"בחניון אין איש, ורק כמה מכוניות פזורות בו. ליד המחסום האוטומטי יש כפתור של אינטרקום ותמרור עם הסבר ארוך ולא לגמרי ברור. היא לוחצת על כפתור האינטרקום ושומעת צלצול ארוך ולאחריו עונה לה קול מתכתי."
מרב קמל, באוחנבל (פרט), חריטה בצבעי מים ודיו על נייר, 154X114 ס"מ, 2018
.
המושיע
.
מאת מורז ברנדיס
.
לאחר שכבר דיווחה במשטרה על גניבת הרכב, ולאחר שאמרה ליומנאי בביטחון שברור שהרכב לא נגרר, עלה על דעתה שאולי בכל זאת. אולי צחי לא החנה כמו שאמר לה, במקום מותר לחנייה עבור רכב נושא תו חנייה אזורי (ברגעים כאלו יוצא ממנו העורך דין בכל התאמצותו), ועם הגיעה הביתה מיהרה להתקשר למוקד העירייה. שם הייתה הפניה אל חניוני הגרירה, ולמרבה האכזבה, כן, הרכב שלה פשוט נגרר.
זה היה יכול להיות מושלם אילו נגנב. אחרי חצי שנה של ניסיונות כושלים למכור אותו, אותם רגעים ארוכים של המתנה בתחנת המשטרה התמלאו בתכנונים איך תחגוג על חשבון הביטוח. היא תזמין את עפרי לארוחת ערב או אולי יצאו לערב של בנות בקאב־קם, כל החברות שלה כבר היו שם וזה נשמע מקום מהמם. אבל ניסים כאלו לא קורים לה.
היום כמעט נגמר ואם היא תשאיר את הרכב בחניון יתווסף לקנס האימתני של שש מאות שקל יום נוסף בעוד איזה מאתיים שקל. למרות העייפות והאכזבה היא הזמינה מונית ומסרה את הכתובת של חניון הדולפינריום. כעבור רבע שעה הורידה אותה המונית בפתח החניון. מעבר לכביש השמש כבר נוגעת בקו המים, והעיר מרוחה באור נוטה חסד, בניגוד גמור להלך רוחה השפוף. בחניון אין איש, ורק כמה מכוניות פזורות בו. ליד המחסום האוטומטי יש כפתור של אינטרקום ותמרור עם הסבר ארוך ולא לגמרי ברור. היא לוחצת על כפתור האינטרקום ושומעת צלצול ארוך ולאחריו עונה לה קול מתכתי.
– אה… האוטו שלי כאן בחניון, איך אני משחררת אותו?
– גברת, את צריכה ללכת למכונות תשלום בקצה, יש שם הנחיות.
– רגע… אני לא רואה מכונות, איפה זה הקצה?
– תסתכלי לכיוון הים, שם.
היא נאבקת בגל של תסכול וצועדת לאט עד שהיא רואה גוש של מכונות בקצה המגרש הגובל ברחוב הירקון. גם שם היא רואה תמרור רב מלל ובו הסבר מייגע על סריקת רישיון הרכב. הניסיון הראשון, השני וגם השלישי כושלים. בתחושת השפלה ובכתפיים שמוטות היא לוחצת על הכפתור המסומן בפעמון ושוב עונה לה אותו קול גברי.
– אני לא מצליחה לסרוק את הרישיון.
– טוב, תקריאי לי את מספר הרכב.
היא מקריאה בצייתנות.
– ואת המספר הסידורי של הודעת הקנס.
– הודעת הקנס? לא קיבלתי הודעה.
– גברת, זה על החלון של האוטו שלך, בדקת בכלל שהאוטו שלך באמת בחניון?
עכשיו היא מרגישה מובסת לחלוטין. "לא", היא אומרת בקול קטן.
משהו בקולו של הגבר מאבד ממתכתיותו כשהוא עונה לה, "אז לכי תראי, אני מחכה."
היא צועדת שוב לאורך המגרש המחשיך ומוצאת את האוטו שלה. אל השמשה מוצמד טופס. היא חוזרת אל המכונה ואל הקול נטול הגוף שהוא גם שופט בלעדי וגם קצת מושיע.
– איפה אני רואה את המספר הסידורי?
– למעלה, מצד שמאל.
עכשיו היא מסירה את משקפיה ומקרבת את הנייר אל עיניה כדי לקרוא את המספרים באור הקלוש. בשעה האחרונה היא פשטה את כל גינוני הסמכות שאימצה בשנה האחרונה, שבה הפכה לראש צוות, והיא שוב אורנה מהמושב, מנסה להבין איך העיר הזאת עובדת. הקול שלה מתכווץ ללחישה עלובה כשהיא מקריאה את המספרים.
– אוקיי גברת, עכשיו תלכי למכונה ליד ותשלמי. יש לך כרטיס אשראי?
– כן.
– טוב, אז תכניסי לאיפה שמסומן במכונת התשלום, ו… גברת, אני יכול בעצם לקרוא לך אורנה?
– מה?
– שאלתי אם אני יכול…
– כן, שמעתי אותך, איך אתה יודע איך קוראים לי?
– את צוחקת? את יודעת שהאוטו רשום על שמך, כן? תקשיבי, התמונה שלך במשרד הרישוי לא הכי מחמיאה, אבל אני רואה שאת בחורה יפה, אז אל תקמטי ככה את הפנים, לא מתאים לך.
– מה, אתה?…
– אל תכעסי, אני פשוט רוצה לעזור לך, כן?
– אתה.. אתה… אתה לא יודע מי אני בכלל!
– דווקא כן.
היא מסתכלת סביב, כבר חשוך לגמרי ואין לה מושג איך יוצאים מכאן, כל היציאות סגורות במחסומים, היא חייבת לגמור עם זה, לקחת את האוטו שלה ולעוף משם.
"טוב, תשמע," היא אוזרת את שרידי הביטחון שלה, "אני משלמת עכשיו, אוקיי? הנה, אני מכניסה את הכרטיס."
– אני רואה.
– אתה רואה אותי?
– מה חשבת אורנה? שאני יושב לי בבית ומסתכל על הטלוויזיה?
– לא אכפת לי, אתה שומע? לא אכפת לי…
היא חוטפת את הקבלה שהמכונה פלטה בינתיים ודוחפת לתיק את כל הניירות והארנק, דמעות מציפות אותה, והיא רצה אל האוטו.
"אורנה," הקול שלו ממשיך לדלוק אחריה, "אל תכעסי, באמת, אני רק מנסה לעזור."
.
מורז ברנדיס, למדה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ובבית ספר מנשר, עבדה כמתרגמת. זהו פרסום ראשון של סיפור פרי עטה.
.
» במדור נסיעה קצרה בגיליון המוסך הקודם: "מול השמש השוקעת", קטע מתוך יומניה הפואטיים של מאיה בז'רנו.
בלהה קוצביצקי, ללא כותרת, שמן על נייר, 70X50 ס"מ, 2017
.
האשֵמים: סיפורים אסורים שהוברחו מקוריאה הצפונית / בַּאנדי
מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי
.
מתוך הסיפור "תיעוד של עריקה"
סַנְגִי, זה אני, אִיל-צ'וֹל. אני יושב עכשיו לכתוב את תיעוד העריקה שלי. זוכר את "תיעוד של בריחה", הספר שכתב צֶ'ה סוֹ-הֶה בשנות העשרים? אבל עכשיו 1990, ועברו יותר מחמישים שנה מאז שארצנו שוחררה מהקולוניאליסטים היפנים — ובניגוד לצ'ה, אני בורח מארצי שלי. נשמע מגוחך, נכון? אבל אני רוצה שתבין, אז אנסה להסביר הכול בפשטות ככל האפשר. במובן מסוים אפשר לומר שהכול התחיל בחפיסת תרופות, זו שהראיתי לך אז.
החפיסה הגיעה לידי באורח מקרי למדי. אתה ודאי זוכר את בנו הצעיר של אחי — הוא היה אז בן שמונה. הילד היה אצלנו בבית לעתים קרובות כל כך, שהיה אפשר לחשוב שאנחנו הוריו. כמובן, זה נשמע מוזר פחות כשזוכרים שהדירה שגרתי בה עם אשתי היתה ממש בבניין הסמוך לבית אחי, שבו גרתי עד שהתחתנתי. אבל כשאני חושב על כך עכשיו, זאת לא היתה הסיבה היחידה לביקוריו. לא, הסיבה האמיתית היתה שאשתי היתה מוכנה בכל רגע נתון להניח מידה את כל מעשיה ולהרעיף על הילד תשומת לב. היא היתה טובת לב מטבעה, וכנה, אבל כאן היה משהו אחר — חמלה גאתה בה בכל פעם ששלחה אליו מבט, והיא תמיד שמחה לארח אותו ללילה ופרשה לו מזרן ממש ליד המזרן שלה.
כעבור זמן-מה התחלתי לחשוב שאולי האינסטינקט האימהי גובר עוד יותר כשלאישה אין ילד משלה, והיא מפעילה אותו על כל ילד אחר שנקרה בדרכה. בעיניה הילד היה מושלם וכל מעשיו טובים, והוא אהב אותה לא פחות. היום שבו הכול השתנה, היום של התקרית עם חפיסת התרופות, היה גם הפעם הראשונה שהוא הופיע בפתח דירתנו.
אשתי ירדה לקומה שמתחת כדי לעזור למזכיר המפלגה המקומי לתקן את הטפטים על תקרת ביתו, והיא השאירה אותי לנפשי. כבר הספקתי להתקדם קצת בעבודה, ופתאום הילד התפרץ פנימה, הסתכל מסביב וחיפש את דודתו, וכשלא מצא אותה, החליט מיד להציק במקום זאת לי. עפיפון, זה מה שהוא חיפש. זה היה בסוף הסתיו, כשהרוח שמטלטלת את עלי השלכת מתחילה לחולל את סוג המַשָבים הנפלאים שילדים לא עומדים בקסמם. והאחיין שלי גילה להט תמים כל כך, שלא היה לי לב לאכזב אותו.
טוב, כדי להכין עפיפון צריך יותר מאשר נייר רגיל — צריך חומר עמיד אבל גמיש — וזכרתי שנשארו לנו כמה שאריות טפט מהפעם האחרונה שבה הדבקנו טפט על הדלת. בסופו של דבר מצאתי את עצמי הופך את כל הבית בחיפוש אחריהן, ואפילו פישפשתי בארון הבגדים, שם איחסַנו את המצעים בשעות היום. אבל כשתחבתי את ידי אל תוך המרווח הקטנטן שבין השמיכות לאחורי הארון, החומר המרשרש שאצבעותי סגרו עליו לא היה שאריות הטפט של הדלת, אלא חפיסה מנייר ובתוכה גלולות בתפזורת.
בהתחלה לא הקדשתי לה מחשבה מרובה, רק המשכתי בחיפושים, אבל עד מהרה התחילו מחשבותי לנדוד בחזרה אליה. מה לחפיסה הזאת ולאשתי? ככל שתהיתי מָהן הגלולות האלה, הן נראו מתמיהות יותר. איזו תרופה צריך להסתיר ככה מהעין ולבלוע אותה רק באין רואים? לאיזו מחלה אין שום תסמינים חיצוניים? ואז הבנתי. בטח — זה מן הסתם משהו שמונע ממנה להרות!
הייתי מוטרד כל כך שלא באמת התעמקתי בעפיפון, ונחתכתי פעמיים במהלך הכנתו. ככל שחשבתי על כך, השתכנעתי שעימות ישיר עם אשתי לא יניב תשובה כנה. ניסיתי אם כן גישה אחרת, וכך קרה שדפקתי על דלתךָ, סַנגי, וביקשתי את עצתך בתור רופא. אבל מה שאמרת לי אחרי שבחנת את הגלולות שהבאתי רק אישר את חשדותי הכבדים ביותר.
"גלולות למניעת היריון?" שאלתי בתדהמה, ושכחתי את שאר החולים הרבים, ביניהם גם נשים, שישבו ממש מחוץ לחדר הבדיקות במרפאתך. "אתה בטוח?"
"די, די, זה מיותר," נזפת בי, ובזמן שהתכווצת לנוכח עוצמת קולי, עיניך הפצירו בי לזכור איפה אנחנו נמצאים. השארתי אותך עומד במקומך ורצתי בחזרה הביתה, אפילו לא עצרתי לנשום, וכל הדרך נתלתה ההאשמה על לשוני כמו רימון יד ששוחררה לו הנצרה. אבל כשפתחתי סוף-סוף בתנופה את דלת דירתנו, מצאתי את עצמי פנים אל פנים מול אשתי — ומשהו בי נתקע. כשראיתי אותה נזכרתי שזהו מצב עדין, מצב שמוטב לי לטפל בו בזהירות. אחרי הכול, לא היה זה סוד שאשתי ואני לא באמת שווים זה לזה.
אני לא מדבר על הבדל כלשהו באישיות — במובן זה לא היו הבדלים רבים שאפשר לשים עליהם את האצבע — אבל בכל הנוגע להיסטוריה המשפחתית שלנו לא יכולנו להיות שונים יותר, ואחרי הכול, זה מה שחשוב בחברה שלנו. הצד של אשתי היה ללא רבב, ולא היה לה ולוּ בן משפחה רחוק אחד שהיה אפשר לפקפק בנאמנותו למפלגה. ואילו הצד שלי היה סיפור אחר… אין לי ספק שלא מעט גבות הורמו כשפשטה השמועה שלִי אִיל-צ'וֹל ונָאם מְיוּנְג-אוֹק התארסו. "אנפה לבנה ועורב שחור — מה כבר יכול לצמוח משידוך כזה?" אלה ודאי המילים שעלו על דל שפתיהם של כולם.
ועכשיו האנפה הלבנה הזאת פעלה מאחורי גבי, דאגה לאינטרסים של עצמה על חשבון אלה של נישואינו, שאחרי הכול היו הכתם היחיד על שמה הטוב, שפרט לכך היה צח כשלג. זאת המחשבה הראשונה שצצה במוחי, ובאמת, האם זה מפליא כל כך? איך עוד יכולתי לפרש את העובדה שאשתי, שחיי הנישואים שלה ודאי לא הספיקו לאבד מזוהרם, החליטה שאינה רוצה להביא איתי תינוק לעולם?
"מה קרה?" שאלה אשתי, שראתה את מצב רוחי מיד כשהתפרצתי פנימה.
חרקתי שיניים כדי לספק לפּי תעסוקה, פוקקתי את אצבעותי, ואז קרסתי על הספסל שליד החלון, ועדיין התנשמתי והתנשפתי מהמאמץ שבריצה. אשתי שיחררה אנחה קטנה, הרימה חפיסת סיגריות וקופסת גפרורים, ניגשה אל הספסל והניחה אותן על אדן החלון. אבל מיאנתי להתעודד ממפגן המסירוּת של הרעיה המתחשבת. התקרית כולה אילצה אותי להיזכר בדבר האחד שלא רציתי לחשוב עליו, הדבר האחד שמעולם לא הצלחתי להימלט ממנו — ה"מעמד" שלי. והסיבה לכך שמעמדי היה נמוך כל כך? כי אבי היה רוצח — גם אם רוצח בשוגג, וכזה שקורבנו היחיד היה ארגז של שתילי אורז.
זה קרה זמן קצר אחרי המלחמה, כשהמערכת הסוציאליסטית של חקלאות שיתופית עוד היתה עניין חדש. במילים אחרות, זו היתה תקופה של תהפוכות אדירות, מהתקופות שההיסטוריה מכנה תקופות מעבר, כך שמובן מאליו שרוב האנשים לא מצאו בה את הידיים ואת הרגליים. גידול שתילי אורז בחממות היה עניין זר לחלוטין לכל מי שעבדו את האדמה. לדידם של חקלאים שלא הכירו שום דרך לגדל אורז פרט לשתילת השתילים במכלים מלאים מים והעברתם לשדות מוצפים — השיטה החדשה הזאת היתה מתעתעת בהתחלה.
וכך קרה שאבי ביצע את טעותו הנוראה, הטעות שתייגה אותו כ"גורם אנטי-מפלגתי ואנטי-מהפכני", כתם שחור שצץ בן לילה, אבל צפוי לרדוף את משפחתו לדורי דורות.
היתה גם שאלת הקרקע שלו, כמה דונמים עלובים שהוא הצליח איכשהו לגרד לעצמו לפני השחרור, בזיעת אפיו בלבד, ושעליהם, עם המעבר למערכת השיתופית, הוא לא ויתר במידת הענווה הדרושה. במובן זה הוא היה כמו בנה של רעיה שנייה, שעמדתו בבית רעועה כל כך מלכתחילה, שכל מעידה קטנה עלולה לדרדר אותו לתהום. בסופו של דבר הוא נעצר, נלקח למקום שמעולם לא נודע לנו, ואילו אנחנו, אשתו וילדיו, סולקנו מביתנו, שבו אם היינו רעבים יכולנו תמיד רק לשלוח יד ולקטוף אפרסמון בשל, ונשלחנו במסגרת "הגירה" כפויה לאזור הצחיח והזר הזה, קרוב כל כך לגבול עם סין, עד ששֶצף מימיו של נהר היָאלוּ געש בלי הרף באוזנינו.
כשהמספֵּר של "תיעוד של בריחה" מאת צֶ'ה נאלץ לחצות את האזורים החרבים שסביב נהר טוּמֶן, אזור שעדיין נושא את זיכרון הפשיטות של שבטי המַנצ'וּ מימים עברו, הוא ומשפחתו עדיין מצליחים לשמר ניצוץ של תקווה, שאינו כבה גם לא בעיצומה של הזוועה. אבל אמי, שחצתה את רמת גֵמָה עם שני בניה הקטנים לאחר שראתה את בעלה נלקח מביתם באזיקים, היתה עטופה בגלימה כבדה של חוסר אונים ואומללות, שאף לא חוט אחד של תקווה לא נשזר בה.
האנשים בספרו של צֶ'ה היו בני מזל במובן מסוים, מפני שהם נקלעו אל צרתם מרצונם החופשי, ונחישותם היא שדירבנה אותם להחזיק מעמד. הם ללא ספק נראו בני מזל בהשוואה אלינו, שנעקרנו בכוח מכל המוכר והיקר לנו ו"היגרנו" בהשגחת שומר חמוש אל האזור המרוחק הזה, שבו צורת ההרים ורעשי המים היו זרים ומוזרים.
ובנופים הזרים והמייאשים האלה נשמה אמי את נשימתה האחרונה, עדיין צעירה, אבל כורעת תחת עול של סבל וטינה. עיניה נותרו בוהות ופקוחות כשהיא מתה, והעתיד הצפוי לילדיה ניקב את לבה כאחד מנטיפי הקרח העבים שהקיפו בשפע את ביתנו החדש.
וראה איזו טרגדיה חדשה נפרשת כעת לעיני רוחה הנקמנית של אמי. סנגי! כשכבר לא הייתי מסוגל להוסיף ולשבת בדירתנו, קפצתי ממקומי על אדן החלון ונמלטתי, וחפיסת הגלולות עדיין תחובה בכיסי. הלכתי אל קברה של אמי, למרגלות רמת גֵמָה — אפילו אני עצמי לא יכול לזכור את כל המקומות שאליהם נשאו אותי רגלי באותו יום, ולא חשבתי כלל על המשמרת הצפויה לי בעבודה, עד שכבר היה מאוחר בערב ומצאתי את עצמי שוב בבית. אני זוכר רק שאשתי קיבלה את פני בדיוק כרגיל, והקפידה להניח כל מנה במרחק נוח מהכף וממקלות האכילה שלי. במילים אחרות, היא לא התייחסה אלי בפחות חיבה מכרגיל, אף שגמלתי לה במבטֵי ביקורת חמורי סבר. היא נותרה כשהיתה מכל בחינה ואופן — החל במבטה, שנראה מבויש ומודע איכשהו לחמימות הנובעת ממנו, ועד לקולה הרך ולתנועותיה העדינות. אדרבה, נדמה שמאפיינים אלה התעצמו ככל שחלפו הימים. אבל זה רק הגביר את חרדתי. זאת לא היתה הפעם הראשונה שחשד אחד ויחיד הוליד עוד חשד, ושמועות משמועות שונות החלו להגיע לאוזני.
אני מתכוון לשמועה על האדים שעלו מדירתנו שבקומה השלישית, פעם אחת מוקדם בבוקר, ואז שוב כעבור כמה שעות — פעמיים באותו יום, כמו שעון, מה שיכול להתפרש רק בדרך אחת: שני סיבובים של בישולים ביום. המגורים בְּדירה מקילים ביותר על מי שרוצים לפקוח עין על ענייניהם של אחרים, ואף שידעתי ששמועות שכאלה נוטות להיות מבוססות לפחות במידת-מה, לא נעניתי לפיתוי; לא רציתי שאשתי תיפול קורבן ללשונות הרעות של שכנותיה. אבל כעבור כמה ימים קרה משהו שכבר לא איפשר לי להעלים עין.
פיקחתי על עבודת ריתוך שהעמידה אותי על זרוע של עגורן במשקל מאה טון ממש מתחילת היום, עם נוף פתוח של כל אזור המפעל. והנה, ראיתי במו עיני את סיבוב האדים השני בוקע מארובת ביתנו, כמה שעות טובות אחרי שאני עצמי אכלתי ארוחת בוקר ויצאתי לעבודה. החורף כבר היה בעיצומו ובחוץ שרר קור כלבים, ובכל זאת טיפסתי על זרוע העגורן למחרת וביום שלאחר מכן, בתירוץ שעלי לוודא שעבודת הריתוך מתקדמת כיאות. רק ביום השלישי ירדתי למטה זמן קצר אחרי שעליתי, השמעתי איזה תירוץ סביר באוזני אחראי המשמרת ומיהרתי ישר הביתה.
"אה! מה אתה עושה בבית?"
הפתעתי את אשתי במטבח, והיא קראה בקול עוד לפני שהספיקה לחשוב. הבית כולו היה עננה מחניקה בגלל האדים שנפלטו מסיר גדול שהונח על הכיריים. אשתי העלתה על שפתיה חיוך מאומץ ושברירי שלא הלם את תווי פניה, שמטבעם היו פתוחים וכנים.
"שכחתי לקחת את סרט המדידה," אמרתי, ונראיתי מבויש כמתבקש.
"את סרט המדידה? ושלחו אותך הביתה בגלל דבר טיפשי כל כך?"
היא התייחסה לכל העניין ברצינות רבה מדי, כאילו היתה זו אשמתה שנאלצתי לחזור הביתה מהמפעל, ועל כן מיהרה לגשת ולהביא אותו. הבנתי מיד שזו ההזדמנות שלי, ומיד פתחתי את מכסה הסיר והצצתי פנימה, כולי קצר רוח לפתור את החידה — אבל ראיתי רק תערובת תפלה של אוכל לכלבים: קומץ עלוב של גרעיני תירס וכמה גרגירי אורז מעורבבים עם עלי צנון מיובשים שלא יוכלו להזין שום בן אנוש. אז אשתי מאכילה כלבים!
לא הספקתי להחזיר בזמן את המכסה לסיר. ידי עדיין נגעה בו כשאשתי חזרה ובידה סרט המדידה.
"מה אתה עושה?" היא שאלה בבהלה.
"מה איתך?" שאלתי בהתרסה. "בשביל מה את מכינה אוכל לכלבים?"
"אה, כן, לכלבים, בדיוק… זה מפני ש…"
"את מכינה את זה כל יום?"
"כן. אני… טוב, בבקשה תתרכז עכשיו בעבודה שלך. אל תטריח את עצמך בענייני הבית. ונסה לא לעשות עוד טעויות כאלה," היא אמרה, והניחה את סרט המדידה בכף ידי. "מזכיר המפלגה מלמטה בא אתמול. הוא הבטיח לשקול ברצינות את האפשרות לצרף אותך למפלגה, והוא ביקש ממני להעניק לך בינתיים את תמיכתי המלאה, כדי ששום דבר לא יסיח את דעתך מהעבודה. תמיכתי המלאה…"
היא נשכה את שפתה התחתונה ושתי עיניה ברקו, כאילו המילים שהחניקה איימו להתפרץ כדמעות. היא הרכינה את ראשה וניסתה לחסוך ממני את הפגנת הרגשות הזאת, ובכל זאת הייתי נבוך כל כך, שלא הייתי מסוגל להישאר שם ולו שנייה אחת נוספת.
את סרט המדידה אפילו לא זיכיתי במבט, וּודאי שלא השתמשתי בו בעבודה, ואף שנותר טמון במעמקי כיסי הרגשתי שהוא מכביד עלי כמו משקולת עופרת. אבל מה שמוזר הוא שמאותו יום ואילך הדאגות שהטרידו אותי נעלמו בהדרגה. נזפתי בעצמי על שפעלתי בחשאיות שכזאת, והתחלתי לשכנע את עצמי שלא ייתכן שאשתי משתמשת באמצעי מניעה מהטעמים ששיערתי עד כה. אילו היה הדבר נכון, אילו באמת חששה להכתים את שושלתה בקשר דם עם "עורב", חששה לראות את ילדיה נצבעים בגוון של בוגד במפלגה, הרי שהחיבה הנדיבה שבה תמיד נהגה בי לא היתה אלא מסכה, ובזאת פשוט לא הייתי מוכן להאמין. הרגשתי שאם רק אעז להטיל ספק באישה הזאת, מגיע לי שילקו אותי. משאלתי היחידה היתה שיתברר שהכול מקורו באי-הבנה, ושאשתי תישאר כפי שהיתה תמיד, בת לוויה נדיבה ואוהבת.
הזמן חלף ללא תקריות מיוחדות, ושמחתי להניח לו לחלוף כך. האחיין שלנו הוסיף לבקר אותנו בקביעות, וארובתנו הוסיפה לשחרר שני סיבובים של אדים בכל בוקר, שבשבילי היו כעת רק מקור להלקאה עצמית קלה. ההבדל הניכר היחיד היה שאשתי נעשתה להוטה יותר ויותר לארח את אחייננו בביתנו. היא טענה שקשה לה להירדם בערבים שבהם עלי להישאר במפעל עד שעה מאוחרת, אם כי עד כה לא סבלה משום בעיה כזאת.
ובאחד הערבים האלה, לפני כחודש, הגיעו העניינים לכלל משבר — הסיבה שבגללה התחלתי לכתוב את התיעוד הזה. בזמן שאשתי פינתה את הכלים בתום ארוחת הערב, היא הזכירה לי פעמים מספר לעצור למחרת בבית אחי, בדרך למפעל, ולומר לאחייננו שיבוא אלינו. לא היה בכך שום דבר יוצא דופן, אבל ביום המסוים הזה לא יכולתי למלא את בקשתה. אכן עצרתי בבית אחי, אבל גיסתי בישרה לי שהילד כבר יצא עם אביו, לחפש כבלי גרירה ישנים. למרות עבודתו המייסרת במכרות הפחם, אחי ניצל כל הזדמנות לצאת לשטח ולחפש שיירי מתכת, שאותם הפך לכלי מטבח ומכר תמורת תוספת תלושי מזון.
רצה המקרה ודווקא בערב ההוא הסתיימה משמרת הערב מוקדם מהצפוי. זה קרה לעתים תכופות, מפני שהמשימות שהיו כרוכות בהגדרת תפקידי, שכלל פיקוח על פיתוח ויישום טכנולוגיות חדשות, תוכננו רק לעתים נדירות מבעוד מועד, והיה קשה לקבוע כך את לוח הזמנים. היות שידעתי שאשתי ודאי מתגעגעת לאחייננו, הקפדתי לא להשחית זמן בדרכי הביתה.
קצת אחרי חצות שררו בבניין מגורינו שקט ודממה. עליתי במדרגות שתיים-שתיים, דהרתי על פני הקומה השנייה שבה גר מזכיר המפלגה המקומי ומשם עליתי לקומה השלישית והעליונה, שבה היתה אמורה אשתי לישון. אבל כשהגעתי למסדרון הקומה ראיתי שאור עדיין בוקע מהחרך שבתחתית הדלת.
עדיין ערה? חשבתי. היא בטח מאוד מתגעגעת לאחיין שלנו. נזכרתי בנימת ההפצרה שבה ביקשה ממני לומר לו שיבוא אלינו, והצטערתי עוד יותר על כך שאיכזבתי אותה. ניגשתי לפתוח את הדלת. היא מיאנה לזוז, אבל האור שבקע מתחתיה נעלם באחת. לחצתי שוב על הידית אבל הדלת היתה נעולה מבפנים. דפקתי. לא היתה כל תגובה. "זה אני," קראתי, ונקשתי שוב על הדלת. בהבזק אחד התחדש האור. שמעתי את מה שהיה נדמה לי שהוא פתיחת דלת המטבח שלנו, אבל עדיין לא ראיתי ולא שמעתי את אשתי. "זה אני!" קראתי שוב.
רק אז שמעתי את צעדיה הזריזים והחרישיים, והתנצלות מהוסה כשפתחה את הדלת.
"עוד לא הלכת לישון?"
"היו לי כמה עניינים שהייתי צריכה לטפל בהם."
סנגי!
איך יכולתי אז להעלות על דעתי שצל אפל אורב מאחורי הדלת שמבעדה נכנסתי? אשתי החלה לפרוש את המצעים, ואני פשטתי לאיטי את בגדי העבודה. ואז שמעתי את הרעש — דלת הכניסה שלנו נפתחת, ואז נסגרת, רעש שאין לטעות בו. הסתובבתי מיד, ובלי לחשוב פתחתי במרדף. צעדים יורדים במדרגות, מהירים ושקטים, ללא ספק צעדיו של אדם שמכיר את דרכו גם בחושך. מיהרתי לרדת אחריהם, ואז נעצרתי בבת אחת. מחשבות רבות מדי הסתחררו בראשי.
אז זאת התשובה לכל החידות. אבל אם כך, מה הטעם להניח את ידי על האשם? הסתובבתי ושבתי על עקבותי, והרגשתי את הדם גועש בעורקי.
ציפיתי למצוא את אשתי נסערת, אבל לא שיערתי את עוצמת הסערה שנתקלתי בה כשפסעתי שוב מבעד לדלת הפתוחה. היא קרסה בפינת החדר והתייפחה בפניה אל הקיר.
"תפסיקי לבכות!" קראתי, ונותרתי נטוע כמו עמוד באמצע החדר.
"הדוד של מינסוּ!" היא קראה.
אשתי ניסתה לקום ברגליים כושלות, וכשהרימה את ראשה חשפה מסכה של דמעות. פעם אהבתי לשמוע אותה קוראת לי באמצעות שמו של אחייני — זה עורר תחושת קִרבה, מעין הכנה לקראת היום שבו יהיה לנו ילד משלנו ואהיה ל"אביו של כך וכך". אבל באותו רגע הרגשתי שזו סטירה על פני, תזכורת חריפה למקומי בסולם החיבה שלה.
"הדוד של מינסו, ככה? טוב, אם זה מה שאת רוצה, זה מה שיהיה. נראה שבתור סתם בעל אני לא מספיק בשבילך!"
"הדוד של מינסו! זה לא העניין."
"תשתקי." התנשפתי בזעם, הרחקתי בכוח את כוננית הספרים מהקיר, הוצאתי את חפיסת הגלולות שהחבאתי שם וזרקתי אותה לרגלי אשתי.
הייתי על סף אובדן כל טיפת היגיון.
"ואני מתאר לעצמי שגם זה לא באמת מה שזה נראה, כן? למה את לוקחת אותן? את פוחדת ללדת בן כלאיים? ממי? מי הוא? קדימה, תגידי!"
תפסתי את כתפיה השחוחות של אשתי ומשכתי אותה על רגליה, אבל היא אחזה בזרועותי והחלה לצווח, קולה רעד בבכי.
"לא, לא, אל תשאל אותי את זה…"
אילולא הרפתה מאחיזתה ומיהרה לקרטע בכיוון ארגז הבגדים אני חושש שלא הייתי אחראי למעשי.
היא המשיכה למלמל, "לא, אל תעשה את זה, לא", כמו מישהי שאיבדה את שפיותה, ובינתיים פתחה באצבעות רועדות את מכסה הארגז. היא הרימה אותו, הכניסה יד פנימה ושלפה מחברת מתחת לערמת הבגדים. היא צעדה בחזרה אלי בגרירת רגליים, ואחזה במחברת כאילו זה הקלף האחרון שנותר לה לשלוף.
"מה זה?"
תלשתי את המחברת מידה. בפנים היו רישומים של תאריכים — יומן.
"אתה מוכרח להאמין לי, לא ידעתי שהוא היה כאן… הוא כנראה התגנב לכאן כשהייתי באמבטיה… אני נשבעת שלא בגדתי בך, אני נשבעת." אשתי קרסה שוב על הרצפה, וכתפיה החלו לרעוד שוב בפראות.
רק אז זיהיתי את הסימנים שלנגד עיני: שערה הפרוע של אשתי, החוט הרפוי המשתלשל מקדמת חלוקה, במקום שבו כפתור נתלש ממקומו. היא ללא ספק היתה בעיצומו של איזה מאבק עז, נואש. הדם שגעש עד כה בעורקי שכך, והצלחתי לחשוב ביתר בהירות, כך שיפחותיה של אשתי היו עכשיו לא יותר מרעש רקע. מבטי נשלח מיד בחזרה ליומן, שעדיין היה פתוח בכף ידי.
4 בדצמבר
היום הוא בא שוב. אני מזכירה לעצמי שהוא דואג לאינטרסים של בעלי, אבל ככל שאני אסירת תודה, ביקוריו מתחילים להפריע לי. בייחוד עכשיו, כשנדמה שהביקורים מתרחשים בכל פעם שבעלי יוצא מהבית. אבל לא רק זה — בכל פעם שהוא בא, הוא מתנהג קצת אחרת מהפעם הקודמת. לא ייתכן שגבר בן יותר מארבעים יחשוב עלי דברים כאלה… הלוואי שיכולתי לדעת בוודאות!
מה אעשה? אני פוחדת שאם אתחיל לרפות את ידיו ולנהוג כלפיו בקרירות, מצבו של בעלי יורע, אבל אני חוששת שאם לא… טוב, לא חשוב. מה זה חשוב אם אני נאלצת לחוות אי-נוחות קלה? אפילו למות לא יהיה נורא כל כך אם זה יעזור לבעלי להצטרף למפלגה…
"האשֵמים: סיפורים אסורים שהוברחו מקוריאה הצפונית", בַּאנדי, הוצאת אחוזת בית, 2018. מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי.
מנהג הקצאות התקציבים לתלמידי חכמים מוכר לרובנו, אך שורש הרעיון עתיק יומין ונקרא הסכם יששכר וזבולון. זהו הסכם שמופיע בבראשית רבה ועוסק בברית בין שני אנשים – האחד בעל משאבים והאחר תלמיד חכם ועני; הצד האמיד תומך כלכלית בתלמיד החכם ומאפשר לו להשקיע את זמנו בלימוד תורה. בתמורה, נחשב בעל המשאבים לשותף במצוות לימוד התורה.
המנהג התקיים לאורך ההיסטוריה בצורות שונות; אחד מהם הוא "החלוקה" – מונח מתקופת היישוב הישן שמתייחס למגביות שנוהלו בארצות הגולה עבור המתיישבים.
יושבי הארץ ייצגו את כלל העם היהודי, ושיבתם בארץ נחשבה לפעולה שמקרבת את הגאולה. לפיכך, יהודי הגולה חשו מעין חובה לתמוך בהם ולדאוג לצרכיהם. הכספים שגויסו היו מיועדים בראש ובראשונה לתלמידי-חכמים עניים שהקדישו את חייהם לתפילה וללימוד תורה, ויהודי ארץ ישראל התפללו על התורמים.
זוהי כרזת תפילה עבור יום ההולדת המאה של השר משה מונטיפיורי שגייס כספים רבים עבור בני היישוב הישן. הדף חובר ונדפס בדפוס הר"ר יואל משה שאלאמאן נ"י. התפילה נפתחת במילים: "ה' צבאות שוכן ירושלם אשר בחרת בעמך ישראל". בעותק מאוסף וולמדונה, הודפס שמו של מונטיפיורי בדיו מוזהב.
לצפייה בכרזה "תפילה למשה" מתוך אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית
איסוף הכספים השתכלל והוסדר במאה ה-17, כאשר עניין החלוקה הוגדר בידי רבני הארץ כחובה המוטלת על יהדות הגולה ולא כצדקה או נדבה. אחת השיטות הנפוצות לאיסוף כספים הייתה באמצעות התקנת "קופת רבי מאיר בעל הנס" בבתי הכנסת ובבתים פרטיים. הכספים שנאספו חולקו בין המתיישבים, ומשם נגזר השם "כספי החלוקה".
הבעיה החלה כאשר המתיישבים לא הסכימו על אופי החלוקה; בין הקהילה הספרדית לקהילה האשכנזית בירושלים התעוררו מחלוקות בנושא חלוקת הכספים כאשר הספרדים מסרו אותם למנהיגים ולתלמידי חכמים, ואילו האשכנזים חילקו את הכספים על-פי מפתח שלפיו שליש הועבר לנזקקים, שליש לתלמידי חכמים ושליש למוסדות ציבור.
כספי החלוקה– מקורות… ואופן החלוקה, ”חבצלת”, 1871
כתוצאה מן המחלוקות, רוב הקהילה האשכנזית עזבה את ירושלים ועקרה לטבריה, צפת וחברון במאה ה-17. מאז הוזרמו כספי החלוקה ל-"ארבע ערי הקודש" – ירושלים, חברון, טבריה וצפת. ב-1786, קהילות אירופה החליטו להקים את "ועד הפקידים והאמרכלים" שירכז ויתאם את גיוס הכספים וחלוקתם בצורה מוסדרת יותר.
סיפור קצר שפורסם בעיתון "חבצלת" בשנת 1891, עוסק בכספי החלוקה ובהשפעתם על המארג החברתי והכלכלי של תושבי היישוב הישן. שיחה זו של שני שמשים שחיו בירושלים במאה ה-19, היא מקור היסטורי מיוחד במינו, שכן דרכה אנו יכולים לשמוע את קולם של תושבי ירושלים ממקור ראשון. אופן הכתיבה של הסיפור מאפשר לנו לחוש כאילו אנו שומעים במו אוזנינו את שני השמשים המדברים מעבר לקיר. אנו נחשפים למצוקתו האישית של ר' הירש, שבלא תמיכת כספי החלוקה לא יכול היה להתקיים: "החנוונית הבטיחה לתת לי בהקפה עשרה כיכרות לחם, ודג מלוח, על מנת שאתן לה שטר חוב לשלם לה מהחלוקה הראשונה שיחלקו הממונים". ר' הירש מוסיף ואומר כי: "כולנו יודעים כי החלוקה היא יסוד הבניין של ישוב ארץ-ישראל".
לצפייה בסיפור הקצר שהתפרסם בעיתון ”חבצלת”, 1891 >>לחצו כאן
עד תחילת העליות הציוניות בסוף המאה ה-19, היו בני היישוב הישן תלויים לחלוטין בכספי החלוקה לקיומם. ברחבי העולם היהודי פעלו ארגונים ואישים יהודיים נוספים למען היישוב הישן, בין השאר כדי להשפיע על תרבותו, כמו הארגון היהודי-הצרפתי 'כל ישראל חברים', הנדבנים לבית רוטשילד, ועד שליחי הקהילות מאנגליה שבראשם עמד כאמור סר משה מונטיפיורי, משפחת ששון מבגדד ומומבאי, ואחרים. החוקר משה סמט מציין שצמיחתו של היישוב הישן הייתה מאכזבת מסיבה זו ממש – משום שבני היישוב לא מסוגלים היו לפרנס את עצמם כי סמכו על התמיכה הקבועה של יהודי הגולה.
לפניכן/ם מודעה פרטית שפורסמה בשנת 1872, בעיתון חבצלת בידי משה בוימגרטן, תושב ירושלים.
במודעה מוחה מר בוימגרטן על האפשרות שיפסיקו לחלק לו ולבני משפחתו תמיכה חודשית של כספי החלוקה בשל בית מדרש שפתח ליד ביתו. לטענתו הוזהר כי אם לא יסגור את בית המדרש יפסיק לקבל את חלקו בכספי החלוקה בשל החשש כי יפנה בבקשת תמיכה אל יהודי חוץ לארץ בעבור בית מדרשו ויפגע בכספים המועברים לקופות הקיימות.
לצפייה במודעה: הנני להודיע צערי ברבים, ”חבצלת”, 1872 (על הפסקת מתן כספי החלוקה) המודעה כתובה בכתב רש"י ונמצאת באוסף העיתונות ההיסטורית בספרייה הלאומית.
לשיטתם של אנשי הגולה, מוטב היה לעודד את בני היישוב לעבוד לפרנסתם כדי שיוכלו לכלכל את חייהם בארץ מבלי תלות בנדבנים למיניהם. לגישה זו היו שותפים גם רבים מאנשי העליות הציוניות בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, שראו את שיטת כספי החלוקה מנוגדת לתודעה החלוצית שלהם של יישוב ארץ ישראל על יסודות כלכליים בריאים.
בשלהי המאה ה-19, רעיון החלוקה הלך ודעך; כיום מתקיימות מגביות בחו"ל על-ידי הסוכנות היהודית וארגונים דומים, אך הכספים לא נועדו לכלכל את אזרחי ישראל, אלא בכדי לקיים את הארגונים עצמם ואת פעולותיהם.
את חידת שירתה של זלדה, ואת כפל פניה, מכירים כל אוהביה:
מחד, שירה מתעתעת המכסה יותר ממה שהיא מגלה, שירה שיש בה הרבה מן הנסתר והבלתי מפוענח. ומאידך: שירה חשופה מאוד, מעין וידוי או צילום רנטגן מתמשך של "פנים האני". צילום החושף את הנפש כהווייתה. ונפש זו, אין בה מנוחה: לרגעים היא נפש פתוחה וחופשית, נוגעת בגרמי השמיים, מקרינה את יפי החיים וזוהרם, ולרגעים קיומה רועד וחרד: מוכת יאוש היא שוקעת לתהום, מבועתת מפחד, נשאבת ליסוד המוות.
בתוך שירתה רבת הפנים של זלדה בולטת חטיבה אחת המזדהרת כאבן יקרה: שירי האלמנות והגעגוע שכתבה זלדה לבעלה המנוח חיים.
אלו שירים אינטימיים, חשופים עד העצם, המצטיינים בפשטות הביטוי, בגילוי הלב הישיר ובגדולתם החד פעמית. אפשר לקרוא אותם כמו 'יומן אבל' המתאר את האנטומיה של האלמנוּת: מהמחלה, דרך העמידה מול המוות, השבעה וניחום האבלים, ולבסוף – הבדידות הגדולה, הגעגוע שאינו מרפה, והבעל המת המתהלך בחלומותיה.
שירי האלמנות הראשונים נדפסו בספרה השני של זלדה, "הכרמל האי נראה", שיצא בשנת 1971, כשנה לאחר שנפטר חיים (בפתחו, באותיות צנועות ובדיבור מדוד: "מוקדש לחיים ז"ל"). האחרונים שבהם נדפסו בספרה האחרון של זלדה "שנבדלו מכל מרחק" שיצא בשנת 1984, שנת מותה שלה.
השער לביתנו הוא הקשת בענן – על הקשר בין זלדה וחיים
השידוך בין זלדה שניאורסון לחיים מישקובסקי היה מפתיע. זלדה הייתה בת למשפחת אצולה חבד"ית: נכדת הרב דוד צבי חן, מחשובי רבני חב"ד וצאצאית הצמח-צדק, האדמו"ר השלישי של חב"ד, ובת דודתו הישירה של הרבי מנחם מנדל מלובביץ. חיים היה אף הוא נצר למשפחת אצולה רבנית, אלא שהפעם משפחה ליטאית. סבו הרב יצחק בלאזר היה מראשי תנועת המוסר ומרבני ישיבות ליטא.
ממכתב בארכיון זלדה אני מוצאת שהשידוך זכה לעידודה של אחותו של חיים, טובה, שמסכמת את דמותה של זלדה בשורה וחצי:
זלדה נולדה בשנת 1914. בגיל 11 עלתה לארץ עם הוריה וסבה, ובאותה שנה נפטרו אביה וסבה. היא התגוררה עם אמה בירושלים. אם ובת לבדן בעולם. זלדה ידעה מכאובי נפש וגוף כל חייה, ונותרה רווקה סוערת ושברירית עד גיל 36, דבר חריג בעת ההיא ובייחוד בסביבתה הדתית. חיים היה מבוגר ממנה בשש שנים, ומכריו מתארים אותו כאדם גבוה, יפה ואצילי, ביישן ושקט מאוד, אך מלא הומור. אדם יצוק ויציב. שימש כרואה חשבון, ועבד כל חייו בעבודה פקידותית.
על התרשמותה הראשונית ממנו, אני לומדת ממכתבה לחברתה רחל לרר:
ממכתבה של זלדה לרחל לרר
"להוסיף על התיאור אין הרבה, מלבד החיצוניות – גבוה עד פחד, שחור, כמעט אפל – שתקן – שתקן – שתקן – דתי פשוטו כמשמעו – "
אך עד מהרה נחשפה זלדה לאישיותו של חיים במלואה. במכתב לחברתה שושנה, שעוד נחזור אליו בהמשך, מתארת זלדה את השפעתו הברוכה של חיים עליה:
"בחברתו הרגשתי מן שלוה כזאת, שלום פנימי שמעולם לא ידעתי בחברת אדם. כאילו כל מה שקרה ויקרה עמדו הוא הדבר הנכון שצריך להתרחש כי הכל שמש. כאילו אין בי דבר מיותר ולא בו. ולא בעולם."
חיים הכיר באופייה הסוער והתנודתי של זלדה, והעריך מאוד את אישיותה היוצרת. במכתב שנכתב בראשית ההיכרות בין השניים, בשלבי הגישוש הראשונים, הוא מבטא באופן ברור את ההבדל בינה, נפש חופשית ויוצרת, ובינו – אדם מרגיש וחושב, אך מופנם ועצור:
ממכתבו של חיים משקובסקי לזלדה
"לא היה ברצוני להתנצל על אי כתיבתי אליך כי אין זה בטבעי להתנצל, אך הפעם למענך אשתדל. אך דעי! אינני אמן המילה ולא אמן האות.. יש בי איזו מעצור המונע ממני להלביש רגשותי ומחשבותי בלבוש מוחשי בדבור או בכתב. ולכן מכתבי יבש בלי רוח רוח 'חיים'."
בשנת 1950 הם נישאו. נוכחותו המיטיבה של חיים, הפכה את דירתן הירושלמית הקטנה ברחוב צפניה של זלדה ואימה, לאי של יציבות וביטחון בחייה של זלדה.
זלדה וחיים בנו את ביתם כמפלט מפני העולם. ברשימתה "שניים בעולם" שהתפרסמה בספר "ציפור אחוזת קסם" היא מתארת את האחדות בין חיים ובינה, את השלמות בקיומם כזוג על אף שלא זכו לילדים:
"את חיים ואותי ברא אלוהים אחד, או יותר נכון, אותו רעיון אלוהי, אותו רמז אלוהי. אנחנו גורשנו מגן העדן של הצדיק השתול על פלגי מים ופריו יתן בעתו ועלהו לא יבול. גורשנו מגן עדן של אשתך כגפן פוריה ובניך שתילי זיתים. גורשנו ואנחנו גרים על גבי הענן, והשער לביתנו הוא הקשת בענן… יש לשנינו השגה מעורפלת, מעין זכרון מעורפל, מן הקשר שהיה ביננו לפני שנולדנו. אנחנו שייכים זה לזה עד לבלי הינתק".
זלדה וחיים. צילום: עזה צבי. באדיבות מכון גנזים.
עשרים שנים חיו זלדה וחיים "על גבי הענן" שלהם. במהלך השנים הללו יצאה לאור זלדה המשוררת. רבים משיריה שורבטו עוד בתקופת רווקותה על גבי פתקים קטנים, אותם שלחה זלדה כמתנות ידידות למעגל חבריה. ללא כל יומרה לאמץ פיגורה של "משוררת" ובמרחק ת"ק פרסה מסצנת בתי הקפה של אנשי הרוח בני דורה, יצרה זלדה טקסטים שלא דמו בצורתם ובתוכניהם לשום דבר אחר. אולם רק בחסותו המגוננת של חיים הפכה זלדה לראשונה מאישה כותבת ל"משוררת". בסיוע כמה מחברותיה, תוך עידודו של חיים ובדחיפתו, העזה להוציא לאור את ספרה הראשון, "פנאי", בשנת 1967.
ספר שיריה הראשון של זלדה, "פנאי". 1967
נדרים שנולדים באניה טובעת – מחלה, מוות וגעגוע
כשחיים נפל למשכב, עולמה של זלדה שב והטלטל.
באחד משיריה משחזרת זלדה את רגעי הפחד הגדולים בעת מחלתו, ואת ההכרה שהיכתה בה, שאין לכל נדריה ותפילותיה סיכוי מול מותו ההולך וקרב:
מתוך: "נדרתי אלף נדרים", השוני המרהיב, 1981.
בשנת 1971 נפטר חיים לאחר מחלת לב ממושכת והוא בן 61. עשרים שנות נישואין באו לקיצן.
את ימי השבעה מתארת זלדה כפער בלתי ניתן לגישור בין האבלים, העטופים במוות, שמתם מוטל לפניהם, ובין האנשים החיים את יומם שבאים לנחמם. בשירה "אל תרחק" היא מתארת את שער ביתה האבל הפונה ל"גיא צלמוות", סביב הבית אימת מוות, והמנחמים מתקשים להכיל:
מתוך: "אל תרחק", הכרמל האי נראה, 1971.
בשירים רבים מתרפקת זלדה על זיכרונות ימי נישואיה וגעגועיה לימים שבטרם מותו של חיים. זלדה, שמיעטה כל כך לכתוב על חיי נישואיה, פתחה בשירים האלה צוהר לחייהם המשותפים. דווקא מתוך ההעדר, מתוך האַיִן, עולה תמונה נפלאה של הווי זוגי יציב ובטוח:
מתוך: הכרמל האי נראה, 1971.
דרך התבוננות בקירות הבית מספרת זלדה את סיפורה של האבידה הגדולה: קירות הבית שסיפקו לה מחסה, היו כבני הבית, שותפים לשיחות החולין על כוס תה של בין ערביים. אחרי מותו של חיים הפכו הקירות שותקים. זרים ומבוצרים, שוב אין בהם את תכונת האנושיות הביתית והמגוננת. שוב אין הם באי כוחו של בעל הבית בעל המבט החום והמגן, שאף בשתיקתו, שתיקת נפשות אוהבות, יש מגע של קרבה.
זלדה (במרכז) וחיים (משמאל) בחתונת חברים. אוסף שבדרון הספריה הלאומית.
על קשר הנשמות בין זלדה וחיים ניתן ללמוד משירים רבים נוספים שכתבה זלדה באלמנותה. היא נפגשת איתו בדמיונה בהקיץ, ובחלומות הלילה שלה הוא בן בית. גם לאחר שעוקרת זלדה מדירת מגוריהם המשותפים שמזכירה לה שוב ושוב את מותו של חיים, ועוברת לגור בשכונת "שערי חסד", היא ממשיכה לחלום את דמותו. באחד משיריה הקטנים והנחבאים היא מודה לאהוביה המתים, שטרחו "לעדכן כתובות", והם ממשיכים ללוות אותה גם בביתה החדש:
מתוך: שנבדלו מכל מרחק, 1984.
ובאחד משיריה מכמירי הלב, מתארת זלדה חלום לילה בו קיבלה מידיו של חיים שושנה שחורה, תוך שהיא תוהה מה מקורו של החלום שפקד אותה. האם געגועיה הבלתי פוסקים שבעולם הזה, או שמא געגועיו שלו שחדרו מן העולם הבא לחלומה.
מתוך: אל תרחק, 1974.
חיי צועקים לאהבה – זלדה על פרשת דרכים גורלית
נחזור לשנות הרווקות של זלדה.
במכתב שכתבה בשנת 1949 לחברתה שושנה, היא מתארת את בדידותה ואת הכמיהה הגדולה שלה לאהבה:
"כנראה אש נעורים אחרונה עלתה בי בלהב, וחיי, לפני שידעכו כליל וישתתקו לגמרי ישלימו עם החולין – המוות – החולי – הכזב, צועקים לאהבה לחרות ליופי – לדעת – לשירה – לפלאי העולם – לאמת – ושוב פועמים שירים בלבי המסכן הבודד. הוי כמה בודד. כמה בודד. זה שנים שלא עברה אותי רוח גדולה עוקרת כל שורש רע וישן שבלב ומטהרת את הדם והמוח."
זלדה מחפשת רוח גדולה שתעבור אותה, קשר שיש בו אמת, חירות ויופי. קשר שיחדש את הישן בעולמה ויטהר אותה מהחולין שהיא שרויה בו.
במכתבים לחברותיה היא משתפת אותן בפגישות ובקשרים שהיא רואה בהם פוטנציאל לקשר זוגי.
כך למשל מספרת זלדה לחברתה שושנה על אחד מהגברים שהכירה:
"את זוכרת שסיפרתי לך על איש אחד שפגש אותי בחרדת שמחה על הכרמל? האם היית מוכנה לחפס [כך במקור] את כתובתו – אז אשאל אותו אם יהיה ברצונו ללכת אתי כשאפשר יהיה לכפר עציון. אמנם איני מכירה אותו כמעט אך זאת שהלכה איתו אז תארה אותו כמורה לא יצלח. אבל במגע ידו היה שמש."
בשלב זה זלדה עוד לא יודעת את שאנו כבר יודעים, שהיא עתידה לקשור את עולמה הפנימי הסוער, העדין והרועד, עם עולמו היציב של חיים, אשר ישלים את כל מה שלא היה בה, ויעניק לה עוגן של יציבות ומשענת מפני פחדיה.
לימים תתאר זלדה את תפקידו של חיים בעולמה ברשימתה "שנים בעולם":
"חיים הוא המערה שבה אני מתחבאה מברקים ומרעמים. חיים הוא ארץ כנען האמיתית, העתיקה, הקדומה, שאברהם אבינו הגיע אליה אחרי הרפתקאות רוח איומות וספר בה את הכוכבים."
חיים היה לה בית. חיים היה לה סלע.
והנה, באחד משיריה, התייחסה זלדה לאיזה "הוא" נעלם:
כִּי הוּא לֹא הָיָה סֶלַע
וְלֹא הַר
וְלֹא כְּנַעַן.
("היינו כמו קיפודים", מתוך: הלא הר, הלא אש, 1977)
מיהו אותו "הוא", המופיע בשירה של זלדה, שלא היה סלע ולא הר ולא כנען?
ייתכן שזהו אב-טיפוס לכל מה שאין בו מן היציבות והביטחון שחיפשה זלדה. אך, האם ניתן למצוא בחייה של זלדה עדות לאדם ממשי שעמד לנגד עיניה בעת שניסחה שורות אלה?
עיון מעמיק במכתבים שכתבה זלדה לחברותיה, ובמכתבים שקיבלה מאחרים, מעלה פרשה מרתקת בחייה של זלדה, המאירה פינות חשוכות של יצירתה באור חדש.
מתברר כי בשנות רווקותה, משהו בנפשה של זלדה נמשך לאפשרות לכרות ברית זוגיות דווקא עם אדם שדומה לה במזגו, משורר אשר הסעיר את נפשה.
באחד המכתבים לשושנה מציינת זלדה בפניה שהיא עומדת בצומת דרכים בחייה. עליה להכריע בין שני גברים שרוצים להינשא לה:
"כחול העיניים, זה שלפי דעתך הוא מטורף ולפי דעתי גנדרן עד מוח עצמותיו ביקר אותי… הייתי זרה. אבן. אך מבין דברי הבלים של משחק באהבים, נשב אלי רוח רחב וחופשי. רוח של שירה ואבדון. משהוא דק ומעורפל יש בכל זאת בפניו שמעורר את הפנטסיה ומזכיר את שירת בלוק. ונסערתי."
אך במקום אחר באותו מכתב היא כותבת:
"בינתיים פגשתי בבית הכרם, הלא סיפרתי לך… אחד רֵע. אמנם רק מילים אחדות החלפנו ביננו. אך בחברתו הרגשתי מן שלוה כזאת, שלום פנימי שמעולם לא ידעתי בחברת אדם. כאילו כל מה שקרה ויקרה עמדו הוא הדבר הנכון שצריך להתרחש כי הכל שמש. כאילו אין בי דבר מיותר ולא בו. ולא בעולם".
קל לנחש מיהו ה"רֵע" שפוגשת זלדה, שמעניק לה שלוה ושלום. התיאור דומה להפליא לתיאוריו של חיים כפי שנמצאים בכתביה ובשיריה של זלדה.
אולם, מי הוא אותו כחול עיניים גנדרן, ששיריו מזכירים לזלדה את שירתו של בלוק, שמשב רוחו רחב וחופשי ומסעיר את רוחה של זלדה?
את לא תפחדי להכנס למערת דובי שגעונותי – שלמה שטיין, קווים לדמותו של משורר נשכח
את שמו של המשורר שלמה שטיין, שפירוש שם משפחתו הוא אבן, אך בעיני זלדה לא היה סלע, אני מוצאת לראשונה בארכיון מכתביה של זלדה. חמישה מכתבים שמורים בארכיונה ממנו. כתב ידו מסוגנן ומקושט, וכתיבתו זורמת, יפה להלל.
אני יוצאת למסע קצר בעקבותיו ולומדת כי את ספרו הראשון הוציא שטיין בוורשה בשנת 1935:
הפרטים הביוגרפיים עליו מעטים. מספריו עולה שנולד בפולין, כנראה בראשית המאה העשרים, התגלגל בסוף שנות השלושים לדרום אפריקה, ובשנת 1950 או סמוך לה עלה לישראל. הוא פרסם מספר ספרי שירה, ושירתו מיסטית ונוטה לדיאלוג עם יסוד המוות. בארץ הוסיף לפרסם, מלבד ספרי שירה, גם מספר ספרי פילוסופיה תמוהים בהוצאה עצמית, חלקם עוסקים בספיריטואליזם ובתורות פסידו-פסיכולוגיות שונות.
בספרו "ליד הפרגוד המופשל" אני קוראת למשל על מסעותיו הרוחניים הכתובים בגוף ראשון, ומגלה שמגעיו עם עולם המתים אינו רק משיכה פואטית, אלא עיסוק אינטנסיבי ופעיל, כשותף נמרץ בחוגים של סיאנס והעלאת רוחות.
על משלח ידו אינני מוצאת כל עדות בספריו, אולם במכתב יחיד ששלח להוגו ברגמן, ונמצא בארכיון הוגו ברגמן שבספריה הלאומית, אני מוצאת עדות לכך שהיה מורה.
ממכתבו של שלמה שטיין להוגו ברגמן
"אני מורה ורציתי פעם להקדיש שעת חינוך לבעיה זו."
במכתבי זלדה לחברתה שושנה עוד ישוב ויעלה שמו של שטיין כמה פעמים נוספות, תוך שהיא מכנה אותו "האפריקאי", על שום מקום מושבו ביוהנסבורג.
בספר שיריו "שירת היחיד", שיצא לאור בשנת תשמ"א, אני מתרגשת למצוא שני שירים הפונים לנמענת רחוקה, המוקדשים לז.:
שלמה שטיין, מתוך: שירת היחיד, תשמ"א.
אמנם אין הרבה נשים ששמן מתחיל באות ז', אך הערפל סביב שאלת הנמענת בשירים מתפזר כאשר אני מוצאת גרסאות מוקדמות של אותם השירים, הפעם בכתב ידו של שטיין. השירים התפרסמו בספרו השני "שברי הללויה", בהוצאת 'נגוהות' הנשכחת בתל אביב, בשנת 1961. שם אני מוצאת כי השירים מוקדשים לז.ש. ובכן, זלדה שניאורסון.
שלמה שטיין, מתוך: שברי הללויה, 1961.
השיר "אוהבת נפשי מרחוק" מדהים אותי בבהירות שבה הוא משרטט את שתי הנשמות האבודות הללו, שלמה וזלדה. בשיר מתאר שטיין את אישיותה כפולת הפנים של זלדה שכפי שטבע אלתרמן "נולדה לפניו תאומים", ובסימן שתי תכונות אופי סותרות. מחד: התשוקה הדתית אותה הוא מכנה "ערגת-יה". ומאידך: המשיכה ליסוד המוות, או במילותיו, המשיכה ל"עִוְעים". מתוך הסתירות באופייה, שואל עצמו המשורר איזה צד באופיו הכפול, משך אותה אליו: האם הסבל והכאב "ארשת פצעיו" או שמא דווקא הנטייה הרליגיוזית המשותפת המתבטאת ב"נשיקות אלוהיו".
מי ערך את ההיכרות בין זלדה ושלמה שטיין ובאילו נסיבות נוצרה? לכך לא מצאתי הד במכתביה.
במכתבו הראשון של שטיין לזלדה, מיום 2.8.1949 אני מוצאת התבוננות עצמית מרתקת וניסיון נוגע ללב בכנותו לשרטט לזלדה את קווי אישיותו הפרובלמטיים. בגילוי לב הוא מתאר לה עד כמה נפשו פצועה ומצולקת, הוא מתאר את שאיפות המוות שלו, את חסרון הכיס ודלות החומר, וכמעט שתובע ממנה לשמור את נפשה מפניו:
ממכתבו של שטיין לזלדה
"יקירתי,
מכתבך המוזר מאד הממני במחשבה ורגש. למה תכתבי אלי ככה? האם באמת ובתמים נמשכת אלי מבלי לדעת אותי? יש בי חִבה ורחמים, אבל האם זה מספיק? והרי אני אומלל ולא צעיר – ובכלל, בלתי מושלם, ועני מרוד ומר נפש. האם זה יספיק לך לאשרני, מבלי שתהיה לך הרגשה שבי תמצאי אושר לעצמך? אני מתלבט בחיים שלי עד כדי התאפסות, כל מה שעולה בי אינו גדל והרעב לדברים הטובים והיפים שלא בא על סיפוקו הופך לתחושה אטומה של רוגז ומרירות מבחילה. מה מצאת בי ילדתי שאת הוגה בי. ומה אם אבוא לארץ? הלא החולין, ודבורי הסרק יעבירו אותנו על דעתנו. הרי הדאגות לצרכי היום לא תתנה לנו להגיע נפש בנפש עד כדי לדעת שהן עורגות למזיגה. המעשיות ממיתה אותי, המציאות מאפרת אותי. האם תוכלי להשרות עלי משירת נפשך, התוכלי, התרצי? בשביל בן-אדם זר, ולמה?
אם תאמרי לי לבוא, אבוא מיד. אם תחשבי שאני יכול למלא מה שחסרת בחייך וארגיש בי שכך הוא רצון אבי שבשמים…"
ובמכתב אחר הוא מוסיף להזהיר אותה מפניו. הוא מוסיף ומפרט את חולשותיו, אך כאן גם מעמיד את זלדה על נקודות הדמיון באופיים:
"האם תדעי שאני בחור זקן, ממש בשנים, אם כי אולי לא בתחושת הקסם בחיים, התדעי שאני מאלה שערכו לעצמם מוקד בלבם ועליו נשרפתי שנים על שנים עד כי לפעמים תכופות אתחנן לפני אלהי שבשמיים שירצני כבר בחיי כולם… ויקחני. התדעי שאני רק זה עתה השתחררתי מנטל חובות ועודני עני בחומר, התדעי כי גם רוחי מסוער יתר על המדה ובהגדש סאת המצוקות הפנימיות אכמה למנוחה שלמה – כלומר, אפילו לאפיסה רוחנית? – . ואולי את מרגישה בלבך נטיה על-תחושנית, מעין קרבה קוסמית, אולי אנחנו קרובים בנפש וחיינו קשורים בגורל אחד? את משוררת, אולי תעמיקי ותדלי את הסוד. ותגליהו לי."
והלא רק חיים – בחירתה של זלדה
תשובותיה של זלדה למכתבים אבדו כדרך שאובדים מכתבים בעולם. אולם מהמכתב הבא של שטיין, אני לומדת כי זלדה השיבה את פניו ריקם, וסיפרה לו כי נענתה להצעת נישואיו של אחר.
בקרב מאסף אחרון ונואש מוסיף שטיין להתוודות על אהבתו:
"יחסי אליך ידוע לי, כלומר לנשמתך. ואת נשמתך אני אוהב למדי. ואולי יותר מדי… אבל זאת אדע כי קרבת נפש כזו שהייתי מוצא בך לא אמצא בשום אשה. את יכולת להיות מבוע השירה למקור נשמתי שנסתם וגאולת האהבה שנכספה, נרעבה ועוד".
.
ולאחר מכן הוא מוסיף:
"אך זאת אגיד, ובתומת לב: אם את מרגישה שתאהביהו ושתשקטי ברוחך בידעך שאני עודני חי בעולם זה, הנשאי לו. אך אם באמת ובתמים ומקרב נשמתך את אוהבת אותי – איך תוכלי? התאושרי? היאושר?… זכות האהבה היא זכותך וזכותו וגם זכותי. ורצונך יקוים. בחרי, החליטי והודיעי. הבריקי. שלמה."
ושוב חוזרת זלדה וניצבת על פרשת דרכים. האם להכריע לטובת המשורר האומלל, העני בחומר ועשיר ברוח, משורר שהוא שותף לשירה, ליגון ולתוהו, או שמא עליה להיחלץ מהמשיכה הזו, ומהזוגיות הזו שהיא "אש אוכלת", ולפנות לחיים, שכפי שהעיד על עצמו, איננו איש המילה הכתובה, ואין בו את ניצוץ הטירוף, אך הוא יכול להיות לה ל"רֵעַ" ולהעניק לה את הביטחון שהייתה כל כך זקוקה לו.
מכתבו הבא של שלמה הוא מכתב קצר מיוהנסבורג, מיום ה- 22.10.1949 ובו משפט אחד:
"שאו ברכות אל האהבה, הטוב והחסד. היו מאושרים בכֹל. שלמה."
לחברתה שושנה מסבירה זלדה את השתלשלות העניינים ומתארת כיצד ביצעה את הכרעתה בצומת הגורלי הזה בחייה:
"בודאי הראה לך האפריקאי את מכתבי ונדהמת וסלדת ובזת לקלות דעתי. ואיך נמשכתי אליו – -. והלא רק חיים. חיים רק הוא כבש את כולי רוחי וגופי ולפני שהכרתיו לא ידעתי כלל מה זה איש ואשה… ופתאום מכתב שני ממנו… עניתי לו שאהיה נאמנה עד הקבר לבעלי. חזקני אלוהים. אם את מפחדת שעודני שוגה באפריקאי את טועה. מאד מאד מצד זה אין סכנה. והכל היה חלום."
בחירתה של זלדה בְּחיים, באדם שישלים אותה באופיו ובמזגו, גם אם לא הייתה נטייתה הברורה והראשונה, התבררה למפרע כבחירה בַּחַיִּים.
מכתבו פרץ כנהמת ים – בקשה פתאומית אחרי שלושים שנה
ספרה האחרון של זלדה, "שנבדלו מכל מרחק", התפרסם סמוך למותה בשנת 1984, לאחר שנות אלמנות רבות. את הספר פותח שיר ללא שם. שיר מעט מוזר, שהיה בכל שנות אהבתי לזלדה ולשירתה חידה גמורה עבורי.
מתוך: שנבדלו מכל מרחק, 1984.
איזה מכתב פרץ לעולמה של זלדה כנהמת ים והרעיד את הרצפה תחת רגליה? מה היא הבקשה הפתאומית והזרה שזלדה מסרבת לקבלה?
ושוב, מספק הארכיון של זלדה תשובה לשאלותיי.
מכתב משלמה שטיין אל זלדה, שנת 1981, כשלושים שנה לאחר היכרותם ועשור לאחר מותו של חיים. זלדה כבר משוררת מפורסמת, מעוטרת בפרסים, מקור ידידות והשראה עבור רבים.
את מכתבו זה האחרון לזלדה כותב שטיין מאילת.
"אינני יודע אם מותר לי, אפילו לחשוב, ולכתוב, ואם היה מותר לי להשאיר הספרים על הסף. היה טוב אילו יכולתי בכל זאת להשלים את חוק ימי על ידך, בקרבתך, או בקרבת מקום אליך. בלא דברים ובלא מגעים – אם כך רצונך, רק לחוש שבנכר-החיים הזה שוכנת נשמה קרובה לנשמתך, קרובה לרחש הדָמום, וקרובה בערגה לטוב ולחסד ולנועם שבאהדה היוצאת חמה וחוזרת מוארת.
לפחות זה צריך להיות מותר לי. ואסתפק בכך אם זה מה שמונה לי. ואודה לאל על החסד. את שיריך כמעט שאינני מכיר – קראתי מעט מאוד, אך אותך אהדתי תמיד, ואוהד, בין אם תעני או לא, שלמה."
על סף הזקנה, ואולי בזקנתו ממש, מציע שטיין איש המילה הכתובה קרבת נפשות "בלא דברים ובלא מגעים". קרבה של שני אנשים בודדים בשקיעתם, שיצירתם ומקור חיותם אבדו להם. הוא מבקש נחמה בקרבתה.
אולם את בקשתו של זה שאיננו סלע, זה אשר מטלטל ומרעיד את נפשה מחדש, שמה זלדה מתחת לאבן כבדה.
זלדה. 1973. באדיבות מכון גנזים.
אות חיים ארכיוני אחרון משלמה שטיין, אני מוצאת במכתב שכתב לחברתה הקרובה של זלדה, עזה צבי, משנת 1987. עזה משגרת לשלמה שטיין מברק, אך לאחר זמן מקבלת הודעה מהדואר כי המברק לא נמסר לתעודתו.
.
"… הנמען בלתי ידוע… עזב מבלי להשאיר כתובת".
הנה כך, הופכת הודעה לקונית של פקיד הדואר, למשפט טעון משמעות. נמען בלתי ידוע – ממש כמו באחדים משיריה של זלדה – שאנו קוראים בהם כחידה ואין אנו מבינים למי נכתבו, על מה ולמה.
אך אין מי שעוזב את העולם בלא להשאיר עקבות, סימנים בדרך, או קצות חוט שיש בהם כדי להאיר את קיומו ואת רישומיו בעולם.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
