שירה | שירים חדשים מאת יעל גלוברמן, יהודית דריגס, רוני צורף ותמי קויפמן

תִּכְתְּבִי אֵיךְ הַצַּעַר הַגָּדוֹל נִשְׁאָר עוֹמֵד / כְּמוֹ מְנוֹרָה גְּבוֹהָה דּוֹלֶקֶת / בְּבַיִת שֶׁהִתְרוֹקֵן, לְאַט / מִסּוּג אַחַר סוּג שֶׁל אַהֲבָה

רונן סימן טוב, 'הכובסת', שמן על בד, 60/90 ס"מ, 2010
רונן סימן טוב, הכובסת, שמן על בד, 90X60 ס"מ, 2010

.

יעל גלוברמן

קופסת הלחם

זֶהוּ שִׁיר הוֹדָיָה לַשָּׁעָה
אַרְבַּע לִפְנוֹת בֹּקֶר
כְּשֶׁאֲנִי מְשׁוֹטֶטֶת בְּחַדְרֵי הַבַּיִת
וְשֶׁקֶט מִתְרַחֵב בִּי כְּמוֹ נְשִׁימָה

קְוֻצּוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל אוֹר
נוֹפְלוֹת בַּאֲלַכְסוֹן עַל מִצְחוֹ הַגָּבוֹהַּ
שֶׁל הַקִּיר הַלָּבָן

שְׁנֵי יְלָדִים נוֹשְׁמִים בִּשְׁתֵּי מִטּוֹת
וְהַלֶּחֶם יָשֵׁן בַּמְּלוּנָה, שׁוֹמֵר עַל הַשַּׁיִשׁ.

 

הנפש לא

הַנֶּפֶשׁ לֹא הִתְלַבְּשָׁה יָפֶה לַאֲרוּחַת הַעֶרֶב.
הִיא לֹא הִתְלַבְּשָׁה
בִּכְלָל. שְׁנָתַיִם מְאֻחָר יוֹתֵר, וְהִיא
עֲדַיִן מִשְׁתוֹפֶפֶת צָמוּד לַקִּיר, עֲרֻמָּה.
מִדֵּי פַּעַם הִיא מַחְלִיפָה פִּנֹּות.
הָרִשְׁרוּשׁ הַזֶּה, שֶׁהִיא מְפִיקָה מִפִּיךָ.
הַפֶּה שֶׁנִשְׁאָר פָּעוּר
זֹאת לֹא שִׁירָה.
הַתְּשִׁישׁוּת שֶׁמִּתְמַשֶׁכֶת כְּמוֹ אַזְעֲקָה
שֶׁל מְכוֹנִית שֶׁאִיש לֹא מְנַסֶּה לִפְרֹץ.

מַה שֶׁתָּמִיד יָדַעְתָּ שֶׁיִּקְרֶה, קוֹרֶה.
אַף אֶחָד לֹא בְּאֱמֶת הִסְתִּיר
אֶת הַעֻבְדוֹת, אֲבָל אֲנַחְנוּ הָלוּמִים מֵרֹב עֶלְבּוֹן.
הַכְּתֹבֶת מִתְנוֹסֶסֶת עַל כָּל הַקִּירוֹת, עַל הַשָּׁמַיִם,
בְּכֹל מֶזֶג אֲוִיר כִּמְעַט,
בָּעֵשֶׂב, עַל הָרִצְפָּה, בַּקַּעֲקוּעַ שֶׁכֻּסָּה בְּקַעֲקוּעַ,
בָּעוֹר וְעַל בָּבַת הַעַיִן,
עוֹנָה אַחַר עוֹנָה:

הוּא עָמַד לָמוּת וְאָז הוּא הִתְעַיֵּף מְאֹד
וְנָפַל פַּעַם, וּפַעֲמַיִם.
עַכְשָׁו הוּא מִשְׂתַּרֵעַ בְּרַכּוּת בְּתוֹךְ גְּבוּלוֹת קַו הַמִּתְאָר
שֶׁהַמָּוֶת שִׂרְטֵט עֲבוּרוֹ
בִּתְנוּעָה רְחַבָה, כְּמוֹ שֶׁמַּצִּיעִים מִטָּה,
וְלֹא עוֹמֵד יוֹתֵר.

 

תכתבי

תִּכְתְּבִי עַל הַצַּעַר הַגָּדוֹל
כְּשֶׁהָאוֹר עוֹזֵב אֶת הַגּוּף
וְהַגּוּף מַחְשִׁיךְ

תִּכְתְּבִי אֵיךְ הַצַּעַר הַגָּדוֹל נִשְׁאָר עוֹמֵד
כְּמוֹ מְנוֹרָה גְּבוֹהָה דּוֹלֶקֶת
בְּבַיִת שֶׁהִתְרוֹקֵן, לְאַט
מִסּוּג אַחַר סוּג שֶׁל אַהֲבָה

תִּכְתְּבִי אֵיךְ אַתְּ כּוֹתֶבֶת לְאוֹרוֹ

 

השירה שלךְ

הַשִּׁירָה שֶׁלָּךְ הִיא אַרְנָק שֶׁל קַבְּצָן.
בְּתוֹכוֹ יֵשׁ תְּמוּנָה שֶׁל סַפָּה.
אַתְּ מִתְיַשֶּׁבֶת עָלֶיהָ לִרְגָעִים
אֲבָל קָמָה כִּמְעַט מִיָּד:
לֹא נוֹחַ לָךְ, בִּגְלַל מַשֶּׁהוּ לָבָן.
אַתְּ הוֹפֶכֶת כָּרִיּוֹת, מְחַפֶּשֶׂת אֶת הָאַרְנָק
שֶׁנָּפַל, אַתְּ כִּמְעַט בְּטוּחָה,
לְאַחַד הַשְּׁקָעִים בֵּינֵיהֶן.
לִפְעָמִים אַתְּ מוֹצֵאת שָׁם
תְּמוּנָה מִתְפַּשֶּׁטֶת שֶׁל כֶּתֶם,
אוֹ פֶּתֶק שֶׁעָלָיו כְּתוּבָה הַמִּלָּה חַם.
אֶתְמוֹל זוֹ הָיְתָה חֲצִי כִּכַּר לֶחֶם
עֲטוּפָה בְּמָחוֹךְ מֵעַצְמוֹת לִוְיָתָן.
וְתָמִיד
מִישֶׁהוּ דּוֹפֵק עַל הַדֶּלֶת מִבִּפְנִים,
בְּשָׁלָב מְסֻיָּם.
לִפְעָמִים אַתְּ מַצְלִיחָה לִפְתֹּחַ,
לִפְעָמִים אַתְּ כּוֹתֶבֶת: כָּאן.

 

יעל גלוברמן, ילידת תל אביב, פרסמה את הרומן "מנענע את העץ" (כנרת, 1996) ואת ספרי השירה "אליבי" ו"אותו הנהר פעמיים" (הליקון 2000 , 2007). השירים האלה – מתוך הספר "מפת חצי האי" הרואה אור בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. כתב היד לספר זכה בפרס אקו"ם לשנת 2018.

 

יהודית דריגס

סביונים

בעקבות אן קרסון – הליכה אחורנית

בְּתוֹךְ סוֹדוֹת הָרִצְפָּה שֶׁלִּי
אֲנִי עֲדַיִן מְגַדֶּלֶת סַבְיוֹנֵי יַלְדוּת
לִכְבוֹדֵךְ, אִמָּא
שֶׁפָּנִית לְאָחוֹר
כְּשֶׁבָּאָה רוּחַ הַמִּדְבָּר הַגְּדוֹלָה
וְלֹא רִחַמְתְּ עָלֵינוּ
הַכְּלוּאִים בֵּין סוֹרְגֵי הַלּוּל
אֵיךְ לֹא רָאִית
שֶׁעֲרִיסוֹת עֵינֵינוּ נִשָּׂאוֹת לִקְרָאתֵךְ?

עֲדַיִן מְהַלְּכִים בְּעִקְבוֹתַיִךְ
דַּעְתֵּנוּ מֻסַּחַת
רֵאוֹתֵינוּ מוּצָפוֹת אָבָק צָהֹב
רַגְלֵינוּ מֶכָנִית מַרְחִיקוֹת לְאָחוֹר.

הָיִינוּ נוֹתְנִים
אֶת חַיֵּינוּ –
שֶׁתִּסֹּבִּי לְאָחוֹר
שֶׁתַּבִּיטִי בָּנוּ
קָרְבְּנוֹת אַהֲבָתֵךְ.

 

יהודית דריגס, בוגרת כיתת השירה עברית־ערבית של הליקון, לימודי טיפול באמנות במדרשה ברמת השרון, לימודי ספרות עברית בתוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב ועריכה ספרותית במכללת עלמא בהנחיית אילנה המרמן. פרסמה עד כה שישה ספרי שירה, האחרונים שבהם: "חמש אבנים" (עולם חדש, 2017 – פרס אקו"ם בעילום שם) ו"אוף ברודווי" (הקיבוץ המאוחד, 2017). שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 23 של המוסך.

 

רוני צורף

בקצה הגן אילנות

וּבִקְצֵה הַגַּן אִילָנוֹת
שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם אִסּוּר וּפִתָּיוֹן וּמִצְוַת אֲנָשִׁים: צֵא וּלְמַד
זְקוּפֵי קוֹמָה, עֲבֵי גֶּזַע, מְשוֹרְגֵי שֹׁרָשִׁים
צַמַּרְתָּם מְשׂוֹחַחַת בְּרָאשִׁי כְּאֹהֶל
בְּלֹא מוֹעֵד וּמָקוֹם. וְרוּחַ
אֱלֹהִים מְהַלֶּכֶת
בֵּין עַנְפֵיהֶם
מְשַׁעֲשַׁעַת

 

בבל

לֹא רָצִיתִי שֶׁתְּחַשֵּׁב לִי אֶת כָּל הַקִּצִּין,
מִמֵּילָא הַנְּהָרוֹת יָבְשׁוּ לְתוֹךְ הַכְּבָר
וְנוֹתַר כָּאן רַק
זְנַב תַּנִּינִים מְגֻלֶּה

 

אגדות

מִי אַתְּ, יַלְדָּה עֲטוּיַת מִלִּים אֲדֻמּוֹת
מִתְדַּפֶּקֶת עַל שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם
מְנִיחָה בְּצִנְצְנוֹת פוֹרְמָלִין עֲרֻמּוֹת
כָּל אוֹתָם אֵיבָרִים שֶׁבַּגּוּף
כָּל אוֹתָן נְשָׁמוֹת
עֲזוּבוֹת מִן הַבָּשָֹר

הָאֵל הַטּוֹב לָקַח מִמֵּךְ אֶת כְּלֵי הַנְּשִימָה
נוֹתַרְתְּ לַחֲרֹק בָּעוֹלָם
נִקּוּדִים נִקּוּדִים
שֶׁאֵדַע – לְעוֹלָם אֵין
לְהִתְיָאֵשׁ
מִן הַדָּבָר

 

רוני צורף כותבת שירה, מלמדת וחוקרת, עוסקת באמנות, מגדר ומחשבה יהודית. שיריה התפרסמו בעיתון 77, הכיוון מזרח, משיב הרוח ובמות נוספות.

 

תמי קויפמן

מתוך הפואמה "אני לא מאמינה"


בְּמִסְדְּרוֹנוֹת מָבוֹךְ אֲרֻכִּים
אֲנִי חוֹפֶנֶת אֶת הַלֵּב שֶׁלָּךְ
בְּבִנְיָן הַלֵּב,
בָּעִיר שֶׁפּוֹעֶמֶת לְלֹא הַפְסָקָה
מַסִּיעָה בְּעֶגְלַת נָכִים אוֹתָךְ וְאֶת הָאֶחָד
שֶׁבְּתוֹכֵךְ
וְרַק הָרֹאשׁ שֶׁלִּי לֹא קוֹלֵט וַאֲנִי לֹא
מַאֲמִינָה.
לֹא מַאֲמִינָה.
תַּאֲמִינִי, תַּאֲמִינִי.
וְדַוְקָא עַכְשָׁו
כְּשֶׁהַסְּתָו מִסְתַּנֵּן אֶל פִּתְחֵי יַלְדוּתִי
אֲנִי מְכַבָּה שְׂרֵפוֹת שֶׁל קַיִץ מְטֻרְלָל וּמֵזִיעַ
וְהָאוֹר, הָאוֹר, מְקַמֵּט אֶת פָּנַי
שֶׁעַיְפוּ


קַיָּמוֹת אֶפְשָׁרוּיוֹת רַבּוֹת.
מִכֻּלָּן, מִתְמַקֶּמֶת לִי מְלִיחוּת קְבוּעָה
עַל בַּלּוּטַת הַטַּעַם
וַאֲנִי נוֹשֶׁמֶת אֲוִיר
שֶׁעוֹמֵד מִלֶּכֶת
וְנֶחְנֶקֶת
רֶצֶף אֵרוּעִים מְקַבֵּל תְּאוּצָה
מִבְּלִי שֶׁאוּכַל
לַעֲצֹר אֶת רֵיחוֹ הַקְּלוֹקֵל שֶׁל הַיּוֹם

אָפּוֹקָלִיפְּסָה
עַכְשָׁו.


אֲנִי לֹא מַאֲמִינָה.
תַּאֲמִינִי, תַּאֲמִינִי.
בַּכְּנִיסָה לְבֵית הַחוֹלִים
דְּגֵי זָהָב מְעִירִים בִּי תְּנוּעָה אֶל שָׁלוֹשׁ מִשְׁאָלוֹת
שֶׁשָּׁכַחְתִּי לִשְׁאֹל כְּשֶׁהַזְּמַן עוֹד
הָיָה נָתוּן אֵינְסוֹפִי.
דְּגֵי זָהָב, מֵאֲחוֹרַי, מִלְּפָנַי וּמִצְּדָדַי
וּשְׂחִיָּה מְשֻׁתֶּפֶת נִרְאֵית
אֶפְשָׁרִית.
לְרֶגַע.


לוּ אֲנִי תַּחְתַּיִךְ בִּתִּי, לוּ אֲנִי
לוּ


אֲנִי לֹא מַאֲמִינָה.
תַּאֲמִינִי, תַּאֲמִינִי.
כָּל הַיּוֹם חָיִיתִי
רְגָעִים.
מֵרֶגַע לְרֶגַע תִּרְגַּמְתִּי מְצִיאוּת:
זֶה הַחֶדֶר,
זוֹ הַדֶּלֶת,
אֵלּוּ הַמִּרְצָפוֹת (אֶפְשָׁר לִדְרֹךְ),
זוֹ הַשִּׁדָּה,
זוֹ הָאִינְפוּזְיָה (יָשָׁר לַוְּרִיד),
זֶה הַתֶּפֶר שֶׁעוֹבֵר מִקַּו הַמֵּצַח
לָאֹזֶן הַיְּמָנִית שֶׁל פְּנֵי יַלְדָּתִי.

פְּעִימוֹת זְכוּכִית שְׁקוּפוֹת
וְכוֹאֲבוֹת
מְנַקְּרוֹת אֶת עֵינַי,
נְקִישַׁת זִכָּרוֹן מְעִירָה אוֹתִי,
תִּרְאִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ,
הַשָּׁמַיִם, הַשָּׁמַיִם, רָאִית הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם?

.

תמי קויפמן, ילידת חולון, היא פסיכותרפיסטית, מנהלת מקצועית ארצית של מרכזי יה"ל לבני משפחה המתמודדים עם מחלה נפשית. פרסמה את ספר השירים "פיגומים לחלומות" (גוונים, 2011). סיפור שלה פורסם באסופה של "פטל", ושירים וסיפורים פרי עטה הופיעו בין השאר באסופה של הוצאת סהר.

.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים חדשים מאת יודית שחר, דביר שרעבי, יוני יחיאלי וראג'אא נאטור

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

ראשי_41

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו