"בחניון אין איש, ורק כמה מכוניות פזורות בו. ליד המחסום האוטומטי יש כפתור של אינטרקום ותמרור עם הסבר ארוך ולא לגמרי ברור. היא לוחצת על כפתור האינטרקום ושומעת צלצול ארוך ולאחריו עונה לה קול מתכתי."
לאחר שכבר דיווחה במשטרה על גניבת הרכב, ולאחר שאמרה ליומנאי בביטחון שברור שהרכב לא נגרר, עלה על דעתה שאולי בכל זאת. אולי צחי לא החנה כמו שאמר לה, במקום מותר לחנייה עבור רכב נושא תו חנייה אזורי (ברגעים כאלו יוצא ממנו העורך דין בכל התאמצותו), ועם הגיעה הביתה מיהרה להתקשר למוקד העירייה. שם הייתה הפניה אל חניוני הגרירה, ולמרבה האכזבה, כן, הרכב שלה פשוט נגרר.
זה היה יכול להיות מושלם אילו נגנב. אחרי חצי שנה של ניסיונות כושלים למכור אותו, אותם רגעים ארוכים של המתנה בתחנת המשטרה התמלאו בתכנונים איך תחגוג על חשבון הביטוח. היא תזמין את עפרי לארוחת ערב או אולי יצאו לערב של בנות בקאב־קם, כל החברות שלה כבר היו שם וזה נשמע מקום מהמם. אבל ניסים כאלו לא קורים לה.
היום כמעט נגמר ואם היא תשאיר את הרכב בחניון יתווסף לקנס האימתני של שש מאות שקל יום נוסף בעוד איזה מאתיים שקל. למרות העייפות והאכזבה היא הזמינה מונית ומסרה את הכתובת של חניון הדולפינריום. כעבור רבע שעה הורידה אותה המונית בפתח החניון. מעבר לכביש השמש כבר נוגעת בקו המים, והעיר מרוחה באור נוטה חסד, בניגוד גמור להלך רוחה השפוף. בחניון אין איש, ורק כמה מכוניות פזורות בו. ליד המחסום האוטומטי יש כפתור של אינטרקום ותמרור עם הסבר ארוך ולא לגמרי ברור. היא לוחצת על כפתור האינטרקום ושומעת צלצול ארוך ולאחריו עונה לה קול מתכתי.
– אה… האוטו שלי כאן בחניון, איך אני משחררת אותו? – גברת, את צריכה ללכת למכונות תשלום בקצה, יש שם הנחיות. – רגע… אני לא רואה מכונות, איפה זה הקצה? – תסתכלי לכיוון הים, שם.
היא נאבקת בגל של תסכול וצועדת לאט עד שהיא רואה גוש של מכונות בקצה המגרש הגובל ברחוב הירקון. גם שם היא רואה תמרור רב מלל ובו הסבר מייגע על סריקת רישיון הרכב. הניסיון הראשון, השני וגם השלישי כושלים. בתחושת השפלה ובכתפיים שמוטות היא לוחצת על הכפתור המסומן בפעמון ושוב עונה לה אותו קול גברי.
– אני לא מצליחה לסרוק את הרישיון. – טוב, תקריאי לי את מספר הרכב.
היא מקריאה בצייתנות.
– ואת המספר הסידורי של הודעת הקנס. – הודעת הקנס? לא קיבלתי הודעה. – גברת, זה על החלון של האוטו שלך, בדקת בכלל שהאוטו שלך באמת בחניון?
עכשיו היא מרגישה מובסת לחלוטין. "לא", היא אומרת בקול קטן.
משהו בקולו של הגבר מאבד ממתכתיותו כשהוא עונה לה, "אז לכי תראי, אני מחכה."
היא צועדת שוב לאורך המגרש המחשיך ומוצאת את האוטו שלה. אל השמשה מוצמד טופס. היא חוזרת אל המכונה ואל הקול נטול הגוף שהוא גם שופט בלעדי וגם קצת מושיע.
– איפה אני רואה את המספר הסידורי? – למעלה, מצד שמאל.
עכשיו היא מסירה את משקפיה ומקרבת את הנייר אל עיניה כדי לקרוא את המספרים באור הקלוש. בשעה האחרונה היא פשטה את כל גינוני הסמכות שאימצה בשנה האחרונה, שבה הפכה לראש צוות, והיא שוב אורנה מהמושב, מנסה להבין איך העיר הזאת עובדת. הקול שלה מתכווץ ללחישה עלובה כשהיא מקריאה את המספרים.
– אוקיי גברת, עכשיו תלכי למכונה ליד ותשלמי. יש לך כרטיס אשראי? – כן. – טוב, אז תכניסי לאיפה שמסומן במכונת התשלום, ו… גברת, אני יכול בעצם לקרוא לך אורנה? – מה? – שאלתי אם אני יכול… – כן, שמעתי אותך, איך אתה יודע איך קוראים לי? – את צוחקת? את יודעת שהאוטו רשום על שמך, כן? תקשיבי, התמונה שלך במשרד הרישוי לא הכי מחמיאה, אבל אני רואה שאת בחורה יפה, אז אל תקמטי ככה את הפנים, לא מתאים לך. – מה, אתה?… – אל תכעסי, אני פשוט רוצה לעזור לך, כן? – אתה.. אתה… אתה לא יודע מי אני בכלל! – דווקא כן.
היא מסתכלת סביב, כבר חשוך לגמרי ואין לה מושג איך יוצאים מכאן, כל היציאות סגורות במחסומים, היא חייבת לגמור עם זה, לקחת את האוטו שלה ולעוף משם.
"טוב, תשמע," היא אוזרת את שרידי הביטחון שלה, "אני משלמת עכשיו, אוקיי? הנה, אני מכניסה את הכרטיס." – אני רואה. – אתה רואה אותי? – מה חשבת אורנה? שאני יושב לי בבית ומסתכל על הטלוויזיה? – לא אכפת לי, אתה שומע? לא אכפת לי…
היא חוטפת את הקבלה שהמכונה פלטה בינתיים ודוחפת לתיק את כל הניירות והארנק, דמעות מציפות אותה, והיא רצה אל האוטו.
"אורנה," הקול שלו ממשיך לדלוק אחריה, "אל תכעסי, באמת, אני רק מנסה לעזור." .
» במדור נסיעה קצרה בגיליון המוסך הקודם: "מול השמש השוקעת", קטע מתוך יומניה הפואטיים של מאיה בז'רנו.
תגובות על כתבה זו