת קנטקי, שבה ששת הכושי הארור זוכה להצלפה פעמיים בשבוע. דמיינו מהדורה של האגודה להגנת האבוריג'ינים, שהקניבליזם מוכחש בה ורובינזון מקבל באהבה את הפראים החביבים בכל מקום שבו השניים עוגנים. בעוד מאה שנה רובינזון קרוזו "ייערך" אל מחוץ לאי שלו, והאי עצמו ייבלע באוקיינוס העריכה.

(Charles Dickens, "Frauds on the Fairies", Household Words 8/184, 1853)

.

שנתיים לאחר פרסום הטור של דיקנס ראה אור הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, ספר שקשה להפריז במידת השפעתו על ספרות הילדים ואולי על הספרות בכלל. עיקר חדשנותו, לענייננו, טמונה בשאיפה לכתוב ספר פנטזיה לילדים כספרות בלבד, ללא כל יומרות חינוכיות – הספר אף לועג בגלוי ליומרות כאלה. הרעיון שלפיו ספר ילדים אינו מוכרח לשאת בעול המוסר ואף יכול לשימו ללעג ולקלס, ויישומו הנפלא בספרו של קרול, ביססו את תפיסתה של ספרות הילדים כסוגה בעלת ערך ספרותי, ולא ככלי למטרות אחרות.

היא בכלל שכחה את קיומה של הדוכסית, ונדהמה קצת כששמעה את קולה סמוך לאוזן, "את חושבת על משהו, יקירתי, ולכן שוכחת לדבר. אני לא יכולה לומר לך ברגע זה מהו הַמֶּסֶר של זה, אבל עוד מעט אזָכֵר."
"אולי אין כאן מסר," העזה אליס להעיר.

"לא, לא, ילדה!" אמרה הדוכסית. "בכל דבר יש מסר, אם רק יודעים לגלות אותו." והיא נצמדה קרוב יותר לאליס בדבּרה.

קרבתה הרבה לא נעמה לאליס: ראשית, מפני שהדוכסית היתה מכוערת מאוד: ושנית, מפני שקומתה הספיקה בדיוק כדי להניח את סנטרה על כתפה של אליס, והיה זה סנטר חד באופן מעצבן. אבל היא לא רצתה להיות גסת־רוח: לכן עמדה בזה כמיטב יכולתה.

"עכשיו המשחק מתקדם קצת יותר טוב," אמרה, לצאת ידי חובת שיחה.

"נכון מאוד," אמרה הדוכסית: "והמסר של זה הוא – 'האהבה, האהבה, היא שמניעה את העולם!'"

"מישהי אמרה פעם," לחשה אליס, "שהתנאי לכך הוא שכל אחד יתעסק בענייניו!"

"נו, טוב! זה אותו הדבר," אמרה הדוכסית, תוקעת את סנטרה הקטן לתוך כתפה של אליס ומוסיפה, "והמסר של זה הוא – 'כשהכוונה צלולה הצלילים מתכוונים מאליהם'."

(לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 2013. מאנגלית: רנה ליטוין)

.

.

נגה שיאון היא סטודנטית ללימודים הומניסטיים, פילוסופיה והגות יהודית במרכז האקדמי שלם בירושלים. עושה כעת שנת התמחות במערכת "המוסך".

.

» עוד על ספרות ילדים: דנה אלעזר־הלוי, על איניד בלייטון וקסמן של חבורות סודיות

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

ראשי_41

להרשמה לניוזלטר המוסך

במה | מדיאה כאן ועכשיו

"מדיאה ויאסון אינם מביטים זה בזו, עיניהם נשואות אל הקהל, כסימן לכך שהעימות ביניהם יוצר פירוד בלתי ניתן לאיחוי." כנרת רובינשטיין על המחזה "מדיאה" בעיבוד אנסמבל "כאן"

במה_41

ליאור שטיינר, הורדת ידיים, שמן על בד, 170X120 ס"מ, 2016

.

מאת כנרת רובינשטיין

 

אישה היא הגברת של גופה

המחזה מדיאה מאת אוריפידס הוצג לראשונה בשנת 431 לפנה"ס. במשך שנים ריתק המחזה דורות של יוצרים, ובייחוד של יוצרות. הוא זכה לעיבודים רבים והועלה בתקופות נפיצות מבחינה פוליטית: בבריטניה בתחילת המאה העשרים בעת המאבק של נשים על זכות ההצבעה, בגרמניה המזרחית, בארה"ב בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, ועוד.

מעמדה הבעייתי של האישה נוסח במחזה בבהירות כואבת:

מדיאה: בין הבריות שיש בהן חיים ושכל
אין עוד יצור אומלל כמונו הנשים.
נתחיל בכך שיש לקנות חתן
בהון. אישה צריכה לרכוש אדון
לגוף שלה, מה שמשפיל יותר.
(שורות 230–234; מיוונית: א' שבתאי)

מעמד האישה עבר אמנם גלגולים רבים, למרבה המזל, אך נראה שהדברים רלוונטיים גם כיום, כשנשים עדיין נאבקות על שמירת כבוד גופן ומוחות על חילולו בקמפיינים כמו "Me too" ו"לא התלוננתי", הנושאים הדים תקשורתיים שנועדו להזכיר כי האישה היא הגברת הבלעדית של גופה.

 

כי יש קלון בגירושין

כוחו של המחזה טמון בתיאור המאבק המגדרי בין הגבר לאישה. יאסון, בעלה של מדיאה, עוזב אותה לטובת נסיכת קורינתוס הצעירה ונישא לה. מדיאה אחוזת הקנאה רוצחת את הכלה החדשה ואת שני בניה שלה שנולדו לה מיאסון. מדיאה פועלת מתוך ייאוש קר, שכן בגידתו של בעלה אינה רק צורבת בעלבונה אלא פוגעת פגיעה אנושה במעמדה: לאחר אירוסיו השניים של יאסון ציווה מלך קורינתוס, אבי הכלה הצעירה, לגרש את מדיאה ואת שני בניה מקורינתוס, ולכן בעוד יאסון עתיד לשפר את מעמדו ולהתבסס כלכלית, מדיאה צפויה להיזרק מביתה, מעמדה יאבד לה והמוניטין שצברה בקורניתוס כאישה חכמה ואמיצה ייפגע. יחסי הכוחות בין הבעל לאישה אינם סימטריים, והעוול הנורא שנעשה למדיאה חורה אף יותר כאשר אנו מביאים בחשבון את ההיסטוריה המשותפת שלהם, הכוללת – כמו כל טרגדיה יוונית טובה – מעללים מסמרי שיער ורבי תהפוכות שבסיכומם חב יאסון למדיאה את הצלחת מסעו, מסע הארגונאוטים, להבאת גיזת הזהב. בזכות נאמנותה, כשפיה ואומץ ליבה הצליח יאסון לסלול את דרכו למעמדו הרם, ואילו מדיאה עתידה להיוותר בחוסר כול.

מדיאה מלינה על הביזוי שבגירושים, סטטוס החושף את האישה בשיא השפלתה:

 

[…] כי יש קלון בגירושין,
ולסרב לבעל אי אפשר.
בבית זר בו נהוגים כללים
שלא למדה, על האישה להיות נביא
כדי לדעת לרצות את בעלה.
ואם אנחנו מצליחות, והוא נושא
בעול השותפות מבלי להתקומם,
יש לקנא בנו. אם לא, מוטב למות.
כי גבר שבחל בנישואיו
ימצא פורקן לבחילתו מחוץ לבית
אצל ידיד, או בן גילו. ואילו אנו
נאלצות לראות יצור אחד בלבד.
(שורות 236–247)

 

שלא אלד אפילו לידה אחת

לנוכח הגורל המר הצפוי לבנים טוענת המקהלה:

 

אם כן לדעתי נתמזל מזלם דווקא
של אלה שלא נתנסו כלל
בהולדה.
בכך שלא הולידו ואינם יודעים
אם נעימה ההורות, אם מדאיבה,
פטרו עצמם מייסורים רבים.
נוכחתי שאלה שבביתם עולל מתוק
מתענים תמיד בדאגות –
איך לגדל כראוי
ואיך להשאיר ירושה
לילדים.
(שורות 1090–1103)

.

ברוח מקברית דומה אומרת מדיאה:

.

אומרים שיש לנו חיים בטוחים בבית,
שעה שהם בקרב. זו שטות, הייתי
ניצבת עם מגן גם בשלושה קרבות
שלא אלד אפילו לא לידה אחת.
(שורות 248–251)

.

בזאת היא טוענת למעשה שפגיעותן של הנשים טמונה באימהותן. הפיצוי על קורבן האימהוּת הוא האחריות הישירה לקיומם ולגורלם של הילדים, אחריות שניתנה לה מתוקף היותה המולידה בפועל, והיא גם זו המכשירה אותה לרצח הנתעב: מדיאה בוחרת לרצוח את ילדיה כדי שלא ייוותרו חשופים למעשי נקם בעקבות מעשיה. אחריותה הבלעדית גם מעניקה לה את הסמכות לסרב לתת ליאסון לראות את גופות ילדיו לאחר מותם ולקונן עליהם, ואז הוא מתפרץ עליה, מכנה אותה "מפלצת", "תועבה" ו"אם רוצחת" ומבקש חסד מהאלים.

 

תיקו אפס

בימים אלה מעלים חברי אנסמבל "כאן" עיבוד למחזה. העיבוד, בבימויו של שלמה פלסנר, מחלץ מן המקור את שלוש הסצנות של הדיאלוגים בין מדיאה ליאסון (בתרגומו של א' שבתאי) ומשבץ בהן מונולוגים פרוזאיים. אין בו דיאלוגים אחרים מן המקור ואין בו דמויות מלבד שתי אלה, בגילומם של אודליה סגל וניסו כאביה. בחדר הקטן שבו מועלית ההצגה אין במה. דבר אינו חוצץ בין הצופים למציגים, ואין ביניהם כל פערי גובה וסטטוס. גם תפאורה אין בחדר, ושום חפץ או רהיט אינו מבקש לטעת את הצופים בעולם בדיוני כוזב. בין מדיאה ויאסון ובין הצופים מפרידים רק זוג מיקרופונים ומטרים אחדים. הקהל והשחקנים שותפים לאירוע המתחולל בחדר, לאינטימיות הפרוצה בין בני הזוג; הקהל נשאב לקרביה, לא מציץ כגנב אלא צופה בה כאורח מוזמן ושווה ערך. השחקנים, החשופים לגמרי מול הקהל, אינם יכולים להימלט מאחורי פרגוד או להתרווח מאחורי הקלעים. תחושת האינטימיות מתחזקת אף יותר כשבמהלך ההצגה סגל פושטת את הגלימה המכסה את כתפיה, מפזרת את שערה ונשארת לבושה בבגד גוף בלבד, שמערטל את גופה, חושף ומותיר אותה פגיעה כבחדר המיטות, עירומה בקנאתה ובסבלה. מדיאה עומדת בצידו האחד של החדר, ואילו יאסון עומד בצידו האחר, כשני מקבילים שאינם נפגשים, נטועים במקומם משני צידי המתרס. בחירתו של פלסנר להשמיט מהמחזה את דמויות המשנה ולהותיר רק את שלוש הסצנות של מדיאה ויאסון מעניקה לשניים מעמד שווה. מתח רב נבנה בין הפוזיציה הבימתית המציבה אותם כך, כשווי מעמד, כשני עדים השוטחים לפני הקהל את גרסאותיהם, לבין שורותיו של המחזה הקלאסי הפורטים את חולשתה הגלויה של מדיאה ואת תלותה המוחלטת ביאסון, שהרי פרידתו ממנה מותירה אותה נתונה לחסדי קרובים וזרים. המתח היה יכול להתעצם לוּ בזמן ההצגה היו הבעל והאישה מחליפים את מקומם, ובכך ממחישים שהמאבק המגדרי הוא בר תהפוכות, בייחוד בימינו, כאשר עמדתם של הגברים שוב אינה חסינה באופן מוחלט.

מדיאה ויאסון אינם מביטים זה בזו, עיניהם נשואות אל הקהל, כסימן לכך שהעימות ביניהם יוצר פירוד בלתי ניתן לאיחוי. מאחוריהם תלוי מסך עגול ועליו מוקרנים דימויים, כתחליף לנוכחותה של המקהלה במחזות הקלאסיים. המסך העגול זועק את היעדרו של החיבור בין שני הכוחות המנוגדים אך משלימים המצויים בכל דבר ביקום – הטבע הנשי (יין) והטבע הזכרי (יאנג), וזורע אותו באי־נחת תמידי באמצעות דימויים ויזואליים מתעתעים, אותות להפכפכותו של הגורל.

נוכחותו הבוהקת של המסך, הפסקול הישראלי המייניסטרימי (למשל השיר "תבכי במקומי" של שלמה ארצי; בחירה תמוהה מעט הצובעת את העיבוד הפרינג'י הייחודי בצבעים פופוליסטיים ומוכרים מדי) והמונולוגים – הסטריאוטיפיים לעיתים – של הבעל והאישה, הקוטעים את שורות המחזה הקלאסי העוסק בקשר הגורדי בין המינים – כל אלה מנחיתים את הסיפור אל קרקע שגרת חיי הנישואים בני ימינו. בני הזוג מתנצחים ביניהם במונולוג פנימי המדלג בין זרם התודעה האסוציאטיבי של האישה על טיגון שניצלים וזריקות בוטוקס, לבין זרם תודעתו של הגבר המתפתל בין פנטזיות מיניות לשיעולים של הילד. היומיומיות של דבריהם פוצעת את הפאתוס של המחזה המקורי ומציבה את הגבר והאישה כשתי ישויות אנושיות שוות אך שונות, כאלה שתודעותיהם נושקות רק בשאלה האנוכית מי יקום מהמיטה להרגיע את הילד.

 

קטבים של כוח וחולשה

אוריפידס טווה את דמותה של מדיאה כאישה חכמה, רבת תושייה ובעלת כוחות על־טבעיים (יכולות כישוף שבעזרתן היא מחסלת את יריבתה: היא מעניקה לה שמלה מורעלת), הנכנעת לדחפי הנקמה. בכך שיקף הטרגיקון הגדול את מורכבותה, את היותה אישה חזקה וקרת רוח, וגם פגיעה ושבירה ("ברור לי שאני עושה דבר נתעב, / אך בנפשי על התבונה גובר היצר, / שבגללו חיי אדם מלאים זוועה." שורות 1078–1080). אודליה סגל מצליחה במשחקה המרשים לשמור על קוטבי החולשה והכוח שלרוחם מיטלטלת מדיאה, להרטיט את הקהל אך לא להפוך את הסיפור הטרגי לצעקני מדי.

שיא הדרמה מתרחש בסצנה האחרונה בהצגה, לאחר שמדיאה רוצחת את שני הבנים. אז מביטים זוג ההורים השכולים אחד בשנייה, ולטישת המבטים זועקת את הגילוי: עד עתה לא זיכו זה את זו במבט. הם מצליחים לראות זה את זו רק כעת, כשמתחוורות להם ההשלכות הנוראות של מאבקם, הקורבן שהקריבו בהתנצחותם המכוערת, ונראה שהם מכירים בכך שכעת לא התשוקה או הזעם מחברים ביניהם, אלא מרירותו של האסון והציפייה לחסד.

 

אנסמבל כאן, "מדיאה", דצמבר–ינואר, מוזיאון תל אביב לאמנות.

 

כנרת רובינשטיין היא סופרת ומנחת סדנאות כתיבה יוצרת. מחברת הרומן "תיבת נוח" (עמדה-רימונים, 2013) וקובץ הסיפורים "חבלי הלידה של הירח" (פרדס, 2016). בימים אלו שוקדת על כתיבת רומן חדש. רשימת ביקורת פרי עטה על "הסיפור של הילדה האבודה" מאת אלנה פרנטה התפרסמה בגיליון 28 של המוסך.

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

ראשי_41

להרשמה לניוזלטר המוסך

הילוך ראשון | תקלה זמנית במערכת השמש

»»» המוסך – מוסף לספרות • "מגיע לה, למדינה הזאת. מגיע לה שיום אחד השמש לא תזרח פה. עם כל ההייטק והווייז שלהם, שיסתדרו בלעדיה ליום אחד. גם ככה כולם פה לא רואים בעיניים, באור או בחושך." סיפור מאת יולי מלכא

הילוך_

תקלה זמנית במערכת השמש / יולי מלכא

למחרת היא לא זרחה. לא זרחה לפי כל הדעות, לפי כל הזמנים, לפי כל היומנים וכל הלוחות, לפי האשכנזים ולפי הספרדים. לא זרחה בזמן ירושלים ולא בזמן ישראל, לא בשעות מלאות ולא בשעות חלקיות. לא זרחה כל היום. מתפללים חרוצים הגיעו לתפילת ותיקין אך לא עמדו לתפילת שמונה עשרה שהרי היא לא הנצה, החמה. אף אחד לא היה יכול להבחין בין תכלת ללבן, בין יום ובין לילה, גם לא השׂכוִי. ילדים שגרו במישור החוף חיפשו אותה בים, כי שם היא נראתה לאחרונה. הים היה חשוך וקר. מטיילים עלו על הרים גבוהים ולא מצאו.

העולם היה חשוך מאוד ומואר מאוד בו־זמנית – אורות של טלפונים נצנצו בכל מקום וחברת החשמל עבדה בתפוקה מלאה ובשיא של כל הזמנים. הכול היה מואר באורות הניאון כמו בשתים־עשרה בלילה, אף על פי שהשעונים הראו צהרי היום. רק בעזה היה חושך, כרגיל. במשרד הביטחון בקריה ניסו לבדוק אם השמש לא זרחה גם במדינות נוספות במזרח התיכון. לא. רק בגבולות ישראל, מהירדן עד הים. כולל הרשות.

הקווים והרשתות קרסו. אנשים התקשרו לכל המוקדים האפשריים אבל אף מוקד לא ידע מה לענות. במנוע החיפוש של גוגל היו אינספור וריאציות של שאלות שהקלידו הגולשים בניסיון לגלות את התשובה.

פרשת בֹּא, זאת עם הארבה והחושך, נעשתה אקטואלית במיוחד. אסטרונומים, חוקרי חלל ואסטרופיזיקאים הכירו היטב את תופעת ליקוי החמה, אבל עכשיו זה היה משהו אחר ולא היו להם כל תשובה, פתרון או אפילו התחלה של השערה.

אף אחד לא הצליח לתאר בדיוק מה זה אומר, אבל לכולם הייתה אותה תחושה מעיקה ומטרידה שלעיתים מכנים אותה תחושת חרדה קיומית.

*

היא מעולם לא לקחה יום חופש, מעולם לא איחרה, מעולם לא נעדרה ללא סיבה מוצדקת. תמיד עשתה את המוטל עליה, בדייקנות, בחריצות ובהתמדה מעוררת השתאות. לעיתים הירח הסתיר אותה, אבל כולם ידעו שזה זמני. שלוש מאות שישים וחמישה ימים בכפולות של אלפי שנים, היא לא פספסה אף לא יום אחד. והיום נשבר לה. היא סיננה קללה בשפה שמית עתיקה, כיבתה את הטלפון והתכסתה בפוך קליל מעונן מאחורי הים. אלפי שעונים מעוררים שצלצלו, צפצפו, שרו  וקראו כתרנגולים ברחבי ישראל באותו בוקר לא הזיזו לה את גבותיה החמות. היום אני לא קמה ושיתהפך העולם. מגיע לה, למדינה הזאת. מגיע לה שיום אחד השמש לא תזרח פה. עם כל ההייטק והווייז שלהם, שיסתדרו בלעדיה ליום אחד. גם ככה כולם פה לא רואים בעיניים, באור או בחושך. אז היום היא לא תזרח, אפשר לחשוב. מה יעשו לה? יחליפו אותה? יביאו שמש מגלקסיה אחרת?

היא עצמה עיניים ושקעה בשנת שמש מתוקה. והעולם התהפך.

***

גיל חיכה.

חמישה עשר בני משפחת ויסוצקי מניו ג'רזי עמדו לצידו על פסגת המצדה, רועדים מקור למרות מעילי היוניקלו החדישים שלגופם. רוברט, סטנלי וסמואל האחים לבית ויסוצקי, נשותיהם וילדיהם המתבגרים היו מלאי התרגשות קולנית, למרות ואולי בגלל השעה המוקדמת. על מסך האפליקציה הראו הספרות שש ושלושים בדיוק, ותשע מעלות צלסיוס. קר, אבל נהדר. בעוד דקות אחדות תזרח השמש ויום חדש יתחיל. משפחת ויסוצקי, היום הראשון בטיול המרגש שלהם לישראל, בפעם הראשונה בחייהם. איזו פתיחה מושלמת ליום ראשון מושלם!

תכתובת המיילים בין גיל לרוברט, האח הבכור, המארגן של הטיול, הייתה קצרה ועניינית.  רוברט ציין ששמע על גיל מחברים אחרים שביקרו בארץ, וגם קרא עליו בטריפאדוויזר. מדריך מעולה, אינטליגנטי וידען, יודע להתאים את הטיול לקבוצה כמו כפפה ליד, ממליצים בחום על גיל ישראלי. הם סגרו תאריכים ומחירים ובמייל השלישי רוברט כתב לו כך:

היי גיל, מה שלומך?

אז לגבי התוכנית – כמו שכבר הזכרתי, זו פעם ראשונה שלנו בארץ ונשמח לראות הכול. הדבר הכי חשוב מבחינתנו הוא להתחיל את הטיול בזריחה במצדה. קראנו ושמענו מחברים שזו אחת החוויות המדהימות והמיוחדות ביותר בישראל. אנחנו נוחתים בשעה שמונה בערב, ננוח כמה שעות במלון בתל אביב ונהיה מוכנים לצאת לדרך כדי להגיע בזמן לזריחה הראשונה שלנו בארץ.

אחר כך – הכול פתוח ואנחנו שלך! נשמח אם תוכל לכתוב ולשלוח לי בהקדם את התוכנית המשוערת של הטיול כדי שאוכל לעבור עליה עם אשתי ושאר בני המשפחה. למלונות אנחנו נדאג.

מחכים לשמוע ממך,

תודה רבה על הכול,

כל טוב,

רוברט.

"וי אר אול יורס" הדהדו בראשו מילותיו של רוברט. כבר עשרות פעמים הוא עשה את זה. מתעורר בחושך, נגרר ללובי של אחד ממלונות הטיילת, שותה קפה שחור מגעיל, מתעפץ על הכורסאות הירוקות וחושב על פרטי הפרטים של היום הארוך ארוך שעומד לפניו, עוד לפני שהלילה נגמר. אין מה לומר, זה כסף מעולה. בסך הכול זה גם די נחמד רוב הזמן, אנשים טובים, מקומות יפים.  ואחרי שתזרח השמש הכול ייראה הרבה יותר טוב. החושך תמיד מקשה.

המחשבה על הזריחה מילאה אותו אופטימיות וציפייה. יהיה יום טוב היום עם הוויסוצקים. מהפגישה הקצרה בשדה והנסיעה העייפה למלון הם עשו עליו רושם של משפחה קלילה ושמחה, הפי ג'וּז כאלה. אולי רק חוץ מסטנלי? אחיו הצעיר של רוברט נראָה קצת ספקני, או ביקורתי, הוא לא הצליח להבין בדיוק. שטויות. בטח סתם עייף, כמו כולם, בכל זאת טיסה טרנס־אטלנטית. הוא אוכל אותם בלי מלח. יהיה יום טוב.

בעשרה לשלוש התייצבו בלובי ראשוני הוויסוצקים – רוברט ואליסה, רעננים ושמחים כאילו לא טסו חצי עולם וישנו שעתיים. אחריהם נסחבו שלושה מתבגרים ממורמרים שזריחה במצדה לא עניינה אותם כהוא זה. הם היו גמורים מהטיסה, עצבניים מהשעה המוקדמת להחריד שבה העירו אותם, וזועמים על התוכנית הקריפית של אבא שלהם. תמיד הוא והשטויות שלו! אי אפשר לנוח כמו בני אדם אחרי טיסה של ארבע־עשרה שעות? למה חייבים לעשות את זה דווקא עכשיו? זריחה אפשר לראות כל יום!  כאילו, מישהו יגנוב לכם את השמש?

בתוך כמה דקות המיניבוס הקטן התמלא בשאר הוויסוצקים המתעוררים לאיטם, סך הכול שישה מבוגרים ותשעה ילדים בתפרוסת גילים שבין שבע לשמונה־עשרה. המבוגרים ישבו מקדימה עם רוברט ואליסה העליזים והילדים נמרחו על המושבים עם אוזניות ונרדמו מיד. וכעבור כמה שעות, אחרי נסיעה מפותלת וטיפוס מאומץ בסוללה, הם עמדו על פסגת המצדה וחיכו.

גיל התחיל לחשוד קצת לפני שש, כשהשמיים לא התבהרו כמו תמיד בדקות שלפני הזריחה. החושך היה מוחלט וגמור ובלי שום סימן לאור מתקרב. ועכשיו השעה הייתה כבר שבע ורבע וכלום לא קרה. בני משפחת ויסוצקי הראו סימני חוסר נחת אבל עוד לא הצליחו להגדיר מה בדיוק מפריע להם.

הוא הוציא את הטלפון מהכיס והתכוון לכתוב הודעה בווטסאפ הקבוצתי של 'מורי דרך – שיתוף ועזרה הדדית', אבל לא ידע איך לנסח את זה כדי לא לצאת ממש מטומטם. "בוקר טוב חברים, אני עם קבוצה במצדה והשמש לא זרחה. מישהו יודע על זה משהו?", "יש בעיה עם הזריחה במצדה היום?", "עוד מישהו נתקל בבעיות בזריחה?"

שום ניסוח לא התאים, הכול היה נראה מגוחך וגרוטסקי כמו המצב עצמו. הוא נכנס גם לקבוצת פייסבוק של מורי דרך מוסמכים, לקבוצה של מורי דרך בתיירות נכנסת וגם לקבוצה של מדריכי תו תקן, ליתר ביטחון. אולי שם יודעים משהו? בשום מקום לא הייתה כל התייחסות. פוסטים רגילים על שעות פתיחה, השתלמויות ותלונות על האגודה. לשכה לתיאום טיולים? הוא חייג שש פעמים שתיים וחיכה.

"חדר מצב שלום, "

"שלום, מדבר גיל, אני מורה דרך ו… אני נמצא עכשיו עם קבוצה במצדה, אנחנו אההה… אנחנו מחכים לזריחה והשמש אההה… היא… היא לא זורחת… אתם אולי יודעים על זה משהו? אני פשוט לא יודע למי לפנות."

בצד השני של הקו היה רעש גדול, המוקדנים קרסו תחת עומס השיחות וחוסר האונים. "גם אצלנו היא לא זרחה הבוקר," השיבה המוקדנית,  "אנחנו מנסים לברר מה הבעיה. תשאיר את המספר שלך ונשתדל לחזור אליך."

גיל ניתק. הוויסוצקים הבינו שמשהו קורה והחלו לאבד סבלנות. הם היו כאן כבר כמעט שעתיים וחצי, הספיקו לשתות קפה מגזיה, לעלות את הסוללה, לשתות עוד קפה אחרי הסוללה, להטעין את הסוללה, לאכול את כל הקרואסונים שקנו בערב ברחוב הירקון ולהצטלם סלפי בחושך, רגע לפני. התמונה הבאה הייתה אמורה להיות סלפי על רקע הרי מואב, אל מול הזריחה הראשונה שלהם בארץ, אבל תמונה כזו לא הגיעה.

סטנלי ורוברט ויסוצקי ניגשו לגיל וביקשו ממנו לבוא איתם הצידה. "וואטס גואינג און גיל? איפה השמש?" שאל סטנלי בכעס אמריקאי מנומס. "הגענו למסדה במיוחד כדי לראות את הזריחה, השעה כבר שבע וחצי והשמש עדיין לא זרחה. מה קורה פה?" גיל לא ידע מה לענות לו והסתכל על רוברט. רוברט היה נבוך בדיוק כמוהו. שלושתם, גיל, רוברט וסטנלי עמדו זה ליד זה ובהו באופק הלא נראה. "אני לא יודע, חברים. אני באמת לא יודע איפה השמש. אבל זה בטח יסתדר תכף…" וכי מה היה יכול לומר להם?

הוא הסתכל סביב ובמרחק מה הבחין במבטים נבוכים של עוד שלושה מורי דרך די מבוגרים, עבי בשר, עם תיקי גב גדולים וכובעים רחבי שוליים. יחד הם דמו לעדר קרנפים קטן. ועוד הייתה שם מורת דרך צעירה אחת, ילדונת ממש. השלושה הצטופפו יחד וניסו לטכס עצה, חסרי אונים. הילדונת כמעט בכתה. קבוצת בני נוער עייפים התפרשה על הרצפה, והמבוגרים האחראיים שביניהם הקיפו את מורת הדרך האומללה בקולות כעוסים.

גיל התקרב אל מורי הדרך. אחד מהם תפס אותו ביד והצביע על הקבוצה שלו – פולנים, או רומנים, בחושך היה קשה להבחין: "תגיד לי, מה זה הדבר הזה? הם נסעו פה את כל העולם לראות ת'זריחה במצדה, מה אני עושה איתם עכשיו? מה אני עושה? איפה השמש המזורגגת!?" מזורגגת, זו מילה שהוא כבר מזמן לא שמע. אלה מורי דרך עם מספר רישיון בן שלוש ספרות.

לאף אחד לא היו תשובות.

מדוכא, נבוך ומבולבל הוביל גיל את משפחת ויסוצקי בשבילי מצדה, בחושך מוחלט ובקור בשעה שמונה בבוקר. כולם נגררו אחריו רוטנים וכועסים. האחים ונשותיהם הלכו כדבוקה בסוף, דיברו בשקט ומדי פעם שלחו אליו מבטים מלאי חימה.

הוא רצה להיעלם, להתאדות, להיבלע באדמה. חשב לביים פציעה אנושה. זה עלול להתפרש כניסיון התאבדות והלוא כבר עשו את זה כאן לפניו כך שיש לו איזה תקדים מקומי. אולי זה משהו באוויר, סינדרום מצדה, יגידו אחר כך.

ומה עוד יגידו על מורה דרך ששלח יד בנפשו במצדה לבל יפול בידי קבוצתו הזועמת? זה יהיה מעשה שפלות, לא מעשה גבורה. מי ידריך את משפחת ויסוצקי אם הוא ימות ומה הם יכתבו על כל זה בטריפאדוויזר? "המדריך גיל ישראלי אכזב אותנו מאוד, פעמיים. אחרי שהשמש לא זרחה במסדה, בניגוד גמור לסיכום בינינו, גיל התאבד והשאיר אותנו לבד באמצע הטיול, ביום הראשון של הטיול הראשון שלנו בארץ. אנחנו המומים ופגועים, שלא לדבר על הכסף שהפסדנו. אנחנו ממש לא ממליצים להעסיק אותו."

לא. התאבדות היא מעשה לא מקצועי בעליל. הוא לא יכול לסכן ככה את כל הקריירה שלו.

את המכתב של אלעזר בן יאיר קרא גיל לאורו של הסמארטפון, בהרבה פחות הבעה ופאתוס מבדרך כלל. על ההצגה הקבועה של מפגש הקנאים עם הרומאים הראשונים הוא ויתר. גם ככה לא רואים כלום.

התכנון היה לרדת כרגיל בשביל הנחש ולאכול ארוחת בוקר במסעדה למרגלות ההר. במצב העניינים החדש שנוצר לא היה ברור אם הארוחה הנדרשת היא בוקר דווקא, זה לא הסתדר עם החושך. גם הרכבל עבד בחושך, בפעם הראשונה זה שנים רבות ובחריגה מוחלטת מהנהלים. הרכבל אף פעם לא עובד בחושך! כל האתר סגור בחושך! אבל עכשיו השעה הייתה כבר תשע, היה חושך מוחלט והרכבל עבד כרגיל. כשישבו במסעדה וחיכו לארוחת הבוקר הישראלית שהזמינו, עייפים ומבולבלים עד מוות, בדיוק צלצל הטלפון של גיל. אימא? אולי קרה משהו?

"גילי, טוב שאתה עונה, איפה אתה? קראתי עכשיו באינטרנט שיש איזושהי תקלה זמנית במערכת השמש ומיד חשבתי שאתה בטח תדע על זה יותר ממני. שמעת על זה?"

"תקלה במערכת השמש? אבל איך מערכת השמש יכולה להתקלקל? זה לא איזה משהו נצחי כזה?" מרוב תדהמה הוא שכח להנמיך את קולו וכמעט צעק. "וכתבו גם מתי זה אמור יסתדר? כמה זמן זה אמור לקחת?"

"כתוב פה שבמשרד האנרגיה בודקים. חוץ מזה לא אמרו כלום. איפה אתה? גם אצלכם חושך?"

"אימא, אני אחזור אלייך," מלמל וניתק. הוא יצא מהמסעדה, משאיר את הוויסוצקים להטביע את אכזבתם בשקשוקה וסלט ישראלי עם קפה שחור חזק. על המדרכה התקבצו שלושת הקרנפים שפגש למעלה. הפולני־רומני נפנף בידיו וצעק משהו על השחיתות. גיל חשב על משחקי השורשים שח"ת–חש"ך–שכ"ח–כח"ש וחייך לעצמו, מופתע מסוג המחשבות הזה לאור הנסיבות. הוא הציץ בטלפון וראה את הכותרות.

"תגידו, אתם הבנתם מה קרה?" הוא פנה אליהם, "מתברר שיש איזו תקלה זמנית במערכת השמש! מה זה הדבר הזה?!"

השלושה הסתכלו עליו לרגע, היה נראה שאחד מהם מנסה להגיד משהו אבל הפולני־רומני לא נתן לו לפתוח את הפה והמשיך לצעוק, שוכח איך הוא עצמו נתקף פאניקה שם למעלה לפני שעה קלה, כשתפס את גיל בשרוול, משווע למעט תמיכה קולגיאלית.

גיל התרחק מהם. סובארו קטנה הדליקה אורות והחלה בנסיעה איטית ביציאה מהחניה. מה הוא יעשה עכשיו עם הוויסוצקים כל היום? איך הוא ייקח אותם לים המלח בחושך? ומתי תסתיים התקלה הדפוקה הזאת? לאף אחד אין מושג! הלך, הלך היום, הלך הטיול, הלכו הרזומה והשם הטוב שלו, הלכו ההמלצות, הלכה העבודה כולה, חמש־עשרה שנה של בניית מוניטין וקהל לקוחות נאמן, הכול הלך. תקלה במערכת השמש! בני זונות.

גיל רץ אל הסובארו ותפס אותה ביציאה ממגרש החניה. הוא ידע שהוא גוזר על עצמו התאבדות מקצועית. הרי היה יכול להציל משהו מהיום הזה אם היה נשאר עם הוויסוצקים. היו מאלתרים משהו, הלוא אין זו אשמתו שהשמש לא זרחה. הוא לא מורה הדרך היחיד שכך קרה לו היום. מה עושים היום שאר חבריו – בתל אביב, בירושלים, באילת? מה יעשו מורי הדרך הזקנים אחרי ארוחת הבוקר? הרי אומרים שזו תקלה במערכת השמש, זמנית אמנם, אבל בכל המערכת, תקלה כללית…

כל המחשבות האלה עברו מהר בראשו, אבל ההחלטה הלא־רציונלית שהתקבלה בשברירי שנייה חשוכים של כאוס קיומי הייתה חזקה ממנו. לימים, הוא לא יֵדע להסביר מה גרם לו לפעול כך, בניגוד לכל היגיון. כנראה מצב לחץ, עקה, חרדה קיומית שמולידה התנהגות לא־רציונלית במצבי משבר.

"חברים, אפשר לנסוע איתכם? לא משנה לי לאן." הסובארו נעלמה בחשכת המדבר וגיל ניתק את הטלפון. בזווית העין הוא ראה את סטנלי ויסוצקי יוצא בנפנוף ידיים מהמסעדה וצועק משהו לעברו, היה חשוך מכדי להבין את המילים. הוא החליט לנטוש את הוויסוצקים במצדה בחושך ושיתהפך העולם. והעולם התהפך.

*

סטנלי חזר פנימה וסיפר לכולם את מה שהוא זה עתה ראה. בני משפחתו בהו בו, מסרבים להאמין שדבר כזה יכול בכלל לקרות. מילא שמש שלא זורחת, אבל מדריך שבורח?

שלושת האחים הלכו לחפש את המנהל הגדול ומצאו את מנהל המשמרת במסעדה.

"אקסקיוז מי," פנה אליו רוברט בנימוס, "אנחנו מחפשים מורה דרך, שלנו ברח לנו לפני כמה דקות והשאיר אותנו פה לבד… ודרך אגב" הוא המשיך אחרי הפסקת מבוכה קלה, "יש לך מושג מה הבעיה עם השמש היום? מה קרה?"

מנהל המשמרת אמר שאין לו מושג מה קרה היום לשמש, שגם הוא בחשכה כמוהם בדיוק, ושלצערו הוא לא יכול לעזור כי הוא קשור למסעדה ולא לאתר המסדה. רוברט ניסה להתקשר לגיל. החושך בחוץ היה שקט, אטום ומוחלט, בדיוק כמו הקו בצד השני. השעון הראה עשר ורבע.

סמואל ויסוצקי, האח השלישי, החליט לגשת אל קבוצת הגברים שעמדה בצד, אחד מהם ענד לצווארו תג שם וחבש כיפה על ראשו הקירח. הם נראו לו מבינים וסמואל גם זכר שלגיל היה תג כזה, כנראה משהו של מדריכים. הוא שאל אותו את אותן שתי שאלות – איפה אפשר למצוא מורה דרך, ואם יש איזושהי בעיה עם השמש היום.

הכיפה־קירח אמר שינסה לעזור עם המורה דרך אבל גם הוא לא ידע מה קרה לשמש. בקבוצות הווטסאפ התחילו להפיץ עכשיו איזה משהו על תקלה זמנית במערכת, אבל זה נשמע לו כמו שטות גמורה. שלושים שנה הוא מורה דרך ולא ראה דבר כזה. הכול מושחת פה, זה למה.

עד מהרה נמלאו הרשתות החברתיות ברשומות חרדה של גולשים, וכן מצאה לה את מקומה גם השמועה על מדריך שברח והשאיר את הקבוצה שלו במצדה, לבד, בחושך. סטנלי ויסוצקי רתח מזעם, צעק על כולם וקילל. זה היה מחזה בלתי נעים. גיל צדק כשחשד בו. היום הראשון של הוויסוצקים בארץ היה כישלון.

אחרי כחצי יום של חיפושים מצאה משפחת ויסוצקי בפייסבוק מורה דרך חלופי, אבל לאף אחד כבר לא היה מצב רוח לטיול. הם הזמינו מונית גדולה ותמורת דולרים רבים בחושך חזרו למלון בתל אביב וישנו עשר שעות רצופות. כשהתעוררו, בחושך של הלילה שלמחרת, ביקשו כל ילדי משפחת ויסוצקי לטוס הביתה מיד. הקטע הזה עם השמש אתמול היה, כאילו, ממש מוגזם. אחרי שיחות ארוכות בניסיון להגיע לפשרה הוסכם שהטיול יקוצר.

סטנלי דאג לקטול את גיל בטריפאדוויזר וגיל מחק משם את הפרופיל העסקי שלו. אחרי הסיפור ההוא עם השמש והבריחה מהוויסוצקים הוא לא עבד יותר כמורה דרך ועשה הסבה מקצועית להוראה. ארבע פעמים בשבוע היה מתייצב בכיתת הערב של האולפן ללימוד עברית בירושלים. בין שלימד עולים רוסים, צרפתים או אמריקאים, הדבר הראשון שעשה כשנכנס לכיתה בכל ערב היה לגשש אחרי מתג מנורות הפלורוסנט.

יולי מלכא היא מורת דרך ירושלמית ועוסקת בכתיבת תוכן חינוכי בפלטפורמות שונות, משוטטת בין מקומות, אנשים ומילים.

» במדור הילוך ראשון בגיליון קודם של המוסך: "השמיים של ואן גוך", מאת סמדר גולן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

 

הסיפור מאחורי השיר "הבלדה על יואל משה סלומון"

כך נולדה המושבה פתח תקווה

גלויה צבועה של פתח תקווה מראשית המאה העשרים. מתוך אוסף הגלויות

גלויה צבועה של פתח תקווה מראשית המאה העשרים. מתוך אוסף הגלויות

בְּבֹקֶר לַח בִּשְׁנַת תַּרְלָ"ח
עֵת בְּצִיר הָעֲנָבִים
יָצְאוּ מִיָּפוֹ עַל סוּסִים
חֲמֵשֶׁת הָרוֹכְבִים.

(את הכתבה מלווה השיר "הבלדה על יואל משה סלומון". מילים: יורם טהרלב. לחן: שלום חנוך)

 

2
רפרודוקציה מתצלום דיוקנו של יואל משה סלומון: הדפס כסף, שחור לבן, 8.5X13.5 ס"מ. בגב התצלום, ציין ד"ר אברהם שבדרון כי הוא נתרם לאוסף בשנת 1934 על ידי בנו של המצולם, מר חיים סלומון. יש לשער, כי רפרודוקציה זו הופקה סמוך לאותו זמן. התמונה לקוחה מתוך אוסף שבדרון בספרייה הלאומית

 

לא קל היות האדם חלוץ: שמש קופחת, ידיים כואבות, גב שפוף וחזון יוקד הם כליו העיקריים במלאכת הפרחת השממה. הרב ואיש הציבור הירושלמי יואל משה סלומון ידע זאב היטב, ועשה ככל שביכולתו כדי לסייע לחלוצי הארץ לפתחה. סלומון אולי לא היה איש של עבודת כפיים, אך תרומתו לא תסולא בפז – בייחוד בתחום איתור ורכישת האדמות ליישוב העברי.

שְׁטַמְפְּפֵר בָּא וְגוּטְמָן בָּא
וְזֶרַח בַּרְנֵט
וְיוֹאֵל מֹשֶׁה סָלוֹמוֹן
עִם חֶרֶב בָּאַבְנֵט.

אִתָּם רָכַב מָזָרָקִי
הַדּוֹקְטוֹר הַכָּסוּף
לְאֹרֶךְ הַיַּרְקוֹן הָרוּחַ
שָׁר בִּקְנֵי הַסּוּף.

לְיַד אוּמַלְבֶּס הֵם חָנוּ
בְּלֶב בִּצּוֹת וּסְבַךְ
וְעַל גִּבְעָה קְטַנָּה טִפְּסוּ
לִרְאוֹת אֶת הַסְּבִיבָה.

השיר על יואל משה סלומון מנציח את רגעי הקמת העיר פתח-תקווה. השיר מבוסס על זיכרונותיו של טוביה סלומון (המופיעות בספר "זכרונות ארץ ישראל" בעריכתו של אברהם יערי), בנו של הרב, המתחילות כך:

"בבוקר קיץ אחד בשנת תרל"ח יצאו מירושלים: ר' דוד גוטמן, ר' יואל משה סלומון, ר' יהושע שטמפר, ר' זרח ברנט ועמם עוד אנשים מספר לראות את אדמת אֻמְלָבָּשׂ שבסביבת יפו."

אָמַר לָהֶם מָזָרָקִי
אַחֲרֵי שָׁעָה קְצָרָה:
אֵינִי שׁוֹמֵעַ צִפֳּרִים
וְזֶה סִימָן נוֹרָא.

אִם צִפֳּרִים אֵינָן נִרְאוֹת
הַמָּוֶת פֹּה מוֹלֵךְ
כְּדַאי לָצֵאת מִפֹּה מַהֵר
הִנֵּה אֲנִי הוֹלֵךְ.

וכך ממשיך הסיפור:

"הסיורים באזור אדמת אֻמְלָבָּשׂ שבסביבת יפו" לא הספיקו ליואל משה סלומון, שביקש להכיר היטב את השטח ויושביו לפני שירכוש אותו עבור החלוצים. שלושה ימים העביר סלומון בין התושבים הערביים, כשהוא מסתייע בשליטתו המלאה בשפתם. בתום שלושת ימי הביקור הגיע ד"ר מזוריקה (מָזָרָקִי מהשיר) לסקור את השטח לבקשת סלומון וחבריו. ביקורו הסתיים בבשורה רעה: שום חיים לא ייתכנו כאן.

דממה מעיקה השתררה.

קָפַץ הַדּוֹקְטוֹר עַל סוּסוֹ
כִּי חַס עַל בְּרִיאוּתוֹ
וְהָרֵעִים שְׁלָשְׁתָּם יָצְאוּ
לָשׁוּב לָעִיר אִתּוֹ.

אָמַר אָז יוֹאֵל סָלוֹמוֹן
וּשְׁתֵּי עֵינָיו הוֹזוֹת:
"אֲנִי נִשְׁאָר הַלַּיְלָה פֹּה
עַל הַגִּבְעָה הַזֹּאת".

ואז, "פתאום הפליט סלומון חרש: "ובכל זאת!…" – "ננסה!" – קרא שטמפר בקול. המילים הללו אך נפלטו מפיהם, וגוטמן, נרגש עד עומק נפשו ממה ששמע, התנפל על צווארי שני חבריו ופרץ בבכי – אז לא יכלו להתאפק גם שני חבריו, ויחלו לבכות אף הם…"

זו איננה הגרסה היחידה לאירועים, ועם השנים נפתחה מעין מלחמת גרסאות בין משפחות המייסדים, אלו שהוזכרו בשיר ואלו שלא. חלק מבני המשפחות הרגישו שנעשה להם עוול בעקבות השיר והמקום המרכזי והכמעט יחידי שהוקדש בו ליואל משה סלומון. ואולי אפשר להתנחם בכך שהצלחת השיר קיבעה את הסיפור האייקוני, לא השלם ולא הסופי (וכי איזה סיפור הוא שלם וסופי?), של הקמת פתח תקווה.

וְהוּא נִשְׁאַר עַל הַגִּבְעָה
וּבֵין חֲצוֹת לְאוֹר
פִּתְאֹם צָמְחוּ לְסָלוֹמוֹן
כְּנָפַיִם שֶׁל צִפּוֹר.

לְאָן הוּא עָף, לְאָן פָּרַח
אֵין אִישׁ אֲשֶׁר יֵדַע
אוּלַי הָיָה זֶה רַק חֲלוֹם
אוּלַי רַק אַגָּדָה.

 

אַךְ כְּשֶׁהַבֹּקֶר שׁוּב עָלָה
מֵעֵבֶר לֶהָרִים
הָעֵמֶק הָאָרוּר נִמְלָא
צִיּוּץ שֶׁל צִפֳּרִים.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים כִּי עַד הַיּוֹם
לְאֹרֶךְ הַיַּרְקוֹן
הַצִּפֳּרִים שָׁרוֹת עַל יוֹאֵל
מֹשֶׁה סָלוֹמוֹן.

 

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

העלייה הראשונה: ספרים, תמונות, סיפורים ועוד

 

כתבות נוספות

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

על פַנְיָה בֶּרְגְשְׁטֵיין שהלכה ואיננה

ספר הילדים שכתבה רחל המשוררת על ערש דווי