לפני כמה ימים, מצאתי בעיתון היידיש הניו יורקי "דיא ווארהייט", בגליון מה-31 בדצמבר 1916, את מה שנראה לי בהתחלה כאחד הסטארט-אפים הכי הזויים שנתקלתי בהם בחיי: "נעשיאָנאָל אַמבּרעלאַ סוירוויס אינק" – שירות המטריות הלאומי. לא רק השירות החדשני מעניין, אלא גם המודעה היצירתית:
נתחיל בציור למעלה. יוצא יהודי בבוקר (רואים שהוא יהודי, כן?), ובידו תחזית מזג האוויר: ירד גשם! אבל בחוץ? – שמש! "הע! אויך מיר א נביא!!!" (עוד נביא) אומר לעצמו היהודי, ולוקח את המטרייה. החום גובר והשמש צוחקת עליו: "ריבוינעשלעוילם! – איך נפטרים מהמטרייה הזו?"
ביום אחר – גשם זלעפות! – "השארתי את המטרייה בבית" – היהודי מתוסכל.
ובהמשך: "געוואלד!! – גנבו לי את המטרייה!!!!"
איך עובד הסטארט-אפ? אז ככה, למאותגרי היידיש: ברחבי מנהטן, ברוקלין וברונקס נפתחו מעל ל-1000 תחנות להשאלת מטריות. כל מה שצריך לעשות היה לשלם דמי מנוי של 2$ לשנה, והייתם יכולים לשאול, להחזיר, לתקן ולהחליף מטריות מתקלקלות בלי תשלום ועל המקום!
ביידיש מאומרקנת, מקבל כל מנוי "מעמבערשיפ קארד", ו"קליימ-טשעק".
הקץ לשמוציקע אמברעלאס!!! (ביידיש תקנית קוראים לזה שירעם). הינה לכם קללה נאה לחורף ביידיש תקנית – "שיבלע מטרייה ושהיא תיפתח לו בבטן".
מה קרה לשירות החדשני הזה? כדי לברר זאת פניתי למקבילה האמריקנית של אתר העיתונות ההיסטורית – Chronicling America, שבו מצאתי עוד מודעות מטעם שירות המטריות הלאומי, כמו למשל זו, מהעיתון New York Tribune מה-14 בדצמבר 1916. מודעה יבשה משהו לעסק הרטוב הזה, וגם אין בה טיפת הומור יהודי.
העובדה שהמודעות התפרסמו רק כשבועיים – בין אמצע דצמבר לתחילת ינואר, מעידה על כך שהעסק לא התרומם אל ענני ההצלחה. ואומנם כבר בגיליון מה-14 ביוני 1917, במדור "צרות של עסקים" בעיתון SUN, מדווח ששירות המטריות הלאומי הגיש בקשה לפשיטת רגל.
למה פשט השירות את הרגל? האם אחרים הצליחו במקום שהוא כשל? אם שירותי שיתוף אופניים יכולים להצליח, למה לא שיתוף מטריות? ובכן, מתברר שהסינים, למשל, לא קוראים עיתוני יידיש, ולכן נכשלו שוב במקום שנכשלו אבותינו.
ב-2017 השיק היזם הסיני ז'או שוּפינג מהעיר שנזן שירות שיתוף מטריות בעיר שנזן וב-11 ערים נוספות, אך אויה, תוך חודשים ספורים נגנבו כמעט כל 300,000 המטריות מהפרויקט.
שירות שיתוף מטריות נוסף, צנוע בהרבה, הוא UMBRACITY, שפועל בשלב זה רק בעיר ונקובר שבקנדה ויש לו עשרות מתקני השכרת מטריות מתוחכמים הפזורים בבתי עסק ברחבי העיר. איך זה עובד? יש אפליקציה, לוחצים על כפתור בטלפון החכם והמטרייה שלכם.
ויש עוד – בעיר ארהוס שבדמנרק פועל השירות DripDrop על 25 התחנות שהוא מחזיק ברחבי העיר. ססמתו הלא כל כך יצירתית היא "האושר הוא שתהיה לך מטרייה כשיורד גשם".
ויש גם שירותים קצת פחות מתוחכמים, כמו זה שנפתח רק לפני כמה ימים בשכונה הסינגפורית Pasir Ris, לזכרה של סבתא סילביה קומפונג.
ואם תשאלו את עצמכם מה רע בעצם בכך שתהיה לכם מטרייה בבית, על זה כבר ענה גדול הסטיריקנים שלנו, אפרים קישון, בקטע האלמותי "אבדכם הנאמן" (מעריב, 8 במרץ 1963, ובספר "שמיניות באוויר") ככה זה מתחיל:
ספרות המוסר היהודית הופיעה לראשונה כז'אנר נפרד בסוף תקופת הגאונים (תחילתה בחובת הלבבות לבחיי בן יוסף אבן פקודה). היא התפתחה בתפוצה היהודית המזרחית והושפעה באופן ניכר מספרות המוסר המוסלמית בת הזמן. עד היום חלק הארי מספרי המוסר המוכרים והמרכזיים נכתבו בארצות המזרח, ומשם נדדו לתפוצות השונות.
חלק מספרים אלו נכתבו בערבית או ערבית יהודית ולכן תורגמו כשהופצו עבור הקהל היהודי אשכנזי. ספר אחד נוסף שנכתב במקור בלשון הקודש לא הושפע מספרי המוסר הערביים והוא מעלות המידות ליחיאל בן יקותיאל מרומי ואף הוא השפיע באשכנז. התאמת הספרים לקהל האשכנזי לא הסתכמה רק בתרגום הטקסטים אלא גם בעיבודם. רק שני ספרי מוסר יהודיים, שנכתבו בעברית בימי הביניים, מקורם באשכנז: ספר חסידים לר' יהודה החסיד וספר מידות (המוכר יותר בשם ארחות צדיקים).
בהשפעת ספרות המוסר הערבית, בנויים הספרים על פי שערים (פרקים), כשכל פרק דן בנושא ספציפי, אך שלא כמוה מבלי לדון בכל סגולה בתחילת כל שער. מטרתם של ספרי המוסר היא להציג בפני הקוראים את אידיאל ההתנהגות ואת הכיון הכללי לתיקון התנהגותם. זאת בניגוד, למשל, לספרי ההלכה שהציגו כללי התנהגות מוחלטים: מה מותר ומה אסור לעשות.
ארוחת שבת. ספר מנהגים. ויניציאה,שנת שס"א. לחצו על התמונה לספר המלא
בספרי המוסר יש רבדים שונים: דינים, ענייני מוסר, פילוסופיה ותיאולוגיה וכן סיפורים. אלו נועדו, לפחות באופן מוצהר, להבהיר ולאשש את הרבדים האחרים בצורה שובת לב ובהירה. הסיפורים זכו לתפוצה והם נדפסו שוב ושוב אם במהדורות חוזרות של ספרי המוסר, אם בתוך קבצי סיפורים ימי-ביניימים. יוצא דופן מבחינה זו הוא ספר חסידים שסיפוריו כמעט ולא נדפסו במנותק מהספר.
הדפוסים הראשונים ביידיש הם מקרקוב משנת 1535.
מאז ועד המאה השמונה עשרה נדפסו ביידיש חמישה ספרי מוסר רחבי היקף עיקריים: ספר מידות (מהדורה ראשונה איזני, 1542); ברנט שפיגל לר' משה הענוכש ירושלמי אלטשולר מפראג (קראקא, 1596/7, המהדורה הראשונה שבידינו היא מבאזל, 1602), ספר לב טוב לר' יצחק בן אליקום מפוזנא (פראג, 1620), שמחת הנפש לר' אלחנן הענעלע קירכהאן (לספר שני חלקים הראשון מפפד"מ, 1707 והשני מפיורדא, 1727) וקב הישר לר' צבי הירש קיידנובר (ספר דו-לשוני: חלקו העליון בעברית והתחתון ביידיש. פפד"מ, 1705-6).
שמחת הנפש. פירדא : דפוס בונפט שניאור, שנת תפ"ז. לחצו על התמונה לספר המלא
ספרי המוסר ביידיש נסמכו לעיתים על ספרי מוסר יהודיים שלמים ולעיתים על חומרים ממקורות יהודיים שקדמו להם (התלמוד, המדרשים וקבצי סיפורים יהודיים ימי-ביניימיים). החוקרים המרכזיים העוסקים בספרי המוסר היהודיים כולל זו שביידיש הם יוסף דן, עלי יסיף, זאב גריס, חנא שמרוק, חוה טורניאנסקי, ז'אן באומגרטן ואחרים.
לכל אחד מספרי המוסר האלו יש, כמובן, מאפיינים משלו, אבל ניתן לעמוד גם על מאפיינים החוזרים בכל ספרי המוסר ביידיש.
באופן כללי ניתן לראות בהם התייחסות משמעותית יותר מאשר בספרי המוסר היהודיים לחיי היומיום ולמציאות בת הזמן והמקום. המציאות האשכנזית מתגלה לעיני הקורא אם בפרטי הריאליה, אם במנהגים המוזכרים בטקסטים ואם בתפיסות העולם המוצגות בהם. ניכר שמחברי הטקסטים ביידיש ניסו לתווך בין המציאות הזו לבין האידיאלים המופיעים במקורותיהם. השינויים המשמעותיים ביותר באו לידי ביטוי, באופן טבעי, בחלקים הסיפוריים, שכן סיפורים מעצם טיבם משתנים מהיגוד להיגוד ומהקשר להקשר.
הרצון לתווך בין המציאות לאידיאלים קשור מן הסתם בשאלת קהל היעד הפוטנציאלי. ספרות יידיש כולה הופנתה לקהל הטרוגני, חלקו פשוט. קהל זה זקוק היה, לדוגמא, להנחיות יומיומיות, קונקרטיות ופחות להצגה של אידיאלים מופשטים.
מתוך ספר המדות, אורחות צדיקים. איזנא, שנת ש"ב. לחצו על התמונה לספר המלא
גם המציאות הלא פשוטה של יהודי אשכנז, הן בתוך הקהילות היהודיות שכמעט ולא הייתה בהן מוביליות חברתית, הן ביחסים עם החברה הנוצרית הסובבת, הביאה לשינויים של המקורות היהודים בעיבוד ליידיש. רוב הציבור האשכנזי היהודי חי בחרדה קיומית. קהל זה חיפש בספרי המוסר לא רק דרישות ותביעות לתיקון דרכיו, אלא גם מילה חמה, הבנה והכלה של קשייו. ואכן בחלק לא מבוטל מספרי המוסר ביידיש נזהרו המחברים מלדרוש מקהלם דרישות מוגזמות בענייני מוסר. הדרישות האוטופיות היו מתונות, והמחברים שאפו לטעת בקוראים הפוטנציאליים תקווה לשינויים שייטיבו עמם.
שינוי מסוג זה אדגים בסיפור הבא שמקורו בתלמוד הבבלי והוא מופיע בלשון הקודש בעוד גרסאות באופן דומה. (ניתוח מלא של הסיפור על גרסאותיו ביידיש עתיד לצאת אור השנה בספרי העוסק בתפקיד הסיפורים בספרי המוסר ביידיש).
"תנו רבנן: מעשה באדם אחד שנשא אשה גידמת ולא הכיר בה [שהיא גידמת] עד יום מותה. אמר רב: בוא וראה כמה צנועה [הייתה] אישה זו, שלא הכיר בה בעלה! אמר לו רבי חייא: זו דרכה בכך [שדרכה בכלל כאישה להתכסות, ובפרט אשה גידמת שדאגה להסתיר מומה]. אלא [כך אמור]: כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו".(תלמוד בבלי, שבת נג ע"ב).
מסופר על אדם שחי עם אשתו, מן הסתם מקיים איתה יחסי אישות, מביא ילדים לעולם וכו', אך לא רואה עד לאחר מותה כי לאישה אין יד. שני חכמים נחלקים בשאלה מי מבני הזוג נוהג בצדיקות רבה יותר. רב טוען כי האישה צדיקה יותר משום שהסתירה את המום בשל צניעותהּ. רבי חייא טוען כי הבעל הוא הצנוע שכן האישה נוהגת כמצופה מאישה ומסתירה עצמה. הבעל, לעומתהּ, "לא הכיר באשתו" משמע או שהוא ראה ושתק כדי לא להביכה, או שלא קיים איתה יחסי מין ולכן לא ראה את המום (בלשון חז"ל המילה 'להכיר' פירושה גם לקיים יחסי מין). כיון שהסיפור מסתיים בדברי רבי חייא מן הסתם בעל הסוגיה סובר שקביעתו של רבי חייא נכונה.
הסיפור מופיע ביידיש בשמחת הנפש וזו לשונו: "אמאל איז איין חסיד גיוועזן האט איין הינקדיגי פֿרויא גיהאט אונ' ער האט עש ניט גיוואושט ביז נאך אירן טוט אזו גרושי צנועים זיינן זיא גיוועזן". [=פעם היה חסיד שהייתה לו אישה צולעת והוא לא ידע זאת עד אחרי מותה כאלו צנועים הם היו] (שמחת הנפש, פפד"מ 1707, מו ע"ב ט"ב).
עמוד הסיפור ביידיש מתוך שמחת הנפש פפד"מ, 1707
גם בנוסח הזה לאישה יש מום אלא שהפעם היא 'רק' צולעת משמע: מומהּ נסתר יותר. למרות שהיינו מצפים מבעל שיכיר בצליעת אשתו, אין ספק שהעובדה שהבעל לא רואה את צליעתהּ מתקבלת יותר על הדעת מאשר גבר שלא שם לב שאשתו גידמת. שינוי משמעותי נוסף מופיע בסוף הסיפור: בעל שמחת הנפש מכריע כי שני בני הזוג צנועים.
האם הגרסה ביידיש מביאה אותנו אל המאה העשרים ואחת?
וודאי שלא. ייתכן שבמציאות באשכנז, כמו, לדאבוננו, בחברות לא מעטות עד ימינו, גברים רבים "לא רואים" את נשותיהם. אך בעל הגרסה בשמחת הנפש מציג לפחות אידיאל של יחסים מתחשבים יותר בין בני הזוג ואישה נוכחת יותר. השינוי ביחס לאישה קשור, לטעמי, בין היתר גם לעובדה שהוא משולב בתוך ספר מוסר. הסגנון והאופי המיוחדים של ספרי המוסר ביידיש איפשרו למחבר לערוך שינויים במקורות שהתקבלו ברצון על ידי קהל היעד.
גם אם השינויים לא מעידים על יחס מתחשב יותר לנשים באותו הזמן, הם פתחו בפני הקוראים ולקוראות פתח תקווה שהמציאות הקשה עשויה להשתנות ושיתכן, למשל, יחס טוב יותר לנשים בחברה. תקווה שהייתה רלוונטית אז כהיום.
