וַתִּקרא | לא לבעלות לב חלש: קריאה חושית בדיני המלחמה במקרא

"לידתו של הפחד במבט, במראה. הגיבור רואה מראה שמפחיד אותו, סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ, ואז מתרחשת אצלו תפנית – מיציאה יזומה למלחמה אֶל פחד ורתיעה מפניה." אסנת ברתור על חרב, חרם ומורך לב ערב היציאה לקרב

אורית אקטא, "ללא כותרת", שמן על פשתן, 135X67, 2012
אורית אקטע, ללא כותרת, שמן על פשתן, 135X67 ס"מ, 2012

.

מאת אסנת ברתור

 

יש לא מעט סיבות שבגללן צא וראה, סרטו של הבמאי הרוסי אֶלֶם קְלימוֹב, הוא הסרט הטוב ביותר וגם המטלטל ביותר שראיתי מעודי (וכבר חלפו למעלה משלושים שנה…).

השנה היא שנת 1943, המלחמה בעיצומה, הנאצים כובשים את בלארוס, והגיבור, ילד בן ארבע־עשרה שכל בני משפחתו, חבריו ובני כפרו נרצחו לנגד עיניו, מצטרף לפרטיזנים ונלחם בנאצים. ואנחנו מתלווים אליו, כמו בסיור בתלת־ממד, לביקור בתופת.

בסרט יש שתי סצנות בלתי נשכחות (יש כמובן הרבה יותר). הראשונה מתארת את אחת משיטות ההשמדה של הנאצים. החיילים הגרמנים נכנסים לכפרו של הגיבור, פלוריה שמו, מרכזים את כל תושבי הכפר בָאסם, סוגרים את הדלתות ומעלים אותו באש. רק הגיבור מצליח להימלט. הזעקות, הצרחות, היללות, וקולות פצפוץ הלהבות – זה הפסקול שמלווה את מנוסתו. הסצנה השנייה מתרחשת במרחב הפתוח. פצצה נפלה סמוך למקום שבו תפס פלוריה מחסה, ומקול הנפץ העז הוא איבד (זמנית) את השמיעה. ההפצצה נמשכת, אך את קולות הנפץ מחליף צפצוף־זמזום חרישי שנמשך דקות ארוכות. אנחנו שומעים את מה שהגיבור שומע. בְּעָתָה.

קשה לי להשתמש במונח "תחבולות קולנועיות" ביחס לצא וראה. גם המילים הכלליות יותר "אמצעים אמנותיים" אינן הולמות אותו. כי איך אפשר לדבר על אמנות כשנמצאים בפלנטה אחרת? ובכל זאת, יש מקום אחר, שגם בו מתרחשים דברים מחרידים, דומים, ועליו אני כן מצליחה להתבונן בעיניים אמנותיות. כנראה מפני שהוא אינו מציאותי.

המקום הזה נמצא בחוק המקראי, זו "עיר הנידחת" – עיר שתושביה הודחו לעבוד "אלוהים אחרים" – ובחרתי לפתוח בחוק שדן בגורלה, אף על פי שהוא אינו שייך לילקוט דיני המלחמה, שבהם אעסוק בהמשך, כי הוא מתאר באופן המובהק והשלם ביותר את מה שנהוג לכנות "מוראות/זוועות המלחמה".

הנה צא וראה גרסת ספר דברים:

 

13 כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר 14 יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים … 16 הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִיא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב 17 וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד (דב' יג 13–17).

 

כאמור, התיאור אינו מציאותי. אין ראיה שערים ישראליות או כנעניות נענשו באופן קולקטיבי־מפלצתי שכזה. החוק לכל היותר משקף תפיסה תאולוגית־פוליטית של האליטה ההגמונית בישראל הקדומה במאה השביעית לפנה"ס. אך בחרתי בו לא כדי לחשוף את הצדדים הפנאטיים והרצחניים של המונותאיזם הישראלי, אלא כדי להציג את הפואטיקה ואת הרטוריקה של הסופר־המחוקק, שבעזרתן הוא מצליח להמחיש את הנורא מכול.

דמיינו איך כל זה נראה וגם איך זה נשמע. זעקות הנרצחים, הַמוּכּים בחרב, ויללות החיות הנטבחות. גם הן בחרב. וערמות של פגרים וגוויות. המחוקק מכפיל את הפועל: הַכֵּה תַכֶּה, וגם חוזר פעמיים על הביטוי לְפִי חָרֶב. החזרה היא אמצעי אמנותי מקובל בפרוזה ובשירה המקראית, אבל במקרה הנוכחי היא אינה רק קונוונציה אמנותית אלא אמצעי המחשה. כי מבני החזרה מאפשרים להראות טוב יותר את מה שמתרחש בעיר הנידחת. חרב מונפת, ועוד אחת.

המון חרבות מונפות מכל עבר. המצלול חֶרֶב – חֶרֶם לופת אותנו. והמכות ניחתות, מכה ועוד מכה. אין סוף מכות קטלניות, שאמורות לחסל עיר שלֵמה. להמולת הרצח מתווסף שאון האיסוף של הרכוש אל כיכר העיר. הכלים, הרהיטים, החפצים של כל תושבי העיר. הם נגררים, נחבטים, נשברים, נזרקים לתוך רְחֹבָהּ של העיר (ואולי גם זה מצלול: רְחֹבָהּ – חָרֶב). ואחריהם נשמעים קולות פצפוץ לשונות האש, ששורפות את הרכוש ואת הבתים. כך נראית ונשמעת השמדה טוטאלית. ברובד הלשוני הטוטאליות מודגשת באמצעות המילה החוזרת כּול: כָּל אֲשֶׁר בָּהּ, כָּל שְׁלָלָהּ (הביטוי הזה מופיע פעמיים), וכמובן המילה כָּלִיל. אלא שהשימוש במילה "כול" הוא בחירה לשונית טריוויאלית, ואולי בשל כך המחוקק אינו מסתפק בה אלא מבקש גם להמחיש את הטוטאליות; להשפיע על החושים שלנו, כדי שלא רק נבין מהי השמדה טוטאלית אלא גם נחוש אותה. למותר לציין שמוטיבציה כזו, בטקסט שנחזה להיות חוק, אינה טריוויאלית כלל ועיקר.

אחרי שיסתיימו כל פעולות ההשמדה, והמשימה תושלם כליל, לא תיעשה בעיר אף לא פעולה אחת נוספת – היא תהיה תֵּל עוֹלָם, היא לֹא תִבָּנֶה עוֹד. מתיאור של פעילות קדחתנית, רעש והמולה, עוברים לקוטב המנוגד. לחוסר פעילות מוחלט ולשקט נצחי. אין איש, אין חיה, רק עיי חורבות. לנצח. זה מומחש באמצעות חזרה על אותו רעיון: פעם על דרך החיוב (תהיה תל עולם) ופעם בשלילה (לא תיבנה עוד). תקבולת, כידוע, היא אמצעי אמנותי שכיח בספרות המקראית, אבל גם כאן יש לקונוונציה הספרותית תפקיד נוסף. התיאור החוזר, פעם כך ופעם כך – מבחינה משפטית אין בו צורך, כי די בכל אחת משתי התבניות הלשוניות כדי להבהיר מה יהיה גורלה של העיר – מחייב אותנו להשתהות, לדמיין. הוא מאפשר לנו לשמוע את השקט ולחוש באין, ובכך מעצים את התחושה הטוטאלית, הלופתת, שמאפיינת את החוק.

מאפיינים דומים קיימים ב"חוק החרם", האח הלאומני של חוק "עיר הנידחת" ואחד מדיני המלחמה. הוא דן בגורלן של ערים שנכבשו מחוץ לכנען ובכנען. הוא כמובן אינו עולה בקנה אחד עם הנורמות ועם הערכים המקובלים בדיני המלחמה המודרניים; הוא אפילו מנוגד להם – אינו מבחין בין לוחמים לאזרחים ומצווה על ג'נוסייד. אבל גם הוא אינו מציאותי. התיאורים המחרידים שמופיעים בו וגם בספרי נביאים ראשונים (בעיקר בספר יהושע) אינם משקפים אירועים היסטוריים. הם חלק מפרוגרמה אידאולוגית, לאומית־פוליטית – wishful thinking בלבוש חוקי והיסטורי. אבל אותי הוא מרתק לא בגלל תוכנו. אני נשבית בקסם הרטוריקה והפואטיקה (כן, שוב הצמד הזה), שמצליחות להפוך זוועה לחגיגת ניצחון ושיכרון כוח. הנה "אלבום הניצחון" גרסת ספר דברים:

 

10 כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם 11 וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ 12 וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ 13 וּנְתָנָהּ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב 14 רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לָךְ 15 כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה 16 רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה 17 כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ … (דב' כ 10–18)

 

המחוקק משתמש בשלל אמצעים רטוריים, ואתמקד באחד מהם, בזה שבונה את אפוס הניצחון: הַעֲצָמָה.

לציווי להרוג את כל הזכרים, רק את הזכרים, יש השלכות מעשיות. הגיבור (למעשה כל אחד ואחת מאיתנו, בגלל הפנייה הישירה אל נמעני החוק, אחת התחבולות הרטוריות של המחוקק) משתלט על כל מה שנמצא בעיר; מה שהיה שייך לזכרים המתים שייך עכשיו לו. זו התוצאה הטבעית והברורה מאליה, אבל כדי להעצים את חוויית ההשתלטות המחוקק מפרט את ההשלכות (לכאורה הוא רק מסביר אותן, כדי להסיר ספק). הנשים שייכות לך וגם הטף. ומה באשר לבהמות? גם הן. ואם שכחתי משהו, אומר המחוקק הדיאלוגי לגיבורו, אני מוסיף: וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ. ניתן לך היתר גורף, ללא סייג, לקחת שלל (שימו לב להופעה הכפולה של המילה כל). הוא פותח בשלוש דוגמאות, שהן כמובן העיקר, ואז מוסיף עליהן ומעצים אותן בעזרת שני היגדים כּוּלִיים. מדוע הוא אינו מסתפק בהיגד אחד (אף שהתוכן של שני ההיגדים זהה)? עלה בדעתי שזה נועד ליצור העצמה הדרגתית, מעין קרשנדו. כאילו לאפשר לגיבור לעכל את הזכות הגדולה שנפלה בחלקו (בעודו מעכל את סעודת השלל).

הֶיתר הַשבייה והביזה ניתן רק ביחס לערי הסביבה, הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד. לערים הכנעניות, מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, נקבע גורל אחר, שמוצג – אין לי דרך טובה יותר לנסח את זה – כהילולה מתמשכת של ג'נוסייד.

גם לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה וגם הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם, פעם על דרך השלילה ופעם על דרך החיוב, המעצימה (ואפשר לומר שיש כאן העצמה כפולה, כי כָּל נְשָׁמָה הוא עצמו היגד המעצים את ההיגד הקודם, כָּל זְכוּרָהּ). אבל עיקר ההעצמה, ולמעשה העוצמה, שמוּר לסוף. כי מה תפקידה של הרשימה המפורטת של עמי כנען? והרי כל אחד מהעמים כלול בפסוקית הקודמת, הכוללנית. האזכור האתני, שוב ושוב, הוא תרועות הניצחון של מי שהכניע את אויביו. שש תרועות ניצחון המבטאות את האומניפוטנטיות של הגיבור (קִראו "אוֹלֶה!" אחרי כל אזכור, אולי תחושו גם אתם בשיכרון הכוח).

החוק המרכזי הפותח את ילקוט דיני המלחמה, המכוּנֶה "חוק היציאה למלחמה", הוא למעשה חוק אי־היציאה למלחמה. לכן, בימים שבהם מנשבות רוחות מלחמה, טוב יעשו הַשָֹשִֹים אלי קרב, ועימם האמיצים שלא מהססים, וגם אלו שנגררים אליה בלית ברירה, ויציצו בו, אולי סוף־סוף יבינו.

 

1 כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם 2 וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם 3 וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם 4 כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם 5 וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ 6 וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ 7 וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה 8 וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ 9 וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם. (דב' כ 1–9)

 

באופן פרדוקסלי חוק היציאה למלחמה אינו כולל הוראות הנוגעות לגיוס הכוחות הלוחמים או לארגונם לפני היציאה לקרב (רק בפסוק האחרון מוזכרת פעולה אחת שנוגעת להכנות למלחמה). הוא מתאר אירוע טקסי, שמורכב משני אירועים מילוליים: נאום הכוהן, הסמכות הדתית, שתפקידו לעודד ולהמריץ את הלוחמים, כדי לטעת בליבם אומץ וביטחון; והכרזות השוטרים, הזרוע הארגונית, שהן פעולות דיבור (speech acts) המעניקות פטור מיציאה לקרב. והנושא המשותף לשני חלקי החוק הוא הפחד מפני המוות. לכן הפתיחה החגיגית והבוטחת כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ מתמוססת, אין לה המשך, והחוק עובר לעסוק בשלל הגוונים של פחד – חמישה גוונים של פחד. לידתו של הפחד במבט, במראה. הגיבור רואה מראה שמפחיד אותו, סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ, ואז מתרחשת אצלו תפנית – מיציאה יזומה למלחמה אֶל פחד ורתיעה מפניה. האם העליונות הטכנולוגית של צבא האויב, קרי, הסוסים והמרכבות שיש לאויב ואין לצבא הישראלי, היא שמבהילה את הגיבור ומאיימת עליו? האם לוחמי האויב אכן רבים מאוד, רבים ממנו? החוק אינו דורש מענה. כי הוא אינו עוסק בהכרח במציאות החיצונית אלא מציג פרספקטיבה אישית, סובייקטיבית (גם אם קולקטיבית). ואליה, אל המציאות הפנימית, מכוונת "פקודת היום" של הכוהן. לכן הוא מתייחס אל שלל הגוונים של הפחד, בארבע וריאציות לשוניות: יֵרַךְ לְבַבְכֶם, תִּירְאוּ, תַּחְפְּזוּ, תַּעַרְצוּ. את הווריאציה החמישית מוסיפים השוטרים: יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. וכך, ההיגד הראשון שמושמע ללוחמים ערב היציאה למלחמה עוסק בפחד (פס' 3), וכמוהו גם ההיגד האחרון שהם שומעים (פס' 8).

ומה באשר לשלושת ההיגדים הנוספים של השוטרים (פס' 5–7)? אלו אינם מבטאים פחד אישי או קולקטיבי מפני המוות, הם אינם משקפים את הַפּסיכֶה של הלוחמים, אלא את החשש המובן מפני התוצאה הטבעית, האינהרנטית למלחמה. פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה הוא שיאו של ההיגד התבניתי החוזר. ראוי לו שיצוטט בכל הזדמנות, ראוי לו שיהפוך למנטרה, כדי שהחשש יחלחל, כדי שיִימס הלב, ובלבד שלא יישבר.

 

ד"ר אסנת ברתור, מרצה בחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב, עורכת דין בתחום זכויות אדם ומתנדבת במחלקה המשפטית של ארגון "יש דין". ספרה "מעשה בשבויה יפת תואר: החוק המקראי בראייה ספרותית" ראה אור בסדרת "האוניברסיטה המשודרת" (מודן, 2013). רשימות פרי עטה במוסך: על קריאה ספרותית בחוקי המקרא ועל קריאה ספרותית בפסקי דין של השופט חשין.

 

» במדור ותקרא בגיליון הקודם של המוסך: גיא פרל קורא בשיר של מרגרט אטווד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_42_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל,
דורית שילה.
אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יפעת שחם ▪ התמחות: נגה שיאון.
מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון,
דורית שילה, נטלי תורג'מן.
גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו