פרוזה | שני סיפורים לאבא, מאת עומר ויסמן

"אבא אהב את הבולים, אני את ההרגשה של היד עוברת על החספוס של כריכת האלבום. את צודקת, אני הכי שטחי בעולם, שטח שטח שטח. מה, שכחת כבר שאמרת לי את זה? רק את הטעויות שלך את שומרת איתך."

אסף רהט, "מרחף מעל אוטובוס בהרים 5", טמפרה ודיו על שק יוטה, 2018

אסף רהט, מרחף מעל אוטובוס בהרים 5, טמפרה ודיו על שק יוטה, 2018

.

מאת עומר ויסמן

 

האיש בתמונה

אבא, מול בניין מפואר ככל הנראה, עם שורה של עמודים עבים כמעט יותר מדי. אולי זה מוזיאון? אבא כל כך אהב ציור. אמרתי לך שהוא רצה שאהיה צייר? בטח אמרתי. לא, אני גם רציתי, פשוט לא התמדתי. עד היום יושבים אצלי ספרים כרסתניים על איך לצייר. כן פה כבר יש לו כרס מכובדת. זו לא הבטן של המחלה אבל. אני חושב שהוא נראה ממש שמח. ברור שזה משמח אותי אבל זה עצוב. כי הוא כבר לא ירגיש ככה. זה המוזיאון הבריטי אני חושב. אוננתי שם בשירותים ונפלה לי הטבעת לאסלה ומשיתי אותה כי הייתה יקרה לליבי. סתם טבעת בזיל הזול אבל היה בה סגול וזה היה הקטע שלי. אבא אהב את סגול כהה את יודעת בטח. כן והדלתות והחיפושיות, הוא העביר לי את כל זה, משם זה בא בכלל. לא הייתי אומר שהיה מאוכזב ממוזיקה, נכון שכיוון לציור, אבל התרגש כששמע אותי שר, ואמר שזה טוב כי תמיד יהיה לי את זה. הכי אהב? את האימפרסיוניסטים אני חושב, מונה מאנה. ברור שגם אני התחלתי שם, בעקבותיו. אפילו עשיתי עבודת נושא אישי עליהם. אמא הייתה גאה, אני לא זוכר את התגובה של אבא. הלוואי שהייתי זוכר איזה ציור הכי אהב. אני לא חושב שהוא אמר. יש כל כך הרבה שאני כבר לא אדע. כמו אידיוט לא שאלתי. כל השתיקה הזאת, בזבוז. מכעיס לגמרי. כשכועסים שותקים ועכשיו אני מדבר על זה בכעס. כי זה כבר לא אותו רגש, הייתי אדם ממש זועם לפני שהכרנו. מרביץ לקירות ודלתות ומראות, זורק כיסאות ולבנים על אנשים. אבא היה מתעצבן רק על הטלוויזיה. אחי על המחשב. זעם על המכונה האלוהית. אני אומר לך, כל התנועה הזאת מזיזה אצלנו הכול, אז להתבונן בציור אחד כמה דקות, זה כל כך יציב בהשוואה. אנחנו מסתכלים על התמונה הזאת כבר רבע שעה, את לא רגועה? גם אני. את רואה את האצילות בעמידה שלו? אמא שלי הייתה קוראת לו אציל בלגלוג אבל היה בזה מן האמת. מצד שני הדמויות האהובות עליו היו ארצ'י באנקר ואל באנדי. היה יושב ככה עם היד במכנסיים, קורא לנו משפחת באנדי. אין לי מושג למה. מוזר כמה מעט אנחנו שואלים למה. אולי רק נדמה לי אבל אני רוצה פתאום לשאול על כל שטות למה. למה את אוהבת אותי? למה את שונאת אותי? למה זה מעניין אותי? אבל מי יכול לחיות כך. רק מהשאלות אפשר להשתגע, בלי לדבר אפילו על התשובות. אני יודע את לא מאמינה בסיבתיות. בסדר, לא מאמינה ביכולת ההסבר האנושית, נכון, יש הבדל. אבל אני רוצה להסביר, בעצם אני רוצה הסבר למה אבא מחייך כך בתמונה. נכון שהוא היה מחייך לא מעט, אבל לא תגידי שהיה איזה סמיילי מהלך. את חושבת? יכול להיות. לא יודע, ההיגיון או הקול הראשון שעולה מסביר שהוא אהב להיות בחופשות, בחוץ לארץ, אולי כי לא אהב לעבוד, וכי קיבל מהנסיעה תחושה שהוא עובד עבור משהו ראוי, כמו ביקור במוזיאון הבריטי. אבל יש משהו ילדי בחיוך הזה, והוא כל כך אהב את כל הרעיון של אירופה הקלאסית, שכמעט נדמה לי שהוא רצה פשוט להיות קרוב למקום שבו נולד, אף שמעולם לא חזר לצ'כיה עצמה. אולי הוא מאיר פנים למי שאוחז במצלמה? אם כן אני מקווה שזו אמא אבל מן הסתם זה אני או אחי. נכון, מאוד רציתי שיאהבו זה את זו. שנאתי להרגיש את הטינה ביניהם, ככל שניסו להחביא אותה כך היא גדלה, בעיניי, ונכנסה עמוק כדרכן של צעקות שקטות. כן, נחזור לתמונה. חלק מהחדווה, אני חושב, קשורה לאהבת המצלמות שלו. אכן, יותר ממה שהוא חיבב צילום, כאמנות וגם כמעשה, הוא אהב את החפץ עצמו, את המכניקה שבו, את הטכניקה של הפעלתו. היו בזה עדינות וסדר כמו משיכות מכחול אימפרסיוניסטי. הלוואי שיכולתי להרגיש בעצמי את מה שהוא חווה במקום לנסות לחשוב ולהבין איך ולמה למה למה. היה כל כך יותר מרווה ומרחיב לב אם הייתה באמת מצלמה שלוקחת נשמות והיינו יכולים להכניס לתוכנו לרגע את הרגע האחר הזה. לחלוק, אבל באמת לחלוק, בשלמות. אבל כל ההמצאות האלו שאבא כל כך אהב יודעות רק לגרום לנו לשאול, ולתת תשובות, ולהעמיד פנים שאנחנו אומרים דבר מה על אבא שלנו ולא על עצמנו. ברור, אני מבין שזה הו כה עסוק בעצמי לחשוב שכולם עסוקים בעצמם כמוני, זו בדיוק הנקודה שלי. טוב לא נריב. ככה, כי זה בזבוז. אני יודע שאמרתי את זה על שתיקות. כן אני יודע שאמרתי כמה חשוב לשאול למה. אסור לי לשנות את דעתי? אני נסער כי את מרחיקה אותי, כלומר אנחנו מתרחקים שוב מהתמונה, ורציתי להתקרב, כמו בסרט ההוא אפילו להיכנס פנימה. את יודעת איזה סרט, הגיבור מדביק בולים על מכתבים ואז הוא נכנס לתוך הבול ויוצא ביעד של המעטפה. לא זוכרת? בכל אופן גם זה דבר שירשתי מאבא, אוסף בולים. היינו הולכים כל שבוע באזור גיל שמונה לקנות סט קטן של חיות או של כלי שיט או דגלים בחנות הבולים בדיזנגוף. אבא אהב את הבולים, אני את ההרגשה של היד עוברת על החספוס של כריכת האלבום. את צודקת, אני הכי שטחי בעולם, שטח שטח שטח. מה, שכחת כבר שאמרת לי את זה? רק את הטעויות שלך את שומרת איתך. למזלי, ודאי שזה למזלי. בכל מקרה, מה רציתי להגיד? זה מה שחסר כאן, בכל הסיפורים שאנחנו כותבים. כולם מפספסים, כי אין לנו עבור מי לשים עליהם בול ונמען וללקק את פס הדבק עם התחושה הזאת שאין לה מילה. אם אנחנו כותבים לכולם אנו לא כותבים לאף אחד. עדיפה כבר השתיקה, אם היא כנה.

 

יומן קריאה

למה הגיבור מתעורר תמיד? יש לו פגישה חשובה. אז הוא מצחצח שיניים למרות שבדרך כלל הוא לא. ולמה הפעם? אה כן, הפגישה. אין לאנשים האלה עבודה בבוקר? הוא הולך ברחוב ורואה את המטפלת שהייתה לו בילדות כקשישה המחטטת בפחים. וואלה איזה צירוף מקרים. טוב נו, הוא הולך לפגוש את אבא שלו אחרי שלא ראה אותו מאז גיל שש. טריק מלוכלך שאמור לעורר בנו סנטימנט אמפתי, כי נטישה של הורה היא כאילו שם קוד שמסמן מטען רגשי רגיש. מה שלומך, שואל אבא. הבן כמובן רק רוצה לדעת למה עזב. לא עזבתי, עונה, הלכתי לאיבוד. הו הדרמטיות. אני והבן שואלים מה הכוונה. האב כבר לא הכיר את עצמו, הרגיש שאינו האיש שאישתו אהבה וזה כבר לא היה הבית שלו. אז קם והתחיל ללכת בלי לדעת לאן. בהתחלה חשב שהוא מחפש את אלוהים, שנטש אותו במלחמה. כל היום היה על אוטובוסים בין־עירונים לשום מקום וקרא תנ"ך ושאל את הנוסעים מה הם מבינים מפסוק זה ומה משמעות מזמור זה. כעבור חודש פגש בדרך לכרמיאל מישהי בשם אורה שהסבירה לו שהתנ"ך הוא הסיפור שלו, כי כשנולד ידע את האלוהות וברא לו עולם, ואז כשגדל שכח, ואלוהים העניש אותו, כדי שמתוך הסבל ישוב לבקשו. אורה גילתה לו תרבות חשאית של אנשים המקימים לתחייה את התנ"ך במעין מחזות מורכבים, זה לא רק מחזה אלא גם מחיה. היא התחילה לקרוא לו יונתן, והוא אימץ את הדמות. מה? זה הכול קצת משונה לי. בכל אופן יונתן ואורה עברו לגור יחד עד שנה שעברה כשאורה נפטרה ואבא'לה חשב שאלוהים מעניש אותו על משהו. בנקודה זו החל לשלוח לו מכתבים, לבן. הוא לא ציפה לתשובה אבל שמח כשלבסוף הגיעה. אז מה אתה רוצה? שואל הבן. חשבתי שהוא ירצה משהו כמו מחילה או הבנה אבל הוא בכלל ניסה לשדל את הבן לאמץ דמות תנ"כית ולהשתתף בהצגות המוזרות האלה. הבן קם והלך בלי לומר מילה, וחשבתי שאולי רצה רק להשיב לאב כגמולו. בכל אופן עכשיו האבא הוא כאילו הגיבור והוא הולך לאזכרה של בן זוגו אורון שנפטר שנה קודם לכן. הוא שם לבד עם אמו של בן הזוג. בדמעות, כך נכתב, הוא מתוודה בפני האם שלא היה בכוחו לצאת מהארון בפני בנו כפי שהבטיח לבנה על ערש דווי שיעשה. הוא שואל אותה איך הרגישה כשאורון יצא בפניה. היא אמרה שפחדה שאלוהים יעניש אותו, והחליטה שאם כך יהיה או לאו, לא היא זו שתשפוט אותו. אז אמרה לו שהיא מקבלת אותו בצער שהיא מקווה שיחלוף. חתיכת אמא, כששלי גילתה שעשיתי קעקוע נכנסה לאטרף של יום שלם כאילו מתּי. האמא הדמיונית הזאת אומרת לבן זוג של בנה שזה טבעי אם רק עכשיו ראה את הילד שלו אחרי כל כך הרבה שנים, שלא ירצה להתוודות בפניו לחלוטין או ימצא זאת קשה. כשבעלה נפטר בפתאומיות, היא מספרת, אמרה לילדים שהוא עזב את הבית. היא אמרה זאת גם לעצמה, לקח לה שבוע להודות באמת. וואו אם הייתי בעלה הייתי ממש מתעצבן. בכל אופן היא מתחילה לבכות והאבא/בן זוג אומר כמה דברים על אורון שלמען האמת לא עניינו אותי. אחריהם האימא מזמינה מונית ונוסעת אל בן זוגה. הם היו ידידים בתיכון, היא מספרת לנהג באינטימיות חשודה קצת, ואחרי שבעלה נפטר פתחה חשבון פייסבוק והם מצאו דרכם זה אל זו. בזה אני יכול להאמין כי משהו דומה קרה לי, לא עשורים אחרי התיכון אבל כמה שנים טובות ופחות טובות. היא מגיעה לבית של בן זוגה, בחור בשם תולי, אני מניח שזה קיצור של חתלתול, והיא באמת מתייחסת אליו ככה. כלומר היא מתארת איך הוא נשכב בחיקה והיא מלטפת את הגב השעיר – איכס – שלו. אחרי זה היא נותנת לו, מילה שלה, אוכל ומים. אז הם שוכבים והיא מתארת הרבה יותר מדי בפירוט את איבר המין שלה. אני אחסוך מכם. הנקודה היא שהוא גומר וישר אומר פגשתי מישהי אחרת. בחיי שלא ידעתי שחיי האהבה של בני חמישים כאלו סוערים. היא קמה מהמיטה בלי להגיב מילולית, רק מושכת איתה את הכרית ומתחילה לנהל מלחמת חורמה עם כל החפצים השבירים שבנמצא, מפילה אותם כמו חתולה מצויה מהשולחן והדלפק, והוא שוכב לו במיטה ומסביר לה שהוא לא התכוון שזה יקרה והיא יקרה לו וכדומה אבל היא לא שומעת כלום כי היא כל הזמן שרה את המילה אלוהים בכל מיני ניגונים שונים. לבסוף תולי מרים ידיים ועוזב אותה לנפשה. אני לא בטוח שהייתי משאיר אישה בביתי לזרוע הרס וחורבן ככה אבל ניחא. יש כוכבית ואחריה תולי מגיע לאהובה החדשה שלו, שלמרבה הגועל היא תלמידה שלו לשעבר בתיכון שבו לימד חינוך גופני. זה אולי טיפשי קצת לשפוט דמויות בספר אבל תולי הזה הוא די מניאק. אמרתי לה, הוא אומר לבחורה, שושנית שמה. אמרתי לו, היא ממשיכה אותו, ומשפילה מבט בעצב. מה קרה, תולי שואל. הוא אמר שאני זונה כמו אמא שלי ושלעולם לא אחזור לבית שלו. אני אהרוג אותו, אומר תולי. זה בסדר, שושנית מרגיעה אותו, אני כבר לא צריכה אותו יש לי אותך. היא מבינה שהרגע אמרה את הדבר הכי תסביך אב שיכול להיות? אבל מי אני שאדבר, אני כותב פה ספר שלם על אבות כי שלי מת. אני תוהה אם להרגיש מת דומה להרגשה של להיות דמות בדויה. שושנית, איך זה מרגיש להיות יציר דמיון? אבא, איך זה מרגיש להיות מת?

 

עומר ויסמן, יליד 1983, בעל תואר ראשון במוזיקה ובפסיכולוגיה מאוניברסיטת חיפה. עסק בהלחנה עד שפנה לתחומי הכתיבה והאמנות החזותית. פרסם סיפורים בבמות שונות ושוקד כעת על ספר ראשון, אסופת סיפורים קצרים.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "הז'ידים של גוגול", סיפור מאת פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ'

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_42_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רָעַד קוֹלֵךְ | לא היה לי אח ורע

איה כורם בלחן לשיר של דליה רביקוביץ, לזכר הנשים שנרצחו בידי בני זוגן בחודשים האחרונים

חגית שחל, פולי, שמן על בד, 50/50 ס"מ, 2003

חגית שחל, לא-הנעליים-שלי, צבע תעשייתי על נייר, 100x70 ס"מ, 2010

.

איה כורם הקדישה את השיר לזכר תהילה נגר, וג׳דאן אבו חמיד, דור כרסנטי, בראה אלשורבג׳י, פז בן יוסף, סיהאם אזברגה, אדל קלמן, לינא אחמד איסמעיל, ורה קרמסקוי, חנאן אלבחירי, מיה גורן, אודליה בכר, דליה ברוך, הנרייט קרא.
הרשימה למרבה הצער אינה מעודכנת; נכונה לחודש יוני 2017.

 

 

לא היה לי אח וָרֵעַ / דליה רביקוביץ

לֹא הָיָה לִי אָח וָרֵעַ.
לִי נָמוֹגוּ כָּל מַרְאוֹת.
לֹא יָדַעְתִּי: הַיְחַיֵּנִי –
אַךְ יָדַעְתִּי עֵת בּוֹאוֹ.

עֵת יָבוֹא לֹא אֲכַנֵּהוּ,
חֲנִיתוֹ בִּי תַּהֲלֹם.
לֹא אֵדַע אֵי מְקוֹמֵהוּ
אַךְ יָדַעְתִּי אֶת בּוֹאוֹ.

בַּת בְּלִי בַּיִת, מְשֻלַּחַת
וְעִוְּרָה לְכָל מַרְאוֹת.
אַךְ יָדַעְתִּי: יְבוֹאֵנִי.
וְיָדַעְתִּי עֵת בּוֹאוֹ.

 

» במדור רָעַד קוֹלֵךְ בגיליון קודם של המוסך: הילה רוח הופכת את "דובה גריזילית" של יונה וולך לרוק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_42_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

נסיעה קצרה | "המושיע", סיפור מאת מורז ברנדיס

"בחניון אין איש, ורק כמה מכוניות פזורות בו. ליד המחסום האוטומטי יש כפתור של אינטרקום ותמרור עם הסבר ארוך ולא לגמרי ברור. היא לוחצת על כפתור האינטרקום ושומעת צלצול ארוך ולאחריו עונה לה קול מתכתי."

מרב קמל, פרט מתוך "באוחנבל", חריטה בצבעי מים ודיו על נייר, 154X114, 2018

מרב קמל, באוחנבל (פרט), חריטה בצבעי מים ודיו על נייר, 154X114 ס"מ, 2018

.

המושיע

.

מאת מורז ברנדיס

.

לאחר שכבר דיווחה במשטרה על גניבת הרכב, ולאחר שאמרה ליומנאי בביטחון שברור שהרכב לא נגרר, עלה על דעתה שאולי בכל זאת. אולי צחי לא החנה כמו שאמר לה, במקום מותר לחנייה עבור רכב נושא תו חנייה אזורי (ברגעים כאלו יוצא ממנו העורך דין בכל התאמצותו), ועם הגיעה הביתה מיהרה להתקשר למוקד העירייה. שם הייתה הפניה אל חניוני הגרירה, ולמרבה האכזבה, כן, הרכב שלה פשוט נגרר.

זה היה יכול להיות מושלם אילו נגנב. אחרי חצי שנה של ניסיונות כושלים למכור אותו, אותם רגעים ארוכים של המתנה בתחנת המשטרה התמלאו בתכנונים איך תחגוג על חשבון הביטוח. היא תזמין את עפרי לארוחת ערב או אולי יצאו לערב של בנות בקאב־קם, כל החברות שלה כבר היו שם וזה נשמע מקום מהמם. אבל ניסים כאלו לא קורים לה.

היום כמעט נגמר ואם היא תשאיר את הרכב בחניון יתווסף לקנס האימתני של שש מאות שקל יום נוסף בעוד איזה מאתיים שקל. למרות העייפות והאכזבה היא הזמינה מונית ומסרה את הכתובת של חניון הדולפינריום. כעבור רבע שעה הורידה אותה המונית בפתח החניון. מעבר לכביש השמש כבר נוגעת בקו המים, והעיר מרוחה באור נוטה חסד, בניגוד גמור להלך רוחה השפוף. בחניון אין איש, ורק כמה מכוניות פזורות בו. ליד המחסום האוטומטי יש כפתור של אינטרקום ותמרור עם הסבר ארוך ולא לגמרי ברור. היא לוחצת על כפתור האינטרקום ושומעת צלצול ארוך ולאחריו עונה לה קול מתכתי.

– אה… האוטו שלי כאן בחניון, איך אני משחררת אותו?
– גברת, את צריכה ללכת למכונות תשלום בקצה, יש שם הנחיות.
– רגע… אני לא רואה מכונות, איפה זה הקצה?
– תסתכלי לכיוון הים, שם.

היא נאבקת בגל של תסכול וצועדת לאט עד שהיא רואה גוש של מכונות בקצה המגרש הגובל ברחוב הירקון. גם שם היא רואה תמרור רב מלל ובו הסבר מייגע על סריקת רישיון הרכב. הניסיון הראשון, השני וגם השלישי כושלים. בתחושת השפלה ובכתפיים שמוטות היא לוחצת על הכפתור המסומן בפעמון ושוב עונה לה אותו קול גברי.

– אני לא מצליחה לסרוק את הרישיון.
– טוב, תקריאי לי את מספר הרכב.

היא מקריאה בצייתנות.

– ואת המספר הסידורי של הודעת הקנס.
– הודעת הקנס? לא קיבלתי הודעה.
– גברת, זה על החלון של האוטו שלך, בדקת בכלל שהאוטו שלך באמת בחניון?

עכשיו היא מרגישה מובסת לחלוטין. "לא", היא אומרת בקול קטן.

משהו בקולו של הגבר מאבד ממתכתיותו כשהוא עונה לה, "אז לכי תראי, אני מחכה."

היא צועדת שוב לאורך המגרש המחשיך ומוצאת את האוטו שלה. אל השמשה מוצמד טופס. היא חוזרת אל המכונה ואל הקול נטול הגוף שהוא גם שופט בלעדי וגם קצת מושיע.

– איפה אני רואה את המספר הסידורי?
– למעלה, מצד שמאל.

עכשיו היא מסירה את משקפיה ומקרבת את הנייר אל עיניה כדי לקרוא את המספרים באור הקלוש. בשעה האחרונה היא פשטה את כל גינוני הסמכות שאימצה בשנה האחרונה, שבה הפכה לראש צוות, והיא שוב אורנה מהמושב, מנסה להבין איך העיר הזאת עובדת. הקול שלה מתכווץ ללחישה עלובה כשהיא מקריאה את המספרים.

– אוקיי גברת, עכשיו תלכי למכונה ליד ותשלמי. יש לך כרטיס אשראי?
– כן.
– טוב, אז תכניסי לאיפה שמסומן במכונת התשלום, ו… גברת, אני יכול בעצם לקרוא לך אורנה?
– מה?
– שאלתי אם אני יכול…
– כן, שמעתי אותך, איך אתה יודע איך קוראים לי?
– את צוחקת? את יודעת שהאוטו רשום על שמך, כן? תקשיבי, התמונה שלך במשרד הרישוי לא הכי מחמיאה, אבל אני רואה שאת בחורה יפה, אז אל תקמטי ככה את הפנים, לא מתאים לך.
– מה, אתה?…
– אל תכעסי, אני פשוט רוצה לעזור לך, כן?
– אתה.. אתה… אתה לא יודע מי אני בכלל!
– דווקא כן.

היא מסתכלת סביב, כבר חשוך לגמרי ואין לה מושג איך יוצאים מכאן, כל היציאות סגורות במחסומים, היא חייבת לגמור עם זה, לקחת את האוטו שלה ולעוף משם.

"טוב, תשמע," היא אוזרת את שרידי הביטחון שלה, "אני משלמת עכשיו, אוקיי? הנה, אני מכניסה את הכרטיס."
– אני רואה.
– אתה רואה אותי?
– מה חשבת אורנה? שאני יושב לי בבית ומסתכל על הטלוויזיה?
– לא אכפת לי, אתה שומע? לא אכפת לי…

היא חוטפת את הקבלה שהמכונה פלטה בינתיים ודוחפת לתיק את כל הניירות והארנק, דמעות מציפות אותה, והיא רצה אל האוטו.

"אורנה," הקול שלו ממשיך לדלוק אחריה, "אל תכעסי, באמת, אני רק מנסה לעזור."

.

מורז ברנדיס, למדה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ובבית ספר מנשר, עבדה כמתרגמת. זהו פרסום ראשון של סיפור פרי עטה.

.

» במדור נסיעה קצרה בגיליון המוסך הקודם: "מול השמש השוקעת", קטע מתוך יומניה הפואטיים של מאיה בז'רנו.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_42_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ריאיון | מתי שמואלוף משוחח עם סבסטיאן שירמייסטר על הסופר היהודי האוסטרי משה יעקב בן גבריאל

בן גבריאל, יליד וינה, התאהב בפלשתינה, כתב בה בשפת אימו ושקד לתרגם את ספריו לעברית. לאחרונה, בעקבות פרסום כתב יד שלו שנמצא בארכיון הספרייה הלאומית, חוזר בן יעקב לתודעה הספרותית בגרמניה. החוקר שמצא את כתב היד מספר על חייו, יצירתו, מאבקיו והתקבלותו של הסופר הנשכח

נורית גור לביא קרני, סרוויז צ'כי, מתוך הפרויקט "פלורה פלשתינה", פיגמנט על צלחות משומשות, מידות משתנות, 2014

.

מאת מתי שמואלוף

.

סבסטיאן שירמייסטר, חוקר גרמני, מצא לפני שנים אחדות בארכיון הספרייה הלאומית בירושלים כתב יד בגרמנית – הרומן Jerusalem wird verkauft oder Gold auf der Straße מאת הסופר היהודי־האוסטרי משה יעקב בן גבריאל, המגולל את קורותיו בימי מלחמת העולם הראשונה. הרומן תורגם בעבר לעברית, בשם זהב בחוצות, אך המקור לא זכה לראות אור בשעתו. בשנת 2015 פרסם שירמייסטר את גרסת המקור שמצא, ובזכות הפרסום חזר בן גבריאל לתודעה הספרותית בגרמניה. פגשתי את שירמייסטר לשיחה על יוצר שבכתיבתו פרץ את גבולות הספרות העברית והספרות האירופאית.

 

***

בן גבריאל נולד בווינה בשנת 1891. במלחמת העולם הראשונה שירת כקצין בצבא האוסטרו־הונגרי, נפצע בחזית, הוצב בתפקיד מנהלתי בירושלים והתאהב בארץ־ישראל. בתום המלחמה חזר לאוסטריה, ובשנת 1927 היגר לפלשתינה וחי בה עד מותו בשנת 1965. הוא ידע עברית וערבית והיה אינטלקטואל פורה ורב־פעלים, אולם המעבר משפת אימו לעברית הקשה עליו, ועם השנים הוא נשכח הן בישראל והן באירופה. עם זאת, ספרו הבית ברחוב הקרפיונים זכה להצלחה עצומה, ועיבודו לקולנוע זכה באוסקר הגרמני.

 

איך הגעת לספריו של בן גבריאל?

זה קרה כשרק התחלתי לחפש חומר מתאים לעבודת הדוקטורט. רציתי לחקור ספרות גרמנית שכתבו בארץ־ישראל סופרים יהודיים שהיגרו אליה מאירופה. אחד הספרים הראשונים שמצאתי היה הבית ברחוב הקרפיונים. העלילה וצורת הסיפור המיוחדת קסמו לי מיד כקורא, וריתקו אותי כחוקר ספרות, אז המשכתי לקרוא ולחקור וגיליתי סופר עם קורות חיים מרתקים, עמדות פוליטיות בלתי רגילות וסגנון כתיבה ייחודי. כשדיברתי עליו עם עמיתים מבוגרים ממני, הבנתי שפעם, בשנות החמישים והשישים, בשוק הספרים בגרמניה, השם מ"י בן גבריאל היה סוג של מותג לסיפורים קלילים ומצחיקים מהמזרח התיכון. בעשורים האחרונים הוא נשכח גם באוסטריה מולדתו, גם בגרמניה, שבה ספריו היו רבי מכר לזמן מה, וגם בישראל, שבה בילה את רוב חייו.

ספר לי קצת על הדרך של סופר אוסטרי שעולה לישראל עם הטראומה של מלחמת העולם הראשונה. האם מצא בקלות מוציאים לאור שיתרגמו את ספריו? האם הצטער שהפסיק את הקריירה שלו באוסטריה? שהרי הוא כבר פרסם באירופה.

בן גבריאל עלה לא"י עם אשתו, השחקנית מרים בן גבריאל (לבית שנאבל), בשנת 1927, והעלייה הזאת הייתה מין חזרה כפולה – אישית ואידאולוגית. בדיוק עשר שנים לפני כן, באמצע מלחמת העולם הראשונה התוססת, קצין יהודי צעיר יליד וינה בשם אויגן הפליך (Eugen Hoeflich), שנפצע בחזית המזרחית, הוצב במנזר רטיסבון בירושלים כחלק מכוח של הצבא האוסטרו־הונגרי שנלחם אז בפלשתינה לצד בעלת בריתו האימפריה העות'מאנית נגד הצבא האנגלי המתקרב. הפליך לא היה מעורב בקרבות אלא ישב בנוחות יחסית ברטיסבון. החודשים בירושלים השאירו בו חותם לתמיד: הססגוניות של המזרח, הסבל של האוכלוסייה המקומית, האכזריות של הטורקים, העסקים המלוכלכים של עמיתיו האוסטרים והגרמנים – בקיצור כל השיגעון של מלחמה. כשהוא נשלח מהחזית בחזרה לאירופה הוא התחיל לעבד את חוויותיו לספרות. הוא כתב שירים וסיפורים בסגנון אקספרסיוניסטי, חיבר פמפלט בשם שער המזרח, ייסד כתב עת יהודי בשם האֹהל (Das Zelt) והיה פעיל בחוגים ספרותיים ופוליטיים בווינה. אך כל מה שעשה היה עם הפנים מזרחה. לדעתו אירופה המערבית הוכיחה את חוסר האנושיות שלה במלחמת העולם ולפיכך גאולת האנושות הרוחנית תבוא מהמזרח ומהעמים המזרחיים (יהודים, ערבים, סינים, הודים וכו'). לכן, כשסוף־סוף עלה לארץ ב־1927, הוא הרגיש שסגר מעגל וחזר לשורשיו. מיד אחרי שהגיע אימץ רשמית את השם משה יעקב בן גבריאל, שעד אז שימש לו שם עט. עם זאת, הוא לא צלח את המעבר הלשוני. בן גבריאל אכן דיבר עברית וגם ערבית וביתו בירושלים היה מקום מפגש לאינטלקטואלים ואומנים – יהודים, ערבים ומבקרים מחו"ל כאחד. ספר האורחים שלו, שנמצא בספרייה הלאומית, מעיד על כך. אבל הגרמנית נשארה השפה הספרותית שלו. מה שרצה לפרסם בעברית היה צריך לעבור דרך מתרגם. במובן מסוים הסופר בן גבריאל שילם מחיר גבוה על הגשמת חלומו הציוני. בתוך כך הוא סבל מניכור ומעוגמת נפש בשל חיפוש נואש אחר מוציאים לאור, באותו המזרח שכל כך אהב.

בשנת 1930 הוא מוציא את "שועלים בירושלים", ספר ראשון שרואה אור בעברית. איך הוא מתקבל?

מדובר ב"רומן יהודי־ערבי", סיפור הרפתקני על עסקן אמריקאי חסר רחמים, בדואים ויהודייה יפה וחכמה. הטקסט מראה איך גורמים חיצוניים מסיתים מטעמים פוליטיים וכלכליים וגורמים לפריצת אירועי אלימות בקרב העדות המקומיות בא"י. על רקע מאורעות תרפ"ט הרומן היה אקטואלי במידה מסוימת, אך הביקורת לא הייתה בדיוק מחמיאה. בעיקר גינו את העברית העקומה ואת ריבוי הביטויים ה"גרמניים". יכול להיות – אבל זאת רק השערה שלי – שהמתרגם האלמוני מגרמנית הוא בעצם בן גבריאל עצמו. בכל אופן, ב־1965 הוא הוציא את הרומן בשנית, הפעם במקור הגרמני, בשינויים קלים, ובשם Kamele trinken auch aus trüben Brunnen – "גמלים שותים גם מבארות בוציות". באותו שנה הוא נפטר.

האם תקפו אותו בישראל הציונית על שהוא ממשיך עשור אחר עשור לכתוב בגרמנית? ציפו ממנו לכתוב בעברית?

תרשה לי לענות על השאלה בציטוט מתוך יומנו של בן גבריאל. ב־21 באפריל 1937 הוא כותב: "ראיתי עכשיו שה'דָבָר' תקף אותי לאחרונה בכבדות כי אני כותב גרמנית ולא עברית. […] לכל הרוחות, צודקים הם ואין מי שירגיש את סתירת המצב יותר טוב ממני, אבל לעזאזל, ראשית אני זקוק לאפשרות להגיד את מה שנחוץ לי להגיד ושנית אינני יכול למות מרעב בהתנדבות. שנה וחצי גרר אותי 'הארץ' עם רומן אחד, רק כדי לדחות אותו!" בפסקה הזאת הוא מתאר על רגל אחת את מצבו של סופר יהודי בא"י שלא מוכן או לא מסוגל להיפטר משפת אימו. הצלחתי גם לאתר את הכתבה בעיתון דבר. המחבר קורא לאותה אי־נכונות לעבור לעברית "עצלות־נפש" ומוצא זאת "במשוררים צעירים, עולי אשכנז שאין בהם העוז לגזור על עצמם את גזירת־השיבה ללשון עמם והם משלימים לאורך־ימים לזרות, לשעבוד, לכלי־מבטא זר." היחס הזה לדוברי וכותבי גרמנית בא"י החריף כמובן עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

קראתי באחד ממאמריך שהבעיה של בן גבריאל בא"י לא הסתכמה רק בחיפוש מתרגם ומוציא לאור, אלא גם בשימוש המוגבל בנייר, לפי מדיניות המנדט הבריטי. תוכל להרחיב על כך?

כפי שבן גבריאל מתאר את המהלכים ביומנו, הוצאת ספר באותם ימים דמתה למעגל קסמים. מי שלא כתב בעברית נזקק לשלושה דברים: מתרגם, מו"ל ונייר. בלי חוזה עם מו"ל לא קיבלת נייר, בלי אישור להקצבת נייר מרשויות המנדט לא מצאת מו"ל ובלי מו"ל לא מצאת מתרגם ולהפך. באפריל 1944, בין הניסיונות הרבים שלו לפרסם את הרומן זהב בחוצות, שבו הוא עיבד את חוויותיו כקצין אוסטרי בירושלים בזמן מלה"ע הראשונה, בן גבריאל כותב ביומנו: "בחדרה של מרים נמצא כמות אדירה של נייר בשביל 'זהב בחוצות' שבו מרים השקיעה את כל החסכונות שלה. אך בינתיים אין מו"ל באופק." בסופו של דבר הספר יצא בעברית ב־1946 והתקבל יפה אצל המבקרים. תרגם אותו אביגדור המאירי ויכול מאוד להיות ששמו הידוע של מחבר השיגעון הגדול עשה את שלו למען ההצלחה היחסית של הרומן.

"הבית ברחוב הקרפיונים" הוא סיפור עוצר נשימה. העיבוד הקולנועי שלו זכה לאוסקר גרמני. מדוע חלק מיצירתו, למשל הרומן שמצאת, לא זכו להתפרסם בגרמנית?

דווקא בקשר לפרסום הבית ברחוב הקרפיונים בן גבריאל נתקל בקשיים נוראיים. למרות שהרומן כבר יצא בתרגום עברי ב־1945 והתקבל יפה מאוד, יותר משלושים מו"לים בגרמניה ובאוסטריה סירבו לפרסם אותו, כי להבדיל מהסיפורים הקלילים שבן גבריאל היה כותב להם בשנות החמישים (כמו בקובצי הסיפורים החייל האמיץ מחשבי או קומזיץ), רומן 'רציני' על כיבוש פראג ב־1939 ועל 'היעלמותם' של יהודי פראג לא נחשב מתאים לצרכים של הקורא הגרמני, שבאותן שנים העדיף לצחוק ולשכוח. כשהוצאה אחת בברלין לקחה בסוף את הסיכון ופרסמה את הרומן בגרמנית ב־1958, הספר זכה להצלחה מסחררת ויצא בכמה וכמה מהדורות. ב־1963 קורט הופמן עיבד אותו לסרט והוא צולם בפראג בהפקה משותפת של גרמניה המערבית וצ'כוסלובקיה. אבל אכן יש הרבה סיפורים של בן גבריאל שהוא לא הצליח להפוך לספר. חלק הוא הצליח לפרסם רק בעיתונים וחלק גדול נשאר במגירה. אם נתעלם לרגע משיקולים אסתטיים (למעשה סגנונו של בן גבריאל, שמתנדנד בין תיאור לאקוני לפאתוס אגדי, היה קצת רחוק מהסגנון המקומי בגרמניה), אפשר לומר שכתיבתו אולי לא שוברת מוסכמות, אבל לפחות סודקת אותן – בעיקר בכל מה שנוגע ליחסי יהודים־ערבים או בזלזול של בן גבריאל במערב. חוץ מזה אסור לשכוח את הגורם המרכזי בכל מפעל תרבותי: המקריות. מדי פעם האירועים ההיסטוריים עקפו את מה שבן גבריאל כתב.

מה גרם לך לחפש בספרייה הלאומית את כל ספריו?

אתה יכול לקרוא לזה חוש של עכבר ארכיון. מי שמבלה הרבה במוסדות כאלה מבין שלפעמים ההבדל בין 'לחקור' ובין 'לחפור' הוא פחות מאות אחת. אנחנו החוקרים תמיד ניגשים לאוספים ולארכיונים פרטיים בתקווה שיש שם מה לגלות. ככל שהסופר מוכר פחות, הסיכוי להיות 'הראשון שיגלה' גדול יותר. ואם אתה מדפדף ביומנו של בן גבריאל, מתברר לך מהר שאחד העיסוקים העיקריים שלו היה לנסות לשווא לפרסם סיפורים שכתב.

בספרייה מצאת את כתב היד של הספר Jerusalem wird verkauft oder Gold auf der Straße, שלא פורסם מעולם עד אז, ובשנת 2015 פרסמת אותו בהוצאת Arco. איך מצאת אותו?

זה לא היה קשה. כל כתבי היד של בן גבריאל רשומים בקטלוג הספרייה הלאומית. צריך לשבח כאן את עבודת הקטלוג המדוקדקת של סטפן לִיט, שאחראי על מיון האוספים הלא־עבריים במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית. לפי הכותרת – Gold auf der Straße – הנחתי שמדובר באותו רומן שפורסם רק בתרגום עברי: זהב בחוצות.

מתי הוא נכתב?

שאלה טובה. הספר הזה ליווה את בן גבריאל במשך שנים רבות. כבר ביוני 1929, כמה חודשים אחרי שאֶריך מריה רֶמַרְק פרסם את במערב אין כל חדש, בן גבריאל כתב לחברו הסופר אלברט אֵרֶנְשטיין שברצונו "לנצל את הביקוש לסיפורי מלחמה ולכתוב ספר […] על שדה הקרב המשונה בעולם." ככל הנראה גרסה ראשונה נכתבה בגרמנית עוד בתחילת שנות השלושים, אבל עד אמצע שנות הארבעים הוא לא מצא מו"ל. רק אחרי שהוא פרסם בהצלחה את בית בפראג בעברית ב־1945 (הספר שלימים יתפרסם בשם הבית ברחוב הקרפיונים), מצא גם זהב בחוצות את דרכו אל הקורא העברי. הגרסה הגרמנית האחרונה, זו שממנה תרגם אביגדור המאירי את הספר, היא אם כך לכל המאוחר משנת 1946. וזו גם הגרסה שפורסמה לראשונה בשפת המקור ב־2015.

איך נולד הרעיון לפרסמו מחדש באירופה, ובפרט בגרמניה ואוסטריה?

הרעיון נולד בקפטריה של גבעת רם והוא מעין תופעת לוואי של הדוקטורט. ישבתי ואכלתי צהריים עם פרופ' אלפרד בוֹדֶנְהיימר מבזל ודיברנו על אוצרות הספרות הגרמנית והאירופית שקבורים בארכיונים בישראל. אלפרד הציע לייסד סדרת ספרים כדי לפרסם טקסטים נבחרים. ואז סיפרתי לו על הרומן שמצאתי. בשיתוף הספרייה הלאומית והאוניברסיטאות בבזל ובהמבורג הפכנו את כתב היד לספר, ובערך שנתיים אחרי 'המציאה' החזקנו בידינו את התוצאה היפה והכרוכה. הספר הוא כרך ראשון בסדרה שנקראת "אירופה בישראל" בהוצאת ARCO בגרמניה, הוצאה קטנה שמרבה לתת הזדמנות שנייה לטקסטים נשכחים. בינתיים כבר יצא כרך שני בסדרה: השירים של מנפרד וינקלר.

האם הגרמנית של בן גבריאל יכולה לשרוד בפרסום מחודש בשנות האלפיים?

כן ולא. בתור עורך הייתי צריך להוסיף הסבר למונחים באחרית הרומן, כי יש כמה ביטויים – בעיקר צבאיים, גאוגרפיים או אוסטריים – שהקורא בגרמניה של היום לא בהכרח מכיר. אבל חוץ מזה הרומן קריא מאוד וסגנונו מאוד דוקומנטרי, פרגמטי וסובייקטיבי – הוא הרי מבוסס על יומן המלחמה של בן גבריאל – ובכך הוא הולם מאוד את הציפיות הספרותיות בימינו.

מה הייתה ההתקבלות של הספר בגרמניה ובאוסטריה?

הייתי אומר שהיא הייתה נלהבת. אני חייב להודות שהופתעתי משפע הביקורות שפורסמו עליו, גם בעיתונים הגדולים, גם ברדיו וגם ברשת. כנראה הרומן קלע בול – אם כי באיחור של שבעים שנה.

פרסום הרומן בא במועד סמלי – יובל למותו של בן גבריאל.

כן, בעצם קלענו לכמה מועדים. הספר יצא חמישים שנה לאחר מותו של מחברו, כשבעים שנה אחרי הוצאת התרגום לעברית בא"י, ונוסף על כך כל הפרויקט השאפתני הזה נפל על יובל המאה למלה"ע הראשונה. התזמון הזה בוודאי הגביר את תשומת הלב שהרומן קיבל, אבל קצת עצוב שגם תחום הספרות עדיין סוגד להיגיון הפשטני של ציון יובלות – כאילו זה משפיע על איכות הטקסטים.

בתחילת שנות האלפיים אַרְמין א' ואלאס, חוקר הספרות הגרמנית־אוסטרית, ערך את פרסומם המחודש של הכתבים המוקדמים של בן גבריאל. האם הוא היה מודע לכתב היד שמצאת?

אני מניח שכן, הוא גם מזכיר אותו בהערותיו ליומנים של בן גבריאל מהשנים 1915 עד 1927, שהוא פרסם ב-1999. לצערי ואלאס נפטר לפני שאני הגעתי לעיסוק בנושא. לפי מה שהבנתי מהמאמרים שוואלאס כתב, הוא התמקד בעיקר בכתבים המוקדמים של בן גבריאל, שבהם הוא שרטט את הרעיון שהגה – איחוד העמים האסיאתיים.

האם בן גבריאל נחשב סופר אוסטרי? ספרותו נחשבת ספרות אוסטרית? הוא זכה למעמד קאנוני?

בזמנו בגרמניה ובאוסטריה בן גבריאל נחשב סופר של 'ספרות בידור'. אלה בדרך כלל לא זוכים למעמד קאנוני. חוץ מזה בשנים האחרונים לחייו הוא עמד בצילו של אפרים קישון, יורשו בתפקיד המספר הקומי מישראל. בגרמניה ואוסטריה יש עדיין דור שלם שכן קרא את הספרים של בן גבריאל, אבל אפשר להעריך את מעמדו כיום בעיקר לפי הזמינות של ספריו ולפי המחירים שלהם. את המהדורה הראשונה של הבית ברחוב הקרפיונים קניתי ברשת ממש בגרוש וספרים אחרים מצאתי בכניסה לספרייה הלאומית בירושלים על המדף של הספרים לחלוקה, ספרים שהוצאו מהאוספים.

האם נראה יום אחד סופר גרמני שכותב רומן שלם בעברית, שמדבר לקהל שוחר העברית?

הלוואי. ואני כבר מחכה למהומה סביב השאלה אם הוא יהיה זכאי לפרס ספיר. אבל לשאלה הזו יש פן רציני ועמוק. איך קובעים את הלאומיות של ספרות; רק לפי השפה? רק לפי הדרכון של המחבר? האם תומר גרדי הוא סופר גרמני? האם סייד קשוע הוא סופר עברי? האם הוא גם סופר ישראלי? באיזו קופסה שמים את השירים הדו־לשוניים של יאן קינה?

קראתי שבן גבריאל היה מעורב בתהליך הפיוס בין ישראל וגרמניה. בארכיון שלו בספרייה הלאומית שמורים מכתבים שכתב לאישים גרמניים בעניין כינון היחסים בין המדינות. יש שם למשל מכתב על איוש תפקיד שגריר גרמניה בישראל. איך הוא, שביטא כל כך הרבה כאב בספר על הבית ברחוב הקרפיונים, היה יכול לרצות בכך?

נכון שבן גבריאל היה מעורב פוליטית. אם הוא תמך בפיוס זו שאלה אחרת. במכתב שהזכרת הוא רק ממליץ לא למנות עיתונאים מסוימים לשליחים בירושלים כי אין להם מושג מה קורה במזרח התיכון המסובך (בניגוד אליו, אפשר להוסיף). אבל מה שבהחלט מעניין הוא היחס של בן גבריאל לגרמניה. בסופו של דבר הוא כתב בשביל השוק הגרמני. אז מצד אחד הוא כאילו התחשב בקוראים הגרמניים שלו ולמשל לא הזכיר את השואה בספריו, למרות שהוא בעצמו איבד קרובי משפחה וכותב על האובדן הזה ביומנו. את הבית ברחוב הקרפיונים הוא כתב בשנת 1940, כמעט באמוק, תוך כמה שבועות, ובמשך כל השנים שחלפו עד פרסומו בגרמנית הוא לא עדכן אותו ולא העשיר אותו במידע ההיסטורי על ממדי ההרס וההרג שנחשפו אחרי המלחמה. מצד שני הוא תמיד שמר על מרחק מסוים. כשממשלת גרמניה מנעה את הקרנת הסרט בפסטיבל הקולנוע בקאן ב־1965, בן גבריאל הגיב על כך בשבועון Die Zeit והדגיש שגם הספר וגם הסרט אינם מבטאים עמדה פוליטית אלא הם מין תיעוד בדיוני. הוא מסיים את דבריו במשפט יפה: "בתור אורח בגרמניה אסור לי להתייחס לפרשה זו אלא בפליאה." והפליאה בטח נמשכה כשאותו סרט שלא הוקרן בקאן זכה בפרס הקולנוע הגרמני עוד באותה שנה.

 

Mosche Ya´akov Ben-Gavriêl, Jerusalem wird verkauft oder Gold auf der Straße, herausgegeben und mit einem Nachwort von Sebastian Schirrmeister, ARCO, 2015.

 

משה יעקב בן גבריאל
משה יעקב בן גבריאל

 

סבסטיאן שירמייסטר (Schirrmeister) הוא חוקר ספרות, עורך ומתרגם מאוניברסיטת המבורג. למד ספרות גרמנית ומדעי היהדות ומתעניין במיוחד במפגש הספרותי והתרבותי בין גרמנית לעברית. ב-2017 סיים דוקטורט על ספרות גרמנית שנכתבה בא"י בתקופת המנדט. פרסם ספר על הבמאי פרידריך לובה בתיאטרון העברי (Das Gastspiel: Friedrich Lobe und das hebräische Theater 1933-1950, Neofelis 2012) ומאמרים  בכתבי עת שונים, בין היתר על פרידריך וולף, מ. י. בן־גבריאל, אביגדור המאירי, מכס ברוד, אליס שוורץ־גרדוס, אנה מריה יוקל, ועמוס עוז. תרגם את ספרו של תום לוי "היקים והתיאטרון העברי" (הוצאת רסלינג 2017) לגרמנית. לצד העבודה האקדמית הוא מארגן ומנחה אירועים ב"סלון היהודי" בהמבורג.
מתי שמואלוף הוא משורר, עורך וסופר. פרסם עד כה שישה ספרי שירה. האחרון שבהם: "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" (פרדס, 2017; בעריכת אלון בר). ספר סיפוריו "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" ראה אור בשנת 2014 (זמורה־ביתן, בעריכת תמר ביאליק ופרופ' יגאל שוורץ). תסכית פרי עטו, Das künftige Ufer, שודר ב-2018 בתחנת הרדיו הגרמנית WDR. בשנת 2019 עתידות לראות אור אסופת מאמריו (הוצאת עיתון 77) ואסופה ראשונה משיריו (הוצאת AphorismA, גרמניה). שיריו וסיפוריו תורגמו לכמה שפות – כורדית, ערבית, גרמנית, יפנית, אנגלית ועוד. ייסד את קבוצות השירה "גרילה תרבות" ו"החאפלה הפואטית" וכעת חבר ב" Anu אנו نحن: Jews and Arabs Writing in Berlin".

 

» מכתבו של בן גבריאל על המועמדים לתפקיד שגריר גרמניה בישראל, באתר הספרייה הלאומית.

 

» במדור ריאיון בגיליון קודם של המוסך: נגה אלבלך על עריכת הספר "תרצה אתר: כל השירים".

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_42_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן