.
מאת עומר ויסמן
האיש בתמונה
אבא, מול בניין מפואר ככל הנראה, עם שורה של עמודים עבים כמעט יותר מדי. אולי זה מוזיאון? אבא כל כך אהב ציור. אמרתי לך שהוא רצה שאהיה צייר? בטח אמרתי. לא, אני גם רציתי, פשוט לא התמדתי. עד היום יושבים אצלי ספרים כרסתניים על איך לצייר. כן פה כבר יש לו כרס מכובדת. זו לא הבטן של המחלה אבל. אני חושב שהוא נראה ממש שמח. ברור שזה משמח אותי אבל זה עצוב. כי הוא כבר לא ירגיש ככה. זה המוזיאון הבריטי אני חושב. אוננתי שם בשירותים ונפלה לי הטבעת לאסלה ומשיתי אותה כי הייתה יקרה לליבי. סתם טבעת בזיל הזול אבל היה בה סגול וזה היה הקטע שלי. אבא אהב את סגול כהה את יודעת בטח. כן והדלתות והחיפושיות, הוא העביר לי את כל זה, משם זה בא בכלל. לא הייתי אומר שהיה מאוכזב ממוזיקה, נכון שכיוון לציור, אבל התרגש כששמע אותי שר, ואמר שזה טוב כי תמיד יהיה לי את זה. הכי אהב? את האימפרסיוניסטים אני חושב, מונה מאנה. ברור שגם אני התחלתי שם, בעקבותיו. אפילו עשיתי עבודת נושא אישי עליהם. אמא הייתה גאה, אני לא זוכר את התגובה של אבא. הלוואי שהייתי זוכר איזה ציור הכי אהב. אני לא חושב שהוא אמר. יש כל כך הרבה שאני כבר לא אדע. כמו אידיוט לא שאלתי. כל השתיקה הזאת, בזבוז. מכעיס לגמרי. כשכועסים שותקים ועכשיו אני מדבר על זה בכעס. כי זה כבר לא אותו רגש, הייתי אדם ממש זועם לפני שהכרנו. מרביץ לקירות ודלתות ומראות, זורק כיסאות ולבנים על אנשים. אבא היה מתעצבן רק על הטלוויזיה. אחי על המחשב. זעם על המכונה האלוהית. אני אומר לך, כל התנועה הזאת מזיזה אצלנו הכול, אז להתבונן בציור אחד כמה דקות, זה כל כך יציב בהשוואה. אנחנו מסתכלים על התמונה הזאת כבר רבע שעה, את לא רגועה? גם אני. את רואה את האצילות בעמידה שלו? אמא שלי הייתה קוראת לו אציל בלגלוג אבל היה בזה מן האמת. מצד שני הדמויות האהובות עליו היו ארצ'י באנקר ואל באנדי. היה יושב ככה עם היד במכנסיים, קורא לנו משפחת באנדי. אין לי מושג למה. מוזר כמה מעט אנחנו שואלים למה. אולי רק נדמה לי אבל אני רוצה פתאום לשאול על כל שטות למה. למה את אוהבת אותי? למה את שונאת אותי? למה זה מעניין אותי? אבל מי יכול לחיות כך. רק מהשאלות אפשר להשתגע, בלי לדבר אפילו על התשובות. אני יודע את לא מאמינה בסיבתיות. בסדר, לא מאמינה ביכולת ההסבר האנושית, נכון, יש הבדל. אבל אני רוצה להסביר, בעצם אני רוצה הסבר למה אבא מחייך כך בתמונה. נכון שהוא היה מחייך לא מעט, אבל לא תגידי שהיה איזה סמיילי מהלך. את חושבת? יכול להיות. לא יודע, ההיגיון או הקול הראשון שעולה מסביר שהוא אהב להיות בחופשות, בחוץ לארץ, אולי כי לא אהב לעבוד, וכי קיבל מהנסיעה תחושה שהוא עובד עבור משהו ראוי, כמו ביקור במוזיאון הבריטי. אבל יש משהו ילדי בחיוך הזה, והוא כל כך אהב את כל הרעיון של אירופה הקלאסית, שכמעט נדמה לי שהוא רצה פשוט להיות קרוב למקום שבו נולד, אף שמעולם לא חזר לצ'כיה עצמה. אולי הוא מאיר פנים למי שאוחז במצלמה? אם כן אני מקווה שזו אמא אבל מן הסתם זה אני או אחי. נכון, מאוד רציתי שיאהבו זה את זו. שנאתי להרגיש את הטינה ביניהם, ככל שניסו להחביא אותה כך היא גדלה, בעיניי, ונכנסה עמוק כדרכן של צעקות שקטות. כן, נחזור לתמונה. חלק מהחדווה, אני חושב, קשורה לאהבת המצלמות שלו. אכן, יותר ממה שהוא חיבב צילום, כאמנות וגם כמעשה, הוא אהב את החפץ עצמו, את המכניקה שבו, את הטכניקה של הפעלתו. היו בזה עדינות וסדר כמו משיכות מכחול אימפרסיוניסטי. הלוואי שיכולתי להרגיש בעצמי את מה שהוא חווה במקום לנסות לחשוב ולהבין איך ולמה למה למה. היה כל כך יותר מרווה ומרחיב לב אם הייתה באמת מצלמה שלוקחת נשמות והיינו יכולים להכניס לתוכנו לרגע את הרגע האחר הזה. לחלוק, אבל באמת לחלוק, בשלמות. אבל כל ההמצאות האלו שאבא כל כך אהב יודעות רק לגרום לנו לשאול, ולתת תשובות, ולהעמיד פנים שאנחנו אומרים דבר מה על אבא שלנו ולא על עצמנו. ברור, אני מבין שזה הו כה עסוק בעצמי לחשוב שכולם עסוקים בעצמם כמוני, זו בדיוק הנקודה שלי. טוב לא נריב. ככה, כי זה בזבוז. אני יודע שאמרתי את זה על שתיקות. כן אני יודע שאמרתי כמה חשוב לשאול למה. אסור לי לשנות את דעתי? אני נסער כי את מרחיקה אותי, כלומר אנחנו מתרחקים שוב מהתמונה, ורציתי להתקרב, כמו בסרט ההוא אפילו להיכנס פנימה. את יודעת איזה סרט, הגיבור מדביק בולים על מכתבים ואז הוא נכנס לתוך הבול ויוצא ביעד של המעטפה. לא זוכרת? בכל אופן גם זה דבר שירשתי מאבא, אוסף בולים. היינו הולכים כל שבוע באזור גיל שמונה לקנות סט קטן של חיות או של כלי שיט או דגלים בחנות הבולים בדיזנגוף. אבא אהב את הבולים, אני את ההרגשה של היד עוברת על החספוס של כריכת האלבום. את צודקת, אני הכי שטחי בעולם, שטח שטח שטח. מה, שכחת כבר שאמרת לי את זה? רק את הטעויות שלך את שומרת איתך. למזלי, ודאי שזה למזלי. בכל מקרה, מה רציתי להגיד? זה מה שחסר כאן, בכל הסיפורים שאנחנו כותבים. כולם מפספסים, כי אין לנו עבור מי לשים עליהם בול ונמען וללקק את פס הדבק עם התחושה הזאת שאין לה מילה. אם אנחנו כותבים לכולם אנו לא כותבים לאף אחד. עדיפה כבר השתיקה, אם היא כנה.
יומן קריאה
למה הגיבור מתעורר תמיד? יש לו פגישה חשובה. אז הוא מצחצח שיניים למרות שבדרך כלל הוא לא. ולמה הפעם? אה כן, הפגישה. אין לאנשים האלה עבודה בבוקר? הוא הולך ברחוב ורואה את המטפלת שהייתה לו בילדות כקשישה המחטטת בפחים. וואלה איזה צירוף מקרים. טוב נו, הוא הולך לפגוש את אבא שלו אחרי שלא ראה אותו מאז גיל שש. טריק מלוכלך שאמור לעורר בנו סנטימנט אמפתי, כי נטישה של הורה היא כאילו שם קוד שמסמן מטען רגשי רגיש. מה שלומך, שואל אבא. הבן כמובן רק רוצה לדעת למה עזב. לא עזבתי, עונה, הלכתי לאיבוד. הו הדרמטיות. אני והבן שואלים מה הכוונה. האב כבר לא הכיר את עצמו, הרגיש שאינו האיש שאישתו אהבה וזה כבר לא היה הבית שלו. אז קם והתחיל ללכת בלי לדעת לאן. בהתחלה חשב שהוא מחפש את אלוהים, שנטש אותו במלחמה. כל היום היה על אוטובוסים בין־עירונים לשום מקום וקרא תנ"ך ושאל את הנוסעים מה הם מבינים מפסוק זה ומה משמעות מזמור זה. כעבור חודש פגש בדרך לכרמיאל מישהי בשם אורה שהסבירה לו שהתנ"ך הוא הסיפור שלו, כי כשנולד ידע את האלוהות וברא לו עולם, ואז כשגדל שכח, ואלוהים העניש אותו, כדי שמתוך הסבל ישוב לבקשו. אורה גילתה לו תרבות חשאית של אנשים המקימים לתחייה את התנ"ך במעין מחזות מורכבים, זה לא רק מחזה אלא גם מחיה. היא התחילה לקרוא לו יונתן, והוא אימץ את הדמות. מה? זה הכול קצת משונה לי. בכל אופן יונתן ואורה עברו לגור יחד עד שנה שעברה כשאורה נפטרה ואבא'לה חשב שאלוהים מעניש אותו על משהו. בנקודה זו החל לשלוח לו מכתבים, לבן. הוא לא ציפה לתשובה אבל שמח כשלבסוף הגיעה. אז מה אתה רוצה? שואל הבן. חשבתי שהוא ירצה משהו כמו מחילה או הבנה אבל הוא בכלל ניסה לשדל את הבן לאמץ דמות תנ"כית ולהשתתף בהצגות המוזרות האלה. הבן קם והלך בלי לומר מילה, וחשבתי שאולי רצה רק להשיב לאב כגמולו. בכל אופן עכשיו האבא הוא כאילו הגיבור והוא הולך לאזכרה של בן זוגו אורון שנפטר שנה קודם לכן. הוא שם לבד עם אמו של בן הזוג. בדמעות, כך נכתב, הוא מתוודה בפני האם שלא היה בכוחו לצאת מהארון בפני בנו כפי שהבטיח לבנה על ערש דווי שיעשה. הוא שואל אותה איך הרגישה כשאורון יצא בפניה. היא אמרה שפחדה שאלוהים יעניש אותו, והחליטה שאם כך יהיה או לאו, לא היא זו שתשפוט אותו. אז אמרה לו שהיא מקבלת אותו בצער שהיא מקווה שיחלוף. חתיכת אמא, כששלי גילתה שעשיתי קעקוע נכנסה לאטרף של יום שלם כאילו מתּי. האמא הדמיונית הזאת אומרת לבן זוג של בנה שזה טבעי אם רק עכשיו ראה את הילד שלו אחרי כל כך הרבה שנים, שלא ירצה להתוודות בפניו לחלוטין או ימצא זאת קשה. כשבעלה נפטר בפתאומיות, היא מספרת, אמרה לילדים שהוא עזב את הבית. היא אמרה זאת גם לעצמה, לקח לה שבוע להודות באמת. וואו אם הייתי בעלה הייתי ממש מתעצבן. בכל אופן היא מתחילה לבכות והאבא/בן זוג אומר כמה דברים על אורון שלמען האמת לא עניינו אותי. אחריהם האימא מזמינה מונית ונוסעת אל בן זוגה. הם היו ידידים בתיכון, היא מספרת לנהג באינטימיות חשודה קצת, ואחרי שבעלה נפטר פתחה חשבון פייסבוק והם מצאו דרכם זה אל זו. בזה אני יכול להאמין כי משהו דומה קרה לי, לא עשורים אחרי התיכון אבל כמה שנים טובות ופחות טובות. היא מגיעה לבית של בן זוגה, בחור בשם תולי, אני מניח שזה קיצור של חתלתול, והיא באמת מתייחסת אליו ככה. כלומר היא מתארת איך הוא נשכב בחיקה והיא מלטפת את הגב השעיר – איכס – שלו. אחרי זה היא נותנת לו, מילה שלה, אוכל ומים. אז הם שוכבים והיא מתארת הרבה יותר מדי בפירוט את איבר המין שלה. אני אחסוך מכם. הנקודה היא שהוא גומר וישר אומר פגשתי מישהי אחרת. בחיי שלא ידעתי שחיי האהבה של בני חמישים כאלו סוערים. היא קמה מהמיטה בלי להגיב מילולית, רק מושכת איתה את הכרית ומתחילה לנהל מלחמת חורמה עם כל החפצים השבירים שבנמצא, מפילה אותם כמו חתולה מצויה מהשולחן והדלפק, והוא שוכב לו במיטה ומסביר לה שהוא לא התכוון שזה יקרה והיא יקרה לו וכדומה אבל היא לא שומעת כלום כי היא כל הזמן שרה את המילה אלוהים בכל מיני ניגונים שונים. לבסוף תולי מרים ידיים ועוזב אותה לנפשה. אני לא בטוח שהייתי משאיר אישה בביתי לזרוע הרס וחורבן ככה אבל ניחא. יש כוכבית ואחריה תולי מגיע לאהובה החדשה שלו, שלמרבה הגועל היא תלמידה שלו לשעבר בתיכון שבו לימד חינוך גופני. זה אולי טיפשי קצת לשפוט דמויות בספר אבל תולי הזה הוא די מניאק. אמרתי לה, הוא אומר לבחורה, שושנית שמה. אמרתי לו, היא ממשיכה אותו, ומשפילה מבט בעצב. מה קרה, תולי שואל. הוא אמר שאני זונה כמו אמא שלי ושלעולם לא אחזור לבית שלו. אני אהרוג אותו, אומר תולי. זה בסדר, שושנית מרגיעה אותו, אני כבר לא צריכה אותו יש לי אותך. היא מבינה שהרגע אמרה את הדבר הכי תסביך אב שיכול להיות? אבל מי אני שאדבר, אני כותב פה ספר שלם על אבות כי שלי מת. אני תוהה אם להרגיש מת דומה להרגשה של להיות דמות בדויה. שושנית, איך זה מרגיש להיות יציר דמיון? אבא, איך זה מרגיש להיות מת?
עומר ויסמן, יליד 1983, בעל תואר ראשון במוזיקה ובפסיכולוגיה מאוניברסיטת חיפה. עסק בהלחנה עד שפנה לתחומי הכתיבה והאמנות החזותית. פרסם סיפורים בבמות שונות ושוקד כעת על ספר ראשון, אסופת סיפורים קצרים.
» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "הז'ידים של גוגול", סיפור מאת פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ'