וַתִּקרא | לא לבעלות לב חלש: קריאה חושית בדיני המלחמה במקרא

"לידתו של הפחד במבט, במראה. הגיבור רואה מראה שמפחיד אותו, סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ, ואז מתרחשת אצלו תפנית – מיציאה יזומה למלחמה אֶל פחד ורתיעה מפניה." אסנת ברתור על חרב, חרם ומורך לב ערב היציאה לקרב

אורית אקטא, "ללא כותרת", שמן על פשתן, 135X67, 2012

אורית אקטע, ללא כותרת, שמן על פשתן, 135X67 ס"מ, 2012

.

מאת אסנת ברתור

 

יש לא מעט סיבות שבגללן צא וראה, סרטו של הבמאי הרוסי אֶלֶם קְלימוֹב, הוא הסרט הטוב ביותר וגם המטלטל ביותר שראיתי מעודי (וכבר חלפו למעלה משלושים שנה…).

השנה היא שנת 1943, המלחמה בעיצומה, הנאצים כובשים את בלארוס, והגיבור, ילד בן ארבע־עשרה שכל בני משפחתו, חבריו ובני כפרו נרצחו לנגד עיניו, מצטרף לפרטיזנים ונלחם בנאצים. ואנחנו מתלווים אליו, כמו בסיור בתלת־ממד, לביקור בתופת.

בסרט יש שתי סצנות בלתי נשכחות (יש כמובן הרבה יותר). הראשונה מתארת את אחת משיטות ההשמדה של הנאצים. החיילים הגרמנים נכנסים לכפרו של הגיבור, פלוריה שמו, מרכזים את כל תושבי הכפר בָאסם, סוגרים את הדלתות ומעלים אותו באש. רק הגיבור מצליח להימלט. הזעקות, הצרחות, היללות, וקולות פצפוץ הלהבות – זה הפסקול שמלווה את מנוסתו. הסצנה השנייה מתרחשת במרחב הפתוח. פצצה נפלה סמוך למקום שבו תפס פלוריה מחסה, ומקול הנפץ העז הוא איבד (זמנית) את השמיעה. ההפצצה נמשכת, אך את קולות הנפץ מחליף צפצוף־זמזום חרישי שנמשך דקות ארוכות. אנחנו שומעים את מה שהגיבור שומע. בְּעָתָה.

קשה לי להשתמש במונח "תחבולות קולנועיות" ביחס לצא וראה. גם המילים הכלליות יותר "אמצעים אמנותיים" אינן הולמות אותו. כי איך אפשר לדבר על אמנות כשנמצאים בפלנטה אחרת? ובכל זאת, יש מקום אחר, שגם בו מתרחשים דברים מחרידים, דומים, ועליו אני כן מצליחה להתבונן בעיניים אמנותיות. כנראה מפני שהוא אינו מציאותי.

המקום הזה נמצא בחוק המקראי, זו "עיר הנידחת" – עיר שתושביה הודחו לעבוד "אלוהים אחרים" – ובחרתי לפתוח בחוק שדן בגורלה, אף על פי שהוא אינו שייך לילקוט דיני המלחמה, שבהם אעסוק בהמשך, כי הוא מתאר באופן המובהק והשלם ביותר את מה שנהוג לכנות "מוראות/זוועות המלחמה".

הנה צא וראה גרסת ספר דברים:

 

13 כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר 14 יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים … 16 הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִיא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב 17 וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד (דב' יג 13–17).

 

כאמור, התיאור אינו מציאותי. אין ראיה שערים ישראליות או כנעניות נענשו באופן קולקטיבי־מפלצתי שכזה. החוק לכל היותר משקף תפיסה תאולוגית־פוליטית של האליטה ההגמונית בישראל הקדומה במאה השביעית לפנה"ס. אך בחרתי בו לא כדי לחשוף את הצדדים הפנאטיים והרצחניים של המונותאיזם הישראלי, אלא כדי להציג את הפואטיקה ואת הרטוריקה של הסופר־המחוקק, שבעזרתן הוא מצליח להמחיש את הנורא מכול.

דמיינו איך כל זה נראה וגם איך זה נשמע. זעקות הנרצחים, הַמוּכּים בחרב, ויללות החיות הנטבחות. גם הן בחרב. וערמות של פגרים וגוויות. המחוקק מכפיל את הפועל: הַכֵּה תַכֶּה, וגם חוזר פעמיים על הביטוי לְפִי חָרֶב. החזרה היא אמצעי אמנותי מקובל בפרוזה ובשירה המקראית, אבל במקרה הנוכחי היא אינה רק קונוונציה אמנותית אלא אמצעי המחשה. כי מבני החזרה מאפשרים להראות טוב יותר את מה שמתרחש בעיר הנידחת. חרב מונפת, ועוד אחת.

המון חרבות מונפות מכל עבר. המצלול חֶרֶב – חֶרֶם לופת אותנו. והמכות ניחתות, מכה ועוד מכה. אין סוף מכות קטלניות, שאמורות לחסל עיר שלֵמה. להמולת הרצח מתווסף שאון האיסוף של הרכוש אל כיכר העיר. הכלים, הרהיטים, החפצים של כל תושבי העיר. הם נגררים, נחבטים, נשברים, נזרקים לתוך רְחֹבָהּ של העיר (ואולי גם זה מצלול: רְחֹבָהּ – חָרֶב). ואחריהם נשמעים קולות פצפוץ לשונות האש, ששורפות את הרכוש ואת הבתים. כך נראית ונשמעת השמדה טוטאלית. ברובד הלשוני הטוטאליות מודגשת באמצעות המילה החוזרת כּול: כָּל אֲשֶׁר בָּהּ, כָּל שְׁלָלָהּ (הביטוי הזה מופיע פעמיים), וכמובן המילה כָּלִיל. אלא שהשימוש במילה "כול" הוא בחירה לשונית טריוויאלית, ואולי בשל כך המחוקק אינו מסתפק בה אלא מבקש גם להמחיש את הטוטאליות; להשפיע על החושים שלנו, כדי שלא רק נבין מהי השמדה טוטאלית אלא גם נחוש אותה. למותר לציין שמוטיבציה כזו, בטקסט שנחזה להיות חוק, אינה טריוויאלית כלל ועיקר.

אחרי שיסתיימו כל פעולות ההשמדה, והמשימה תושלם כליל, לא תיעשה בעיר אף לא פעולה אחת נוספת – היא תהיה תֵּל עוֹלָם, היא לֹא תִבָּנֶה עוֹד. מתיאור של פעילות קדחתנית, רעש והמולה, עוברים לקוטב המנוגד. לחוסר פעילות מוחלט ולשקט נצחי. אין איש, אין חיה, רק עיי חורבות. לנצח. זה מומחש באמצעות חזרה על אותו רעיון: פעם על דרך החיוב (תהיה תל עולם) ופעם בשלילה (לא תיבנה עוד). תקבולת, כידוע, היא אמצעי אמנותי שכיח בספרות המקראית, אבל גם כאן יש לקונוונציה הספרותית תפקיד נוסף. התיאור החוזר, פעם כך ופעם כך – מבחינה משפטית אין בו צורך, כי די בכל אחת משתי התבניות הלשוניות כדי להבהיר מה יהיה גורלה של העיר – מחייב אותנו להשתהות, לדמיין. הוא מאפשר לנו לשמוע את השקט ולחוש באין, ובכך מעצים את התחושה הטוטאלית, הלופתת, שמאפיינת את החוק.

מאפיינים דומים קיימים ב"חוק החרם", האח הלאומני של חוק "עיר הנידחת" ואחד מדיני המלחמה. הוא דן בגורלן של ערים שנכבשו מחוץ לכנען ובכנען. הוא כמובן אינו עולה בקנה אחד עם הנורמות ועם הערכים המקובלים בדיני המלחמה המודרניים; הוא אפילו מנוגד להם – אינו מבחין בין לוחמים לאזרחים ומצווה על ג'נוסייד. אבל גם הוא אינו מציאותי. התיאורים המחרידים שמופיעים בו וגם בספרי נביאים ראשונים (בעיקר בספר יהושע) אינם משקפים אירועים היסטוריים. הם חלק מפרוגרמה אידאולוגית, לאומית־פוליטית – wishful thinking בלבוש חוקי והיסטורי. אבל אותי הוא מרתק לא בגלל תוכנו. אני נשבית בקסם הרטוריקה והפואטיקה (כן, שוב הצמד הזה), שמצליחות להפוך זוועה לחגיגת ניצחון ושיכרון כוח. הנה "אלבום הניצחון" גרסת ספר דברים:

 

10 כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם 11 וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ 12 וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ 13 וּנְתָנָהּ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב 14 רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לָךְ 15 כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה 16 רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה 17 כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ … (דב' כ 10–18)

 

המחוקק משתמש בשלל אמצעים רטוריים, ואתמקד באחד מהם, בזה שבונה את אפוס הניצחון: הַעֲצָמָה.

לציווי להרוג את כל הזכרים, רק את הזכרים, יש השלכות מעשיות. הגיבור (למעשה כל אחד ואחת מאיתנו, בגלל הפנייה הישירה אל נמעני החוק, אחת התחבולות הרטוריות של המחוקק) משתלט על כל מה שנמצא בעיר; מה שהיה שייך לזכרים המתים שייך עכשיו לו. זו התוצאה הטבעית והברורה מאליה, אבל כדי להעצים את חוויית ההשתלטות המחוקק מפרט את ההשלכות (לכאורה הוא רק מסביר אותן, כדי להסיר ספק). הנשים שייכות לך וגם הטף. ומה באשר לבהמות? גם הן. ואם שכחתי משהו, אומר המחוקק הדיאלוגי לגיבורו, אני מוסיף: וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ. ניתן לך היתר גורף, ללא סייג, לקחת שלל (שימו לב להופעה הכפולה של המילה כל). הוא פותח בשלוש דוגמאות, שהן כמובן העיקר, ואז מוסיף עליהן ומעצים אותן בעזרת שני היגדים כּוּלִיים. מדוע הוא אינו מסתפק בהיגד אחד (אף שהתוכן של שני ההיגדים זהה)? עלה בדעתי שזה נועד ליצור העצמה הדרגתית, מעין קרשנדו. כאילו לאפשר לגיבור לעכל את הזכות הגדולה שנפלה בחלקו (בעודו מעכל את סעודת השלל).

הֶיתר הַשבייה והביזה ניתן רק ביחס לערי הסביבה, הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד. לערים הכנעניות, מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, נקבע גורל אחר, שמוצג – אין לי דרך טובה יותר לנסח את זה – כהילולה מתמשכת של ג'נוסייד.

גם לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה וגם הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם, פעם על דרך השלילה ופעם על דרך החיוב, המעצימה (ואפשר לומר שיש כאן העצמה כפולה, כי כָּל נְשָׁמָה הוא עצמו היגד המעצים את ההיגד הקודם, כָּל זְכוּרָהּ). אבל עיקר ההעצמה, ולמעשה העוצמה, שמוּר לסוף. כי מה תפקידה של הרשימה המפורטת של עמי כנען? והרי כל אחד מהעמים כלול בפסוקית הקודמת, הכוללנית. האזכור האתני, שוב ושוב, הוא תרועות הניצחון של מי שהכניע את אויביו. שש תרועות ניצחון המבטאות את האומניפוטנטיות של הגיבור (קִראו "אוֹלֶה!" אחרי כל אזכור, אולי תחושו גם אתם בשיכרון הכוח).

החוק המרכזי הפותח את ילקוט דיני המלחמה, המכוּנֶה "חוק היציאה למלחמה", הוא למעשה חוק אי־היציאה למלחמה. לכן, בימים שבהם מנשבות רוחות מלחמה, טוב יעשו הַשָֹשִֹים אלי קרב, ועימם האמיצים שלא מהססים, וגם אלו שנגררים אליה בלית ברירה, ויציצו בו, אולי סוף־סוף יבינו.

 

1 כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם 2 וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם 3 וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם 4 כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם 5 וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ 6 וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ 7 וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה 8 וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ 9 וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם. (דב' כ 1–9)

 

באופן פרדוקסלי חוק היציאה למלחמה אינו כולל הוראות הנוגעות לגיוס הכוחות הלוחמים או לארגונם לפני היציאה לקרב (רק בפסוק האחרון מוזכרת פעולה אחת שנוגעת להכנות למלחמה). הוא מתאר אירוע טקסי, שמורכב משני אירועים מילוליים: נאום הכוהן, הסמכות הדתית, שתפקידו לעודד ולהמריץ את הלוחמים, כדי לטעת בליבם אומץ וביטחון; והכרזות השוטרים, הזרוע הארגונית, שהן פעולות דיבור (speech acts) המעניקות פטור מיציאה לקרב. והנושא המשותף לשני חלקי החוק הוא הפחד מפני המוות. לכן הפתיחה החגיגית והבוטחת כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ מתמוססת, אין לה המשך, והחוק עובר לעסוק בשלל הגוונים של פחד – חמישה גוונים של פחד. לידתו של הפחד במבט, במראה. הגיבור רואה מראה שמפחיד אותו, סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ, ואז מתרחשת אצלו תפנית – מיציאה יזומה למלחמה אֶל פחד ורתיעה מפניה. האם העליונות הטכנולוגית של צבא האויב, קרי, הסוסים והמרכבות שיש לאויב ואין לצבא הישראלי, היא שמבהילה את הגיבור ומאיימת עליו? האם לוחמי האויב אכן רבים מאוד, רבים ממנו? החוק אינו דורש מענה. כי הוא אינו עוסק בהכרח במציאות החיצונית אלא מציג פרספקטיבה אישית, סובייקטיבית (גם אם קולקטיבית). ואליה, אל המציאות הפנימית, מכוונת "פקודת היום" של הכוהן. לכן הוא מתייחס אל שלל הגוונים של הפחד, בארבע וריאציות לשוניות: יֵרַךְ לְבַבְכֶם, תִּירְאוּ, תַּחְפְּזוּ, תַּעַרְצוּ. את הווריאציה החמישית מוסיפים השוטרים: יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. וכך, ההיגד הראשון שמושמע ללוחמים ערב היציאה למלחמה עוסק בפחד (פס' 3), וכמוהו גם ההיגד האחרון שהם שומעים (פס' 8).

ומה באשר לשלושת ההיגדים הנוספים של השוטרים (פס' 5–7)? אלו אינם מבטאים פחד אישי או קולקטיבי מפני המוות, הם אינם משקפים את הַפּסיכֶה של הלוחמים, אלא את החשש המובן מפני התוצאה הטבעית, האינהרנטית למלחמה. פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה הוא שיאו של ההיגד התבניתי החוזר. ראוי לו שיצוטט בכל הזדמנות, ראוי לו שיהפוך למנטרה, כדי שהחשש יחלחל, כדי שיִימס הלב, ובלבד שלא יישבר.

 

ד"ר אסנת ברתור, מרצה בחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב, עורכת דין בתחום זכויות אדם ומתנדבת במחלקה המשפטית של ארגון "יש דין". ספרה "מעשה בשבויה יפת תואר: החוק המקראי בראייה ספרותית" ראה אור בסדרת "האוניברסיטה המשודרת" (מודן, 2013). רשימות פרי עטה במוסך: על קריאה ספרותית בחוקי המקרא ועל קריאה ספרותית בפסקי דין של השופט חשין.

 

» במדור ותקרא בגיליון הקודם של המוסך: גיא פרל קורא בשיר של מרגרט אטווד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_42_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

נסיעה קצרה | "המושיע", סיפור מאת מורז ברנדיס

"בחניון אין איש, ורק כמה מכוניות פזורות בו. ליד המחסום האוטומטי יש כפתור של אינטרקום ותמרור עם הסבר ארוך ולא לגמרי ברור. היא לוחצת על כפתור האינטרקום ושומעת צלצול ארוך ולאחריו עונה לה קול מתכתי."

מרב קמל, פרט מתוך "באוחנבל", חריטה בצבעי מים ודיו על נייר, 154X114, 2018

מרב קמל, באוחנבל (פרט), חריטה בצבעי מים ודיו על נייר, 154X114 ס"מ, 2018

.

המושיע

.

מאת מורז ברנדיס

.

לאחר שכבר דיווחה במשטרה על גניבת הרכב, ולאחר שאמרה ליומנאי בביטחון שברור שהרכב לא נגרר, עלה על דעתה שאולי בכל זאת. אולי צחי לא החנה כמו שאמר לה, במקום מותר לחנייה עבור רכב נושא תו חנייה אזורי (ברגעים כאלו יוצא ממנו העורך דין בכל התאמצותו), ועם הגיעה הביתה מיהרה להתקשר למוקד העירייה. שם הייתה הפניה אל חניוני הגרירה, ולמרבה האכזבה, כן, הרכב שלה פשוט נגרר.

זה היה יכול להיות מושלם אילו נגנב. אחרי חצי שנה של ניסיונות כושלים למכור אותו, אותם רגעים ארוכים של המתנה בתחנת המשטרה התמלאו בתכנונים איך תחגוג על חשבון הביטוח. היא תזמין את עפרי לארוחת ערב או אולי יצאו לערב של בנות בקאב־קם, כל החברות שלה כבר היו שם וזה נשמע מקום מהמם. אבל ניסים כאלו לא קורים לה.

היום כמעט נגמר ואם היא תשאיר את הרכב בחניון יתווסף לקנס האימתני של שש מאות שקל יום נוסף בעוד איזה מאתיים שקל. למרות העייפות והאכזבה היא הזמינה מונית ומסרה את הכתובת של חניון הדולפינריום. כעבור רבע שעה הורידה אותה המונית בפתח החניון. מעבר לכביש השמש כבר נוגעת בקו המים, והעיר מרוחה באור נוטה חסד, בניגוד גמור להלך רוחה השפוף. בחניון אין איש, ורק כמה מכוניות פזורות בו. ליד המחסום האוטומטי יש כפתור של אינטרקום ותמרור עם הסבר ארוך ולא לגמרי ברור. היא לוחצת על כפתור האינטרקום ושומעת צלצול ארוך ולאחריו עונה לה קול מתכתי.

– אה… האוטו שלי כאן בחניון, איך אני משחררת אותו?
– גברת, את צריכה ללכת למכונות תשלום בקצה, יש שם הנחיות.
– רגע… אני לא רואה מכונות, איפה זה הקצה?
– תסתכלי לכיוון הים, שם.

היא נאבקת בגל של תסכול וצועדת לאט עד שהיא רואה גוש של מכונות בקצה המגרש הגובל ברחוב הירקון. גם שם היא רואה תמרור רב מלל ובו הסבר מייגע על סריקת רישיון הרכב. הניסיון הראשון, השני וגם השלישי כושלים. בתחושת השפלה ובכתפיים שמוטות היא לוחצת על הכפתור המסומן בפעמון ושוב עונה לה אותו קול גברי.

– אני לא מצליחה לסרוק את הרישיון.
– טוב, תקריאי לי את מספר הרכב.

היא מקריאה בצייתנות.

– ואת המספר הסידורי של הודעת הקנס.
– הודעת הקנס? לא קיבלתי הודעה.
– גברת, זה על החלון של האוטו שלך, בדקת בכלל שהאוטו שלך באמת בחניון?

עכשיו היא מרגישה מובסת לחלוטין. "לא", היא אומרת בקול קטן.

משהו בקולו של הגבר מאבד ממתכתיותו כשהוא עונה לה, "אז לכי תראי, אני מחכה."

היא צועדת שוב לאורך המגרש המחשיך ומוצאת את האוטו שלה. אל השמשה מוצמד טופס. היא חוזרת אל המכונה ואל הקול נטול הגוף שהוא גם שופט בלעדי וגם קצת מושיע.

– איפה אני רואה את המספר הסידורי?
– למעלה, מצד שמאל.

עכשיו היא מסירה את משקפיה ומקרבת את הנייר אל עיניה כדי לקרוא את המספרים באור הקלוש. בשעה האחרונה היא פשטה את כל גינוני הסמכות שאימצה בשנה האחרונה, שבה הפכה לראש צוות, והיא שוב אורנה מהמושב, מנסה להבין איך העיר הזאת עובדת. הקול שלה מתכווץ ללחישה עלובה כשהיא מקריאה את המספרים.

– אוקיי גברת, עכשיו תלכי למכונה ליד ותשלמי. יש לך כרטיס אשראי?
– כן.
– טוב, אז תכניסי לאיפה שמסומן במכונת התשלום, ו… גברת, אני יכול בעצם לקרוא לך אורנה?
– מה?
– שאלתי אם אני יכול…
– כן, שמעתי אותך, איך אתה יודע איך קוראים לי?
– את צוחקת? את יודעת שהאוטו רשום על שמך, כן? תקשיבי, התמונה שלך במשרד הרישוי לא הכי מחמיאה, אבל אני רואה שאת בחורה יפה, אז אל תקמטי ככה את הפנים, לא מתאים לך.
– מה, אתה?…
– אל תכעסי, אני פשוט רוצה לעזור לך, כן?
– אתה.. אתה… אתה לא יודע מי אני בכלל!
– דווקא כן.

היא מסתכלת סביב, כבר חשוך לגמרי ואין לה מושג איך יוצאים מכאן, כל היציאות סגורות במחסומים, היא חייבת לגמור עם זה, לקחת את האוטו שלה ולעוף משם.

"טוב, תשמע," היא אוזרת את שרידי הביטחון שלה, "אני משלמת עכשיו, אוקיי? הנה, אני מכניסה את הכרטיס."
– אני רואה.
– אתה רואה אותי?
– מה חשבת אורנה? שאני יושב לי בבית ומסתכל על הטלוויזיה?
– לא אכפת לי, אתה שומע? לא אכפת לי…

היא חוטפת את הקבלה שהמכונה פלטה בינתיים ודוחפת לתיק את כל הניירות והארנק, דמעות מציפות אותה, והיא רצה אל האוטו.

"אורנה," הקול שלו ממשיך לדלוק אחריה, "אל תכעסי, באמת, אני רק מנסה לעזור."

.

מורז ברנדיס, למדה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ובבית ספר מנשר, עבדה כמתרגמת. זהו פרסום ראשון של סיפור פרי עטה.

.

» במדור נסיעה קצרה בגיליון המוסך הקודם: "מול השמש השוקעת", קטע מתוך יומניה הפואטיים של מאיה בז'רנו.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_42_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ריאיון | מתי שמואלוף משוחח עם סבסטיאן שירמייסטר על הסופר היהודי האוסטרי משה יעקב בן גבריאל

בן גבריאל, יליד וינה, התאהב בפלשתינה, כתב בה בשפת אימו ושקד לתרגם את ספריו לעברית. לאחרונה, בעקבות פרסום כתב יד שלו שנמצא בארכיון הספרייה הלאומית, חוזר בן יעקב לתודעה הספרותית בגרמניה. החוקר שמצא את כתב היד מספר על חייו, יצירתו, מאבקיו והתקבלותו של הסופר הנשכח

נורית גור לביא קרני, סרוויז צ'כי, מתוך הפרויקט "פלורה פלשתינה", פיגמנט על צלחות משומשות, מידות משתנות, 2014

.

מאת מתי שמואלוף

.

סבסטיאן שירמייסטר, חוקר גרמני, מצא לפני שנים אחדות בארכיון הספרייה הלאומית בירושלים כתב יד בגרמנית – הרומן Jerusalem wird verkauft oder Gold auf der Straße מאת הסופר היהודי־האוסטרי משה יעקב בן גבריאל, המגולל את קורותיו בימי מלחמת העולם הראשונה. הרומן תורגם בעבר לעברית, בשם זהב בחוצות, אך המקור לא זכה לראות אור בשעתו. בשנת 2015 פרסם שירמייסטר את גרסת המקור שמצא, ובזכות הפרסום חזר בן גבריאל לתודעה הספרותית בגרמניה. פגשתי את שירמייסטר לשיחה על יוצר שבכתיבתו פרץ את גבולות הספרות העברית והספרות האירופאית.

 

***

בן גבריאל נולד בווינה בשנת 1891. במלחמת העולם הראשונה שירת כקצין בצבא האוסטרו־הונגרי, נפצע בחזית, הוצב בתפקיד מנהלתי בירושלים והתאהב בארץ־ישראל. בתום המלחמה חזר לאוסטריה, ובשנת 1927 היגר לפלשתינה וחי בה עד מותו בשנת 1965. הוא ידע עברית וערבית והיה אינטלקטואל פורה ורב־פעלים, אולם המעבר משפת אימו לעברית הקשה עליו, ועם השנים הוא נשכח הן בישראל והן באירופה. עם זאת, ספרו הבית ברחוב הקרפיונים זכה להצלחה עצומה, ועיבודו לקולנוע זכה באוסקר הגרמני.

 

איך הגעת לספריו של בן גבריאל?

זה קרה כשרק התחלתי לחפש חומר מתאים לעבודת הדוקטורט. רציתי לחקור ספרות גרמנית שכתבו בארץ־ישראל סופרים יהודיים שהיגרו אליה מאירופה. אחד הספרים הראשונים שמצאתי היה הבית ברחוב הקרפיונים. העלילה וצורת הסיפור המיוחדת קסמו לי מיד כקורא, וריתקו אותי כחוקר ספרות, אז המשכתי לקרוא ולחקור וגיליתי סופר עם קורות חיים מרתקים, עמדות פוליטיות בלתי רגילות וסגנון כתיבה ייחודי. כשדיברתי עליו עם עמיתים מבוגרים ממני, הבנתי שפעם, בשנות החמישים והשישים, בשוק הספרים בגרמניה, השם מ"י בן גבריאל היה סוג של מותג לסיפורים קלילים ומצחיקים מהמזרח התיכון. בעשורים האחרונים הוא נשכח גם באוסטריה מולדתו, גם בגרמניה, שבה ספריו היו רבי מכר לזמן מה, וגם בישראל, שבה בילה את רוב חייו.

ספר לי קצת על הדרך של סופר אוסטרי שעולה לישראל עם הטראומה של מלחמת העולם הראשונה. האם מצא בקלות מוציאים לאור שיתרגמו את ספריו? האם הצטער שהפסיק את הקריירה שלו באוסטריה? שהרי הוא כבר פרסם באירופה.

בן גבריאל עלה לא"י עם אשתו, השחקנית מרים בן גבריאל (לבית שנאבל), בשנת 1927, והעלייה הזאת הייתה מין חזרה כפולה – אישית ואידאולוגית. בדיוק עשר שנים לפני כן, באמצע מלחמת העולם הראשונה התוססת, קצין יהודי צעיר יליד וינה בשם אויגן הפליך (Eugen Hoeflich), שנפצע בחזית המזרחית, הוצב במנזר רטיסבון בירושלים כחלק מכוח של הצבא האוסטרו־הונגרי שנלחם אז בפלשתינה לצד בעלת בריתו האימפריה העות'מאנית נגד הצבא האנגלי המתקרב. הפליך לא היה מעורב בקרבות אלא ישב בנוחות יחסית ברטיסבון. החודשים בירושלים השאירו בו חותם לתמיד: הססגוניות של המזרח, הסבל של האוכלוסייה המקומית, האכזריות של הטורקים, העסקים המלוכלכים של עמיתיו האוסטרים והגרמנים – בקיצור כל השיגעון של מלחמה. כשהוא נשלח מהחזית בחזרה לאירופה הוא התחיל לעבד את חוויותיו לספרות. הוא כתב שירים וסיפורים בסגנון אקספרסיוניסטי, חיבר פמפלט בשם שער המזרח, ייסד כתב עת יהודי בשם האֹהל (Das Zelt) והיה פעיל בחוגים ספרותיים ופוליטיים בווינה. אך כל מה שעשה היה עם הפנים מזרחה. לדעתו אירופה המערבית הוכיחה את חוסר האנושיות שלה במלחמת העולם ולפיכך גאולת האנושות הרוחנית תבוא מהמזרח ומהעמים המזרחיים (יהודים, ערבים, סינים, הודים וכו'). לכן, כשסוף־סוף עלה לארץ ב־1927, הוא הרגיש שסגר מעגל וחזר לשורשיו. מיד אחרי שהגיע אימץ רשמית את השם משה יעקב בן גבריאל, שעד אז שימש לו שם עט. עם זאת, הוא לא צלח את המעבר הלשוני. בן גבריאל אכן דיבר עברית וגם ערבית וביתו בירושלים היה מקום מפגש לאינטלקטואלים ואומנים – יהודים, ערבים ומבקרים מחו"ל כאחד. ספר האורחים שלו, שנמצא בספרייה הלאומית, מעיד על כך. אבל הגרמנית נשארה השפה הספרותית שלו. מה שרצה לפרסם בעברית היה צריך לעבור דרך מתרגם. במובן מסוים הסופר בן גבריאל שילם מחיר גבוה על הגשמת חלומו הציוני. בתוך כך הוא סבל מניכור ומעוגמת נפש בשל חיפוש נואש אחר מוציאים לאור, באותו המזרח שכל כך אהב.

בשנת 1930 הוא מוציא את "שועלים בירושלים", ספר ראשון שרואה אור בעברית. איך הוא מתקבל?

מדובר ב"רומן יהודי־ערבי", סיפור הרפתקני על עסקן אמריקאי חסר רחמים, בדואים ויהודייה יפה וחכמה. הטקסט מראה איך גורמים חיצוניים מסיתים מטעמים פוליטיים וכלכליים וגורמים לפריצת אירועי אלימות בקרב העדות המקומיות בא"י. על רקע מאורעות תרפ"ט הרומן היה אקטואלי במידה מסוימת, אך הביקורת לא הייתה בדיוק מחמיאה. בעיקר גינו את העברית העקומה ואת ריבוי הביטויים ה"גרמניים". יכול להיות – אבל זאת רק השערה שלי – שהמתרגם האלמוני מגרמנית הוא בעצם בן גבריאל עצמו. בכל אופן, ב־1965 הוא הוציא את הרומן בשנית, הפעם במקור הגרמני, בשינויים קלים, ובשם Kamele trinken auch aus trüben Brunnen – "גמלים שותים גם מבארות בוציות". באותו שנה הוא נפטר.

האם תקפו אותו בישראל הציונית על שהוא ממשיך עשור אחר עשור לכתוב בגרמנית? ציפו ממנו לכתוב בעברית?

תרשה לי לענות על השאלה בציטוט מתוך יומנו של בן גבריאל. ב־21 באפריל 1937 הוא כותב: "ראיתי עכשיו שה'דָבָר' תקף אותי לאחרונה בכבדות כי אני כותב גרמנית ולא עברית. […] לכל הרוחות, צודקים הם ואין מי שירגיש את סתירת המצב יותר טוב ממני, אבל לעזאזל, ראשית אני זקוק לאפשרות להגיד את מה שנחוץ לי להגיד ושנית אינני יכול למות מרעב בהתנדבות. שנה וחצי גרר אותי 'הארץ' עם רומן אחד, רק כדי לדחות אותו!" בפסקה הזאת הוא מתאר על רגל אחת את מצבו של סופר יהודי בא"י שלא מוכן או לא מסוגל להיפטר משפת אימו. הצלחתי גם לאתר את הכתבה בעיתון דבר. המחבר קורא לאותה אי־נכונות לעבור לעברית "עצלות־נפש" ומוצא זאת "במשוררים צעירים, עולי אשכנז שאין בהם העוז לגזור על עצמם את גזירת־השיבה ללשון עמם והם משלימים לאורך־ימים לזרות, לשעבוד, לכלי־מבטא זר." היחס הזה לדוברי וכותבי גרמנית בא"י החריף כמובן עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

קראתי באחד ממאמריך שהבעיה של בן גבריאל בא"י לא הסתכמה רק בחיפוש מתרגם ומוציא לאור, אלא גם בשימוש המוגבל בנייר, לפי מדיניות המנדט הבריטי. תוכל להרחיב על כך?

כפי שבן גבריאל מתאר את המהלכים ביומנו, הוצאת ספר באותם ימים דמתה למעגל קסמים. מי שלא כתב בעברית נזקק לשלושה דברים: מתרגם, מו"ל ונייר. בלי חוזה עם מו"ל לא קיבלת נייר, בלי אישור להקצבת נייר מרשויות המנדט לא מצאת מו"ל ובלי מו"ל לא מצאת מתרגם ולהפך. באפריל 1944, בין הניסיונות הרבים שלו לפרסם את הרומן זהב בחוצות, שבו הוא עיבד את חוויותיו כקצין אוסטרי בירושלים בזמן מלה"ע הראשונה, בן גבריאל כותב ביומנו: "בחדרה של מרים נמצא כמות אדירה של נייר בשביל 'זהב בחוצות' שבו מרים השקיעה את כל החסכונות שלה. אך בינתיים אין מו"ל באופק." בסופו של דבר הספר יצא בעברית ב־1946 והתקבל יפה אצל המבקרים. תרגם אותו אביגדור המאירי ויכול מאוד להיות ששמו הידוע של מחבר השיגעון הגדול עשה את שלו למען ההצלחה היחסית של הרומן.

"הבית ברחוב הקרפיונים" הוא סיפור עוצר נשימה. העיבוד הקולנועי שלו זכה לאוסקר גרמני. מדוע חלק מיצירתו, למשל הרומן שמצאת, לא זכו להתפרסם בגרמנית?

דווקא בקשר לפרסום הבית ברחוב הקרפיונים בן גבריאל נתקל בקשיים נוראיים. למרות שהרומן כבר יצא בתרגום עברי ב־1945 והתקבל יפה מאוד, יותר משלושים מו"לים בגרמניה ובאוסטריה סירבו לפרסם אותו, כי להבדיל מהסיפורים הקלילים שבן גבריאל היה כותב להם בשנות החמישים (כמו בקובצי הסיפורים החייל האמיץ מחשבי או קומזיץ), רומן 'רציני' על כיבוש פראג ב־1939 ועל 'היעלמותם' של יהודי פראג לא נחשב מתאים לצרכים של הקורא הגרמני, שבאותן שנים העדיף לצחוק ולשכוח. כשהוצאה אחת בברלין לקחה בסוף את הסיכון ופרסמה את הרומן בגרמנית ב־1958, הספר זכה להצלחה מסחררת ויצא בכמה וכמה מהדורות. ב־1963 קורט הופמן עיבד אותו לסרט והוא צולם בפראג בהפקה משותפת של גרמניה המערבית וצ'כוסלובקיה. אבל אכן יש הרבה סיפורים של בן גבריאל שהוא לא הצליח להפוך לספר. חלק הוא הצליח לפרסם רק בעיתונים וחלק גדול נשאר במגירה. אם נתעלם לרגע משיקולים אסתטיים (למעשה סגנונו של בן גבריאל, שמתנדנד בין תיאור לאקוני לפאתוס אגדי, היה קצת רחוק מהסגנון המקומי בגרמניה), אפשר לומר שכתיבתו אולי לא שוברת מוסכמות, אבל לפחות סודקת אותן – בעיקר בכל מה שנוגע ליחסי יהודים־ערבים או בזלזול של בן גבריאל במערב. חוץ מזה אסור לשכוח את הגורם המרכזי בכל מפעל תרבותי: המקריות. מדי פעם האירועים ההיסטוריים עקפו את מה שבן גבריאל כתב.

מה גרם לך לחפש בספרייה הלאומית את כל ספריו?

אתה יכול לקרוא לזה חוש של עכבר ארכיון. מי שמבלה הרבה במוסדות כאלה מבין שלפעמים ההבדל בין 'לחקור' ובין 'לחפור' הוא פחות מאות אחת. אנחנו החוקרים תמיד ניגשים לאוספים ולארכיונים פרטיים בתקווה שיש שם מה לגלות. ככל שהסופר מוכר פחות, הסיכוי להיות 'הראשון שיגלה' גדול יותר. ואם אתה מדפדף ביומנו של בן גבריאל, מתברר לך מהר שאחד העיסוקים העיקריים שלו היה לנסות לשווא לפרסם סיפורים שכתב.

בספרייה מצאת את כתב היד של הספר Jerusalem wird verkauft oder Gold auf der Straße, שלא פורסם מעולם עד אז, ובשנת 2015 פרסמת אותו בהוצאת Arco. איך מצאת אותו?

זה לא היה קשה. כל כתבי היד של בן גבריאל רשומים בקטלוג הספרייה הלאומית. צריך לשבח כאן את עבודת הקטלוג המדוקדקת של סטפן לִיט, שאחראי על מיון האוספים הלא־עבריים במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית. לפי הכותרת – Gold auf der Straße – הנחתי שמדובר באותו רומן שפורסם רק בתרגום עברי: זהב בחוצות.

מתי הוא נכתב?

שאלה טובה. הספר הזה ליווה את בן גבריאל במשך שנים רבות. כבר ביוני 1929, כמה חודשים אחרי שאֶריך מריה רֶמַרְק פרסם את במערב אין כל חדש, בן גבריאל כתב לחברו הסופר אלברט אֵרֶנְשטיין שברצונו "לנצל את הביקוש לסיפורי מלחמה ולכתוב ספר […] על שדה הקרב המשונה בעולם." ככל הנראה גרסה ראשונה נכתבה בגרמנית עוד בתחילת שנות השלושים, אבל עד אמצע שנות הארבעים הוא לא מצא מו"ל. רק אחרי שהוא פרסם בהצלחה את בית בפראג בעברית ב־1945 (הספר שלימים יתפרסם בשם הבית ברחוב הקרפיונים), מצא גם זהב בחוצות את דרכו אל הקורא העברי. הגרסה הגרמנית האחרונה, זו שממנה תרגם אביגדור המאירי את הספר, היא אם כך לכל המאוחר משנת 1946. וזו גם הגרסה שפורסמה לראשונה בשפת המקור ב־2015.

איך נולד הרעיון לפרסמו מחדש באירופה, ובפרט בגרמניה ואוסטריה?

הרעיון נולד בקפטריה של גבעת רם והוא מעין תופעת לוואי של הדוקטורט. ישבתי ואכלתי צהריים עם פרופ' אלפרד בוֹדֶנְהיימר מבזל ודיברנו על אוצרות הספרות הגרמנית והאירופית שקבורים בארכיונים בישראל. אלפרד הציע לייסד סדרת ספרים כדי לפרסם טקסטים נבחרים. ואז סיפרתי לו על הרומן שמצאתי. בשיתוף הספרייה הלאומית והאוניברסיטאות בבזל ובהמבורג הפכנו את כתב היד לספר, ובערך שנתיים אחרי 'המציאה' החזקנו בידינו את התוצאה היפה והכרוכה. הספר הוא כרך ראשון בסדרה שנקראת "אירופה בישראל" בהוצאת ARCO בגרמניה, הוצאה קטנה שמרבה לתת הזדמנות שנייה לטקסטים נשכחים. בינתיים כבר יצא כרך שני בסדרה: השירים של מנפרד וינקלר.

האם הגרמנית של בן גבריאל יכולה לשרוד בפרסום מחודש בשנות האלפיים?

כן ולא. בתור עורך הייתי צריך להוסיף הסבר למונחים באחרית הרומן, כי יש כמה ביטויים – בעיקר צבאיים, גאוגרפיים או אוסטריים – שהקורא בגרמניה של היום לא בהכרח מכיר. אבל חוץ מזה הרומן קריא מאוד וסגנונו מאוד דוקומנטרי, פרגמטי וסובייקטיבי – הוא הרי מבוסס על יומן המלחמה של בן גבריאל – ובכך הוא הולם מאוד את הציפיות הספרותיות בימינו.

מה הייתה ההתקבלות של הספר בגרמניה ובאוסטריה?

הייתי אומר שהיא הייתה נלהבת. אני חייב להודות שהופתעתי משפע הביקורות שפורסמו עליו, גם בעיתונים הגדולים, גם ברדיו וגם ברשת. כנראה הרומן קלע בול – אם כי באיחור של שבעים שנה.

פרסום הרומן בא במועד סמלי – יובל למותו של בן גבריאל.

כן, בעצם קלענו לכמה מועדים. הספר יצא חמישים שנה לאחר מותו של מחברו, כשבעים שנה אחרי הוצאת התרגום לעברית בא"י, ונוסף על כך כל הפרויקט השאפתני הזה נפל על יובל המאה למלה"ע הראשונה. התזמון הזה בוודאי הגביר את תשומת הלב שהרומן קיבל, אבל קצת עצוב שגם תחום הספרות עדיין סוגד להיגיון הפשטני של ציון יובלות – כאילו זה משפיע על איכות הטקסטים.

בתחילת שנות האלפיים אַרְמין א' ואלאס, חוקר הספרות הגרמנית־אוסטרית, ערך את פרסומם המחודש של הכתבים המוקדמים של בן גבריאל. האם הוא היה מודע לכתב היד שמצאת?

אני מניח שכן, הוא גם מזכיר אותו בהערותיו ליומנים של בן גבריאל מהשנים 1915 עד 1927, שהוא פרסם ב-1999. לצערי ואלאס נפטר לפני שאני הגעתי לעיסוק בנושא. לפי מה שהבנתי מהמאמרים שוואלאס כתב, הוא התמקד בעיקר בכתבים המוקדמים של בן גבריאל, שבהם הוא שרטט את הרעיון שהגה – איחוד העמים האסיאתיים.

האם בן גבריאל נחשב סופר אוסטרי? ספרותו נחשבת ספרות אוסטרית? הוא זכה למעמד קאנוני?

בזמנו בגרמניה ובאוסטריה בן גבריאל נחשב סופר של 'ספרות בידור'. אלה בדרך כלל לא זוכים למעמד קאנוני. חוץ מזה בשנים האחרונים לחייו הוא עמד בצילו של אפרים קישון, יורשו בתפקיד המספר הקומי מישראל. בגרמניה ואוסטריה יש עדיין דור שלם שכן קרא את הספרים של בן גבריאל, אבל אפשר להעריך את מעמדו כיום בעיקר לפי הזמינות של ספריו ולפי המחירים שלהם. את המהדורה הראשונה של הבית ברחוב הקרפיונים קניתי ברשת ממש בגרוש וספרים אחרים מצאתי בכניסה לספרייה הלאומית בירושלים על המדף של הספרים לחלוקה, ספרים שהוצאו מהאוספים.

האם נראה יום אחד סופר גרמני שכותב רומן שלם בעברית, שמדבר לקהל שוחר העברית?

הלוואי. ואני כבר מחכה למהומה סביב השאלה אם הוא יהיה זכאי לפרס ספיר. אבל לשאלה הזו יש פן רציני ועמוק. איך קובעים את הלאומיות של ספרות; רק לפי השפה? רק לפי הדרכון של המחבר? האם תומר גרדי הוא סופר גרמני? האם סייד קשוע הוא סופר עברי? האם הוא גם סופר ישראלי? באיזו קופסה שמים את השירים הדו־לשוניים של יאן קינה?

קראתי שבן גבריאל היה מעורב בתהליך הפיוס בין ישראל וגרמניה. בארכיון שלו בספרייה הלאומית שמורים מכתבים שכתב לאישים גרמניים בעניין כינון היחסים בין המדינות. יש שם למשל מכתב על איוש תפקיד שגריר גרמניה בישראל. איך הוא, שביטא כל כך הרבה כאב בספר על הבית ברחוב הקרפיונים, היה יכול לרצות בכך?

נכון שבן גבריאל היה מעורב פוליטית. אם הוא תמך בפיוס זו שאלה אחרת. במכתב שהזכרת הוא רק ממליץ לא למנות עיתונאים מסוימים לשליחים בירושלים כי אין להם מושג מה קורה במזרח התיכון המסובך (בניגוד אליו, אפשר להוסיף). אבל מה שבהחלט מעניין הוא היחס של בן גבריאל לגרמניה. בסופו של דבר הוא כתב בשביל השוק הגרמני. אז מצד אחד הוא כאילו התחשב בקוראים הגרמניים שלו ולמשל לא הזכיר את השואה בספריו, למרות שהוא בעצמו איבד קרובי משפחה וכותב על האובדן הזה ביומנו. את הבית ברחוב הקרפיונים הוא כתב בשנת 1940, כמעט באמוק, תוך כמה שבועות, ובמשך כל השנים שחלפו עד פרסומו בגרמנית הוא לא עדכן אותו ולא העשיר אותו במידע ההיסטורי על ממדי ההרס וההרג שנחשפו אחרי המלחמה. מצד שני הוא תמיד שמר על מרחק מסוים. כשממשלת גרמניה מנעה את הקרנת הסרט בפסטיבל הקולנוע בקאן ב־1965, בן גבריאל הגיב על כך בשבועון Die Zeit והדגיש שגם הספר וגם הסרט אינם מבטאים עמדה פוליטית אלא הם מין תיעוד בדיוני. הוא מסיים את דבריו במשפט יפה: "בתור אורח בגרמניה אסור לי להתייחס לפרשה זו אלא בפליאה." והפליאה בטח נמשכה כשאותו סרט שלא הוקרן בקאן זכה בפרס הקולנוע הגרמני עוד באותה שנה.

 

Mosche Ya´akov Ben-Gavriêl, Jerusalem wird verkauft oder Gold auf der Straße, herausgegeben und mit einem Nachwort von Sebastian Schirrmeister, ARCO, 2015.

 

משה יעקב בן גבריאל
משה יעקב בן גבריאל

 

סבסטיאן שירמייסטר (Schirrmeister) הוא חוקר ספרות, עורך ומתרגם מאוניברסיטת המבורג. למד ספרות גרמנית ומדעי היהדות ומתעניין במיוחד במפגש הספרותי והתרבותי בין גרמנית לעברית. ב-2017 סיים דוקטורט על ספרות גרמנית שנכתבה בא"י בתקופת המנדט. פרסם ספר על הבמאי פרידריך לובה בתיאטרון העברי (Das Gastspiel: Friedrich Lobe und das hebräische Theater 1933-1950, Neofelis 2012) ומאמרים  בכתבי עת שונים, בין היתר על פרידריך וולף, מ. י. בן־גבריאל, אביגדור המאירי, מכס ברוד, אליס שוורץ־גרדוס, אנה מריה יוקל, ועמוס עוז. תרגם את ספרו של תום לוי "היקים והתיאטרון העברי" (הוצאת רסלינג 2017) לגרמנית. לצד העבודה האקדמית הוא מארגן ומנחה אירועים ב"סלון היהודי" בהמבורג.
מתי שמואלוף הוא משורר, עורך וסופר. פרסם עד כה שישה ספרי שירה. האחרון שבהם: "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" (פרדס, 2017; בעריכת אלון בר). ספר סיפוריו "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" ראה אור בשנת 2014 (זמורה־ביתן, בעריכת תמר ביאליק ופרופ' יגאל שוורץ). תסכית פרי עטו, Das künftige Ufer, שודר ב-2018 בתחנת הרדיו הגרמנית WDR. בשנת 2019 עתידות לראות אור אסופת מאמריו (הוצאת עיתון 77) ואסופה ראשונה משיריו (הוצאת AphorismA, גרמניה). שיריו וסיפוריו תורגמו לכמה שפות – כורדית, ערבית, גרמנית, יפנית, אנגלית ועוד. ייסד את קבוצות השירה "גרילה תרבות" ו"החאפלה הפואטית" וכעת חבר ב" Anu אנו نحن: Jews and Arabs Writing in Berlin".

 

» מכתבו של בן גבריאל על המועמדים לתפקיד שגריר גרמניה בישראל, באתר הספרייה הלאומית.

 

» במדור ריאיון בגיליון קודם של המוסך: נגה אלבלך על עריכת הספר "תרצה אתר: כל השירים".

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_42_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2018-9 | סיפור מתוך "האשמים", ספר הפרוזה הראשון שהוברח מגבולות קוריאה הצפונית

הסופר הקוריאני המסתורי באנדי (שם בדוי) מספר על החיים האפלים תחת המשטר הדיקטטורי בסיפורים שהוברחו ופורסמו ברחבי העולם

בלהה קוצביצקי, ללא כותרת, 50X70, שמן על נייר, 2017

בלהה קוצביצקי, ללא כותרת, שמן על נייר, 70X50 ס"מ, 2017

.

האשֵמים: סיפורים אסורים שהוברחו מקוריאה הצפונית / בַּאנדי

מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי

.

מתוך הסיפור "תיעוד של עריקה"

סַנְגִי, זה אני, אִיל-צ'וֹל. אני יושב עכשיו לכתוב את תיעוד העריקה שלי. זוכר את "תיעוד של בריחה", הספר שכתב צֶ'ה סוֹ-הֶה בשנות העשרים? אבל עכשיו 1990, ועברו יותר מחמישים שנה מאז שארצנו שוחררה מהקולוניאליסטים היפנים — ובניגוד לצ'ה, אני בורח מארצי שלי. נשמע מגוחך, נכון? אבל אני רוצה שתבין, אז אנסה להסביר הכול בפשטות ככל האפשר. במובן מסוים אפשר לומר שהכול התחיל בחפיסת תרופות, זו שהראיתי לך אז.

החפיסה הגיעה לידי באורח מקרי למדי. אתה ודאי זוכר את בנו הצעיר של אחי — הוא היה אז בן שמונה. הילד היה אצלנו בבית לעתים קרובות כל כך, שהיה אפשר לחשוב שאנחנו הוריו. כמובן, זה נשמע מוזר פחות כשזוכרים שהדירה שגרתי בה עם אשתי היתה ממש בבניין הסמוך לבית אחי, שבו גרתי עד שהתחתנתי. אבל כשאני חושב על כך עכשיו, זאת לא היתה הסיבה היחידה לביקוריו. לא, הסיבה האמיתית היתה שאשתי היתה מוכנה בכל רגע נתון להניח מידה את כל מעשיה ולהרעיף על הילד תשומת לב. היא היתה טובת לב מטבעה, וכנה, אבל כאן היה משהו אחר — חמלה גאתה בה בכל פעם ששלחה אליו מבט, והיא תמיד שמחה לארח אותו ללילה ופרשה לו מזרן ממש ליד המזרן שלה.

כעבור זמן-מה התחלתי לחשוב שאולי האינסטינקט האימהי גובר עוד יותר כשלאישה אין ילד משלה, והיא מפעילה אותו על כל ילד אחר שנקרה בדרכה. בעיניה הילד היה מושלם וכל מעשיו טובים, והוא אהב אותה לא פחות. היום שבו הכול השתנה, היום של התקרית עם חפיסת התרופות, היה גם הפעם הראשונה שהוא הופיע בפתח דירתנו.

אשתי ירדה לקומה שמתחת כדי לעזור למזכיר המפלגה המקומי לתקן את הטפטים על תקרת ביתו, והיא השאירה אותי לנפשי. כבר הספקתי להתקדם קצת בעבודה, ופתאום הילד התפרץ פנימה, הסתכל מסביב וחיפש את דודתו, וכשלא מצא אותה, החליט מיד להציק במקום זאת לי. עפיפון, זה מה שהוא חיפש. זה היה בסוף הסתיו, כשהרוח שמטלטלת את עלי השלכת מתחילה לחולל את סוג המַשָבים הנפלאים שילדים לא עומדים בקסמם. והאחיין שלי גילה להט תמים כל כך, שלא היה לי לב לאכזב אותו.

טוב, כדי להכין עפיפון צריך יותר מאשר נייר רגיל — צריך חומר עמיד אבל גמיש — וזכרתי שנשארו לנו כמה שאריות טפט מהפעם האחרונה שבה הדבקנו טפט על הדלת. בסופו של דבר מצאתי את עצמי הופך את כל הבית בחיפוש אחריהן, ואפילו פישפשתי בארון הבגדים, שם איחסַנו את המצעים בשעות היום. אבל כשתחבתי את ידי אל תוך המרווח הקטנטן שבין השמיכות לאחורי הארון, החומר המרשרש שאצבעותי סגרו עליו לא היה שאריות הטפט של הדלת, אלא חפיסה מנייר ובתוכה גלולות בתפזורת.

בהתחלה לא הקדשתי לה מחשבה מרובה, רק המשכתי בחיפושים, אבל עד מהרה התחילו מחשבותי לנדוד בחזרה אליה. מה לחפיסה הזאת ולאשתי? ככל שתהיתי מָהן הגלולות האלה, הן נראו מתמיהות יותר. איזו תרופה צריך להסתיר ככה מהעין ולבלוע אותה רק באין רואים? לאיזו מחלה אין שום תסמינים חיצוניים? ואז הבנתי. בטח — זה מן הסתם משהו שמונע ממנה להרות!

הייתי מוטרד כל כך שלא באמת התעמקתי בעפיפון, ונחתכתי פעמיים במהלך הכנתו. ככל שחשבתי על כך, השתכנעתי שעימות ישיר עם אשתי לא יניב תשובה כנה. ניסיתי אם כן גישה אחרת, וכך קרה שדפקתי על דלתךָ, סַנגי, וביקשתי את עצתך בתור רופא. אבל מה שאמרת לי אחרי שבחנת את הגלולות שהבאתי רק אישר את חשדותי הכבדים ביותר.

"גלולות למניעת היריון?" שאלתי בתדהמה, ושכחתי את שאר החולים הרבים, ביניהם גם נשים, שישבו ממש מחוץ לחדר הבדיקות במרפאתך. "אתה בטוח?"

"די, די, זה מיותר," נזפת בי, ובזמן שהתכווצת לנוכח עוצמת קולי, עיניך הפצירו בי לזכור איפה אנחנו נמצאים. השארתי אותך עומד במקומך ורצתי בחזרה הביתה, אפילו לא עצרתי לנשום, וכל הדרך נתלתה ההאשמה על לשוני כמו רימון יד ששוחררה לו הנצרה. אבל כשפתחתי סוף-סוף בתנופה את דלת דירתנו, מצאתי את עצמי פנים אל פנים מול אשתי — ומשהו בי נתקע. כשראיתי אותה נזכרתי שזהו מצב עדין, מצב שמוטב לי לטפל בו בזהירות. אחרי הכול, לא היה זה סוד שאשתי ואני לא באמת שווים זה לזה.

אני לא מדבר על הבדל כלשהו באישיות — במובן זה לא היו הבדלים רבים שאפשר לשים עליהם את האצבע — אבל בכל הנוגע להיסטוריה המשפחתית שלנו לא יכולנו להיות שונים יותר, ואחרי הכול, זה מה שחשוב בחברה שלנו. הצד של אשתי היה ללא רבב, ולא היה לה ולוּ בן משפחה רחוק אחד שהיה אפשר לפקפק בנאמנותו למפלגה. ואילו הצד שלי היה סיפור אחר… אין לי ספק שלא מעט גבות הורמו כשפשטה השמועה שלִי אִיל-צ'וֹל ונָאם מְיוּנְג-אוֹק התארסו. "אנפה לבנה ועורב שחור — מה כבר יכול לצמוח משידוך כזה?" אלה ודאי המילים שעלו על דל שפתיהם של כולם.

ועכשיו האנפה הלבנה הזאת פעלה מאחורי גבי, דאגה לאינטרסים של עצמה על חשבון אלה של נישואינו, שאחרי הכול היו הכתם היחיד על שמה הטוב, שפרט לכך היה צח כשלג. זאת המחשבה הראשונה שצצה במוחי, ובאמת, האם זה מפליא כל כך? איך עוד יכולתי לפרש את העובדה שאשתי, שחיי הנישואים שלה ודאי לא הספיקו לאבד מזוהרם, החליטה שאינה רוצה להביא איתי תינוק לעולם?

"מה קרה?" שאלה אשתי, שראתה את מצב רוחי מיד כשהתפרצתי פנימה.

חרקתי שיניים כדי לספק לפּי תעסוקה, פוקקתי את אצבעותי, ואז קרסתי על הספסל שליד החלון, ועדיין התנשמתי והתנשפתי מהמאמץ שבריצה. אשתי שיחררה אנחה קטנה, הרימה חפיסת סיגריות וקופסת גפרורים, ניגשה אל הספסל והניחה אותן על אדן החלון. אבל מיאנתי להתעודד ממפגן המסירוּת של הרעיה המתחשבת. התקרית כולה אילצה אותי להיזכר בדבר האחד שלא רציתי לחשוב עליו, הדבר האחד שמעולם לא הצלחתי להימלט ממנו — ה"מעמד" שלי. והסיבה לכך שמעמדי היה נמוך כל כך? כי אבי היה רוצח — גם אם רוצח בשוגג, וכזה שקורבנו היחיד היה ארגז של שתילי אורז.

זה קרה זמן קצר אחרי המלחמה, כשהמערכת הסוציאליסטית של חקלאות שיתופית עוד היתה עניין חדש. במילים אחרות, זו היתה תקופה של תהפוכות אדירות, מהתקופות שההיסטוריה מכנה תקופות מעבר, כך שמובן מאליו שרוב האנשים לא מצאו בה את הידיים ואת הרגליים. גידול שתילי אורז בחממות היה עניין זר לחלוטין לכל מי שעבדו את האדמה. לדידם של חקלאים שלא הכירו שום דרך לגדל אורז פרט לשתילת השתילים במכלים מלאים מים והעברתם לשדות מוצפים — השיטה החדשה הזאת היתה מתעתעת בהתחלה.

וכך קרה שאבי ביצע את טעותו הנוראה, הטעות שתייגה אותו כ"גורם אנטי-מפלגתי ואנטי-מהפכני", כתם שחור שצץ בן לילה, אבל צפוי לרדוף את משפחתו לדורי דורות.

היתה גם שאלת הקרקע שלו, כמה דונמים עלובים שהוא הצליח איכשהו לגרד לעצמו לפני השחרור, בזיעת אפיו בלבד, ושעליהם, עם המעבר למערכת השיתופית, הוא לא ויתר במידת הענווה הדרושה. במובן זה הוא היה כמו בנה של רעיה שנייה, שעמדתו בבית רעועה כל כך מלכתחילה, שכל מעידה קטנה עלולה לדרדר אותו לתהום. בסופו של דבר הוא נעצר, נלקח למקום שמעולם לא נודע לנו, ואילו אנחנו, אשתו וילדיו, סולקנו מביתנו, שבו אם היינו רעבים יכולנו תמיד רק לשלוח יד ולקטוף אפרסמון בשל, ונשלחנו במסגרת "הגירה" כפויה לאזור הצחיח והזר הזה, קרוב כל כך לגבול עם סין, עד ששֶצף מימיו של נהר היָאלוּ געש בלי הרף באוזנינו.

כשהמספֵּר של "תיעוד של בריחה" מאת צֶ'ה נאלץ לחצות את האזורים החרבים שסביב נהר טוּמֶן, אזור שעדיין נושא את זיכרון הפשיטות של שבטי המַנצ'וּ מימים עברו, הוא ומשפחתו עדיין מצליחים לשמר ניצוץ של תקווה, שאינו כבה גם לא בעיצומה של הזוועה. אבל אמי, שחצתה את רמת גֵמָה עם שני בניה הקטנים לאחר שראתה את בעלה נלקח מביתם באזיקים, היתה עטופה בגלימה כבדה של חוסר אונים ואומללות, שאף לא חוט אחד של תקווה לא נשזר בה.

האנשים בספרו של צֶ'ה היו בני מזל במובן מסוים, מפני שהם נקלעו אל צרתם מרצונם החופשי, ונחישותם היא שדירבנה אותם להחזיק מעמד. הם ללא ספק נראו בני מזל בהשוואה אלינו, שנעקרנו בכוח מכל המוכר והיקר לנו ו"היגרנו" בהשגחת שומר חמוש אל האזור המרוחק הזה, שבו צורת ההרים ורעשי המים היו זרים ומוזרים.

ובנופים הזרים והמייאשים האלה נשמה אמי את נשימתה האחרונה, עדיין צעירה, אבל כורעת תחת עול של סבל וטינה. עיניה נותרו בוהות ופקוחות כשהיא מתה, והעתיד הצפוי לילדיה ניקב את לבה כאחד מנטיפי הקרח העבים שהקיפו בשפע את ביתנו החדש.

וראה איזו טרגדיה חדשה נפרשת כעת לעיני רוחה הנקמנית של אמי. סנגי! כשכבר לא הייתי מסוגל להוסיף ולשבת בדירתנו, קפצתי ממקומי על אדן החלון ונמלטתי, וחפיסת הגלולות עדיין תחובה בכיסי. הלכתי אל קברה של אמי, למרגלות רמת גֵמָה — אפילו אני עצמי לא יכול לזכור את כל המקומות שאליהם נשאו אותי רגלי באותו יום, ולא חשבתי כלל על המשמרת הצפויה לי בעבודה, עד שכבר היה מאוחר בערב ומצאתי את עצמי שוב בבית. אני זוכר רק שאשתי קיבלה את פני בדיוק כרגיל, והקפידה להניח כל מנה במרחק נוח מהכף וממקלות האכילה שלי. במילים אחרות, היא לא התייחסה אלי בפחות חיבה מכרגיל, אף שגמלתי לה במבטֵי ביקורת חמורי סבר. היא נותרה כשהיתה מכל בחינה ואופן — החל במבטה, שנראה מבויש ומודע איכשהו לחמימות הנובעת ממנו, ועד לקולה הרך ולתנועותיה העדינות. אדרבה, נדמה שמאפיינים אלה התעצמו ככל שחלפו הימים. אבל זה רק הגביר את חרדתי. זאת לא היתה הפעם הראשונה שחשד אחד ויחיד הוליד עוד חשד, ושמועות משמועות שונות החלו להגיע לאוזני.

אני מתכוון לשמועה על האדים שעלו מדירתנו שבקומה השלישית, פעם אחת מוקדם בבוקר, ואז שוב כעבור כמה שעות — פעמיים באותו יום, כמו שעון, מה שיכול להתפרש רק בדרך אחת: שני סיבובים של בישולים ביום. המגורים בְּדירה מקילים ביותר על מי שרוצים לפקוח עין על ענייניהם של אחרים, ואף שידעתי ששמועות שכאלה נוטות להיות מבוססות לפחות במידת-מה, לא נעניתי לפיתוי; לא רציתי שאשתי תיפול קורבן ללשונות הרעות של שכנותיה. אבל כעבור כמה ימים קרה משהו שכבר לא איפשר לי להעלים עין.

פיקחתי על עבודת ריתוך שהעמידה אותי על זרוע של עגורן במשקל מאה טון ממש מתחילת היום, עם נוף פתוח של כל אזור המפעל. והנה, ראיתי במו עיני את סיבוב האדים השני בוקע מארובת ביתנו, כמה שעות טובות אחרי שאני עצמי אכלתי ארוחת בוקר ויצאתי לעבודה. החורף כבר היה בעיצומו ובחוץ שרר קור כלבים, ובכל זאת טיפסתי על זרוע העגורן למחרת וביום שלאחר מכן, בתירוץ שעלי לוודא שעבודת הריתוך מתקדמת כיאות. רק ביום השלישי ירדתי למטה זמן קצר אחרי שעליתי, השמעתי איזה תירוץ סביר באוזני אחראי המשמרת ומיהרתי ישר הביתה.

"אה! מה אתה עושה בבית?"

הפתעתי את אשתי במטבח, והיא קראה בקול עוד לפני שהספיקה לחשוב. הבית כולו היה עננה מחניקה בגלל האדים שנפלטו מסיר גדול שהונח על הכיריים. אשתי העלתה על שפתיה חיוך מאומץ ושברירי שלא הלם את תווי פניה, שמטבעם היו פתוחים וכנים.

"שכחתי לקחת את סרט המדידה," אמרתי, ונראיתי מבויש כמתבקש.

"את סרט המדידה? ושלחו אותך הביתה בגלל דבר טיפשי כל כך?"

היא התייחסה לכל העניין ברצינות רבה מדי, כאילו היתה זו אשמתה שנאלצתי לחזור הביתה מהמפעל, ועל כן מיהרה לגשת ולהביא אותו. הבנתי מיד שזו ההזדמנות שלי, ומיד פתחתי את מכסה הסיר והצצתי פנימה, כולי קצר רוח לפתור את החידה — אבל ראיתי רק תערובת תפלה של אוכל לכלבים: קומץ עלוב של גרעיני תירס וכמה גרגירי אורז מעורבבים עם עלי צנון מיובשים שלא יוכלו להזין שום בן אנוש. אז אשתי מאכילה כלבים!

לא הספקתי להחזיר בזמן את המכסה לסיר. ידי עדיין נגעה בו כשאשתי חזרה ובידה סרט המדידה.

"מה אתה עושה?" היא שאלה בבהלה.

"מה איתך?" שאלתי בהתרסה. "בשביל מה את מכינה אוכל לכלבים?"

"אה, כן, לכלבים, בדיוק… זה מפני ש…"

"את מכינה את זה כל יום?"

"כן. אני… טוב, בבקשה תתרכז עכשיו בעבודה שלך. אל תטריח את עצמך בענייני הבית. ונסה לא לעשות עוד טעויות כאלה," היא אמרה, והניחה את סרט המדידה בכף ידי. "מזכיר המפלגה מלמטה בא אתמול. הוא הבטיח לשקול ברצינות את האפשרות לצרף אותך למפלגה, והוא ביקש ממני להעניק לך בינתיים את תמיכתי המלאה, כדי ששום דבר לא יסיח את דעתך מהעבודה. תמיכתי המלאה…"

היא נשכה את שפתה התחתונה ושתי עיניה ברקו, כאילו המילים שהחניקה איימו להתפרץ כדמעות. היא הרכינה את ראשה וניסתה לחסוך ממני את הפגנת הרגשות הזאת, ובכל זאת הייתי נבוך כל כך, שלא הייתי מסוגל להישאר שם ולו שנייה אחת נוספת.

את סרט המדידה אפילו לא זיכיתי במבט, וּודאי שלא השתמשתי בו בעבודה, ואף שנותר טמון במעמקי כיסי הרגשתי שהוא מכביד עלי כמו משקולת עופרת. אבל מה שמוזר הוא שמאותו יום ואילך הדאגות שהטרידו אותי נעלמו בהדרגה. נזפתי בעצמי על שפעלתי בחשאיות שכזאת, והתחלתי לשכנע את עצמי שלא ייתכן שאשתי משתמשת באמצעי מניעה מהטעמים ששיערתי עד כה. אילו היה הדבר נכון, אילו באמת חששה להכתים את שושלתה בקשר דם עם "עורב", חששה לראות את ילדיה נצבעים בגוון של בוגד במפלגה, הרי שהחיבה הנדיבה שבה תמיד נהגה בי לא היתה אלא מסכה, ובזאת פשוט לא הייתי מוכן להאמין. הרגשתי שאם רק אעז להטיל ספק באישה הזאת, מגיע לי שילקו אותי. משאלתי היחידה היתה שיתברר שהכול מקורו באי-הבנה, ושאשתי תישאר כפי שהיתה תמיד, בת לוויה נדיבה ואוהבת.

הזמן חלף ללא תקריות מיוחדות, ושמחתי להניח לו לחלוף כך. האחיין שלנו הוסיף לבקר אותנו בקביעות, וארובתנו הוסיפה לשחרר שני סיבובים של אדים בכל בוקר, שבשבילי היו כעת רק מקור להלקאה עצמית קלה. ההבדל הניכר היחיד היה שאשתי נעשתה להוטה יותר ויותר לארח את אחייננו בביתנו. היא טענה שקשה לה להירדם בערבים שבהם עלי להישאר במפעל עד שעה מאוחרת, אם כי עד כה לא סבלה משום בעיה כזאת.

ובאחד הערבים האלה, לפני כחודש, הגיעו העניינים לכלל משבר — הסיבה שבגללה התחלתי לכתוב את התיעוד הזה. בזמן שאשתי פינתה את הכלים בתום ארוחת הערב, היא הזכירה לי פעמים מספר לעצור למחרת בבית אחי, בדרך למפעל, ולומר לאחייננו שיבוא אלינו. לא היה בכך שום דבר יוצא דופן, אבל ביום המסוים הזה לא יכולתי למלא את בקשתה. אכן עצרתי בבית אחי, אבל גיסתי בישרה לי שהילד כבר יצא עם אביו, לחפש כבלי גרירה ישנים. למרות עבודתו המייסרת במכרות הפחם, אחי ניצל כל הזדמנות לצאת לשטח ולחפש שיירי מתכת, שאותם הפך לכלי מטבח ומכר תמורת תוספת תלושי מזון.

רצה המקרה ודווקא בערב ההוא הסתיימה משמרת הערב מוקדם מהצפוי. זה קרה לעתים תכופות, מפני שהמשימות שהיו כרוכות בהגדרת תפקידי, שכלל פיקוח על פיתוח ויישום טכנולוגיות חדשות, תוכננו רק לעתים נדירות מבעוד מועד, והיה קשה לקבוע כך את לוח הזמנים. היות שידעתי שאשתי ודאי מתגעגעת לאחייננו, הקפדתי לא להשחית זמן בדרכי הביתה.

קצת אחרי חצות שררו בבניין מגורינו שקט ודממה. עליתי במדרגות שתיים-שתיים, דהרתי על פני הקומה השנייה שבה גר מזכיר המפלגה המקומי ומשם עליתי לקומה השלישית והעליונה, שבה היתה אמורה אשתי לישון. אבל כשהגעתי למסדרון הקומה ראיתי שאור עדיין בוקע מהחרך שבתחתית הדלת.

עדיין ערה? חשבתי. היא בטח מאוד מתגעגעת לאחיין שלנו. נזכרתי בנימת ההפצרה שבה ביקשה ממני לומר לו שיבוא אלינו, והצטערתי עוד יותר על כך שאיכזבתי אותה. ניגשתי לפתוח את הדלת. היא מיאנה לזוז, אבל האור שבקע מתחתיה נעלם באחת. לחצתי שוב על הידית אבל הדלת היתה נעולה מבפנים. דפקתי. לא היתה כל תגובה. "זה אני," קראתי, ונקשתי שוב על הדלת. בהבזק אחד התחדש האור. שמעתי את מה שהיה נדמה לי שהוא פתיחת דלת המטבח שלנו, אבל עדיין לא ראיתי ולא שמעתי את אשתי. "זה אני!" קראתי שוב.

רק אז שמעתי את צעדיה הזריזים והחרישיים, והתנצלות מהוסה כשפתחה את הדלת.

"עוד לא הלכת לישון?"

"היו לי כמה עניינים שהייתי צריכה לטפל בהם."

סנגי!

איך יכולתי אז להעלות על דעתי שצל אפל אורב מאחורי הדלת שמבעדה נכנסתי? אשתי החלה לפרוש את המצעים, ואני פשטתי לאיטי את בגדי העבודה. ואז שמעתי את הרעש — דלת הכניסה שלנו נפתחת, ואז נסגרת, רעש שאין לטעות בו. הסתובבתי מיד, ובלי לחשוב פתחתי במרדף. צעדים יורדים במדרגות, מהירים ושקטים, ללא ספק צעדיו של אדם שמכיר את דרכו גם בחושך. מיהרתי לרדת אחריהם, ואז נעצרתי בבת אחת. מחשבות רבות מדי הסתחררו בראשי.

אז זאת התשובה לכל החידות. אבל אם כך, מה הטעם להניח את ידי על האשם? הסתובבתי ושבתי על עקבותי, והרגשתי את הדם גועש בעורקי.

ציפיתי למצוא את אשתי נסערת, אבל לא שיערתי את עוצמת הסערה שנתקלתי בה כשפסעתי שוב מבעד לדלת הפתוחה. היא קרסה בפינת החדר והתייפחה בפניה אל הקיר.

"תפסיקי לבכות!" קראתי, ונותרתי נטוע כמו עמוד באמצע החדר.

"הדוד של מינסוּ!" היא קראה.

אשתי ניסתה לקום ברגליים כושלות, וכשהרימה את ראשה חשפה מסכה של דמעות. פעם אהבתי לשמוע אותה קוראת לי באמצעות שמו של אחייני — זה עורר תחושת קִרבה, מעין הכנה לקראת היום שבו יהיה לנו ילד משלנו ואהיה ל"אביו של כך וכך". אבל באותו רגע הרגשתי שזו סטירה על פני, תזכורת חריפה למקומי בסולם החיבה שלה.

"הדוד של מינסו, ככה? טוב, אם זה מה שאת רוצה, זה מה שיהיה. נראה שבתור סתם בעל אני לא מספיק בשבילך!"

"הדוד של מינסו! זה לא העניין."

"תשתקי." התנשפתי בזעם, הרחקתי בכוח את כוננית הספרים מהקיר, הוצאתי את חפיסת הגלולות שהחבאתי שם וזרקתי אותה לרגלי אשתי.

הייתי על סף אובדן כל טיפת היגיון.

"ואני מתאר לעצמי שגם זה לא באמת מה שזה נראה, כן? למה את לוקחת אותן? את פוחדת ללדת בן כלאיים? ממי? מי הוא? קדימה, תגידי!"

תפסתי את כתפיה השחוחות של אשתי ומשכתי אותה על רגליה, אבל היא אחזה בזרועותי והחלה לצווח, קולה רעד בבכי.

"לא, לא, אל תשאל אותי את זה…"

אילולא הרפתה מאחיזתה ומיהרה לקרטע בכיוון ארגז הבגדים אני חושש שלא הייתי אחראי למעשי.
היא המשיכה למלמל, "לא, אל תעשה את זה, לא", כמו מישהי שאיבדה את שפיותה, ובינתיים פתחה באצבעות רועדות את מכסה הארגז. היא הרימה אותו, הכניסה יד פנימה ושלפה מחברת מתחת לערמת הבגדים. היא צעדה בחזרה אלי בגרירת רגליים, ואחזה במחברת כאילו זה הקלף האחרון שנותר לה לשלוף.

"מה זה?"

תלשתי את המחברת מידה. בפנים היו רישומים של תאריכים — יומן.

"אתה מוכרח להאמין לי, לא ידעתי שהוא היה כאן… הוא כנראה התגנב לכאן כשהייתי באמבטיה… אני נשבעת שלא בגדתי בך, אני נשבעת." אשתי קרסה שוב על הרצפה, וכתפיה החלו לרעוד שוב בפראות.

רק אז זיהיתי את הסימנים שלנגד עיני: שערה הפרוע של אשתי, החוט הרפוי המשתלשל מקדמת חלוקה, במקום שבו כפתור נתלש ממקומו. היא ללא ספק היתה בעיצומו של איזה מאבק עז, נואש. הדם שגעש עד כה בעורקי שכך, והצלחתי לחשוב ביתר בהירות, כך שיפחותיה של אשתי היו עכשיו לא יותר מרעש רקע. מבטי נשלח מיד בחזרה ליומן, שעדיין היה פתוח בכף ידי.

 

4 בדצמבר

היום הוא בא שוב. אני מזכירה לעצמי שהוא דואג לאינטרסים של בעלי, אבל ככל שאני אסירת תודה, ביקוריו מתחילים להפריע לי. בייחוד עכשיו, כשנדמה שהביקורים מתרחשים בכל פעם שבעלי יוצא מהבית. אבל לא רק זה — בכל פעם שהוא בא, הוא מתנהג קצת אחרת מהפעם הקודמת. לא ייתכן שגבר בן יותר מארבעים יחשוב עלי דברים כאלה… הלוואי שיכולתי לדעת בוודאות!

מה אעשה? אני פוחדת שאם אתחיל לרפות את ידיו ולנהוג כלפיו בקרירות, מצבו של בעלי יורע, אבל אני חוששת שאם לא… טוב, לא חשוב. מה זה חשוב אם אני נאלצת לחוות אי-נוחות קלה? אפילו למות לא יהיה נורא כל כך אם זה יעזור לבעלי להצטרף למפלגה…

 

"האשֵמים: סיפורים אסורים שהוברחו מקוריאה הצפונית", בַּאנדי, הוצאת אחוזת בית, 2018. מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי.

 

האשמים

 

» במדור מודל 2018 בגיליון המוסך הקודם: פרק מתוך "סְמוֹצֶ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה", מאת בני מר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_42_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן