וַתִּקרא | גיא פרל על שירהּ של מרגרט אטווד, "המשוררת חוזרת"

"אטווד קוראת למהפכה עמוקה שבמסגרתה מוטל על המשוררת – כאישה שהשתחררה מריסון פטריארכלי הן במובנו החברתי והן במובנו התודעתי – תפקיד ההיזכרות בחיוּת הפראית שהתרבות הותירה מאחור."

אלכס קרמר, מנהטן, שמן על בד, 244X122 ס"מ, 2011

.

קריאה בשיר "המשוררת חוזרת" מאת מרגרט אטווד

מאת גיא פרל

 

.

המשוררת חוזרת

מאנגלית: הילה אהרון בריק

.

הַמְּשׁוֹרֶרֶת חוֹזֶרֶת לִהְיוֹת מְשׁוֹרֶרֶת

אַחֲרֵי עֲשׂוֹרִים שֶׁבָּהֶם הָיְתָה מוּסָרִית.

 

לֹא תּוּכְלִי לִהְיוֹת גַּם וְגַם?

לֹא. לֹא בְּצִבּוּר.

 

יָכֹלְתְּ, פַּעַם,

בִּזְמַנּוֹ, כְּשֶׁאֱלֹהִים עֲדַיִן הִרְעִים נְקָמוֹת

 

וְאָהַב אֶת רֵיחַ הַדָּם

וְלֹא הָיָה בַּסְּבִיבָה כְּדֵי לְהַעֲנִיק מְחִילָה עַרְמוּמִית.

 

אָז יָכֹלְתְּ לְפַזֵּר קְטֹרֶת וּשְׁבָחִים

וְלַעֲנֹד אֶת מַחֲרֹזֶת הַנָּחָשׁ שֶׁלָּךְ,

 

לְזַמֵּר הוֹדָיָה עַל הַגֻּלְגָּלוֹת הַמְּחוּצוֹת שֶׁל אוֹיְבַיִךְ

בְּשִׁיר מַקְהֵלָה צַדְקָנִי.

 

לֹא חִיּוּכֵי כָּבוֹד, לֹא אֲפִיַּת עוּגִיּוֹת,

לֹא "אֲנִי בְּעֶצֶם נוֹרָא נֶחְמָדָה".

 

בָּרוּךְ שׁוּבֵךְ, מֹתֶק.

זֶה הַזְּמַן לִשְׁמֹר עַל עֵרָנוּת,

 

זֶה הַזְּמַן לִפְתֹּחַ אֶת דֶּלֶת הַמַּרְתֵּף

זֶה הַזְּמַן לְהַזְכִּיר לְעַצְמֵנוּ

 

שֶׁלְּאֵל הַמְּשׁוֹרְרִים יֵשׁ שְׁתֵּי יָדַיִם:

זוֹ הַמְּיֻמֶּנֶת וְזוֹ הַמְּרֻשַּׁעַת.

 

בקריאה ראשונה בשיר התמקדתי בצורך העולה ממנו לשחרר את המשוררת, כמייצגת את כלל המשוררות, מעול הניסיון החברתי לרסן אותן ואת שירתן ולהפכן ידידותיות ונוחות לסדר החברתי. רובד זה של משמעות נשען גם על שירים נוספים של מרגרט אטווד המופיעים בקובץ השירים הנפלא אלה ידי, זה העולם, שירים הנוגעים בדיכוי פטריארכלי של הנשיות ושל התודעה הנשית. את הדוגמה הבולטת ביותר לכך ניתן לראות בפואמה "מארי החצי־תלויה", העוסקת בתלייתה של מארי ובסטר, שהואשמה בשנת 1680 במעשי כישוף. מעשה התלייה מוצג כניסיון לדכאה עקב הפחד שעוררה נשיותה, למשל – "תָּלוּ אוֹתִי עַל שֶׁחָיִיתִי לְבַד, / עַל עֵינַי הַכְּחֻלּוֹת וְעוֹרִי צְרוּב הַשֶּׁמֶשׁ, […] הוֹ כֵּן, וְשָׁדַיִם / וְאַגָּס מָתוֹק חָבוּי בְּגוּפִי. / בְּכָל פַּעַם שֶׁיֵּשׁ דִּבּוּר עַל שֵׁדִים / כָּל אֵלּוּ שִׁמּוּשִׁיִּים בְּיוֹתֵר" (עמ' 90). לתפיסתי, השיר "המשוררת חוזרת" פונה גם למשוררים – לא "חוק נאמנות בתרבות", לא חנפנות, לא שירה מטעם – אך דומה שעל משוררות מושת דיכוי נוסף: "לֹא חִיּוּכֵי כָּבוֹד, לֹא אֲפִיַּת עוּגִיּוֹת, / לֹא 'אֲנִי בְּעֶצֶם נוֹרָא נֶחְמָדָה'".

בעוד הקריאה הפמיניסטית הזו בשיר עוסקת בשחרורה של המשוררת, קריאה נוספת חשפה לעיניי רובד נוסף של משמעות – זה העוסק באחריות המוטלת על המשוררת, כיוצרת בכלל וכאישה בפרט. על פי קריאה זו, שחרורה של משוררת ממוסרותיה נועד לאפשר לה למלא את תפקידה בחברה האנושית – חיבור מחדש של התרבות אל מקורות קמאיים של חיות ועוצמה, שהיא התנתקה מהם בתקופה המודרנית שבה אנו חיים: "זֶה הַזְּמַן לִפְתֹּחַ אֶת דֶּלֶת הַמַּרְתֵּף / זֶה הַזְּמַן לְהַזְכִּיר לְעַצְמֵנוּ". ביטוי ברור לכך ששחרור המשוררת כרוך במחויבות כלפי החברה האנושית ניתן לראות כבר בצמד השורות השני בשיר: "לֹא תּוּכְלִי לִהְיוֹת גַּם וְגַם? / לֹא. לֹא בְּצִבּוּר". על תהליך הגילוי וההיזכרות להיראות, שכן יש לו משמעות עבור הציבור –  התרבות בכללותה זקוקה למשוררות ששחררו עצמן מן הריסון שהוטל עליהן.

מרטין היידגר הקדיש את המאמר "לשם מה נועדו המשוררים?" לשאלת תפקידם של משוררים בחברה האנושית, ותשובותיו דומות מאוד לתשובותיה של אטווד בשיר זה. במאמרו מכנה היידגר את תקופתנו "העת הדלה" (dürftige Zeit), והיא מאופיינת באובדן הקשר אל הקמאי והנשגב: "לא זו בלבד שהאלים ואלוהים נמלטו – ההילה השמימית נמחקה מן ההיסטוריה של העולם". לתפיסתו, אובדן המגע עם אותו רובד קמאי הותיר אותנו בעולם אינטלקטואלי וקר. בין השאר הוא כותב: "בעידן החושך שעובר על העולם, יש הכרח להתנסות בתהומות העולם ולהעריך את שיש בתוכן. אולם לשם כך מן ההכרח הוא שיהיו מי שמסוגלים לרדת אל אותה תהום". כשם שאטווד קוראת למשוררת לפתוח את דלת המרתף, היידיגר מתייחס אל משוררים כאל מי שיש ביכולתם לרדת אל אותה תהום ולחדש עבור כולנו את נביעת החיוּת המסתתרת בה. הוא כותב: "משוררים הם בני תמותה שכאשר הם שרים בדבקות לאלי היין, הם חשים את נתיב הבריחה של האלים הנמלטים, נשארים על המסילות שהשאירו אחריהם האלים הללו, וכך מסמנים לאחיהם שאר בני התמותה, את הדרך".

קרל גוסטב יונג, בן זמנו של היידגר, התייחס במאמרו "פסיכולוגיה וספרות" אל הלא מודע כאל הערוץ המרכזי שדרכו ניתן ליצור קשר עם שכבה קמאית זו, וייחס תפקיד חברתי דומה ליוצרים בכלל ולמשוררים בפרט. אריך נוימן פיתח רעיונות אלו של יונג. במאמרו "אמנות וזמן" הוא מתייחס לשלושה שלבים ביחס שבין האמן ובין התקופה שבה הוא חי: בשלב הראשון בהתפתחות התודעה האנושית הייתה האמנות קולקטיבית בלבד, והביאה לידי ביטוי ישיר ובלתי מעובד את חומרי הלא מודע של הקהילה ואת הלא מודע הקולקטיבי.

בשלב השני התפתחה המודעות האנושית ונעשתה שיטתית יותר, האגו של האינדיבידואלים התחזק, נוצר מרחק בינו לבין הלא מודע, והדבר הוביל להתפתחותה של תודעה קולקטיבית. בעקבות זאת הלך ונוצר קאנון תרבותי ששיקף את התודעה הקולקטיבית הזאת. הקאנון כולל דימויים, ערכים ועמדות שעליהם מושלך התוכן הארכיטיפי הלא מודע, שעבר תהליך של התייצבות כמיתוס או כפולחן. בשלב זה של התפתחות התרבות, רוב האמנים נולדים אל תוך הקאנון, משמרים ומחזקים אותו. לתפיסתי, כאשר אטווד מתארת את מצבן של המשוררות בעבר, היא מתייחסת אל שלב התפתחותי זה. אל מול כוחם הבלתי מרוסן של האלים, "בִּזְמַנּוֹ, כְּשֶׁאֱלֹהִים עֲדַיִן הִרְעִים נְקָמוֹת // וְאָהַב אֶת רֵיחַ הַדָּם", מתייצבות המשוררות כמרסנות, מייצבות ומתווכות: "אָז יָכֹלְתְּ לְפַזֵּר קְטֹרֶת וּשְׁבָחִים / וְלַעֲנֹד אֶת מַחֲרֹזֶת הַנָּחָשׁ שֶׁלָּךְ, // לְזַמֵּר הוֹדָיָה עַל הַגֻּלְגָּלוֹת הַמְּחוּצוֹת שֶׁל אוֹיְבַיִךְ / בְּשִׁיר מַקְהֵלָה צַדְקָנִי".

נוימן סבר שהיווצרותו של קאנון מייצבת את התרבות ואת הקהילה, אך היא כרוכה בהכרח בהגבלת התפרצותם של כוחות יוצרים המבקשים לעלות ישירות מן הלא מודע, ואינם כפופים לתודעה הקולקטיבית. לפיכך, השלב השלישי הוא שלב הפיצוי לקאנון. בשלב זה מהווה האמנות, באמצעות האמנים, פיצוי הכרחי להתרחקות מן הלא מודע ולהתנגדות לו, המאפיינות את העידן המודרני: "האמן היצירתי, אשר משימתו היא לפצות על המודעות והקאנון התרבותי, הוא בדרך כלל אדם מבודד, גיבור שחייב להרוס את הישן כדי לאפשר את זריחת החדש […] האמן מביע ונותן צורה לעתידו של העידן שבו הוא חי". על פי אטווד, לתפיסתי, זה מה שנדרש עתה מן המשוררות: "זֶה הַזְּמַן לִפְתֹּחַ אֶת דֶּלֶת הַמַּרְתֵּף / זֶה הַזְּמַן לְהַזְכִּיר לְעַצְמֵנוּ", כותבת אטווד ומצטרפת בזה אל היידגר, יונג, נוימן ואחרים. בעת הדלה שבה אנו חיים, כמאמר היידגר, תפקיד המשוררת מתרחב ומשתנה – עליה לגאול ממרתף ההדחקה ומשלטון ההיגיון את העוצמה שאבדה. היא אינה משמשת עוד ככוהנת מרסנת ומתווכת, כי אם כמדיום שבעדו זורמים ומתגלים הדברים בעולם.

ההיבט המגדרי־פמיניסטי שעמד בבסיס הקריאה הראשונה בשיר רלוונטי גם לקריאה הנוספת שהצעתי. שירהּ של אטווד מתייחס לשלב נוסף המתקיים בין שלב יצירת הקאנון הקולקטיבי (שבו נמצאו המשוררות בעבר) לבין שלב התפרצות הכוח היוצר כתיקון לקאנון (שאליו היא מעודדת אותן להגיע) – שלב ההשתקה של כוח היצירה הנשי בידי התרבות הפטריארכלית. נוימן, במאמר מאוחר יותר  – "הפחד מן הנשי", כורך את התרחקות התודעה מהלא מודע עם השתקת הקול הנשי. נשים ונשיות, עקב זיקתן אל האימהי ואל ארכיטיפ האם הגדולה, מזוהות עם הלא מודע שממנו מבקשת תודעת האגו לעלות ולהבחין עצמה. לפיכך, הפחד מפני הלא מודע כרוך בפחד מפני הנשי, ושני הפחדים גם יחד פועלים מתחת לפני השטח של התרבות הפטריארכלית באופן שהוביל ברובד החיצוני־חברתי להשתקת נשים, ובמובן הפנימי להשתקת הנשי – בנפשם של נשים וגברים כאחד.

אטווד קוראת למשוררת להתעורר, להשתחרר ולעורר, אולם יש לשים לב שאין היא מבקשת להחזירה אל תפקידה המרסן והמתווך ככוהנת מן העולם העתיק –  מאוחר מדי לכך היות שאנו חיים בעת הדלה; האלים נמלטו, כדברי היידגר, ושוב אין די בהתייצבות מתווכת ומרסנת על קו החיץ שבינינו לבינם. יש להעלותם מן התהומות. אטווד קוראת למהפכה עמוקה שבמסגרתה מוטל על המשוררת – כאישה שהשתחררה מריסון פטריארכלי הן במובנו החברתי והן במובנו התודעתי – תפקיד ההיזכרות בחיוּת הפראית שהתרבות הותירה מאחור. זאת ועוד, אטווד יודעת שעם פתיחת דלתות המרתף, או התהום, יעלו משם כוחות אוניברסליים שאין לייחסם לנשיות בלבד, והיא כותבת על "אֵל המשוררים". כלומר, במסגרת המהפכה תפקידה של המשוררת הוא לפתוח את הדלתות ולהזכיר לתרבות, על כל חלקיה, מהם הכוחות הפועלים בשכבות המעמקים שלה. היא גם יודעת שמשכבות העומק פורצים חומרי הנפש בצורתם הבלתי מעודנת, על צדיהם הקשים והמרושעים, ובשורתו האחרונה של שירה הגאוני היא מחדדת עוד את תפקידם של יוצרים בכלל ושל משוררות בפרט בהתפתחות האנושות: על המשוררת לנפץ מוסרותיה ולפתוח את דלת המרתף, אך התהליך אינו תהליך של פירוק ואנרכיה כי אם של אינטגרציה והתפתחות – "לְאֵל הַמְּשׁוֹרְרִים יֵשׁ שְׁתֵּי יָדַיִם: / זוֹ הַמְּיֻמֶּנֶת וְזוֹ הַמְּרֻשַּׁעַת". באמצעות היצירה, חומרי המעמקים במלואם –  ללא צנזורה מדחיקה ודכאנית –  עוברים עיבוד וייצוג באופן שמאפשר את הפנמתם אל תוך התודעה.

 

מרגרט אטווד, "אלה ידי, זה העולם", לוקוס, 2018. מאנגלית: הילה אהרן בריק.

.

מרגרט אטווד, "אלה ידי, זה העולם", לוקוס, 2018. מאנגלית: הילה אהרן בריק.

 

לקריאה נוספת

Heidegger, M., Poetry, Language, Thought, Harper Perenial, 1971

Jung, C. G., "Psychology and Literature", in Jung, C., Collected Works of C. G. Jung, Vol. 15, Princeton University Press, 1966 [1950], pp. 84–105

Neumann, E., "Art and time", in Neumann, E., Art and the creative unconscious, Routledge, 1959 [1951], pp. 81–134

Neumann, E., The fear of the feminine. Princeton: Princeton University Press, Bollingen Series, 1994

 

» שירים של אטווד בתרגום הילה אהרון בריק התפרסמו במדור וּבְעִבְרִית בגיליון 32 של המוסך.

» עוד רשימות של גיא פרל במוסך: על השיר "Currach" של טוני קרטיס; על שירים מן העיזבון של חנה ארנדט; על ספרה של מיה טבת דיין "לאן שנצוף שם בית"

» במדור וַתּקרא בגיליון המוסך הקודם: עמיחי חסון קורא את "דברים שיש להם שיעור" של דליה רביקוביץ'

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

ראשי_41

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו