.

דנה אמיר

נדרַיִךְ מותרים

לַיְלָה שָׁלֵם הִקִּיפוּ אֶת מִטָּתִי פְּתָקִים לְבָנִים בִּכְתַב יָדֵךְ.
לַיְלָה שָׁלֵם יִחָלְתִּי לְפָנַיִךְ, וּפָנַיִךְ
חָסְרוּ אוֹתָךְ

לַיְלָה שָׁלֵם שָׁאַלְתִּי אֶת נַפְשִׁי הֵיכָן אַתְּ נִגְרֶרֶת רֵיקָה,
מְטִילָה תַּחְתַּיִךְ צֵל רָפֶה כְּעַלְוַת עֵץ, מְקַפֶּלֶת בִּקְפִידָה
פִּנּוֹת מַפָּה צְחוֹרָה,
גּוֹנֶבֶת פֵּרוּרֵי עוּגָה בְּאֵין רוֹאֶה, שׁוֹקֶלֶת מִלִּים,
הֵיכָן אַתְּ מִתְחַנֶּנֶת

לַיְלָה שָׁלֵם גִּשָּׁשְׁתִּי דַּרְכִּי בְּתוֹךְ הַחֲלוֹף הַזֶּה, נִזְכֶּרֶת
אֵיךְ הוֹרַדְנוּ אוֹתָךְ בִּשְׁתִיקָה, אֵיךְ הִשְׁבַּעְנוּ בְּגַרְגִּירֵי הֶעָלִים,
בְּצִנּוֹר הַגִּנָּה, בְּזֶרֶם הַמַּיִם הֶעָכוּר, הַחַי,
עִמְדִי, אָמַרְנוּ לָךְ,
שְׁבוּעוֹתַיִךְ גְּלוּיוֹת, נְדָרַיִךְ מוּתָרִים,
אֵינֵךְ עֲרֵבָה עוֹד.

 

פתיחה

טֶרֶם נִדְלְקוּ פָּנָסֵי הָרְחוֹב, אַךְ חַלּוֹנוֹת הַבָּתִים מְהַבְהֲבִים. עִם כָּל הִבְהוּב, כְּמוֹ בְּאַגָּדַת מוֹכֶרֶת הַגַּפְרוּרִים הַקְּטַנָּה, נִדְלֶקֶת תְּמוּנַת פָּנִים: פְּנֵי בַּיִת. הִבְהוּב רִאשׁוֹן חוֹשֵֹף דְּמוּת אִשָּׁה רְכוּנָה אֶל הָעִתּוֹן הַיּוֹמִי מֵעַל קְעָרַת מָרָק. מִשְׁנֵהוּ מַבְעִיר חֲבוּרַת יְלָדִים פְּעוּרֵי פִּיּוֹת, צְמוּדִים לְרִיצוּד הַמָּסָךְ. בֵּין הִבְהוּב לְהִבְהוּב פּוֹשֶׁטֶת מוּעָקָה. הָיִינוּ שָׁם, וּכְבָר נִשְׁכַּחְנוּ. אַחֵרִים בָּאוּ אַחֲרֵינוּ.

לְעוֹלָם אֵין הַחֲשֵׁכָה נוֹפֶלֶת בְּאַחַת אוֹ בְּאוֹתוֹ הָאוֹפֶן עַל פָּנָיו שֶׁל יֶלֶד יָשֵׁן וְעַל פָּנֶיהָ שֶׁל אִשָּׁה יְשֵׁנָה, אוֹ עַל פָּנָיו שֶׁל כֶּלֶב. אֶת פְּנֵי הַיֶּלֶד הִיא מְכַסָּה כִּשְֹמִיכָה. וְאִילוּ אֶת פְּנֵי הָאִשָּׁה הִיא חוֹשֶֹפֶת, כְּאִלּוּ קִלְּפָה מֵעָלֶיהָ אֶת כְּסוּת הַיּוֹם וְהוֹתִירָה אֶת פִּתְחֵי הַחִישָׁה פְּעוּרִים. הַכֶּלֶב, לְעוּמָתָם, מְקַבֵּל אֶת פְּנֵי הַחֲשֵׁכָה כְּקַבֵּל פְּנֵי אוֹיֶבֶת, מֵשִׁיב בְּחִרְחוּר עוֹיֵן לְרַחַשׁ הַתָּאִים הַמִּתְחַלְּפִים. אֵין פֶּלֶא: עִתִּים הַחֲשֵׁכָה מְדַבֶּרֶת. צְלָלִים מִצְטוֹפְפִים בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת הָאַפְלוּלִי אוֹ בְּפַאֲתֵי הַמִּטְבָּח, וּלְפֶתַע הוֹפֶכֶת תְּנוּעָתָם לְקוֹל.

וְיֵשׁ שֶׁחֲשֵׁכָה נוֹפֶלֶת בֵּין שְׁנַיִם, וּבְנָפְלָהּ בֵּינֵיהֶם הִיא מְכוֹנֶנֶת אֵזוֹר עָמוּם, דָּחוּס, מֵעֵין תְּחוּם הַחֲפִיפָה שֶׁל חֶשְׁכַת הָאֶחָד וְחֶשְׁכַת הָאַחֵר.

אֲבָל הַחֲשֵׁכָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר הִיא זוֹ הַנִּשְׁקֶפֶת מִבַּעַד לְחַלּוֹנוֹתָיו שֶׁל מָטוֹס. כֹּחַ כֹּה עָצוּם מוּל יָרִיב כֹּה עָלוּב: דַּיָּלוֹת גְּהוּצוֹת מַדִּים מַסִּיעֹות הֵנָּה וָשׁוֹב אֶת עֶגְלוֹת הַשְּׁתִיָּה, מְפַזְרוֹת חִיּוּכִים לְרֹחַב הֶחָלָל הַמָּאֳרָךְ, בְּעוֹד סִדְקֵי הַחַלּוֹן הַזְּעִירִים מְמַצְמְצִים לַשָּׁוְא מוּל הַפֶּרֶא הַזֶּה, הַלַּיְלָה.

 

דנה אמיר, פסיכואנליטיקאית, משוררת וחוקרת ספרות, מחברת שישה ספרי שירה ושלושה ספרי עיון. האחרון שבהם, "להעיד על העדים", ראה אור לאחרונה בהוצאת מאגנס.

 

דעאל רודריגז גארסיה

דּוּשִׂיחַ

א.
גּוּף אוֹמֵר
שְׂחִיָּה בַּחֲדַר חֹשֶׁךְ
בְּסִגְנוֹן חֲתִירָה.
גּוּף אוֹמֵר
סְלִילֵי צִלּוּם אֲפֵלִים
רוֹצִים לְהִפָּתַח אֶל הַשֶּׁמֶשׁ.
נֶפֶשׁ אוֹמֶרֶת מִנְהָרָה בְּלִי תִּקְרָה
אוֹקְיָנוֹס שֶׁאֵינוֹ מְרֹהָט
נוֹסֵעַ

ב.
גּוּף אוֹמֵר
מַיִם עוֹלִים כִּתְהוֹם.
נֶפֶשׁ אוֹמֶרֶת
לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶצְעַק.
גּוּף אוֹמֵר
כּוֹכָב דָּרוּךְ הַיּוֹם.
נֶפֶשׁ אוֹמֶרֶת
אֵשׁ כָּחֹל לוֹחֵשׁ לְאַט.
גּוּף צוֹעֵק בְּתָאִים רַבִּים לְהִתְפַּקֵּעַ
כְּבָר זְמָן רַב מְאוֹד וּבִלְתִּי פָּנוּי

ג.
נֶפֶשׁ אוֹמֶרֶת
חוּט לַהַט מִדַּקֵּק
מְחַפֵּשׂ אֲוִיר לְהִשָּׂרֵף.
גּוּף אוֹמֵר
מֵהַתִּקְרָה פָּרוּשׂ
אָהִיל מִתְנַדְנֵד
וּמָתוּחַ

ד.
גּוּף אוֹמֵר חֲדָרִים
שְׁעָרִים מוּגָפִים נוֹפְלִים
עַל אֶצְבְּעוֹת הָרַגְלַיִם.
נֶפֶשׁ אוֹמֶרֶת חַלּוֹן צָהֳרַיִם
מְנַסֵּר אֶת הָאוֹר וְנִשְׁבָּר
בְּשָׁקוּף וּפָתוּחַ.
גּוּף אוֹמֵר אָמְנָם
רַק וִילוֹן
בֵּינִי לְבֵינֵךְ
וְלִפְעָמִים בָּאָה רוּחַ

 

דעאל רודריגז גארסיה נולד וגדל בירושלים. הוא מלמד ספרות בבית ספר תיכון, מאסטרנט לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון ומנחה סדנאות כתיבה. פרסם שירים וסיפורים קצרים בבמות שונות, ולאחרונה זכה בפרס למשוררים בתחילת דרכם מטעם משרד התרבות.

 

מרב זקס־פורטל

סן פרנסיסקו

אַבְנֵי זִכָּרוֹן בִּפְסֵיפָס מְשַׁבֶּצֶת
עֵת חֶבֶל חוֹזֵר לְאָחוֹר
עַל צַוָּאר.

זֹאת אַתְּ, הוּא אוֹמֵר לִי,
עוֹמֶדֶת רוֹעֶדֶת, מֻקֶּפֶת
עֲדַת יְלָדִים.

זֹאת אַתְּ שֶׁכָּל יוֹם
בֵּין אַרְבַּע לִשְׁמוֹנֶה
מַכְתִּירִים בִּכְתָרִים, מַשְׁפִּיעִים
לִבּוּבִים.

עַל גֶּשֶׁר זָהָב נִשְׁמָתִי
נֶעֱתֶקֶת,
רוֹעֲדוֹת עַל פַּסָּיו מְכוֹנִיּוֹת הֲבָנָה.
יֵשׁ אֶרֶץ אַחֶרֶת הָאֹזֶן
אוֹמֶרֶת, יֵשׁ פְּלָאוֹת
שֶׁטֶּרֶם חִשַּׁבְתְּ
עֶלְבּוֹנָן.

 

בסופרפארם

סוּהִיל, אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ לְמָחֳרַת הַהַפְגָּנָה,
לִבִּי אִתְּךָ.
פַּעֲמַיִם בְּיוֹם, גְּבֶרֶת, הוּא עוֹנֶה,
עַל קֵבָה רֵיקָה.
סוּהִיל, אֲנִי מַבִּיטָה בְּעֵינָיו הַמְּמֻשְׁקָפוֹת,
אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת,
בִּשְׁמִי וּבְשֵׁם כָּל הַלָּקוֹחוֹת.
עוֹד מַשֶּׁהוּ? הוּא שׁוֹאֵל, יָדוֹ עַל הַקֻּפָּה,
לֹא, אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ, בֶּאֱמֶת תּוֹדָה רַבָּה.
234, קוֹרֵא סוּהִיל בְּקוֹל
וּמִסְתּוֹבֵב אֶל הַלָּקוֹחַ הַבָּא.

 

מרב זקס־פורטל, כותבת פרוזה ושירה ומתרגמת ספרות. פרסמה את הרומן "מלאכים באופק" (אקס ליבריס וידיעות ספרים, 2016). בימים אלה מסיימת את כתיבת הרומן הבא.

 

אורית צמח

גלויה מהכפר

עַד לְכָאן הִגַּעְתִּי לִמְצֹא לִי נוֹף
כְּכָל אָדָם הַמְּבַקֵּשׁ מַחֲסֵה
בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ
תַּבְנִית מִשֶּׁלּוֹ
בָּרוּחַ.
וּבָעֲנָפִים הִצְטוֹפְפוּ מִשְׁפְּחוֹת
הֶעָלִים, וּבְתוֹךְ הָאֲדָמָה
נִקְשְׁרוּ זֶה בַּזֶּה
שָׁרָשִׁים.
וְרַק עָנָף אֶחָד קָטוּם
שֶׁדָּבְקוּ בּוֹ בֹּץ
וְיִלְלַת הַהַחְמָצָה
עוֹרֵר כְּאֵב רְפָאִים
בְּרַגְלַי הַמְּחַפְּשׂוֹת
עֵצָה.

*
אַתָּה רוֹאֶה אֲנִי שָׁבָה אֵלֶיךָ
כְּמוֹ פְּרוֹטֶזָה אֶל אֶפְשָׁרוּת
שֶׁל רֶגֶל
בָּאָה
וְלֹא בֶּאֱמֶת
הוֹלֶכֶת.

*
אָבַדְנוּ אִישׁ בַּהֲמֻלַּת חַיָּיו
אִשָּׁה בִּכְבִישָׁה קָרָה.
גַּם אִם תָּשׁוּב אֶל הַכְּפָר הַזֶּה
תְּגַלֶּה אוֹתִי אֵינֶנִּי
יְשׁוּבָה עַל סַפְסָל
מְחַכָּה.
הָלַכְנוּ מֵעִם הַגֶּזַע
אִישׁ וַעֲנָפָיו בְּיָדָיו
אִשָּׁה בַּעֲלֵי כּוֹתַרְתָּהּ
גַּם אִם אָשׁוּב
אֲגַלֶּה אוֹתְךָ
אֵינְךָ
אַתָּה.

*
וּמַהוּ הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה לָמֵד מֵעִנְיָנִי?
שֶׁנֶּאֶסְרָה עָלַי מְלֶאכֶת הַבְעָרַת הָאֵשׁ
אַךְ הַנִּיצוֹץ לֹא בֶּעָמָל יוּלַּד
אֶלָּא בְּעֹנֶג.

*
וּבְכָל זֹאת, בַּיֹּפִי הַטִּבְעִי הַזֶּה,
עוֹד רוֹאָה הָעַיִן עֲנָפִים מְקֻשָּׁשִׁים
פִּגְרֵי עֵצִים, גִּלְדֵי אֲדָמָה.
וְאַתְּ שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמֵךְ
לְאָן נֶחְפֶּזֶת הָאַרְנֶבֶת הַזּוֹ
מָה הִיא רוֹאָה.

*
לֹא קַל לִכְתֹּב לְךָ לְאוֹר יָרֵחַ
כְּשֶׁאַתָּה מִסְתּוֹבֵב שָׁם בַּחוּץ,
אֲנִי יוֹדַעַת,
מְיַלֵּל. לֹא קַל
לְהוֹדוֹת בְּפָנֶיךָ
כְּשֶׁאַתָּה בְּהֶסְתֵּר
וַעֲדַיִן מְחוֹלֵל.
בּוֹנֶה חֲלוֹמוֹת וּמַחְרִיבָם
רַק בִּשְׁבִיל הַזְּכוּת
לִשְׁבֹּת.

*
וּבְכָל זֹאת, אֲנִי כּוֹתֶבֶת לְךָ מֵהַכְּפָר כְּדֵי לוֹמַר שֶׁהָאִשָּׁה הַגְּדוּמָה הַזֹּאת מִסְתּוֹבֶבֶת עַכְשָׁו עַל אֲדָמָה לַחָה לֹא עַל מְנַת לְהַשְׁרִישׁ, רַק לֵהָנוֹת מֵהַפְּרִיחָה.

 

אורית צמח, עורכת ספרות ולשון, פרסמה שני ספרי ילדים, ובימים אלה כותבת רומן. שיריה ראו אור בבמות שונות. מחזור זה נכתב במסגרת סדנת השירה של הליקון.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת יעל גלוברמן, יהודית דריגס, רוני צורף ותמי קויפמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת אסנת ברתור

 

יש לא מעט סיבות שבגללן צא וראה, סרטו של הבמאי הרוסי אֶלֶם קְלימוֹב, הוא הסרט הטוב ביותר וגם המטלטל ביותר שראיתי מעודי (וכבר חלפו למעלה משלושים שנה…).

השנה היא שנת 1943, המלחמה בעיצומה, הנאצים כובשים את בלארוס, והגיבור, ילד בן ארבע־עשרה שכל בני משפחתו, חבריו ובני כפרו נרצחו לנגד עיניו, מצטרף לפרטיזנים ונלחם בנאצים. ואנחנו מתלווים אליו, כמו בסיור בתלת־ממד, לביקור בתופת.

בסרט יש שתי סצנות בלתי נשכחות (יש כמובן הרבה יותר). הראשונה מתארת את אחת משיטות ההשמדה של הנאצים. החיילים הגרמנים נכנסים לכפרו של הגיבור, פלוריה שמו, מרכזים את כל תושבי הכפר בָאסם, סוגרים את הדלתות ומעלים אותו באש. רק הגיבור מצליח להימלט. הזעקות, הצרחות, היללות, וקולות פצפוץ הלהבות – זה הפסקול שמלווה את מנוסתו. הסצנה השנייה מתרחשת במרחב הפתוח. פצצה נפלה סמוך למקום שבו תפס פלוריה מחסה, ומקול הנפץ העז הוא איבד (זמנית) את השמיעה. ההפצצה נמשכת, אך את קולות הנפץ מחליף צפצוף־זמזום חרישי שנמשך דקות ארוכות. אנחנו שומעים את מה שהגיבור שומע. בְּעָתָה.

קשה לי להשתמש במונח "תחבולות קולנועיות" ביחס לצא וראה. גם המילים הכלליות יותר "אמצעים אמנותיים" אינן הולמות אותו. כי איך אפשר לדבר על אמנות כשנמצאים בפלנטה אחרת? ובכל זאת, יש מקום אחר, שגם בו מתרחשים דברים מחרידים, דומים, ועליו אני כן מצליחה להתבונן בעיניים אמנותיות. כנראה מפני שהוא אינו מציאותי.

המקום הזה נמצא בחוק המקראי, זו "עיר הנידחת" – עיר שתושביה הודחו לעבוד "אלוהים אחרים" – ובחרתי לפתוח בחוק שדן בגורלה, אף על פי שהוא אינו שייך לילקוט דיני המלחמה, שבהם אעסוק בהמשך, כי הוא מתאר באופן המובהק והשלם ביותר את מה שנהוג לכנות "מוראות/זוועות המלחמה".

הנה צא וראה גרסת ספר דברים:

 

13 כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר 14 יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים … 16 הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִיא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב 17 וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד (דב' יג 13–17).

 

כאמור, התיאור אינו מציאותי. אין ראיה שערים ישראליות או כנעניות נענשו באופן קולקטיבי־מפלצתי שכזה. החוק לכל היותר משקף תפיסה תאולוגית־פוליטית של האליטה ההגמונית בישראל הקדומה במאה השביעית לפנה"ס. אך בחרתי בו לא כדי לחשוף את הצדדים הפנאטיים והרצחניים של המונותאיזם הישראלי, אלא כדי להציג את הפואטיקה ואת הרטוריקה של הסופר־המחוקק, שבעזרתן הוא מצליח להמחיש את הנורא מכול.

דמיינו איך כל זה נראה וגם איך זה נשמע. זעקות הנרצחים, הַמוּכּים בחרב, ויללות החיות הנטבחות. גם הן בחרב. וערמות של פגרים וגוויות. המחוקק מכפיל את הפועל: הַכֵּה תַכֶּה, וגם חוזר פעמיים על הביטוי לְפִי חָרֶב. החזרה היא אמצעי אמנותי מקובל בפרוזה ובשירה המקראית, אבל במקרה הנוכחי היא אינה רק קונוונציה אמנותית אלא אמצעי המחשה. כי מבני החזרה מאפשרים להראות טוב יותר את מה שמתרחש בעיר הנידחת. חרב מונפת, ועוד אחת.

המון חרבות מונפות מכל עבר. המצלול חֶרֶב – חֶרֶם לופת אותנו. והמכות ניחתות, מכה ועוד מכה. אין סוף מכות קטלניות, שאמורות לחסל עיר שלֵמה. להמולת הרצח מתווסף שאון האיסוף של הרכוש אל כיכר העיר. הכלים, הרהיטים, החפצים של כל תושבי העיר. הם נגררים, נחבטים, נשברים, נזרקים לתוך רְחֹבָהּ של העיר (ואולי גם זה מצלול: רְחֹבָהּ – חָרֶב). ואחריהם נשמעים קולות פצפוץ לשונות האש, ששורפות את הרכוש ואת הבתים. כך נראית ונשמעת השמדה טוטאלית. ברובד הלשוני הטוטאליות מודגשת באמצעות המילה החוזרת כּול: כָּל אֲשֶׁר בָּהּ, כָּל שְׁלָלָהּ (הביטוי הזה מופיע פעמיים), וכמובן המילה כָּלִיל. אלא שהשימוש במילה "כול" הוא בחירה לשונית טריוויאלית, ואולי בשל כך המחוקק אינו מסתפק בה אלא מבקש גם להמחיש את הטוטאליות; להשפיע על החושים שלנו, כדי שלא רק נבין מהי השמדה טוטאלית אלא גם נחוש אותה. למותר לציין שמוטיבציה כזו, בטקסט שנחזה להיות חוק, אינה טריוויאלית כלל ועיקר.

אחרי שיסתיימו כל פעולות ההשמדה, והמשימה תושלם כליל, לא תיעשה בעיר אף לא פעולה אחת נוספת – היא תהיה תֵּל עוֹלָם, היא לֹא תִבָּנֶה עוֹד. מתיאור של פעילות קדחתנית, רעש והמולה, עוברים לקוטב המנוגד. לחוסר פעילות מוחלט ולשקט נצחי. אין איש, אין חיה, רק עיי חורבות. לנצח. זה מומחש באמצעות חזרה על אותו רעיון: פעם על דרך החיוב (תהיה תל עולם) ופעם בשלילה (לא תיבנה עוד). תקבולת, כידוע, היא אמצעי אמנותי שכיח בספרות המקראית, אבל גם כאן יש לקונוונציה הספרותית תפקיד נוסף. התיאור החוזר, פעם כך ופעם כך – מבחינה משפטית אין בו צורך, כי די בכל אחת משתי התבניות הלשוניות כדי להבהיר מה יהיה גורלה של העיר – מחייב אותנו להשתהות, לדמיין. הוא מאפשר לנו לשמוע את השקט ולחוש באין, ובכך מעצים את התחושה הטוטאלית, הלופתת, שמאפיינת את החוק.

מאפיינים דומים קיימים ב"חוק החרם", האח הלאומני של חוק "עיר הנידחת" ואחד מדיני המלחמה. הוא דן בגורלן של ערים שנכבשו מחוץ לכנען ובכנען. הוא כמובן אינו עולה בקנה אחד עם הנורמות ועם הערכים המקובלים בדיני המלחמה המודרניים; הוא אפילו מנוגד להם – אינו מבחין בין לוחמים לאזרחים ומצווה על ג'נוסייד. אבל גם הוא אינו מציאותי. התיאורים המחרידים שמופיעים בו וגם בספרי נביאים ראשונים (בעיקר בספר יהושע) אינם משקפים אירועים היסטוריים. הם חלק מפרוגרמה אידאולוגית, לאומית־פוליטית – wishful thinking בלבוש חוקי והיסטורי. אבל אותי הוא מרתק לא בגלל תוכנו. אני נשבית בקסם הרטוריקה והפואטיקה (כן, שוב הצמד הזה), שמצליחות להפוך זוועה לחגיגת ניצחון ושיכרון כוח. הנה "אלבום הניצחון" גרסת ספר דברים:

 

10 כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם 11 וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ 12 וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ 13 וּנְתָנָהּ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב 14 רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לָךְ 15 כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה 16 רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה 17 כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ … (דב' כ 10–18)

 

המחוקק משתמש בשלל אמצעים רטוריים, ואתמקד באחד מהם, בזה שבונה את אפוס הניצחון: הַעֲצָמָה.

לציווי להרוג את כל הזכרים, רק את הזכרים, יש השלכות מעשיות. הגיבור (למעשה כל אחד ואחת מאיתנו, בגלל הפנייה הישירה אל נמעני החוק, אחת התחבולות הרטוריות של המחוקק) משתלט על כל מה שנמצא בעיר; מה שהיה שייך לזכרים המתים שייך עכשיו לו. זו התוצאה הטבעית והברורה מאליה, אבל כדי להעצים את חוויית ההשתלטות המחוקק מפרט את ההשלכות (לכאורה הוא רק מסביר אותן, כדי להסיר ספק). הנשים שייכות לך וגם הטף. ומה באשר לבהמות? גם הן. ואם שכחתי משהו, אומר המחוקק הדיאלוגי לגיבורו, אני מוסיף: וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ. ניתן לך היתר גורף, ללא סייג, לקחת שלל (שימו לב להופעה הכפולה של המילה כל). הוא פותח בשלוש דוגמאות, שהן כמובן העיקר, ואז מוסיף עליהן ומעצים אותן בעזרת שני היגדים כּוּלִיים. מדוע הוא אינו מסתפק בהיגד אחד (אף שהתוכן של שני ההיגדים זהה)? עלה בדעתי שזה נועד ליצור העצמה הדרגתית, מעין קרשנדו. כאילו לאפשר לגיבור לעכל את הזכות הגדולה שנפלה בחלקו (בעודו מעכל את סעודת השלל).

הֶיתר הַשבייה והביזה ניתן רק ביחס לערי הסביבה, הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד. לערים הכנעניות, מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, נקבע גורל אחר, שמוצג – אין לי דרך טובה יותר לנסח את זה – כהילולה מתמשכת של ג'נוסייד.

גם לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה וגם הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם, פעם על דרך השלילה ופעם על דרך החיוב, המעצימה (ואפשר לומר שיש כאן העצמה כפולה, כי כָּל נְשָׁמָה הוא עצמו היגד המעצים את ההיגד הקודם, כָּל זְכוּרָהּ). אבל עיקר ההעצמה, ולמעשה העוצמה, שמוּר לסוף. כי מה תפקידה של הרשימה המפורטת של עמי כנען? והרי כל אחד מהעמים כלול בפסוקית הקודמת, הכוללנית. האזכור האתני, שוב ושוב, הוא תרועות הניצחון של מי שהכניע את אויביו. שש תרועות ניצחון המבטאות את האומניפוטנטיות של הגיבור (קִראו "אוֹלֶה!" אחרי כל אזכור, אולי תחושו גם אתם בשיכרון הכוח).

החוק המרכזי הפותח את ילקוט דיני המלחמה, המכוּנֶה "חוק היציאה למלחמה", הוא למעשה חוק אי־היציאה למלחמה. לכן, בימים שבהם מנשבות רוחות מלחמה, טוב יעשו הַשָֹשִֹים אלי קרב, ועימם האמיצים שלא מהססים, וגם אלו שנגררים אליה בלית ברירה, ויציצו בו, אולי סוף־סוף יבינו.

 

1 כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם 2 וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם 3 וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם 4 כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם 5 וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ 6 וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ 7 וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה 8 וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ 9 וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם. (דב' כ 1–9)

 

באופן פרדוקסלי חוק היציאה למלחמה אינו כולל הוראות הנוגעות לגיוס הכוחות הלוחמים או לארגונם לפני היציאה לקרב (רק בפסוק האחרון מוזכרת פעולה אחת שנוגעת להכנות למלחמה). הוא מתאר אירוע טקסי, שמורכב משני אירועים מילוליים: נאום הכוהן, הסמכות הדתית, שתפקידו לעודד ולהמריץ את הלוחמים, כדי לטעת בליבם אומץ וביטחון; והכרזות השוטרים, הזרוע הארגונית, שהן פעולות דיבור (speech acts) המעניקות פטור מיציאה לקרב. והנושא המשותף לשני חלקי החוק הוא הפחד מפני המוות. לכן הפתיחה החגיגית והבוטחת כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ מתמוססת, אין לה המשך, והחוק עובר לעסוק בשלל הגוונים של פחד – חמישה גוונים של פחד. לידתו של הפחד במבט, במראה. הגיבור רואה מראה שמפחיד אותו, סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ, ואז מתרחשת אצלו תפנית – מיציאה יזומה למלחמה אֶל פחד ורתיעה מפניה. האם העליונות הטכנולוגית של צבא האויב, קרי, הסוסים והמרכבות שיש לאויב ואין לצבא הישראלי, היא שמבהילה את הגיבור ומאיימת עליו? האם לוחמי האויב אכן רבים מאוד, רבים ממנו? החוק אינו דורש מענה. כי הוא אינו עוסק בהכרח במציאות החיצונית אלא מציג פרספקטיבה אישית, סובייקטיבית (גם אם קולקטיבית). ואליה, אל המציאות הפנימית, מכוונת "פקודת היום" של הכוהן. לכן הוא מתייחס אל שלל הגוונים של הפחד, בארבע וריאציות לשוניות: יֵרַךְ לְבַבְכֶם, תִּירְאוּ, תַּחְפְּזוּ, תַּעַרְצוּ. את הווריאציה החמישית מוסיפים השוטרים: יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. וכך, ההיגד הראשון שמושמע ללוחמים ערב היציאה למלחמה עוסק בפחד (פס' 3), וכמוהו גם ההיגד האחרון שהם שומעים (פס' 8).

ומה באשר לשלושת ההיגדים הנוספים של השוטרים (פס' 5–7)? אלו אינם מבטאים פחד אישי או קולקטיבי מפני המוות, הם אינם משקפים את הַפּסיכֶה של הלוחמים, אלא את החשש המובן מפני התוצאה הטבעית, האינהרנטית למלחמה. פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה הוא שיאו של ההיגד התבניתי החוזר. ראוי לו שיצוטט בכל הזדמנות, ראוי לו שיהפוך למנטרה, כדי שהחשש יחלחל, כדי שיִימס הלב, ובלבד שלא יישבר.

 

ד"ר אסנת ברתור, מרצה בחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב, עורכת דין בתחום זכויות אדם ומתנדבת במחלקה המשפטית של ארגון "יש דין". ספרה "מעשה בשבויה יפת תואר: החוק המקראי בראייה ספרותית" ראה אור בסדרת "האוניברסיטה המשודרת" (מודן, 2013). רשימות פרי עטה במוסך: על קריאה ספרותית בחוקי המקרא ועל קריאה ספרותית בפסקי דין של השופט חשין.

 

» במדור ותקרא בגיליון הקודם של המוסך: גיא פרל קורא בשיר של מרגרט אטווד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

איה כורם הקדישה את השיר לזכר תהילה נגר, וג׳דאן אבו חמיד, דור כרסנטי, בראה אלשורבג׳י, פז בן יוסף, סיהאם אזברגה, אדל קלמן, לינא אחמד איסמעיל, ורה קרמסקוי, חנאן אלבחירי, מיה גורן, אודליה בכר, דליה ברוך, הנרייט קרא.
הרשימה למרבה הצער אינה מעודכנת; נכונה לחודש יוני 2017.

 

 

לא היה לי אח וָרֵעַ / דליה רביקוביץ

לֹא הָיָה לִי אָח וָרֵעַ.
לִי נָמוֹגוּ כָּל מַרְאוֹת.
לֹא יָדַעְתִּי: הַיְחַיֵּנִי –
אַךְ יָדַעְתִּי עֵת בּוֹאוֹ.

עֵת יָבוֹא לֹא אֲכַנֵּהוּ,
חֲנִיתוֹ בִּי תַּהֲלֹם.
לֹא אֵדַע אֵי מְקוֹמֵהוּ
אַךְ יָדַעְתִּי אֶת בּוֹאוֹ.

בַּת בְּלִי בַּיִת, מְשֻלַּחַת
וְעִוְּרָה לְכָל מַרְאוֹת.
אַךְ יָדַעְתִּי: יְבוֹאֵנִי.
וְיָדַעְתִּי עֵת בּוֹאוֹ.

 

» במדור רָעַד קוֹלֵךְ בגיליון קודם של המוסך: הילה רוח הופכת את "דובה גריזילית" של יונה וולך לרוק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

המושיע

.

מאת מורז ברנדיס

.

לאחר שכבר דיווחה במשטרה על גניבת הרכב, ולאחר שאמרה ליומנאי בביטחון שברור שהרכב לא נגרר, עלה על דעתה שאולי בכל זאת. אולי צחי לא החנה כמו שאמר לה, במקום מותר לחנייה עבור רכב נושא תו חנייה אזורי (ברגעים כאלו יוצא ממנו העורך דין בכל התאמצותו), ועם הגיעה הביתה מיהרה להתקשר למוקד העירייה. שם הייתה הפניה אל חניוני הגרירה, ולמרבה האכזבה, כן, הרכב שלה פשוט נגרר.

זה היה יכול להיות מושלם אילו נגנב. אחרי חצי שנה של ניסיונות כושלים למכור אותו, אותם רגעים ארוכים של המתנה בתחנת המשטרה התמלאו בתכנונים איך תחגוג על חשבון הביטוח. היא תזמין את עפרי לארוחת ערב או אולי יצאו לערב של בנות בקאב־קם, כל החברות שלה כבר היו שם וזה נשמע מקום מהמם. אבל ניסים כאלו לא קורים לה.

היום כמעט נגמר ואם היא תשאיר את הרכב בחניון יתווסף לקנס האימתני של שש מאות שקל יום נוסף בעוד איזה מאתיים שקל. למרות העייפות והאכזבה היא הזמינה מונית ומסרה את הכתובת של חניון הדולפינריום. כעבור רבע שעה הורידה אותה המונית בפתח החניון. מעבר לכביש השמש כבר נוגעת בקו המים, והעיר מרוחה באור נוטה חסד, בניגוד גמור להלך רוחה השפוף. בחניון אין איש, ורק כמה מכוניות פזורות בו. ליד המחסום האוטומטי יש כפתור של אינטרקום ותמרור עם הסבר ארוך ולא לגמרי ברור. היא לוחצת על כפתור האינטרקום ושומעת צלצול ארוך ולאחריו עונה לה קול מתכתי.

– אה… האוטו שלי כאן בחניון, איך אני משחררת אותו?
– גברת, את צריכה ללכת למכונות תשלום בקצה, יש שם הנחיות.
– רגע… אני לא רואה מכונות, איפה זה הקצה?
– תסתכלי לכיוון הים, שם.

היא נאבקת בגל של תסכול וצועדת לאט עד שהיא רואה גוש של מכונות בקצה המגרש הגובל ברחוב הירקון. גם שם היא רואה תמרור רב מלל ובו הסבר מייגע על סריקת רישיון הרכב. הניסיון הראשון, השני וגם השלישי כושלים. בתחושת השפלה ובכתפיים שמוטות היא לוחצת על הכפתור המסומן בפעמון ושוב עונה לה אותו קול גברי.

– אני לא מצליחה לסרוק את הרישיון.
– טוב, תקריאי לי את מספר הרכב.

היא מקריאה בצייתנות.

– ואת המספר הסידורי של הודעת הקנס.
– הודעת הקנס? לא קיבלתי הודעה.
– גברת, זה על החלון של האוטו שלך, בדקת בכלל שהאוטו שלך באמת בחניון?

עכשיו היא מרגישה מובסת לחלוטין. "לא", היא אומרת בקול קטן.

משהו בקולו של הגבר מאבד ממתכתיותו כשהוא עונה לה, "אז לכי תראי, אני מחכה."

היא צועדת שוב לאורך המגרש המחשיך ומוצאת את האוטו שלה. אל השמשה מוצמד טופס. היא חוזרת אל המכונה ואל הקול נטול הגוף שהוא גם שופט בלעדי וגם קצת מושיע.

– איפה אני רואה את המספר הסידורי?
– למעלה, מצד שמאל.

עכשיו היא מסירה את משקפיה ומקרבת את הנייר אל עיניה כדי לקרוא את המספרים באור הקלוש. בשעה האחרונה היא פשטה את כל גינוני הסמכות שאימצה בשנה האחרונה, שבה הפכה לראש צוות, והיא שוב אורנה מהמושב, מנסה להבין איך העיר הזאת עובדת. הקול שלה מתכווץ ללחישה עלובה כשהיא מקריאה את המספרים.

– אוקיי גברת, עכשיו תלכי למכונה ליד ותשלמי. יש לך כרטיס אשראי?
– כן.
– טוב, אז תכניסי לאיפה שמסומן במכונת התשלום, ו… גברת, אני יכול בעצם לקרוא לך אורנה?
– מה?
– שאלתי אם אני יכול…
– כן, שמעתי אותך, איך אתה יודע איך קוראים לי?
– את צוחקת? את יודעת שהאוטו רשום על שמך, כן? תקשיבי, התמונה שלך במשרד הרישוי לא הכי מחמיאה, אבל אני רואה שאת בחורה יפה, אז אל תקמטי ככה את הפנים, לא מתאים לך.
– מה, אתה?…
– אל תכעסי, אני פשוט רוצה לעזור לך, כן?
– אתה.. אתה… אתה לא יודע מי אני בכלל!
– דווקא כן.

היא מסתכלת סביב, כבר חשוך לגמרי ואין לה מושג איך יוצאים מכאן, כל היציאות סגורות במחסומים, היא חייבת לגמור עם זה, לקחת את האוטו שלה ולעוף משם.

"טוב, תשמע," היא אוזרת את שרידי הביטחון שלה, "אני משלמת עכשיו, אוקיי? הנה, אני מכניסה את הכרטיס."
– אני רואה.
– אתה רואה אותי?
– מה חשבת אורנה? שאני יושב לי בבית ומסתכל על הטלוויזיה?
– לא אכפת לי, אתה שומע? לא אכפת לי…

היא חוטפת את הקבלה שהמכונה פלטה בינתיים ודוחפת לתיק את כל הניירות והארנק, דמעות מציפות אותה, והיא רצה אל האוטו.

"אורנה," הקול שלו ממשיך לדלוק אחריה, "אל תכעסי, באמת, אני רק מנסה לעזור."

.

מורז ברנדיס, למדה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ובבית ספר מנשר, עבדה כמתרגמת. זהו פרסום ראשון של סיפור פרי עטה.

.

» במדור נסיעה קצרה בגיליון המוסך הקודם: "מול השמש השוקעת", קטע מתוך יומניה הפואטיים של מאיה בז'רנו.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן