ריאיון | מתי שמואלוף משוחח עם סבסטיאן שירמייסטר על הסופר היהודי האוסטרי משה יעקב בן גבריאל

בן גבריאל, יליד וינה, התאהב בפלשתינה, כתב בה בשפת אימו ושקד לתרגם את ספריו לעברית. לאחרונה, בעקבות פרסום כתב יד שלו שנמצא בארכיון הספרייה הלאומית, חוזר בן יעקב לתודעה הספרותית בגרמניה. החוקר שמצא את כתב היד מספר על חייו, יצירתו, מאבקיו והתקבלותו של הסופר הנשכח

נורית גור לביא קרני, סרוויז צ'כי, מתוך הפרויקט "פלורה פלשתינה", פיגמנט על צלחות משומשות, מידות משתנות, 2014

.

מאת מתי שמואלוף

.

סבסטיאן שירמייסטר, חוקר גרמני, מצא לפני שנים אחדות בארכיון הספרייה הלאומית בירושלים כתב יד בגרמנית – הרומן Jerusalem wird verkauft oder Gold auf der Straße מאת הסופר היהודי־האוסטרי משה יעקב בן גבריאל, המגולל את קורותיו בימי מלחמת העולם הראשונה. הרומן תורגם בעבר לעברית, בשם זהב בחוצות, אך המקור לא זכה לראות אור בשעתו. בשנת 2015 פרסם שירמייסטר את גרסת המקור שמצא, ובזכות הפרסום חזר בן גבריאל לתודעה הספרותית בגרמניה. פגשתי את שירמייסטר לשיחה על יוצר שבכתיבתו פרץ את גבולות הספרות העברית והספרות האירופאית.

 

***

בן גבריאל נולד בווינה בשנת 1891. במלחמת העולם הראשונה שירת כקצין בצבא האוסטרו־הונגרי, נפצע בחזית, הוצב בתפקיד מנהלתי בירושלים והתאהב בארץ־ישראל. בתום המלחמה חזר לאוסטריה, ובשנת 1927 היגר לפלשתינה וחי בה עד מותו בשנת 1965. הוא ידע עברית וערבית והיה אינטלקטואל פורה ורב־פעלים, אולם המעבר משפת אימו לעברית הקשה עליו, ועם השנים הוא נשכח הן בישראל והן באירופה. עם זאת, ספרו הבית ברחוב הקרפיונים זכה להצלחה עצומה, ועיבודו לקולנוע זכה באוסקר הגרמני.

 

איך הגעת לספריו של בן גבריאל?

זה קרה כשרק התחלתי לחפש חומר מתאים לעבודת הדוקטורט. רציתי לחקור ספרות גרמנית שכתבו בארץ־ישראל סופרים יהודיים שהיגרו אליה מאירופה. אחד הספרים הראשונים שמצאתי היה הבית ברחוב הקרפיונים. העלילה וצורת הסיפור המיוחדת קסמו לי מיד כקורא, וריתקו אותי כחוקר ספרות, אז המשכתי לקרוא ולחקור וגיליתי סופר עם קורות חיים מרתקים, עמדות פוליטיות בלתי רגילות וסגנון כתיבה ייחודי. כשדיברתי עליו עם עמיתים מבוגרים ממני, הבנתי שפעם, בשנות החמישים והשישים, בשוק הספרים בגרמניה, השם מ"י בן גבריאל היה סוג של מותג לסיפורים קלילים ומצחיקים מהמזרח התיכון. בעשורים האחרונים הוא נשכח גם באוסטריה מולדתו, גם בגרמניה, שבה ספריו היו רבי מכר לזמן מה, וגם בישראל, שבה בילה את רוב חייו.

ספר לי קצת על הדרך של סופר אוסטרי שעולה לישראל עם הטראומה של מלחמת העולם הראשונה. האם מצא בקלות מוציאים לאור שיתרגמו את ספריו? האם הצטער שהפסיק את הקריירה שלו באוסטריה? שהרי הוא כבר פרסם באירופה.

בן גבריאל עלה לא"י עם אשתו, השחקנית מרים בן גבריאל (לבית שנאבל), בשנת 1927, והעלייה הזאת הייתה מין חזרה כפולה – אישית ואידאולוגית. בדיוק עשר שנים לפני כן, באמצע מלחמת העולם הראשונה התוססת, קצין יהודי צעיר יליד וינה בשם אויגן הפליך (Eugen Hoeflich), שנפצע בחזית המזרחית, הוצב במנזר רטיסבון בירושלים כחלק מכוח של הצבא האוסטרו־הונגרי שנלחם אז בפלשתינה לצד בעלת בריתו האימפריה העות'מאנית נגד הצבא האנגלי המתקרב. הפליך לא היה מעורב בקרבות אלא ישב בנוחות יחסית ברטיסבון. החודשים בירושלים השאירו בו חותם לתמיד: הססגוניות של המזרח, הסבל של האוכלוסייה המקומית, האכזריות של הטורקים, העסקים המלוכלכים של עמיתיו האוסטרים והגרמנים – בקיצור כל השיגעון של מלחמה. כשהוא נשלח מהחזית בחזרה לאירופה הוא התחיל לעבד את חוויותיו לספרות. הוא כתב שירים וסיפורים בסגנון אקספרסיוניסטי, חיבר פמפלט בשם שער המזרח, ייסד כתב עת יהודי בשם האֹהל (Das Zelt) והיה פעיל בחוגים ספרותיים ופוליטיים בווינה. אך כל מה שעשה היה עם הפנים מזרחה. לדעתו אירופה המערבית הוכיחה את חוסר האנושיות שלה במלחמת העולם ולפיכך גאולת האנושות הרוחנית תבוא מהמזרח ומהעמים המזרחיים (יהודים, ערבים, סינים, הודים וכו'). לכן, כשסוף־סוף עלה לארץ ב־1927, הוא הרגיש שסגר מעגל וחזר לשורשיו. מיד אחרי שהגיע אימץ רשמית את השם משה יעקב בן גבריאל, שעד אז שימש לו שם עט. עם זאת, הוא לא צלח את המעבר הלשוני. בן גבריאל אכן דיבר עברית וגם ערבית וביתו בירושלים היה מקום מפגש לאינטלקטואלים ואומנים – יהודים, ערבים ומבקרים מחו"ל כאחד. ספר האורחים שלו, שנמצא בספרייה הלאומית, מעיד על כך. אבל הגרמנית נשארה השפה הספרותית שלו. מה שרצה לפרסם בעברית היה צריך לעבור דרך מתרגם. במובן מסוים הסופר בן גבריאל שילם מחיר גבוה על הגשמת חלומו הציוני. בתוך כך הוא סבל מניכור ומעוגמת נפש בשל חיפוש נואש אחר מוציאים לאור, באותו המזרח שכל כך אהב.

בשנת 1930 הוא מוציא את "שועלים בירושלים", ספר ראשון שרואה אור בעברית. איך הוא מתקבל?

מדובר ב"רומן יהודי־ערבי", סיפור הרפתקני על עסקן אמריקאי חסר רחמים, בדואים ויהודייה יפה וחכמה. הטקסט מראה איך גורמים חיצוניים מסיתים מטעמים פוליטיים וכלכליים וגורמים לפריצת אירועי אלימות בקרב העדות המקומיות בא"י. על רקע מאורעות תרפ"ט הרומן היה אקטואלי במידה מסוימת, אך הביקורת לא הייתה בדיוק מחמיאה. בעיקר גינו את העברית העקומה ואת ריבוי הביטויים ה"גרמניים". יכול להיות – אבל זאת רק השערה שלי – שהמתרגם האלמוני מגרמנית הוא בעצם בן גבריאל עצמו. בכל אופן, ב־1965 הוא הוציא את הרומן בשנית, הפעם במקור הגרמני, בשינויים קלים, ובשם Kamele trinken auch aus trüben Brunnen – "גמלים שותים גם מבארות בוציות". באותו שנה הוא נפטר.

האם תקפו אותו בישראל הציונית על שהוא ממשיך עשור אחר עשור לכתוב בגרמנית? ציפו ממנו לכתוב בעברית?

תרשה לי לענות על השאלה בציטוט מתוך יומנו של בן גבריאל. ב־21 באפריל 1937 הוא כותב: "ראיתי עכשיו שה'דָבָר' תקף אותי לאחרונה בכבדות כי אני כותב גרמנית ולא עברית. […] לכל הרוחות, צודקים הם ואין מי שירגיש את סתירת המצב יותר טוב ממני, אבל לעזאזל, ראשית אני זקוק לאפשרות להגיד את מה שנחוץ לי להגיד ושנית אינני יכול למות מרעב בהתנדבות. שנה וחצי גרר אותי 'הארץ' עם רומן אחד, רק כדי לדחות אותו!" בפסקה הזאת הוא מתאר על רגל אחת את מצבו של סופר יהודי בא"י שלא מוכן או לא מסוגל להיפטר משפת אימו. הצלחתי גם לאתר את הכתבה בעיתון דבר. המחבר קורא לאותה אי־נכונות לעבור לעברית "עצלות־נפש" ומוצא זאת "במשוררים צעירים, עולי אשכנז שאין בהם העוז לגזור על עצמם את גזירת־השיבה ללשון עמם והם משלימים לאורך־ימים לזרות, לשעבוד, לכלי־מבטא זר." היחס הזה לדוברי וכותבי גרמנית בא"י החריף כמובן עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

קראתי באחד ממאמריך שהבעיה של בן גבריאל בא"י לא הסתכמה רק בחיפוש מתרגם ומוציא לאור, אלא גם בשימוש המוגבל בנייר, לפי מדיניות המנדט הבריטי. תוכל להרחיב על כך?

כפי שבן גבריאל מתאר את המהלכים ביומנו, הוצאת ספר באותם ימים דמתה למעגל קסמים. מי שלא כתב בעברית נזקק לשלושה דברים: מתרגם, מו"ל ונייר. בלי חוזה עם מו"ל לא קיבלת נייר, בלי אישור להקצבת נייר מרשויות המנדט לא מצאת מו"ל ובלי מו"ל לא מצאת מתרגם ולהפך. באפריל 1944, בין הניסיונות הרבים שלו לפרסם את הרומן זהב בחוצות, שבו הוא עיבד את חוויותיו כקצין אוסטרי בירושלים בזמן מלה"ע הראשונה, בן גבריאל כותב ביומנו: "בחדרה של מרים נמצא כמות אדירה של נייר בשביל 'זהב בחוצות' שבו מרים השקיעה את כל החסכונות שלה. אך בינתיים אין מו"ל באופק." בסופו של דבר הספר יצא בעברית ב־1946 והתקבל יפה אצל המבקרים. תרגם אותו אביגדור המאירי ויכול מאוד להיות ששמו הידוע של מחבר השיגעון הגדול עשה את שלו למען ההצלחה היחסית של הרומן.

"הבית ברחוב הקרפיונים" הוא סיפור עוצר נשימה. העיבוד הקולנועי שלו זכה לאוסקר גרמני. מדוע חלק מיצירתו, למשל הרומן שמצאת, לא זכו להתפרסם בגרמנית?

דווקא בקשר לפרסום הבית ברחוב הקרפיונים בן גבריאל נתקל בקשיים נוראיים. למרות שהרומן כבר יצא בתרגום עברי ב־1945 והתקבל יפה מאוד, יותר משלושים מו"לים בגרמניה ובאוסטריה סירבו לפרסם אותו, כי להבדיל מהסיפורים הקלילים שבן גבריאל היה כותב להם בשנות החמישים (כמו בקובצי הסיפורים החייל האמיץ מחשבי או קומזיץ), רומן 'רציני' על כיבוש פראג ב־1939 ועל 'היעלמותם' של יהודי פראג לא נחשב מתאים לצרכים של הקורא הגרמני, שבאותן שנים העדיף לצחוק ולשכוח. כשהוצאה אחת בברלין לקחה בסוף את הסיכון ופרסמה את הרומן בגרמנית ב־1958, הספר זכה להצלחה מסחררת ויצא בכמה וכמה מהדורות. ב־1963 קורט הופמן עיבד אותו לסרט והוא צולם בפראג בהפקה משותפת של גרמניה המערבית וצ'כוסלובקיה. אבל אכן יש הרבה סיפורים של בן גבריאל שהוא לא הצליח להפוך לספר. חלק הוא הצליח לפרסם רק בעיתונים וחלק גדול נשאר במגירה. אם נתעלם לרגע משיקולים אסתטיים (למעשה סגנונו של בן גבריאל, שמתנדנד בין תיאור לאקוני לפאתוס אגדי, היה קצת רחוק מהסגנון המקומי בגרמניה), אפשר לומר שכתיבתו אולי לא שוברת מוסכמות, אבל לפחות סודקת אותן – בעיקר בכל מה שנוגע ליחסי יהודים־ערבים או בזלזול של בן גבריאל במערב. חוץ מזה אסור לשכוח את הגורם המרכזי בכל מפעל תרבותי: המקריות. מדי פעם האירועים ההיסטוריים עקפו את מה שבן גבריאל כתב.

מה גרם לך לחפש בספרייה הלאומית את כל ספריו?

אתה יכול לקרוא לזה חוש של עכבר ארכיון. מי שמבלה הרבה במוסדות כאלה מבין שלפעמים ההבדל בין 'לחקור' ובין 'לחפור' הוא פחות מאות אחת. אנחנו החוקרים תמיד ניגשים לאוספים ולארכיונים פרטיים בתקווה שיש שם מה לגלות. ככל שהסופר מוכר פחות, הסיכוי להיות 'הראשון שיגלה' גדול יותר. ואם אתה מדפדף ביומנו של בן גבריאל, מתברר לך מהר שאחד העיסוקים העיקריים שלו היה לנסות לשווא לפרסם סיפורים שכתב.

בספרייה מצאת את כתב היד של הספר Jerusalem wird verkauft oder Gold auf der Straße, שלא פורסם מעולם עד אז, ובשנת 2015 פרסמת אותו בהוצאת Arco. איך מצאת אותו?

זה לא היה קשה. כל כתבי היד של בן גבריאל רשומים בקטלוג הספרייה הלאומית. צריך לשבח כאן את עבודת הקטלוג המדוקדקת של סטפן לִיט, שאחראי על מיון האוספים הלא־עבריים במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית. לפי הכותרת – Gold auf der Straße – הנחתי שמדובר באותו רומן שפורסם רק בתרגום עברי: זהב בחוצות.

מתי הוא נכתב?

שאלה טובה. הספר הזה ליווה את בן גבריאל במשך שנים רבות. כבר ביוני 1929, כמה חודשים אחרי שאֶריך מריה רֶמַרְק פרסם את במערב אין כל חדש, בן גבריאל כתב לחברו הסופר אלברט אֵרֶנְשטיין שברצונו "לנצל את הביקוש לסיפורי מלחמה ולכתוב ספר […] על שדה הקרב המשונה בעולם." ככל הנראה גרסה ראשונה נכתבה בגרמנית עוד בתחילת שנות השלושים, אבל עד אמצע שנות הארבעים הוא לא מצא מו"ל. רק אחרי שהוא פרסם בהצלחה את בית בפראג בעברית ב־1945 (הספר שלימים יתפרסם בשם הבית ברחוב הקרפיונים), מצא גם זהב בחוצות את דרכו אל הקורא העברי. הגרסה הגרמנית האחרונה, זו שממנה תרגם אביגדור המאירי את הספר, היא אם כך לכל המאוחר משנת 1946. וזו גם הגרסה שפורסמה לראשונה בשפת המקור ב־2015.

איך נולד הרעיון לפרסמו מחדש באירופה, ובפרט בגרמניה ואוסטריה?

הרעיון נולד בקפטריה של גבעת רם והוא מעין תופעת לוואי של הדוקטורט. ישבתי ואכלתי צהריים עם פרופ' אלפרד בוֹדֶנְהיימר מבזל ודיברנו על אוצרות הספרות הגרמנית והאירופית שקבורים בארכיונים בישראל. אלפרד הציע לייסד סדרת ספרים כדי לפרסם טקסטים נבחרים. ואז סיפרתי לו על הרומן שמצאתי. בשיתוף הספרייה הלאומית והאוניברסיטאות בבזל ובהמבורג הפכנו את כתב היד לספר, ובערך שנתיים אחרי 'המציאה' החזקנו בידינו את התוצאה היפה והכרוכה. הספר הוא כרך ראשון בסדרה שנקראת "אירופה בישראל" בהוצאת ARCO בגרמניה, הוצאה קטנה שמרבה לתת הזדמנות שנייה לטקסטים נשכחים. בינתיים כבר יצא כרך שני בסדרה: השירים של מנפרד וינקלר.

האם הגרמנית של בן גבריאל יכולה לשרוד בפרסום מחודש בשנות האלפיים?

כן ולא. בתור עורך הייתי צריך להוסיף הסבר למונחים באחרית הרומן, כי יש כמה ביטויים – בעיקר צבאיים, גאוגרפיים או אוסטריים – שהקורא בגרמניה של היום לא בהכרח מכיר. אבל חוץ מזה הרומן קריא מאוד וסגנונו מאוד דוקומנטרי, פרגמטי וסובייקטיבי – הוא הרי מבוסס על יומן המלחמה של בן גבריאל – ובכך הוא הולם מאוד את הציפיות הספרותיות בימינו.

מה הייתה ההתקבלות של הספר בגרמניה ובאוסטריה?

הייתי אומר שהיא הייתה נלהבת. אני חייב להודות שהופתעתי משפע הביקורות שפורסמו עליו, גם בעיתונים הגדולים, גם ברדיו וגם ברשת. כנראה הרומן קלע בול – אם כי באיחור של שבעים שנה.

פרסום הרומן בא במועד סמלי – יובל למותו של בן גבריאל.

כן, בעצם קלענו לכמה מועדים. הספר יצא חמישים שנה לאחר מותו של מחברו, כשבעים שנה אחרי הוצאת התרגום לעברית בא"י, ונוסף על כך כל הפרויקט השאפתני הזה נפל על יובל המאה למלה"ע הראשונה. התזמון הזה בוודאי הגביר את תשומת הלב שהרומן קיבל, אבל קצת עצוב שגם תחום הספרות עדיין סוגד להיגיון הפשטני של ציון יובלות – כאילו זה משפיע על איכות הטקסטים.

בתחילת שנות האלפיים אַרְמין א' ואלאס, חוקר הספרות הגרמנית־אוסטרית, ערך את פרסומם המחודש של הכתבים המוקדמים של בן גבריאל. האם הוא היה מודע לכתב היד שמצאת?

אני מניח שכן, הוא גם מזכיר אותו בהערותיו ליומנים של בן גבריאל מהשנים 1915 עד 1927, שהוא פרסם ב-1999. לצערי ואלאס נפטר לפני שאני הגעתי לעיסוק בנושא. לפי מה שהבנתי מהמאמרים שוואלאס כתב, הוא התמקד בעיקר בכתבים המוקדמים של בן גבריאל, שבהם הוא שרטט את הרעיון שהגה – איחוד העמים האסיאתיים.

האם בן גבריאל נחשב סופר אוסטרי? ספרותו נחשבת ספרות אוסטרית? הוא זכה למעמד קאנוני?

בזמנו בגרמניה ובאוסטריה בן גבריאל נחשב סופר של 'ספרות בידור'. אלה בדרך כלל לא זוכים למעמד קאנוני. חוץ מזה בשנים האחרונים לחייו הוא עמד בצילו של אפרים קישון, יורשו בתפקיד המספר הקומי מישראל. בגרמניה ואוסטריה יש עדיין דור שלם שכן קרא את הספרים של בן גבריאל, אבל אפשר להעריך את מעמדו כיום בעיקר לפי הזמינות של ספריו ולפי המחירים שלהם. את המהדורה הראשונה של הבית ברחוב הקרפיונים קניתי ברשת ממש בגרוש וספרים אחרים מצאתי בכניסה לספרייה הלאומית בירושלים על המדף של הספרים לחלוקה, ספרים שהוצאו מהאוספים.

האם נראה יום אחד סופר גרמני שכותב רומן שלם בעברית, שמדבר לקהל שוחר העברית?

הלוואי. ואני כבר מחכה למהומה סביב השאלה אם הוא יהיה זכאי לפרס ספיר. אבל לשאלה הזו יש פן רציני ועמוק. איך קובעים את הלאומיות של ספרות; רק לפי השפה? רק לפי הדרכון של המחבר? האם תומר גרדי הוא סופר גרמני? האם סייד קשוע הוא סופר עברי? האם הוא גם סופר ישראלי? באיזו קופסה שמים את השירים הדו־לשוניים של יאן קינה?

קראתי שבן גבריאל היה מעורב בתהליך הפיוס בין ישראל וגרמניה. בארכיון שלו בספרייה הלאומית שמורים מכתבים שכתב לאישים גרמניים בעניין כינון היחסים בין המדינות. יש שם למשל מכתב על איוש תפקיד שגריר גרמניה בישראל. איך הוא, שביטא כל כך הרבה כאב בספר על הבית ברחוב הקרפיונים, היה יכול לרצות בכך?

נכון שבן גבריאל היה מעורב פוליטית. אם הוא תמך בפיוס זו שאלה אחרת. במכתב שהזכרת הוא רק ממליץ לא למנות עיתונאים מסוימים לשליחים בירושלים כי אין להם מושג מה קורה במזרח התיכון המסובך (בניגוד אליו, אפשר להוסיף). אבל מה שבהחלט מעניין הוא היחס של בן גבריאל לגרמניה. בסופו של דבר הוא כתב בשביל השוק הגרמני. אז מצד אחד הוא כאילו התחשב בקוראים הגרמניים שלו ולמשל לא הזכיר את השואה בספריו, למרות שהוא בעצמו איבד קרובי משפחה וכותב על האובדן הזה ביומנו. את הבית ברחוב הקרפיונים הוא כתב בשנת 1940, כמעט באמוק, תוך כמה שבועות, ובמשך כל השנים שחלפו עד פרסומו בגרמנית הוא לא עדכן אותו ולא העשיר אותו במידע ההיסטורי על ממדי ההרס וההרג שנחשפו אחרי המלחמה. מצד שני הוא תמיד שמר על מרחק מסוים. כשממשלת גרמניה מנעה את הקרנת הסרט בפסטיבל הקולנוע בקאן ב־1965, בן גבריאל הגיב על כך בשבועון Die Zeit והדגיש שגם הספר וגם הסרט אינם מבטאים עמדה פוליטית אלא הם מין תיעוד בדיוני. הוא מסיים את דבריו במשפט יפה: "בתור אורח בגרמניה אסור לי להתייחס לפרשה זו אלא בפליאה." והפליאה בטח נמשכה כשאותו סרט שלא הוקרן בקאן זכה בפרס הקולנוע הגרמני עוד באותה שנה.

 

Mosche Ya´akov Ben-Gavriêl, Jerusalem wird verkauft oder Gold auf der Straße, herausgegeben und mit einem Nachwort von Sebastian Schirrmeister, ARCO, 2015.

 

משה יעקב בן גבריאל
משה יעקב בן גבריאל

 

סבסטיאן שירמייסטר (Schirrmeister) הוא חוקר ספרות, עורך ומתרגם מאוניברסיטת המבורג. למד ספרות גרמנית ומדעי היהדות ומתעניין במיוחד במפגש הספרותי והתרבותי בין גרמנית לעברית. ב-2017 סיים דוקטורט על ספרות גרמנית שנכתבה בא"י בתקופת המנדט. פרסם ספר על הבמאי פרידריך לובה בתיאטרון העברי (Das Gastspiel: Friedrich Lobe und das hebräische Theater 1933-1950, Neofelis 2012) ומאמרים  בכתבי עת שונים, בין היתר על פרידריך וולף, מ. י. בן־גבריאל, אביגדור המאירי, מכס ברוד, אליס שוורץ־גרדוס, אנה מריה יוקל, ועמוס עוז. תרגם את ספרו של תום לוי "היקים והתיאטרון העברי" (הוצאת רסלינג 2017) לגרמנית. לצד העבודה האקדמית הוא מארגן ומנחה אירועים ב"סלון היהודי" בהמבורג.
מתי שמואלוף הוא משורר, עורך וסופר. פרסם עד כה שישה ספרי שירה. האחרון שבהם: "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" (פרדס, 2017; בעריכת אלון בר). ספר סיפוריו "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" ראה אור בשנת 2014 (זמורה־ביתן, בעריכת תמר ביאליק ופרופ' יגאל שוורץ). תסכית פרי עטו, Das künftige Ufer, שודר ב-2018 בתחנת הרדיו הגרמנית WDR. בשנת 2019 עתידות לראות אור אסופת מאמריו (הוצאת עיתון 77) ואסופה ראשונה משיריו (הוצאת AphorismA, גרמניה). שיריו וסיפוריו תורגמו לכמה שפות – כורדית, ערבית, גרמנית, יפנית, אנגלית ועוד. ייסד את קבוצות השירה "גרילה תרבות" ו"החאפלה הפואטית" וכעת חבר ב" Anu אנו نحن: Jews and Arabs Writing in Berlin".

 

» מכתבו של בן גבריאל על המועמדים לתפקיד שגריר גרמניה בישראל, באתר הספרייה הלאומית.

 

» במדור ריאיון בגיליון קודם של המוסך: נגה אלבלך על עריכת הספר "תרצה אתר: כל השירים".

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_42_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

המאבק על כספי החלוקה ביישוב הישן

מדוע נהגו יהודי הגולה לתמוך ביושבי ארץ ישראל?

ירושלים

ירושלים. סוף המאה ה-19

גלו עוד על היישוב הישן: סיפורים, תמונות של אישים נבחרים, מסמכים נדירים ועוד

 

מנהג הקצאות התקציבים לתלמידי חכמים מוכר לרובנו, אך שורש הרעיון עתיק יומין ונקרא הסכם יששכר וזבולון. זהו הסכם שמופיע בבראשית רבה ועוסק בברית בין שני אנשים – האחד בעל משאבים והאחר תלמיד חכם ועני; הצד האמיד תומך כלכלית בתלמיד החכם ומאפשר לו להשקיע את זמנו בלימוד תורה. בתמורה, נחשב בעל המשאבים לשותף במצוות לימוד התורה.

המנהג התקיים לאורך ההיסטוריה בצורות שונות; אחד מהם הוא "החלוקה" – מונח מתקופת היישוב הישן שמתייחס למגביות שנוהלו בארצות הגולה עבור המתיישבים.

יושבי הארץ ייצגו את כלל העם היהודי, ושיבתם בארץ נחשבה לפעולה שמקרבת את הגאולה. לפיכך, יהודי הגולה חשו מעין חובה לתמוך בהם ולדאוג לצרכיהם. הכספים שגויסו היו מיועדים בראש ובראשונה לתלמידי-חכמים עניים שהקדישו את חייהם לתפילה וללימוד תורה, ויהודי ארץ ישראל התפללו על התורמים.

זוהי כרזת תפילה עבור יום ההולדת המאה של השר משה מונטיפיורי שגייס כספים רבים עבור בני היישוב הישן. הדף חובר ונדפס בדפוס הר"ר יואל משה שאלאמאן נ"י. התפילה נפתחת במילים: "ה' צבאות שוכן ירושלם אשר בחרת בעמך ישראל". בעותק מאוסף וולמדונה, הודפס שמו של מונטיפיורי בדיו מוזהב.

 

לצפייה בכרזה "תפילה למשה" מתוך אוסף האפמרה - הספרייה הלאומית
לצפייה בכרזה "תפילה למשה" מתוך אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית

 

איסוף הכספים השתכלל והוסדר במאה ה-17, כאשר עניין החלוקה הוגדר בידי רבני הארץ כחובה המוטלת על יהדות הגולה ולא כצדקה או נדבה. אחת השיטות הנפוצות לאיסוף כספים הייתה באמצעות התקנת "קופת רבי מאיר בעל הנס" בבתי הכנסת ובבתים פרטיים. הכספים שנאספו חולקו בין המתיישבים, ומשם נגזר השם "כספי החלוקה".

הבעיה החלה כאשר המתיישבים לא הסכימו על אופי החלוקה; בין הקהילה הספרדית לקהילה האשכנזית בירושלים התעוררו מחלוקות בנושא חלוקת הכספים כאשר הספרדים מסרו אותם למנהיגים ולתלמידי חכמים, ואילו האשכנזים חילקו את הכספים על-פי מפתח שלפיו שליש הועבר לנזקקים, שליש לתלמידי חכמים ושליש למוסדות ציבור.

 

כספי החלוקה– מקורות... ואופן החלוקה, ”חבצלת”, 1871
כספי החלוקה– מקורות… ואופן החלוקה, ”חבצלת”, 1871

 

כתוצאה מן המחלוקות, רוב הקהילה האשכנזית עזבה את ירושלים ועקרה לטבריה, צפת וחברון במאה ה-17. מאז הוזרמו כספי החלוקה ל-"ארבע ערי הקודש" – ירושלים, חברון, טבריה וצפת. ב-1786, קהילות אירופה החליטו להקים את "ועד הפקידים והאמרכלים" שירכז ויתאם את גיוס הכספים וחלוקתם בצורה מוסדרת יותר.

סיפור קצר שפורסם בעיתון "חבצלת" בשנת 1891, עוסק בכספי החלוקה ובהשפעתם על המארג החברתי והכלכלי של תושבי היישוב הישן. שיחה זו של שני שמשים שחיו בירושלים במאה ה-19, היא מקור היסטורי מיוחד במינו, שכן דרכה אנו יכולים לשמוע את קולם של תושבי ירושלים ממקור ראשון. אופן הכתיבה של הסיפור מאפשר לנו לחוש כאילו אנו שומעים במו אוזנינו את שני השמשים המדברים מעבר לקיר. אנו נחשפים למצוקתו האישית של ר' הירש, שבלא תמיכת כספי החלוקה לא יכול היה להתקיים: "החנוונית הבטיחה לתת לי בהקפה עשרה כיכרות לחם, ודג מלוח, על מנת שאתן לה שטר חוב לשלם לה מהחלוקה הראשונה שיחלקו הממונים". ר' הירש מוסיף ואומר כי: "כולנו יודעים כי החלוקה היא יסוד הבניין של ישוב ארץ-ישראל".

לצפייה בסיפור הקצר שהתפרסם בעיתון ”חבצלת”, 1891 >> לחצו כאן

עד תחילת העליות הציוניות בסוף המאה ה-19, היו בני היישוב הישן תלויים לחלוטין בכספי החלוקה לקיומם. ברחבי העולם היהודי פעלו ארגונים ואישים יהודיים נוספים למען היישוב הישן, בין השאר כדי להשפיע על תרבותו, כמו הארגון היהודי-הצרפתי 'כל ישראל חברים', הנדבנים לבית רוטשילד, ועד שליחי הקהילות מאנגליה שבראשם עמד כאמור סר משה מונטיפיורי, משפחת ששון מבגדד ומומבאי, ואחרים. החוקר משה סמט מציין שצמיחתו של היישוב הישן הייתה מאכזבת מסיבה זו ממש – משום שבני היישוב לא מסוגלים היו לפרנס את עצמם כי סמכו על התמיכה הקבועה של יהודי הגולה.

לפניכן/ם מודעה פרטית שפורסמה בשנת 1872, בעיתון חבצלת בידי משה בוימגרטן, תושב ירושלים.
במודעה מוחה מר בוימגרטן על האפשרות שיפסיקו לחלק לו ולבני משפחתו תמיכה חודשית של כספי החלוקה בשל בית מדרש שפתח ליד ביתו. לטענתו הוזהר כי אם לא יסגור את בית המדרש יפסיק לקבל את חלקו בכספי החלוקה בשל החשש כי יפנה בבקשת תמיכה אל יהודי חוץ לארץ בעבור בית מדרשו ויפגע בכספים המועברים לקופות הקיימות.

 

לצפייה בכתבה: הנני להודיע צערי ברבים, ”חבצלת”, 1872 (על הפסקת מתן כספי החלוקה)
לצפייה במודעה: הנני להודיע צערי ברבים, ”חבצלת”, 1872 (על הפסקת מתן כספי החלוקה) המודעה כתובה בכתב רש"י ונמצאת באוסף העיתונות ההיסטורית בספרייה הלאומית.

 

לשיטתם של אנשי הגולה, מוטב היה לעודד את בני היישוב לעבוד לפרנסתם כדי שיוכלו לכלכל את חייהם בארץ מבלי תלות בנדבנים למיניהם. לגישה זו היו שותפים גם רבים מאנשי העליות הציוניות בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, שראו את שיטת כספי החלוקה מנוגדת לתודעה החלוצית שלהם של יישוב ארץ ישראל על יסודות כלכליים בריאים.

בשלהי המאה ה-19, רעיון החלוקה הלך ודעך; כיום מתקיימות מגביות בחו"ל על-ידי הסוכנות היהודית וארגונים דומים, אך הכספים לא נועדו לכלכל את אזרחי ישראל, אלא בכדי לקיים את הארגונים עצמם ואת פעולותיהם.

 

כתבות נוספות

כל הכבוד לשר? היהודים שהכריזו מלחמה על משה מונטיפיורי

הסיפור שלא סופר: גבורתן של הנשים בעלילת דמשק

הסיפור מאחורי השיר "הבלדה על יואל משה סלומון"

 

בין חיים לתהום – זלדה על פרשת דרכים גורלית

תגלית: מכתבים מארכיונה של זלדה מספרים על בחירה בין אהבה יציבה כסלע ובין אהבה סוערת, ומאירים מחדש את יצירתה

זלדה

זלדה בצעירותה, בנישואיה עם חיים ובאלמנותה. באדיבות מכון גנזים

 

הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ… וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה  (דברים ל' י"ט)

 

את חידת שירתה של זלדה, ואת כפל פניה, מכירים כל אוהביה:

מחד, שירה מתעתעת המכסה יותר ממה שהיא מגלה, שירה שיש בה הרבה מן הנסתר והבלתי מפוענח. ומאידך: שירה חשופה מאוד, מעין וידוי או צילום רנטגן מתמשך של "פנים האני". צילום החושף את הנפש כהווייתה. ונפש זו, אין בה מנוחה: לרגעים היא נפש פתוחה וחופשית, נוגעת בגרמי השמיים, מקרינה את יפי החיים וזוהרם, ולרגעים קיומה רועד וחרד: מוכת יאוש היא שוקעת לתהום, מבועתת מפחד, נשאבת ליסוד המוות.

בתוך שירתה רבת הפנים של זלדה בולטת חטיבה אחת המזדהרת כאבן יקרה: שירי האלמנות והגעגוע שכתבה זלדה לבעלה המנוח חיים.

אלו שירים אינטימיים, חשופים עד העצם, המצטיינים בפשטות הביטוי, בגילוי הלב הישיר ובגדולתם החד פעמית. אפשר לקרוא אותם כמו 'יומן אבל' המתאר את האנטומיה של האלמנוּת: מהמחלה, דרך העמידה מול המוות, השבעה וניחום האבלים, ולבסוף – הבדידות הגדולה, הגעגוע שאינו מרפה, והבעל המת המתהלך בחלומותיה.

שירי האלמנות הראשונים נדפסו בספרה השני של זלדה, "הכרמל האי נראה", שיצא בשנת 1971, כשנה לאחר שנפטר חיים (בפתחו, באותיות צנועות ובדיבור מדוד: "מוקדש לחיים ז"ל"). האחרונים שבהם נדפסו בספרה האחרון של זלדה "שנבדלו מכל מרחק" שיצא בשנת 1984, שנת מותה שלה.

השער לביתנו הוא הקשת בענן – על הקשר בין זלדה וחיים

השידוך בין זלדה שניאורסון לחיים מישקובסקי היה מפתיע. זלדה הייתה בת למשפחת אצולה חבד"ית: נכדת הרב דוד צבי חן, מחשובי רבני חב"ד וצאצאית הצמח-צדק, האדמו"ר השלישי של חב"ד, ובת דודתו הישירה של הרבי מנחם מנדל מלובביץ. חיים היה אף הוא נצר למשפחת אצולה רבנית, אלא שהפעם משפחה ליטאית. סבו הרב יצחק בלאזר היה מראשי תנועת המוסר ומרבני ישיבות ליטא.

ממכתב בארכיון זלדה אני מוצאת שהשידוך זכה לעידודה של אחותו של חיים, טובה, שמסכמת את דמותה של זלדה בשורה וחצי:

 

.

 

"היא עובדת ומרויחה…  יפה, נבונה מאד, כשרונית, צירת וכו' וכו. כדאי מאד להתראות אתה עכשו."

זלדה נולדה בשנת 1914. בגיל 11 עלתה לארץ עם הוריה וסבה, ובאותה שנה נפטרו אביה וסבה. היא התגוררה עם אמה בירושלים. אם ובת לבדן בעולם. זלדה ידעה מכאובי נפש וגוף כל חייה, ונותרה רווקה סוערת ושברירית עד גיל 36, דבר חריג בעת ההיא ובייחוד בסביבתה הדתית. חיים היה מבוגר ממנה בשש שנים, ומכריו מתארים אותו כאדם גבוה, יפה ואצילי, ביישן ושקט מאוד, אך מלא הומור. אדם יצוק ויציב. שימש כרואה חשבון, ועבד כל חייו בעבודה פקידותית.

על התרשמותה הראשונית ממנו, אני לומדת ממכתבה לחברתה רחל לרר:

 

ממכתבה של זלדה לרחל לרר
ממכתבה של זלדה לרחל לרר

 

"להוסיף על התיאור אין הרבה, מלבד החיצוניות – גבוה עד פחד, שחור, כמעט אפל – שתקן – שתקן – שתקן – דתי פשוטו כמשמעו – "

אך עד מהרה נחשפה זלדה לאישיותו של חיים במלואה. במכתב לחברתה שושנה, שעוד נחזור אליו בהמשך, מתארת זלדה את השפעתו הברוכה של חיים עליה:

"בחברתו הרגשתי מן שלוה כזאת, שלום פנימי שמעולם לא ידעתי בחברת אדם. כאילו כל מה שקרה ויקרה עמדו הוא הדבר הנכון שצריך להתרחש כי הכל שמש. כאילו אין בי דבר מיותר ולא בו. ולא בעולם."

חיים הכיר באופייה הסוער והתנודתי של זלדה, והעריך מאוד את אישיותה היוצרת. במכתב שנכתב בראשית ההיכרות בין השניים, בשלבי הגישוש הראשונים, הוא מבטא באופן ברור את ההבדל בינה, נפש חופשית ויוצרת, ובינו – אדם מרגיש וחושב, אך מופנם ועצור:

 

ממכתבו של חיים משקובסקי לזלדה
ממכתבו של חיים משקובסקי לזלדה

 

"לא היה ברצוני להתנצל על אי כתיבתי אליך כי אין זה בטבעי להתנצל, אך הפעם למענך אשתדל. אך דעי! אינני אמן המילה ולא אמן האות.. יש בי איזו מעצור המונע ממני להלביש רגשותי ומחשבותי בלבוש מוחשי בדבור או בכתב. ולכן מכתבי יבש בלי רוח רוח 'חיים'."

בשנת 1950 הם נישאו. נוכחותו המיטיבה של חיים, הפכה את דירתן הירושלמית הקטנה ברחוב צפניה של זלדה ואימה, לאי של יציבות וביטחון בחייה של זלדה.

זלדה וחיים בנו את ביתם כמפלט מפני העולם. ברשימתה "שניים בעולם" שהתפרסמה בספר "ציפור אחוזת קסם" היא מתארת את האחדות בין חיים ובינה, את השלמות בקיומם כזוג על אף שלא זכו לילדים:

"את חיים ואותי ברא אלוהים אחד, או יותר נכון, אותו רעיון אלוהי, אותו רמז אלוהי. אנחנו גורשנו מגן העדן של הצדיק השתול על פלגי מים ופריו יתן בעתו ועלהו לא יבול. גורשנו מגן עדן של אשתך כגפן פוריה ובניך שתילי זיתים. גורשנו ואנחנו גרים על גבי הענן, והשער לביתנו הוא הקשת בענן… יש לשנינו השגה מעורפלת, מעין זכרון מעורפל, מן הקשר שהיה ביננו לפני שנולדנו. אנחנו שייכים זה לזה עד לבלי הינתק".

 

זלדה וחיים. צילום: עזה צבי. באדיבות מכון גנזים.
זלדה וחיים. צילום: עזה צבי. באדיבות מכון גנזים.

 

עשרים שנים חיו זלדה וחיים "על גבי הענן" שלהם. במהלך השנים הללו יצאה לאור זלדה המשוררת. רבים משיריה שורבטו עוד בתקופת רווקותה על גבי פתקים קטנים, אותם שלחה זלדה כמתנות ידידות למעגל חבריה. ללא כל יומרה לאמץ פיגורה של "משוררת" ובמרחק ת"ק פרסה מסצנת בתי הקפה של אנשי הרוח בני דורה, יצרה זלדה טקסטים שלא דמו בצורתם ובתוכניהם לשום דבר אחר. אולם רק בחסותו המגוננת של חיים הפכה זלדה לראשונה מאישה כותבת ל"משוררת". בסיוע כמה מחברותיה, תוך עידודו של חיים ובדחיפתו, העזה להוציא לאור את ספרה הראשון, "פנאי", בשנת 1967.

 

ספר שיריה הראשון של זלדה, "פנאי". 1967
ספר שיריה הראשון של זלדה, "פנאי". 1967

 

נדרים שנולדים באניה טובעת – מחלה, מוות וגעגוע

כשחיים נפל למשכב, עולמה של זלדה שב והטלטל.

באחד משיריה משחזרת זלדה את רגעי הפחד הגדולים בעת מחלתו, ואת ההכרה שהיכתה בה, שאין לכל נדריה ותפילותיה סיכוי מול מותו ההולך וקרב:

 

מתוך: "נדרתי אלף נדרים", השוני המרהיב, 1981.
מתוך: "נדרתי אלף נדרים", השוני המרהיב, 1981.

 

בשנת 1971 נפטר חיים לאחר מחלת לב ממושכת והוא בן 61. עשרים שנות נישואין באו לקיצן.

את ימי השבעה מתארת זלדה כפער בלתי ניתן לגישור בין האבלים, העטופים במוות, שמתם מוטל לפניהם, ובין האנשים החיים את יומם שבאים לנחמם. בשירה "אל תרחק" היא מתארת את שער ביתה האבל הפונה ל"גיא צלמוות", סביב הבית אימת מוות, והמנחמים מתקשים להכיל:

 

מתוך: "אל תרחק", הכרמל האי נראה, 1971.
מתוך: "אל תרחק", הכרמל האי נראה, 1971.

 

 

בשירים רבים מתרפקת זלדה על זיכרונות ימי נישואיה וגעגועיה לימים שבטרם מותו של חיים. זלדה, שמיעטה כל כך לכתוב על חיי נישואיה, פתחה בשירים האלה צוהר לחייהם המשותפים. דווקא מתוך ההעדר, מתוך האַיִן, עולה תמונה נפלאה של הווי זוגי יציב ובטוח:

 

מתוך: הכרמל האי נראה, 1971.
מתוך: הכרמל האי נראה, 1971.

 

דרך התבוננות בקירות הבית מספרת זלדה את סיפורה של האבידה הגדולה: קירות הבית שסיפקו לה מחסה, היו כבני הבית, שותפים לשיחות החולין על כוס תה של בין ערביים. אחרי מותו של חיים הפכו הקירות שותקים. זרים ומבוצרים, שוב אין בהם את תכונת האנושיות הביתית והמגוננת. שוב אין הם באי כוחו של בעל הבית בעל המבט החום והמגן, שאף בשתיקתו, שתיקת נפשות אוהבות, יש מגע של קרבה.

 

 זלדה (במרכז) וחיים (משמאל) בחתונת חברים. אוסף שבדרון הספריה הלאומית.
זלדה (במרכז) וחיים (משמאל) בחתונת חברים. אוסף שבדרון הספריה הלאומית.

 

על קשר הנשמות בין זלדה וחיים ניתן ללמוד משירים רבים נוספים שכתבה זלדה באלמנותה. היא נפגשת איתו בדמיונה בהקיץ, ובחלומות הלילה שלה הוא בן בית. גם לאחר שעוקרת זלדה מדירת מגוריהם המשותפים שמזכירה לה שוב ושוב את מותו של חיים, ועוברת לגור בשכונת "שערי חסד", היא ממשיכה לחלום את דמותו. באחד משיריה הקטנים והנחבאים היא מודה לאהוביה המתים, שטרחו "לעדכן כתובות", והם ממשיכים ללוות אותה גם בביתה החדש:

 

מתוך: שנבדלו מכל מרחק, 1984.
מתוך: שנבדלו מכל מרחק, 1984.

 

ובאחד משיריה מכמירי הלב, מתארת זלדה חלום לילה בו קיבלה מידיו של חיים שושנה שחורה, תוך שהיא תוהה מה מקורו של החלום שפקד אותה. האם געגועיה הבלתי פוסקים שבעולם הזה, או שמא געגועיו שלו שחדרו מן העולם הבא לחלומה.

 

מתוך: אל תרחק, 1974.
מתוך: אל תרחק, 1974.

חיי צועקים לאהבה – זלדה על פרשת דרכים גורלית

נחזור לשנות הרווקות של זלדה.

במכתב שכתבה בשנת 1949 לחברתה שושנה, היא מתארת את בדידותה ואת הכמיהה הגדולה שלה לאהבה:

"כנראה אש נעורים אחרונה עלתה בי בלהב, וחיי, לפני שידעכו כליל וישתתקו לגמרי ישלימו עם החולין – המוות – החולי – הכזב, צועקים לאהבה לחרות ליופי – לדעת – לשירה – לפלאי העולם – לאמת – ושוב פועמים שירים בלבי המסכן הבודד. הוי כמה בודד. כמה בודד. זה שנים שלא עברה אותי רוח גדולה עוקרת כל שורש רע וישן שבלב ומטהרת את הדם והמוח."

זלדה מחפשת רוח גדולה שתעבור אותה, קשר שיש בו אמת, חירות ויופי. קשר שיחדש את הישן בעולמה ויטהר אותה מהחולין שהיא שרויה בו.

במכתבים לחברותיה היא משתפת אותן בפגישות ובקשרים שהיא רואה בהם פוטנציאל לקשר זוגי.

כך למשל מספרת זלדה לחברתה שושנה על אחד מהגברים שהכירה:

"את זוכרת שסיפרתי לך על איש אחד שפגש אותי בחרדת שמחה על הכרמל? האם היית מוכנה לחפס [כך במקור] את כתובתו – אז אשאל אותו אם יהיה ברצונו ללכת אתי כשאפשר יהיה לכפר עציון. אמנם איני מכירה אותו כמעט אך זאת שהלכה איתו אז תארה אותו כמורה לא יצלח. אבל במגע ידו היה שמש."

בשלב זה זלדה עוד לא יודעת את שאנו כבר יודעים, שהיא עתידה לקשור את עולמה הפנימי הסוער, העדין והרועד, עם עולמו היציב של חיים, אשר ישלים את כל מה שלא היה בה, ויעניק לה עוגן של יציבות ומשענת מפני פחדיה.

לימים תתאר זלדה את תפקידו של חיים בעולמה ברשימתה "שנים בעולם":

"חיים הוא המערה שבה אני מתחבאה מברקים ומרעמים. חיים הוא ארץ כנען האמיתית, העתיקה, הקדומה, שאברהם אבינו הגיע אליה אחרי הרפתקאות רוח איומות וספר בה את הכוכבים."

חיים היה לה בית. חיים היה לה סלע.

והנה, באחד משיריה, התייחסה זלדה לאיזה "הוא" נעלם:

כִּי הוּא לֹא הָיָה סֶלַע

וְלֹא הַר

וְלֹא כְּנַעַן.

 

("היינו כמו קיפודים", מתוך: הלא הר, הלא אש, 1977)

 

מיהו אותו "הוא", המופיע בשירה של זלדה, שלא היה סלע ולא הר ולא כנען?

ייתכן שזהו אב-טיפוס לכל מה שאין בו מן היציבות והביטחון שחיפשה זלדה. אך, האם ניתן למצוא בחייה של זלדה עדות לאדם ממשי שעמד לנגד עיניה בעת שניסחה שורות אלה?

עיון מעמיק במכתבים שכתבה זלדה לחברותיה, ובמכתבים שקיבלה מאחרים, מעלה פרשה מרתקת בחייה של זלדה, המאירה פינות חשוכות של יצירתה באור חדש.

מתברר כי בשנות רווקותה, משהו בנפשה של זלדה נמשך לאפשרות לכרות ברית זוגיות דווקא עם אדם שדומה לה במזגו, משורר אשר הסעיר את נפשה.

באחד המכתבים לשושנה מציינת זלדה בפניה שהיא עומדת בצומת דרכים בחייה. עליה להכריע בין שני גברים שרוצים להינשא לה:

"כחול העיניים, זה שלפי דעתך הוא מטורף ולפי דעתי גנדרן עד מוח עצמותיו ביקר אותי… הייתי זרה. אבן. אך מבין דברי הבלים של משחק באהבים, נשב אלי רוח רחב וחופשי. רוח של שירה ואבדון. משהוא דק ומעורפל יש בכל זאת בפניו שמעורר את הפנטסיה ומזכיר את שירת בלוק. ונסערתי."

אך במקום אחר באותו מכתב היא כותבת:

"בינתיים פגשתי בבית הכרם, הלא סיפרתי לך… אחד רֵע. אמנם רק מילים אחדות החלפנו ביננו. אך בחברתו הרגשתי מן שלוה כזאת, שלום פנימי שמעולם לא ידעתי בחברת אדם. כאילו כל מה שקרה ויקרה עמדו הוא הדבר הנכון שצריך להתרחש כי הכל שמש. כאילו אין בי דבר מיותר ולא בו. ולא בעולם".

קל לנחש מיהו ה"רֵע" שפוגשת זלדה, שמעניק לה שלוה ושלום. התיאור דומה להפליא לתיאוריו של חיים כפי שנמצאים בכתביה ובשיריה של זלדה.

אולם, מי הוא אותו כחול עיניים גנדרן, ששיריו מזכירים לזלדה את שירתו של בלוק, שמשב רוחו רחב וחופשי ומסעיר את רוחה של זלדה?

 

את לא תפחדי להכנס למערת דובי שגעונותי – שלמה שטיין, קווים לדמותו של משורר נשכח

את שמו של המשורר שלמה שטיין, שפירוש שם משפחתו הוא אבן, אך בעיני זלדה לא היה סלע, אני מוצאת לראשונה בארכיון מכתביה של זלדה. חמישה מכתבים שמורים בארכיונה ממנו. כתב ידו מסוגנן ומקושט, וכתיבתו זורמת, יפה להלל.

אני יוצאת למסע קצר בעקבותיו ולומדת כי את ספרו הראשון הוציא שטיין בוורשה בשנת 1935:

 

.

 

הפרטים הביוגרפיים עליו מעטים. מספריו עולה שנולד בפולין, כנראה בראשית המאה העשרים, התגלגל בסוף שנות השלושים לדרום אפריקה, ובשנת 1950 או סמוך לה עלה לישראל. הוא פרסם מספר ספרי שירה, ושירתו מיסטית ונוטה לדיאלוג עם יסוד המוות. בארץ הוסיף לפרסם, מלבד ספרי שירה, גם מספר ספרי פילוסופיה תמוהים בהוצאה עצמית, חלקם עוסקים בספיריטואליזם ובתורות פסידו-פסיכולוגיות שונות.

בספרו "ליד הפרגוד המופשל" אני קוראת למשל על מסעותיו הרוחניים הכתובים בגוף ראשון, ומגלה שמגעיו עם עולם המתים אינו רק משיכה פואטית, אלא עיסוק אינטנסיבי ופעיל, כשותף נמרץ בחוגים של סיאנס והעלאת רוחות.

על משלח ידו אינני מוצאת כל עדות בספריו, אולם במכתב יחיד ששלח להוגו ברגמן, ונמצא בארכיון הוגו ברגמן שבספריה הלאומית, אני מוצאת עדות לכך שהיה מורה.

 

ממכתבו של שלמה שטיין להוגו ברגמן
ממכתבו של שלמה שטיין להוגו ברגמן

 

"אני מורה ורציתי פעם להקדיש שעת חינוך לבעיה זו."

במכתבי זלדה לחברתה שושנה עוד ישוב ויעלה שמו של שטיין כמה פעמים נוספות, תוך שהיא מכנה אותו "האפריקאי", על שום מקום מושבו ביוהנסבורג.

בספר שיריו "שירת היחיד", שיצא לאור בשנת תשמ"א, אני מתרגשת למצוא שני שירים הפונים לנמענת רחוקה, המוקדשים לז.:

 

שלמה שטיין, מתוך: שירת היחיד, תשמ"א.
שלמה שטיין, מתוך: שירת היחיד, תשמ"א.

 

אמנם אין הרבה נשים ששמן מתחיל באות ז', אך הערפל סביב שאלת הנמענת בשירים מתפזר כאשר אני מוצאת גרסאות מוקדמות של אותם השירים, הפעם בכתב ידו של שטיין. השירים התפרסמו בספרו השני "שברי הללויה", בהוצאת 'נגוהות' הנשכחת בתל אביב, בשנת 1961. שם אני מוצאת כי השירים מוקדשים לז.ש. ובכן, זלדה שניאורסון.

 

שלמה שטיין, מתוך: שברי הללויה, 1961.
שלמה שטיין, מתוך: שברי הללויה, 1961.

 

השיר "אוהבת נפשי מרחוק" מדהים אותי בבהירות שבה הוא משרטט את שתי הנשמות האבודות הללו, שלמה וזלדה. בשיר מתאר שטיין את אישיותה כפולת הפנים של זלדה שכפי שטבע אלתרמן "נולדה לפניו תאומים", ובסימן שתי תכונות אופי סותרות. מחד: התשוקה הדתית אותה הוא מכנה "ערגת-יה". ומאידך: המשיכה ליסוד המוות, או במילותיו, המשיכה ל"עִוְעים". מתוך הסתירות באופייה, שואל עצמו המשורר איזה צד באופיו הכפול, משך אותה אליו: האם הסבל והכאב "ארשת פצעיו" או שמא דווקא הנטייה הרליגיוזית המשותפת המתבטאת ב"נשיקות אלוהיו".

מי ערך את ההיכרות בין זלדה ושלמה שטיין ובאילו נסיבות נוצרה? לכך לא מצאתי הד במכתביה.

במכתבו הראשון של שטיין לזלדה, מיום 2.8.1949 אני מוצאת התבוננות עצמית מרתקת וניסיון נוגע ללב בכנותו לשרטט לזלדה את קווי אישיותו הפרובלמטיים. בגילוי לב הוא מתאר לה עד כמה נפשו פצועה ומצולקת, הוא מתאר את שאיפות המוות שלו, את חסרון הכיס ודלות החומר, וכמעט שתובע ממנה לשמור את נפשה מפניו:

 

ממכתבו של שטיין לזלדה
ממכתבו של שטיין לזלדה

 

"יקירתי,

מכתבך המוזר מאד הממני במחשבה ורגש. למה תכתבי אלי ככה? האם באמת ובתמים נמשכת אלי מבלי לדעת אותי? יש בי חִבה ורחמים, אבל האם זה מספיק? והרי אני אומלל ולא צעיר – ובכלל, בלתי מושלם, ועני מרוד ומר נפש. האם זה יספיק לך לאשרני, מבלי שתהיה לך הרגשה שבי תמצאי אושר לעצמך? אני מתלבט בחיים שלי עד כדי התאפסות, כל מה שעולה בי אינו גדל והרעב לדברים הטובים והיפים שלא בא על סיפוקו הופך לתחושה אטומה של רוגז ומרירות מבחילה. מה מצאת בי ילדתי שאת הוגה בי. ומה אם אבוא לארץ? הלא החולין, ודבורי הסרק יעבירו אותנו על דעתנו. הרי הדאגות לצרכי היום לא תתנה לנו להגיע נפש בנפש עד כדי לדעת שהן עורגות למזיגה. המעשיות ממיתה אותי, המציאות מאפרת אותי. האם תוכלי להשרות עלי משירת נפשך, התוכלי, התרצי? בשביל בן-אדם זר, ולמה?

אם תאמרי לי לבוא, אבוא מיד. אם תחשבי שאני יכול למלא מה שחסרת בחייך וארגיש בי שכך הוא רצון אבי שבשמים…"

ובמכתב אחר הוא מוסיף להזהיר אותה מפניו. הוא מוסיף ומפרט את חולשותיו, אך כאן גם מעמיד את זלדה על נקודות הדמיון באופיים:

 

.

 

"האם תדעי שאני בחור זקן, ממש בשנים, אם כי אולי לא בתחושת הקסם בחיים, התדעי שאני מאלה שערכו לעצמם מוקד בלבם ועליו נשרפתי שנים על שנים עד כי לפעמים תכופות אתחנן לפני אלהי שבשמיים שירצני כבר בחיי כולם… ויקחני. התדעי שאני רק זה עתה השתחררתי מנטל חובות ועודני עני בחומר, התדעי כי גם רוחי מסוער יתר על המדה ובהגדש סאת המצוקות הפנימיות אכמה למנוחה שלמה – כלומר, אפילו לאפיסה רוחנית? – . ואולי את מרגישה בלבך נטיה על-תחושנית, מעין קרבה קוסמית, אולי אנחנו קרובים בנפש וחיינו קשורים בגורל אחד? את משוררת, אולי תעמיקי ותדלי את הסוד. ותגליהו לי."

 

והלא רק חיים – בחירתה של זלדה

תשובותיה של זלדה למכתבים אבדו כדרך שאובדים מכתבים בעולם. אולם מהמכתב הבא של שטיין, אני לומדת כי זלדה השיבה את פניו ריקם, וסיפרה לו כי נענתה להצעת נישואיו של אחר.

בקרב מאסף אחרון ונואש מוסיף שטיין להתוודות על אהבתו:

"יחסי אליך ידוע לי, כלומר לנשמתך. ואת נשמתך אני אוהב למדי. ואולי יותר מדי… אבל זאת אדע כי קרבת נפש כזו שהייתי מוצא בך לא אמצא בשום אשה. את יכולת להיות מבוע השירה למקור נשמתי שנסתם וגאולת האהבה שנכספה, נרעבה ועוד".

 

.
.

 

ולאחר מכן הוא מוסיף:

"אך זאת אגיד, ובתומת לב: אם את מרגישה שתאהביהו ושתשקטי ברוחך בידעך שאני עודני חי בעולם זה, הנשאי לו. אך אם באמת ובתמים ומקרב נשמתך את אוהבת אותי – איך תוכלי? התאושרי? היאושר?… זכות האהבה היא זכותך וזכותו וגם זכותי. ורצונך יקוים. בחרי, החליטי והודיעי. הבריקי. שלמה."

ושוב חוזרת זלדה וניצבת על פרשת דרכים. האם להכריע לטובת המשורר האומלל, העני בחומר ועשיר ברוח, משורר שהוא שותף לשירה, ליגון ולתוהו, או שמא עליה להיחלץ מהמשיכה הזו, ומהזוגיות הזו שהיא "אש אוכלת", ולפנות לחיים, שכפי שהעיד על עצמו, איננו איש המילה הכתובה, ואין בו את ניצוץ הטירוף, אך הוא יכול להיות לה ל"רֵעַ" ולהעניק לה את הביטחון שהייתה כל כך זקוקה לו.

מכתבו הבא של שלמה הוא מכתב קצר מיוהנסבורג, מיום ה- 22.10.1949 ובו משפט אחד:

 

.

 

"שאו ברכות אל האהבה, הטוב והחסד. היו מאושרים בכֹל. שלמה."

לחברתה שושנה מסבירה זלדה את השתלשלות העניינים ומתארת כיצד ביצעה את הכרעתה בצומת הגורלי הזה בחייה:

"בודאי הראה לך האפריקאי את מכתבי ונדהמת וסלדת ובזת לקלות דעתי. ואיך נמשכתי אליו – -. והלא רק חיים. חיים רק הוא כבש את כולי רוחי וגופי ולפני שהכרתיו לא ידעתי כלל מה זה איש ואשה… ופתאום מכתב שני ממנו… עניתי לו שאהיה נאמנה עד הקבר לבעלי. חזקני אלוהים. אם את מפחדת שעודני שוגה באפריקאי את טועה. מאד מאד מצד זה אין סכנה. והכל היה חלום."

בחירתה של זלדה בְּחיים, באדם שישלים אותה באופיו ובמזגו, גם אם לא הייתה נטייתה הברורה והראשונה, התבררה למפרע כבחירה בַּחַיִּים.

 

מכתבו פרץ כנהמת ים – בקשה פתאומית אחרי שלושים שנה

ספרה האחרון של זלדה, "שנבדלו מכל מרחק", התפרסם סמוך למותה בשנת 1984, לאחר שנות אלמנות רבות. את הספר פותח שיר ללא שם. שיר מעט מוזר, שהיה בכל שנות אהבתי לזלדה ולשירתה חידה גמורה עבורי.

 

מתוך: שנבדלו מכל מרחק, 1984.
מתוך: שנבדלו מכל מרחק, 1984.

 

איזה מכתב פרץ לעולמה של זלדה כנהמת ים והרעיד את הרצפה תחת רגליה? מה היא הבקשה הפתאומית והזרה שזלדה מסרבת לקבלה?

ושוב, מספק הארכיון של זלדה תשובה לשאלותיי.

מכתב משלמה שטיין אל זלדה, שנת 1981, כשלושים שנה לאחר היכרותם ועשור לאחר מותו של חיים. זלדה כבר משוררת מפורסמת, מעוטרת בפרסים, מקור ידידות והשראה עבור רבים.

את מכתבו זה האחרון לזלדה כותב שטיין מאילת.

 

.

 

"אינני יודע אם מותר לי, אפילו לחשוב, ולכתוב, ואם היה מותר לי להשאיר הספרים על הסף. היה טוב אילו יכולתי בכל זאת להשלים את חוק ימי על ידך, בקרבתך, או בקרבת מקום אליך. בלא דברים ובלא מגעים – אם כך רצונך, רק לחוש שבנכר-החיים הזה שוכנת נשמה קרובה לנשמתך, קרובה לרחש הדָמום, וקרובה בערגה לטוב ולחסד ולנועם שבאהדה היוצאת חמה וחוזרת מוארת.

לפחות זה צריך להיות מותר לי. ואסתפק בכך אם זה מה שמונה לי. ואודה לאל על החסד.  את שיריך כמעט שאינני מכיר – קראתי מעט מאוד, אך אותך אהדתי תמיד, ואוהד, בין אם תעני או לא, שלמה."

על סף הזקנה, ואולי בזקנתו ממש, מציע שטיין איש המילה הכתובה קרבת נפשות "בלא דברים ובלא מגעים". קרבה של שני אנשים בודדים בשקיעתם, שיצירתם ומקור חיותם אבדו להם. הוא מבקש נחמה בקרבתה.

אולם את בקשתו של זה שאיננו סלע, זה אשר מטלטל ומרעיד את נפשה מחדש, שמה זלדה מתחת לאבן כבדה.

 

זלדה. 1973. באדיבות מכון גנזים.
זלדה. 1973. באדיבות מכון גנזים.

 

אות חיים ארכיוני אחרון משלמה שטיין, אני מוצאת במכתב שכתב לחברתה הקרובה של זלדה, עזה צבי, משנת 1987. עזה משגרת לשלמה שטיין מברק, אך לאחר זמן מקבלת הודעה מהדואר כי המברק לא נמסר לתעודתו.

 

.
.

 "… הנמען בלתי ידוע… עזב מבלי להשאיר כתובת".

הנה כך, הופכת הודעה לקונית של פקיד הדואר, למשפט טעון משמעות. נמען בלתי ידוע – ממש כמו באחדים משיריה של זלדה – שאנו קוראים בהם כחידה ואין אנו מבינים למי נכתבו, על מה ולמה.

אך אין מי שעוזב את העולם בלא להשאיר עקבות, סימנים בדרך, או קצות חוט שיש בהם כדי להאיר את קיומו ואת רישומיו בעולם.

***

רָאִיתִי בַּיִת מוּצָף פִּרְחֵי הָדָר וּפָתַחְתִּי אֶת

הַשַּׁעַר. תּוֹדָה לָאֵל! תּוֹדָה לָאֵל שֶׁבָּאת, אָמַר אֵלַי הָעֶלֶם.

תְּשַׁע מֵאוֹת תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה חַדְרֵי אֹפֶל יֵשׁ

בְּנַפְשִׁי וְחֶדֶר אֶחָד שֶׁל זִיו. אַתְּ אַמִּיצָה. אַתְּ לֹא

תִּפְחֲדִי לְהִכָּנֵס אֶל מְעָרַת דֻּבֵּי שִׁגְעוֹנוֹתַי וּלְהַדְלִיק

שָׁם נֵר.

אַל תָּהִינִי! שָׁאַג עָלַי דָּמִי. אַל תָּהִינִי לְהִכָּנֵס

אֶל מְעָרַת הַטֵּרוּף. עֲקֻמָּה וּמְפֻיַּחַת תֵּצְאִי מִמֶּנָּה,

הָאַהֲבָה תִּבְרַח מִפָּנַיִךְ…

(זלדה, מתוך: "נהר אחד זורם אל ים", פנאי, 1967)

 

כל המכתבים שברשימה שמורים בארכיון עזה צבי וארכיון זלדה בספריה הלאומית.

 

עוד גיבורות מחכות לכם/ן גם בקבוצה שלנו:

 

.
.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. 
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. 
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות. 

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

 

כתבות נוספות

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

יונה וולך לזלדה אחרי פגישתן הראשונה: "את מעמידה עולם. זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות"

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ

 

"אני זוכר קולנוע רקס ביומיות…"

בתי הקולנוע של פעם ותרבות הפנאי בארץ ישראל המנדטורית ובשנות המדינה הראשונות

1

מוסדות תרבות ופנאי הם בעלי חשיבות רבה בכל עיר, ובמיוחד היו כך בתקופה שלפני עידן הטלוויזיה.

במפה סכמטית של מרכז ירושלים משנת 1923, שכותרתה "גן אנטימוס" והמתארת את אזור רחוב בן יהודה, מוצגים גושי מבנים בלבד, ורק שני בניינים מצוינים מפורשות בשמותיהם: בית הספר לאמנות בצלאל וראינע ציון.

1
[הרחוב המרכזי = בן יהודה]
1

במפת ירושלים משנת 1949 נוכל למצוא את קולנוע רקס במורד רח' הנסיכה מרי (הוא רח' שלומציון המלכה).

1

ואף במהדורה העברית מ- 1950, מסומן "קולנוע רכס".

1

ובאותה מפה נוכל למצוא גם את קולנוע ריג'נט [=סמדר].

1

וכן את קולנוע אדיסון, בית הקולנוע השלישי שהוקם בירושלים [רח' צ'נסלור = רח' שטראוס]:

1

במפה משנת 1955, נזהה את קולנוע סטודיה שעמד בסמוך לקולנוע רקס במורד רחוב שלומציון המלכה, את קולנוע אוריון שמבנהו משמש עתה כמלון סינמה הוסטל, ובצידו בתי הקולנוע ארנון, רון, ציון,  עדן, אורנע, ואורגיל.

1

ובבירת הבילויים, תל אביב, אך טבעי שנמצא במפה משנת  1944 מספר מכובד של אתרי נופש ופנאי. זוהי מפת התמצאות לחייל הבריטי המשרת בארץ ישראל: ממשלת המנדט הוכיחה דאגה לרווחת חיילי הוד מלכותו המשרתים כאן גם בשעות בהן אינם בתפקיד. כך מצאה לנכון מחלקת המדידות המנדטורית לפרט במפה את מיקום בתי הקולנוע:

1

עדן [בשכונת נוה צדק, בית הקולנוע הראשון של תל אביב], אופיר [=במקומו חניון ומתחם מגורים], שדרות [=במקומו עומד בנין בנק מסד], אורה [=הפך לאולם של תאטרון הקמארי], אוריון [=במקומו חניון], אלנבי [=המבנה נהרס ב- 2017], עממי [=באולם אהל שם], מוגרבי [=במקומו יש חניון], בית העם [=במקומו עומד היום בית אל על], אסתר [=כיום בשימוש כמלון סינמה],  גן רינה – הקולנוע הפתוח [במקומו מגדל ישרוטל], מגדלור [במקומו עומד בנין משרדים]. בצדם נמצא גם את תאטרון הבימה במבנה שזה עתה הוקם בעבורו.

על המפה מסומנים המועדונים השונים בהם יכלו החיילים לבקר בשעות בהן לא היו בתפקיד: "מועדון חיילים יהודים", "מועדון חיילים ערבים" ובנפרד – "מועדון יפו לקצינים"; וכן מסומנים מיקום יריד המזרח ואתר לשכירת סירות לשייט על הירקון.

1

על גב המפה, רשימת "עשה ועל תעשה בהיותך בחופשה".

שם ימצא החייל גם את מיקום הקנטינה וחנות השק"ם, ויוכל ללמוד כי כל בתי הקולנוע זולת "אוריון" מציעים הנחה לחיילים.

1

בסעיף 23 מובא לתשומת לב החייל כי בשעת בילוי עם חברתו, אל לו לצפות שגם היא תהנה ממחירי ההנחה.

בסעיף 24, מפנים את החייל לאתרי עניין  בעיר כגן החיות, סירות המשוטים על הירקון, המוזיאון, הגלריות, והתזמורת הארץ-ישראלית (לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית).

הסעיף האחרון מתייחס לסוגיות בריאות, ובו המלצה חמה להמעיט בשתיית אלכוהול, בעישון ובשיזוף, לא להסתכן במחלות מין, ובמקרה חשד, לא להסס ולפנות למרפאה!

לפנינו ביתני גן החיות ברחוב הדסה בתל אביב במפה משנות החמישים של המאה ה-20.

1

ובתצלום מארכיון דן הדני (הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני. צילום: צוות יפפא)

1

ולא נקפח את חיפה: במפה של זאב וילנאי, 1935, רשומים ארבעה בתי קולנוע בעיר, האם יש קורא חיפאי שעדיין זוכרם?

1

1

 

מאת הספרייה הלאומית בסיוע איילת רובין, מנהלת אוסף המפות ע"ש ערן לאור.

 

כתבות נוספות

עירוב בעיר נא אמון

הכירו את מפת התיירות הראשונה של ירושלים

"אמבטאות די נקיות" בירושלים ו"בתי המרחץ התורכים" בדמשק