גלו עוד על היישוב הישן: סיפורים, תמונות של אישים נבחרים, מסמכים נדירים ועוד
מנהג הקצאות התקציבים לתלמידי חכמים מוכר לרובנו, אך שורש הרעיון עתיק יומין ונקרא הסכם יששכר וזבולון. זהו הסכם שמופיע בבראשית רבה ועוסק בברית בין שני אנשים – האחד בעל משאבים והאחר תלמיד חכם ועני; הצד האמיד תומך כלכלית בתלמיד החכם ומאפשר לו להשקיע את זמנו בלימוד תורה. בתמורה, נחשב בעל המשאבים לשותף במצוות לימוד התורה.
המנהג התקיים לאורך ההיסטוריה בצורות שונות; אחד מהם הוא "החלוקה" – מונח מתקופת היישוב הישן שמתייחס למגביות שנוהלו בארצות הגולה עבור המתיישבים.
יושבי הארץ ייצגו את כלל העם היהודי, ושיבתם בארץ נחשבה לפעולה שמקרבת את הגאולה. לפיכך, יהודי הגולה חשו מעין חובה לתמוך בהם ולדאוג לצרכיהם. הכספים שגויסו היו מיועדים בראש ובראשונה לתלמידי-חכמים עניים שהקדישו את חייהם לתפילה וללימוד תורה, ויהודי ארץ ישראל התפללו על התורמים.
זוהי כרזת תפילה עבור יום ההולדת המאה של השר משה מונטיפיורי שגייס כספים רבים עבור בני היישוב הישן. הדף חובר ונדפס בדפוס הר"ר יואל משה שאלאמאן נ"י. התפילה נפתחת במילים: "ה' צבאות שוכן ירושלם אשר בחרת בעמך ישראל". בעותק מאוסף וולמדונה, הודפס שמו של מונטיפיורי בדיו מוזהב.
איסוף הכספים השתכלל והוסדר במאה ה-17, כאשר עניין החלוקה הוגדר בידי רבני הארץ כחובה המוטלת על יהדות הגולה ולא כצדקה או נדבה. אחת השיטות הנפוצות לאיסוף כספים הייתה באמצעות התקנת "קופת רבי מאיר בעל הנס" בבתי הכנסת ובבתים פרטיים. הכספים שנאספו חולקו בין המתיישבים, ומשם נגזר השם "כספי החלוקה".
הבעיה החלה כאשר המתיישבים לא הסכימו על אופי החלוקה; בין הקהילה הספרדית לקהילה האשכנזית בירושלים התעוררו מחלוקות בנושא חלוקת הכספים כאשר הספרדים מסרו אותם למנהיגים ולתלמידי חכמים, ואילו האשכנזים חילקו את הכספים על-פי מפתח שלפיו שליש הועבר לנזקקים, שליש לתלמידי חכמים ושליש למוסדות ציבור.
כתוצאה מן המחלוקות, רוב הקהילה האשכנזית עזבה את ירושלים ועקרה לטבריה, צפת וחברון במאה ה-17. מאז הוזרמו כספי החלוקה ל-"ארבע ערי הקודש" – ירושלים, חברון, טבריה וצפת. ב-1786, קהילות אירופה החליטו להקים את "ועד הפקידים והאמרכלים" שירכז ויתאם את גיוס הכספים וחלוקתם בצורה מוסדרת יותר.
סיפור קצר שפורסם בעיתון "חבצלת" בשנת 1891, עוסק בכספי החלוקה ובהשפעתם על המארג החברתי והכלכלי של תושבי היישוב הישן. שיחה זו של שני שמשים שחיו בירושלים במאה ה-19, היא מקור היסטורי מיוחד במינו, שכן דרכה אנו יכולים לשמוע את קולם של תושבי ירושלים ממקור ראשון. אופן הכתיבה של הסיפור מאפשר לנו לחוש כאילו אנו שומעים במו אוזנינו את שני השמשים המדברים מעבר לקיר. אנו נחשפים למצוקתו האישית של ר' הירש, שבלא תמיכת כספי החלוקה לא יכול היה להתקיים: "החנוונית הבטיחה לתת לי בהקפה עשרה כיכרות לחם, ודג מלוח, על מנת שאתן לה שטר חוב לשלם לה מהחלוקה הראשונה שיחלקו הממונים". ר' הירש מוסיף ואומר כי: "כולנו יודעים כי החלוקה היא יסוד הבניין של ישוב ארץ-ישראל".
לצפייה בסיפור הקצר שהתפרסם בעיתון ”חבצלת”, 1891 >> לחצו כאן
עד תחילת העליות הציוניות בסוף המאה ה-19, היו בני היישוב הישן תלויים לחלוטין בכספי החלוקה לקיומם. ברחבי העולם היהודי פעלו ארגונים ואישים יהודיים נוספים למען היישוב הישן, בין השאר כדי להשפיע על תרבותו, כמו הארגון היהודי-הצרפתי 'כל ישראל חברים', הנדבנים לבית רוטשילד, ועד שליחי הקהילות מאנגליה שבראשם עמד כאמור סר משה מונטיפיורי, משפחת ששון מבגדד ומומבאי, ואחרים. החוקר משה סמט מציין שצמיחתו של היישוב הישן הייתה מאכזבת מסיבה זו ממש – משום שבני היישוב לא מסוגלים היו לפרנס את עצמם כי סמכו על התמיכה הקבועה של יהודי הגולה.
לפניכן/ם מודעה פרטית שפורסמה בשנת 1872, בעיתון חבצלת בידי משה בוימגרטן, תושב ירושלים.
במודעה מוחה מר בוימגרטן על האפשרות שיפסיקו לחלק לו ולבני משפחתו תמיכה חודשית של כספי החלוקה בשל בית מדרש שפתח ליד ביתו. לטענתו הוזהר כי אם לא יסגור את בית המדרש יפסיק לקבל את חלקו בכספי החלוקה בשל החשש כי יפנה בבקשת תמיכה אל יהודי חוץ לארץ בעבור בית מדרשו ויפגע בכספים המועברים לקופות הקיימות.
לשיטתם של אנשי הגולה, מוטב היה לעודד את בני היישוב לעבוד לפרנסתם כדי שיוכלו לכלכל את חייהם בארץ מבלי תלות בנדבנים למיניהם. לגישה זו היו שותפים גם רבים מאנשי העליות הציוניות בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, שראו את שיטת כספי החלוקה מנוגדת לתודעה החלוצית שלהם של יישוב ארץ ישראל על יסודות כלכליים בריאים.
בשלהי המאה ה-19, רעיון החלוקה הלך ודעך; כיום מתקיימות מגביות בחו"ל על-ידי הסוכנות היהודית וארגונים דומים, אך הכספים לא נועדו לכלכל את אזרחי ישראל, אלא בכדי לקיים את הארגונים עצמם ואת פעולותיהם.
כתבות נוספות
כל הכבוד לשר? היהודים שהכריזו מלחמה על משה מונטיפיורי
הסיפור שלא סופר: גבורתן של הנשים בעלילת דמשק
הסיפור מאחורי השיר "הבלדה על יואל משה סלומון"
