.
מאת מתי שמואלוף
.
סבסטיאן שירמייסטר, חוקר גרמני, מצא לפני שנים אחדות בארכיון הספרייה הלאומית בירושלים כתב יד בגרמנית – הרומן Jerusalem wird verkauft oder Gold auf der Straße מאת הסופר היהודי־האוסטרי משה יעקב בן גבריאל, המגולל את קורותיו בימי מלחמת העולם הראשונה. הרומן תורגם בעבר לעברית, בשם זהב בחוצות, אך המקור לא זכה לראות אור בשעתו. בשנת 2015 פרסם שירמייסטר את גרסת המקור שמצא, ובזכות הפרסום חזר בן גבריאל לתודעה הספרותית בגרמניה. פגשתי את שירמייסטר לשיחה על יוצר שבכתיבתו פרץ את גבולות הספרות העברית והספרות האירופאית.
***
בן גבריאל נולד בווינה בשנת 1891. במלחמת העולם הראשונה שירת כקצין בצבא האוסטרו־הונגרי, נפצע בחזית, הוצב בתפקיד מנהלתי בירושלים והתאהב בארץ־ישראל. בתום המלחמה חזר לאוסטריה, ובשנת 1927 היגר לפלשתינה וחי בה עד מותו בשנת 1965. הוא ידע עברית וערבית והיה אינטלקטואל פורה ורב־פעלים, אולם המעבר משפת אימו לעברית הקשה עליו, ועם השנים הוא נשכח הן בישראל והן באירופה. עם זאת, ספרו הבית ברחוב הקרפיונים זכה להצלחה עצומה, ועיבודו לקולנוע זכה באוסקר הגרמני.
איך הגעת לספריו של בן גבריאל?
זה קרה כשרק התחלתי לחפש חומר מתאים לעבודת הדוקטורט. רציתי לחקור ספרות גרמנית שכתבו בארץ־ישראל סופרים יהודיים שהיגרו אליה מאירופה. אחד הספרים הראשונים שמצאתי היה הבית ברחוב הקרפיונים. העלילה וצורת הסיפור המיוחדת קסמו לי מיד כקורא, וריתקו אותי כחוקר ספרות, אז המשכתי לקרוא ולחקור וגיליתי סופר עם קורות חיים מרתקים, עמדות פוליטיות בלתי רגילות וסגנון כתיבה ייחודי. כשדיברתי עליו עם עמיתים מבוגרים ממני, הבנתי שפעם, בשנות החמישים והשישים, בשוק הספרים בגרמניה, השם מ"י בן גבריאל היה סוג של מותג לסיפורים קלילים ומצחיקים מהמזרח התיכון. בעשורים האחרונים הוא נשכח גם באוסטריה מולדתו, גם בגרמניה, שבה ספריו היו רבי מכר לזמן מה, וגם בישראל, שבה בילה את רוב חייו.
ספר לי קצת על הדרך של סופר אוסטרי שעולה לישראל עם הטראומה של מלחמת העולם הראשונה. האם מצא בקלות מוציאים לאור שיתרגמו את ספריו? האם הצטער שהפסיק את הקריירה שלו באוסטריה? שהרי הוא כבר פרסם באירופה.
בן גבריאל עלה לא"י עם אשתו, השחקנית מרים בן גבריאל (לבית שנאבל), בשנת 1927, והעלייה הזאת הייתה מין חזרה כפולה – אישית ואידאולוגית. בדיוק עשר שנים לפני כן, באמצע מלחמת העולם הראשונה התוססת, קצין יהודי צעיר יליד וינה בשם אויגן הפליך (Eugen Hoeflich), שנפצע בחזית המזרחית, הוצב במנזר רטיסבון בירושלים כחלק מכוח של הצבא האוסטרו־הונגרי שנלחם אז בפלשתינה לצד בעלת בריתו האימפריה העות'מאנית נגד הצבא האנגלי המתקרב. הפליך לא היה מעורב בקרבות אלא ישב בנוחות יחסית ברטיסבון. החודשים בירושלים השאירו בו חותם לתמיד: הססגוניות של המזרח, הסבל של האוכלוסייה המקומית, האכזריות של הטורקים, העסקים המלוכלכים של עמיתיו האוסטרים והגרמנים – בקיצור כל השיגעון של מלחמה. כשהוא נשלח מהחזית בחזרה לאירופה הוא התחיל לעבד את חוויותיו לספרות. הוא כתב שירים וסיפורים בסגנון אקספרסיוניסטי, חיבר פמפלט בשם שער המזרח, ייסד כתב עת יהודי בשם האֹהל (Das Zelt) והיה פעיל בחוגים ספרותיים ופוליטיים בווינה. אך כל מה שעשה היה עם הפנים מזרחה. לדעתו אירופה המערבית הוכיחה את חוסר האנושיות שלה במלחמת העולם ולפיכך גאולת האנושות הרוחנית תבוא מהמזרח ומהעמים המזרחיים (יהודים, ערבים, סינים, הודים וכו'). לכן, כשסוף־סוף עלה לארץ ב־1927, הוא הרגיש שסגר מעגל וחזר לשורשיו. מיד אחרי שהגיע אימץ רשמית את השם משה יעקב בן גבריאל, שעד אז שימש לו שם עט. עם זאת, הוא לא צלח את המעבר הלשוני. בן גבריאל אכן דיבר עברית וגם ערבית וביתו בירושלים היה מקום מפגש לאינטלקטואלים ואומנים – יהודים, ערבים ומבקרים מחו"ל כאחד. ספר האורחים שלו, שנמצא בספרייה הלאומית, מעיד על כך. אבל הגרמנית נשארה השפה הספרותית שלו. מה שרצה לפרסם בעברית היה צריך לעבור דרך מתרגם. במובן מסוים הסופר בן גבריאל שילם מחיר גבוה על הגשמת חלומו הציוני. בתוך כך הוא סבל מניכור ומעוגמת נפש בשל חיפוש נואש אחר מוציאים לאור, באותו המזרח שכל כך אהב.
בשנת 1930 הוא מוציא את "שועלים בירושלים", ספר ראשון שרואה אור בעברית. איך הוא מתקבל?
מדובר ב"רומן יהודי־ערבי", סיפור הרפתקני על עסקן אמריקאי חסר רחמים, בדואים ויהודייה יפה וחכמה. הטקסט מראה איך גורמים חיצוניים מסיתים מטעמים פוליטיים וכלכליים וגורמים לפריצת אירועי אלימות בקרב העדות המקומיות בא"י. על רקע מאורעות תרפ"ט הרומן היה אקטואלי במידה מסוימת, אך הביקורת לא הייתה בדיוק מחמיאה. בעיקר גינו את העברית העקומה ואת ריבוי הביטויים ה"גרמניים". יכול להיות – אבל זאת רק השערה שלי – שהמתרגם האלמוני מגרמנית הוא בעצם בן גבריאל עצמו. בכל אופן, ב־1965 הוא הוציא את הרומן בשנית, הפעם במקור הגרמני, בשינויים קלים, ובשם Kamele trinken auch aus trüben Brunnen – "גמלים שותים גם מבארות בוציות". באותו שנה הוא נפטר.
האם תקפו אותו בישראל הציונית על שהוא ממשיך עשור אחר עשור לכתוב בגרמנית? ציפו ממנו לכתוב בעברית?
תרשה לי לענות על השאלה בציטוט מתוך יומנו של בן גבריאל. ב־21 באפריל 1937 הוא כותב: "ראיתי עכשיו שה'דָבָר' תקף אותי לאחרונה בכבדות כי אני כותב גרמנית ולא עברית. […] לכל הרוחות, צודקים הם ואין מי שירגיש את סתירת המצב יותר טוב ממני, אבל לעזאזל, ראשית אני זקוק לאפשרות להגיד את מה שנחוץ לי להגיד ושנית אינני יכול למות מרעב בהתנדבות. שנה וחצי גרר אותי 'הארץ' עם רומן אחד, רק כדי לדחות אותו!" בפסקה הזאת הוא מתאר על רגל אחת את מצבו של סופר יהודי בא"י שלא מוכן או לא מסוגל להיפטר משפת אימו. הצלחתי גם לאתר את הכתבה בעיתון דבר. המחבר קורא לאותה אי־נכונות לעבור לעברית "עצלות־נפש" ומוצא זאת "במשוררים צעירים, עולי אשכנז שאין בהם העוז לגזור על עצמם את גזירת־השיבה ללשון עמם והם משלימים לאורך־ימים לזרות, לשעבוד, לכלי־מבטא זר." היחס הזה לדוברי וכותבי גרמנית בא"י החריף כמובן עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
קראתי באחד ממאמריך שהבעיה של בן גבריאל בא"י לא הסתכמה רק בחיפוש מתרגם ומוציא לאור, אלא גם בשימוש המוגבל בנייר, לפי מדיניות המנדט הבריטי. תוכל להרחיב על כך?
כפי שבן גבריאל מתאר את המהלכים ביומנו, הוצאת ספר באותם ימים דמתה למעגל קסמים. מי שלא כתב בעברית נזקק לשלושה דברים: מתרגם, מו"ל ונייר. בלי חוזה עם מו"ל לא קיבלת נייר, בלי אישור להקצבת נייר מרשויות המנדט לא מצאת מו"ל ובלי מו"ל לא מצאת מתרגם ולהפך. באפריל 1944, בין הניסיונות הרבים שלו לפרסם את הרומן זהב בחוצות, שבו הוא עיבד את חוויותיו כקצין אוסטרי בירושלים בזמן מלה"ע הראשונה, בן גבריאל כותב ביומנו: "בחדרה של מרים נמצא כמות אדירה של נייר בשביל 'זהב בחוצות' שבו מרים השקיעה את כל החסכונות שלה. אך בינתיים אין מו"ל באופק." בסופו של דבר הספר יצא בעברית ב־1946 והתקבל יפה אצל המבקרים. תרגם אותו אביגדור המאירי ויכול מאוד להיות ששמו הידוע של מחבר השיגעון הגדול עשה את שלו למען ההצלחה היחסית של הרומן.
"הבית ברחוב הקרפיונים" הוא סיפור עוצר נשימה. העיבוד הקולנועי שלו זכה לאוסקר גרמני. מדוע חלק מיצירתו, למשל הרומן שמצאת, לא זכו להתפרסם בגרמנית?
דווקא בקשר לפרסום הבית ברחוב הקרפיונים בן גבריאל נתקל בקשיים נוראיים. למרות שהרומן כבר יצא בתרגום עברי ב־1945 והתקבל יפה מאוד, יותר משלושים מו"לים בגרמניה ובאוסטריה סירבו לפרסם אותו, כי להבדיל מהסיפורים הקלילים שבן גבריאל היה כותב להם בשנות החמישים (כמו בקובצי הסיפורים החייל האמיץ מחשבי או קומזיץ), רומן 'רציני' על כיבוש פראג ב־1939 ועל 'היעלמותם' של יהודי פראג לא נחשב מתאים לצרכים של הקורא הגרמני, שבאותן שנים העדיף לצחוק ולשכוח. כשהוצאה אחת בברלין לקחה בסוף את הסיכון ופרסמה את הרומן בגרמנית ב־1958, הספר זכה להצלחה מסחררת ויצא בכמה וכמה מהדורות. ב־1963 קורט הופמן עיבד אותו לסרט והוא צולם בפראג בהפקה משותפת של גרמניה המערבית וצ'כוסלובקיה. אבל אכן יש הרבה סיפורים של בן גבריאל שהוא לא הצליח להפוך לספר. חלק הוא הצליח לפרסם רק בעיתונים וחלק גדול נשאר במגירה. אם נתעלם לרגע משיקולים אסתטיים (למעשה סגנונו של בן גבריאל, שמתנדנד בין תיאור לאקוני לפאתוס אגדי, היה קצת רחוק מהסגנון המקומי בגרמניה), אפשר לומר שכתיבתו אולי לא שוברת מוסכמות, אבל לפחות סודקת אותן – בעיקר בכל מה שנוגע ליחסי יהודים־ערבים או בזלזול של בן גבריאל במערב. חוץ מזה אסור לשכוח את הגורם המרכזי בכל מפעל תרבותי: המקריות. מדי פעם האירועים ההיסטוריים עקפו את מה שבן גבריאל כתב.
מה גרם לך לחפש בספרייה הלאומית את כל ספריו?
אתה יכול לקרוא לזה חוש של עכבר ארכיון. מי שמבלה הרבה במוסדות כאלה מבין שלפעמים ההבדל בין 'לחקור' ובין 'לחפור' הוא פחות מאות אחת. אנחנו החוקרים תמיד ניגשים לאוספים ולארכיונים פרטיים בתקווה שיש שם מה לגלות. ככל שהסופר מוכר פחות, הסיכוי להיות 'הראשון שיגלה' גדול יותר. ואם אתה מדפדף ביומנו של בן גבריאל, מתברר לך מהר שאחד העיסוקים העיקריים שלו היה לנסות לשווא לפרסם סיפורים שכתב.
בספרייה מצאת את כתב היד של הספר Jerusalem wird verkauft oder Gold auf der Straße, שלא פורסם מעולם עד אז, ובשנת 2015 פרסמת אותו בהוצאת Arco. איך מצאת אותו?
זה לא היה קשה. כל כתבי היד של בן גבריאל רשומים בקטלוג הספרייה הלאומית. צריך לשבח כאן את עבודת הקטלוג המדוקדקת של סטפן לִיט, שאחראי על מיון האוספים הלא־עבריים במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית. לפי הכותרת – Gold auf der Straße – הנחתי שמדובר באותו רומן שפורסם רק בתרגום עברי: זהב בחוצות.
מתי הוא נכתב?
שאלה טובה. הספר הזה ליווה את בן גבריאל במשך שנים רבות. כבר ביוני 1929, כמה חודשים אחרי שאֶריך מריה רֶמַרְק פרסם את במערב אין כל חדש, בן גבריאל כתב לחברו הסופר אלברט אֵרֶנְשטיין שברצונו "לנצל את הביקוש לסיפורי מלחמה ולכתוב ספר […] על שדה הקרב המשונה בעולם." ככל הנראה גרסה ראשונה נכתבה בגרמנית עוד בתחילת שנות השלושים, אבל עד אמצע שנות הארבעים הוא לא מצא מו"ל. רק אחרי שהוא פרסם בהצלחה את בית בפראג בעברית ב־1945 (הספר שלימים יתפרסם בשם הבית ברחוב הקרפיונים), מצא גם זהב בחוצות את דרכו אל הקורא העברי. הגרסה הגרמנית האחרונה, זו שממנה תרגם אביגדור המאירי את הספר, היא אם כך לכל המאוחר משנת 1946. וזו גם הגרסה שפורסמה לראשונה בשפת המקור ב־2015.
איך נולד הרעיון לפרסמו מחדש באירופה, ובפרט בגרמניה ואוסטריה?
הרעיון נולד בקפטריה של גבעת רם והוא מעין תופעת לוואי של הדוקטורט. ישבתי ואכלתי צהריים עם פרופ' אלפרד בוֹדֶנְהיימר מבזל ודיברנו על אוצרות הספרות הגרמנית והאירופית שקבורים בארכיונים בישראל. אלפרד הציע לייסד סדרת ספרים כדי לפרסם טקסטים נבחרים. ואז סיפרתי לו על הרומן שמצאתי. בשיתוף הספרייה הלאומית והאוניברסיטאות בבזל ובהמבורג הפכנו את כתב היד לספר, ובערך שנתיים אחרי 'המציאה' החזקנו בידינו את התוצאה היפה והכרוכה. הספר הוא כרך ראשון בסדרה שנקראת "אירופה בישראל" בהוצאת ARCO בגרמניה, הוצאה קטנה שמרבה לתת הזדמנות שנייה לטקסטים נשכחים. בינתיים כבר יצא כרך שני בסדרה: השירים של מנפרד וינקלר.
האם הגרמנית של בן גבריאל יכולה לשרוד בפרסום מחודש בשנות האלפיים?
כן ולא. בתור עורך הייתי צריך להוסיף הסבר למונחים באחרית הרומן, כי יש כמה ביטויים – בעיקר צבאיים, גאוגרפיים או אוסטריים – שהקורא בגרמניה של היום לא בהכרח מכיר. אבל חוץ מזה הרומן קריא מאוד וסגנונו מאוד דוקומנטרי, פרגמטי וסובייקטיבי – הוא הרי מבוסס על יומן המלחמה של בן גבריאל – ובכך הוא הולם מאוד את הציפיות הספרותיות בימינו.
מה הייתה ההתקבלות של הספר בגרמניה ובאוסטריה?
הייתי אומר שהיא הייתה נלהבת. אני חייב להודות שהופתעתי משפע הביקורות שפורסמו עליו, גם בעיתונים הגדולים, גם ברדיו וגם ברשת. כנראה הרומן קלע בול – אם כי באיחור של שבעים שנה.
פרסום הרומן בא במועד סמלי – יובל למותו של בן גבריאל.
כן, בעצם קלענו לכמה מועדים. הספר יצא חמישים שנה לאחר מותו של מחברו, כשבעים שנה אחרי הוצאת התרגום לעברית בא"י, ונוסף על כך כל הפרויקט השאפתני הזה נפל על יובל המאה למלה"ע הראשונה. התזמון הזה בוודאי הגביר את תשומת הלב שהרומן קיבל, אבל קצת עצוב שגם תחום הספרות עדיין סוגד להיגיון הפשטני של ציון יובלות – כאילו זה משפיע על איכות הטקסטים.
בתחילת שנות האלפיים אַרְמין א' ואלאס, חוקר הספרות הגרמנית־אוסטרית, ערך את פרסומם המחודש של הכתבים המוקדמים של בן גבריאל. האם הוא היה מודע לכתב היד שמצאת?
אני מניח שכן, הוא גם מזכיר אותו בהערותיו ליומנים של בן גבריאל מהשנים 1915 עד 1927, שהוא פרסם ב-1999. לצערי ואלאס נפטר לפני שאני הגעתי לעיסוק בנושא. לפי מה שהבנתי מהמאמרים שוואלאס כתב, הוא התמקד בעיקר בכתבים המוקדמים של בן גבריאל, שבהם הוא שרטט את הרעיון שהגה – איחוד העמים האסיאתיים.
האם בן גבריאל נחשב סופר אוסטרי? ספרותו נחשבת ספרות אוסטרית? הוא זכה למעמד קאנוני?
בזמנו בגרמניה ובאוסטריה בן גבריאל נחשב סופר של 'ספרות בידור'. אלה בדרך כלל לא זוכים למעמד קאנוני. חוץ מזה בשנים האחרונים לחייו הוא עמד בצילו של אפרים קישון, יורשו בתפקיד המספר הקומי מישראל. בגרמניה ואוסטריה יש עדיין דור שלם שכן קרא את הספרים של בן גבריאל, אבל אפשר להעריך את מעמדו כיום בעיקר לפי הזמינות של ספריו ולפי המחירים שלהם. את המהדורה הראשונה של הבית ברחוב הקרפיונים קניתי ברשת ממש בגרוש וספרים אחרים מצאתי בכניסה לספרייה הלאומית בירושלים על המדף של הספרים לחלוקה, ספרים שהוצאו מהאוספים.
האם נראה יום אחד סופר גרמני שכותב רומן שלם בעברית, שמדבר לקהל שוחר העברית?
הלוואי. ואני כבר מחכה למהומה סביב השאלה אם הוא יהיה זכאי לפרס ספיר. אבל לשאלה הזו יש פן רציני ועמוק. איך קובעים את הלאומיות של ספרות; רק לפי השפה? רק לפי הדרכון של המחבר? האם תומר גרדי הוא סופר גרמני? האם סייד קשוע הוא סופר עברי? האם הוא גם סופר ישראלי? באיזו קופסה שמים את השירים הדו־לשוניים של יאן קינה?
קראתי שבן גבריאל היה מעורב בתהליך הפיוס בין ישראל וגרמניה. בארכיון שלו בספרייה הלאומית שמורים מכתבים שכתב לאישים גרמניים בעניין כינון היחסים בין המדינות. יש שם למשל מכתב על איוש תפקיד שגריר גרמניה בישראל. איך הוא, שביטא כל כך הרבה כאב בספר על הבית ברחוב הקרפיונים, היה יכול לרצות בכך?
נכון שבן גבריאל היה מעורב פוליטית. אם הוא תמך בפיוס זו שאלה אחרת. במכתב שהזכרת הוא רק ממליץ לא למנות עיתונאים מסוימים לשליחים בירושלים כי אין להם מושג מה קורה במזרח התיכון המסובך (בניגוד אליו, אפשר להוסיף). אבל מה שבהחלט מעניין הוא היחס של בן גבריאל לגרמניה. בסופו של דבר הוא כתב בשביל השוק הגרמני. אז מצד אחד הוא כאילו התחשב בקוראים הגרמניים שלו ולמשל לא הזכיר את השואה בספריו, למרות שהוא בעצמו איבד קרובי משפחה וכותב על האובדן הזה ביומנו. את הבית ברחוב הקרפיונים הוא כתב בשנת 1940, כמעט באמוק, תוך כמה שבועות, ובמשך כל השנים שחלפו עד פרסומו בגרמנית הוא לא עדכן אותו ולא העשיר אותו במידע ההיסטורי על ממדי ההרס וההרג שנחשפו אחרי המלחמה. מצד שני הוא תמיד שמר על מרחק מסוים. כשממשלת גרמניה מנעה את הקרנת הסרט בפסטיבל הקולנוע בקאן ב־1965, בן גבריאל הגיב על כך בשבועון Die Zeit והדגיש שגם הספר וגם הסרט אינם מבטאים עמדה פוליטית אלא הם מין תיעוד בדיוני. הוא מסיים את דבריו במשפט יפה: "בתור אורח בגרמניה אסור לי להתייחס לפרשה זו אלא בפליאה." והפליאה בטח נמשכה כשאותו סרט שלא הוקרן בקאן זכה בפרס הקולנוע הגרמני עוד באותה שנה.
Mosche Ya´akov Ben-Gavriêl, Jerusalem wird verkauft oder Gold auf der Straße, herausgegeben und mit einem Nachwort von Sebastian Schirrmeister, ARCO, 2015.
סבסטיאן שירמייסטר (Schirrmeister) הוא חוקר ספרות, עורך ומתרגם מאוניברסיטת המבורג. למד ספרות גרמנית ומדעי היהדות ומתעניין במיוחד במפגש הספרותי והתרבותי בין גרמנית לעברית. ב-2017 סיים דוקטורט על ספרות גרמנית שנכתבה בא"י בתקופת המנדט. פרסם ספר על הבמאי פרידריך לובה בתיאטרון העברי (Das Gastspiel: Friedrich Lobe und das hebräische Theater 1933-1950, Neofelis 2012) ומאמרים בכתבי עת שונים, בין היתר על פרידריך וולף, מ. י. בן־גבריאל, אביגדור המאירי, מכס ברוד, אליס שוורץ־גרדוס, אנה מריה יוקל, ועמוס עוז. תרגם את ספרו של תום לוי "היקים והתיאטרון העברי" (הוצאת רסלינג 2017) לגרמנית. לצד העבודה האקדמית הוא מארגן ומנחה אירועים ב"סלון היהודי" בהמבורג.
מתי שמואלוף הוא משורר, עורך וסופר. פרסם עד כה שישה ספרי שירה. האחרון שבהם: "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" (פרדס, 2017; בעריכת אלון בר). ספר סיפוריו "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" ראה אור בשנת 2014 (זמורה־ביתן, בעריכת תמר ביאליק ופרופ' יגאל שוורץ). תסכית פרי עטו, Das künftige Ufer, שודר ב-2018 בתחנת הרדיו הגרמנית WDR. בשנת 2019 עתידות לראות אור אסופת מאמריו (הוצאת עיתון 77) ואסופה ראשונה משיריו (הוצאת AphorismA, גרמניה). שיריו וסיפוריו תורגמו לכמה שפות – כורדית, ערבית, גרמנית, יפנית, אנגלית ועוד. ייסד את קבוצות השירה "גרילה תרבות" ו"החאפלה הפואטית" וכעת חבר ב" Anu אנו نحن: Jews and Arabs Writing in Berlin".
» מכתבו של בן גבריאל על המועמדים לתפקיד שגריר גרמניה בישראל, באתר הספרייה הלאומית.
» במדור ריאיון בגיליון קודם של המוסך: נגה אלבלך על עריכת הספר "תרצה אתר: כל השירים".