"אדית או עדית? ואולי בכלל אסתר?" שאלתי את פרופ' אליהו שלייפר, והוא השיב: "נדמה לי שאדית. היא חתמה אומנם עדית – אולי כי השתמשה באות עי"ן בדומה לשימוש שנעשה בה בכתיבה ביידיש, ואולי גם כי קישרה את זה לשם העברי 'עידית'. אבל השם 'אסתר' היה שם תמיד, זה היה השם העברי שלה."
את השם 'אדית גרזון-קיוי' שמעתי לראשונה לפני מספר שנים, בעיצומו של פרויקט לגסי-הריטג' – פרויקט ההצלה, השימור וההנגשה של הקלטות ארכיון הצליל הלאומי. נתבקשתי אז להאזין לכמה פריטים מתוך אוסף גרזון-קיוי ולטפל בקיטלוג שלהם. לראשונה נחשפתי למסורות מוזיקליות יהודיות שלא הכרתי, ולאינפורמנטים (מידענים) שונים שלראשונה פגשתי בשמם.
בחדר הפנימי של ארכיון הצליל שכן ארון מתכת ישן ובתוכו ניצבו עשרות תקליטים זה לצד זה. לכל אלו נלוו מחברות בכתב ידה של גרזון-קיוי ומספר כרטסות מאופסנות בקופסאות עץ ישנות. טובים ומוכשרים קדמו לי בניסיון לקטלג את האוסף. האוסף, שכלל הקלטות רבות ומגוונות, נותר עד היום אתגר קיטלוגי בעבור צוות עובדי מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל.
לפני חודשים מספר פגשתי באיש הרדיו, החוקר והמוזיקאי ישראל דליות, שסיפר על מפגש מיוחד שהשפיע עליו בצעירותו. "זו הייתה חוויה גדולה," סיפר דליות על ההיכרות בינו ובין אדית גרזון-קיוי, "נפתח בפניי עולם של מוזיקה אנושית שבאה מבני אדם שלא בקיאים בקריאת תווים, חסרי רצון לפתח קריירה או להיות כוכבים. זה הקסים אותי מאוד. אנשים שלא משתייכים לאליטה חברתית, מוזיקליים כל כך, ושהמוזיקה היא חלק בלתי נפרד מחייהם. אז גם הבנתי שמוזיקה מסורתית היא חלק מהחיים. תמיד קשורה למשהו משפחתי או משהו בחיי האדם, והיא לא נוצרת באיזו מגמה כדי להתקבל על ידי אחרים, אלא היא צורך, היא הכרח."
לאחרונה התקבלה פנייה מצד מרכז המבקרים בספרייה בבקשה להשתתף באירוע 'ספרייה משלך' ולהציג דמות נשית שקשורה במחלקת המוזיקה וארכיון הצליל. דמותה של גרזון-קיוי עלתה במחשבתי. אישה שהמוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחייה, ושמפעל התיעוד והמחקר שיצרה היה למפעל חלוצי ויחידאי.
פרופ' אסתר (אדית) גרזון-קיוי נולדה בגרמניה בשנת 1908. מגיל צעיר נחשפה למוזיקה: "בגיל חמש נכנסתי לקונסרבטוריון למוזיקה, ובגיל תשע נתקבלתי לבית המדרש למוזיקה 'שטרן' בברלין וסיימתי את לימודיי כפסנתרנית, בקבלי דיפלומה ממשלתית מאת האקדמיה למוזיקה בלייפציג ב-1930," כתבה גרזון-קיוי במסמך קורות חיים שנמצא בארכיונה האישי. בשנת 1933 השלימה את לימודיה באוניברסיטת היידלברג שבגרמניה וקיבלה תואר דוקטור על עבודתה "תולדות המדריגל העממי בימי התחייה האיטלקית". באותה שנה עזבה לבולוניה שבאיטליה, שם השתלמה במדעי הספרנות.
בשנת 1935 עלתה ארצה והתיישבה בתל-אביב. למחייתה עבדה כנגנית פסנתר בבר ששירת חיילים בריטים. שנה לאחר מכן נישאה למהנדס קורט גרזון והעתיקה את מגוריה לירושלים. בירושלים פגשה בד"ר רוברט לכמן, יליד גרמניה כמוה, ששימש כמנהל הארכיון למוזיקה מזרחית. לכמן הוא שעורר בה את הרצון לחקור, ללמוד ולתעד מסורות מוזיקליות יהודיות. לימים אמרה: "הוא לימד אותנו להקשיב."
גרזון-קיוי החשיבה את עצמה ממשיכת דרכם של קודמיה האתנומוזיקולוגים אברהם צבי אידלסון ורוברט לכמן. אידלסון ולכמן, שפעלו בשלושת העשורים הראשונים של המאה הקודמת, הכשירו את הקרקע למפעלה. את אוסף המנגינות שרשם אידלסון והוציא לאור בעשרה כרכים – 'אוצר נגינות ישראל' תיארה גרזון-קיוי כ"עדות העיקרית על תרבות השיר העדתי שממנו אנו שואבים ללא הפסק עד היום הזה." אידלסון נמנה בין ראשוני החוקרים שניצלו את מכשיר הפונוגרף שהומצא בידי אדיסון, באמצעותו הנציח מסורות מוזיקליות יהודיות בהקלטות יחידאיות שהקליט על גבי גלילי שעווה.
לכמן, מצידו, המשיך במלאכת האיסוף והתיעוד, ובשנת 1935 הקים בירושלים בחסות האוניברסיטה העברית את ארכיון הצליל הראשון למוזיקה מזרחית ויהודית. על העבודה לצידו של לכמן עד פטירתו בשנת 1939 סיפרה: "במחיצתו התחלתי לעסוק בהקלטות וביתר תפקידי האתנולוגיה המוזיקלית והמוזיקה היהודית". בעידודו של פרופ' אמיל האוזר, מנהל הקונסרבטוריון הארצישראלי, הקימה גרזון-קיוי בשנת 1947 ארכיון צליל שעבד במשותף עם 'המכון הארצישראלי לפולקלור ואנתולוגיה'. במסגרת זו נוצרו למעלה מ-300 תקליטים שהוקלטו באמצעות מכשירי הקלטה חדישים ומשוכללים לאותם ימים.
מלחמת העצמאות הובילה לסגירת הארכיון שנפתח מחדש בשנת 1950, בחסות מדור המוזיקה של משרד החינוך והעומד בראשו המלחין פרנק פלג. כבעלת תודעת שימור חזקה, זיהתה גרזון-קיוי את הצורך והחשיבות שבתיעוד המציאות הישראלית של אותם הימים: "ההזמנה לפתוח מכון אתנולוגי למוזיקה יהודית, באה בשעה כשרה, בשיא העלייה ההמונית לארץ. היה זה אתגר מרתק ביותר לנצל את ההזדמנות החד-פעמית והבלתי חוזרת שיצר ריכוזן הזמני של העדות, מיד עם עלייתן, במעברות ובאתרי קליטה אחרים. כך התחלתי באותו 'אסיף' של מנגינות יהודיות, בעיקר בקרב עולי עדות המזרח. כל זה נעשה תחת הדחף הכביר שלא להחמיץ את צו השעה, ולהביא את הלחנים בזמן הקצר ביותר ובצורה מרוכזת ביותר לדוקומנטציה מדעית בת-קיימא."
כשהיא נושאת מכשיר הקלטה כבד, עברה אדית גרזון-קיוי, אישה קטנת-קומה, עם מבטא יקי בולט, ממעברה למעברה, ממקום למקום, מתעדת ומשמרת זיכרונות מוזיקליים. "היא התרוצצה עם מכונת ההקלטה, רצה למעברות ולכל מיני מקומות. המכשיר היה כבד הרבה יותר ממנה ואני תהיתי איך היא בכלל סוחבת את זה… מבחינתי זה היה מעשה הרואי." סיפר לי פרופ' אליהו שלייפר.
על הגלגולים שעבר האוסף סיפר: "עבדתי עם פרופ' גרזון-קיוי בראשית שנות השישים. הארכיון שכן אז בבית קטן בצידו הדרומי של מלון המלך דוד. המקום היה שייך לאוניברסיטה העברית שאפשרה לה להשתמש בשני חדרים, שנדמה ששימשו במקור כאמבטיה ובית שימוש. בתוך החדרים הצרים הללו ארגנה גרזון-קיוי מדפים עבור חומרי הארכיון ואולפן הקלטה קטן שכלל בראשיתו מכונת חריטה של תקליטים. טכנאי ממוצא הונגרי סייע לה בהקלטות.
"לא היה ברור למי באמת שייך האוסף לגרזון-קיוי או לאוניברסיטה. האוסף כלל הקלטות רבות שהוקלטו בפורמטים שונים: תקליטים, סרטים מגנטים, והקלטות על גבי חוט. בנוסף הכיל האוסף חומרים מארכיונו של רוברט לכמן, ביניהם תקליטי פח שהוקלטו על ידו. בשנת 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, החלה הפגזה מכיוון העיר העתיקה. פרופ' קיוי, בעלה ואני הוצאנו את החומרים והעברנו אותם ידנית ב'תשלומים' חלק ועוד חלק אל מכונית הפיאט הקטנה של מר גרזון. משם לקחנו הכל לביתם. בהמשך עבר האוסף אל מתחם טרה סנטה ששימש כמשכנה הזמני של האוניברסיטה העברית".
על מעבר הארכיון ממתחם טרה סנטה אל ארכיון הצליל בספרייה ועל דמותה של גרזון-קיוי, סיפרה רות פריד – רכזת ארכיון הצליל במשך שנים רבות: "גרזון-קיוי שמרה על האוסף שלה בקנאות. האוסף נשמר במרתף בטרה סנטה. שנה אחת, במהלך החורף, חדרו מים למרתף. גרזון-קיוי חרדה מאוד לאוסף. היא החליטה להעביר חלק מהחומרים לפונותיקה (ארכיון הצליל) כדי שיצרו מהם עותק. אני זוכרת אותה מגיעה לפונותיקה בכל שבוע עם שלושה תקליטים תחת הזרוע, מביאה אותם לטכנאי שהקליט אותם על גבי סרטים מגנטיים. כשהסתיימה ההעברה היא לקחה את התקליטים בחזרה, צועדת על הדשא בגבעת רם אל עבר תחנת האוטובוס בחזרה לטרה סנטה. בשלב מאוחר יותר הועבר האוסף כולו."
לצפייה בוידאו השלם לחצו כאן
גרזון-קיוי הרבתה לנסוע לחו"ל ולהשתתף בכנסים מוזיקולוגיים בהם שטחה את רעיונותיה ומחקריה. היא גם שימשה יו"ר מדור המוזיקולוגיה באונסק"ו וזכתה בפרס אנגל היוקרתי. מפעל ההקלטות שיצרה שמור בארכיון הצליל הלאומי, וזה מכבר עבר תהליך של דיגיטציה. גם כיום, שנים רבות לאחר שנוצרו, נשתמרו ההקלטות באיכותן. היא גם העמידה תלמידים רבים שדמותה היוותה השראה לעבודתם.
יעקב מזור, אתנומוזיקולוג, מחשובי חוקרי הניגון החסידי, סיפר בראיון לד"ר עמליה קדם ומתן ויגודה על אחד מהרגעים שגרמו לו לרצות לשמר, לתעד ולחקור את המוזיקה החסידית: "שמעתי הרצאה של גרזון-קיוי באקדמיה למוזיקה והסיסמה שלה הייתה 'רבותי זוהי שעת השתים-עשרה. אם לא נקליט היום תימנים, כורדים, פרסים ועוד, המוזיקה הזו תעלם מהאופק. התרבות הזו לא תתקיים יותר."
גרזון-קיוי, אישה קטנת-קומה שיצרה מפעל גדול, מפעל של הקשבה, מפעל שבו "הבן-אדם עצמו הוא המכשיר הטוב ביותר והאחרון גם כן. אם נמשיך לעבוד ברוח זו אז נציג משהו חדש…"
תודה לד"ר גילה פלם וליורם גרזון על הסיוע בהכנת הרשימה.
להקלטות של אסתר (אדית) גרזון-קיוי
בואו להכיר את אדית גרזון-קיוי באירוע "ספרייה משלך" שיתקיים בספרייה לכבוד יום האישה 2019
כתבות נוספות
השיעור שלמד המלחין מרדכי זעירא מתלמידת כיתה ח'
"נעמי עשי זאת שוב": נעמי פולני מספרת כיצד התחילה לנגן
"מוזיקה זה לא הכול, אבל הכול זה מוזיקה": נפרדים מהמלחין נועם שריף
אֲנִי גִּיטָרָה הָרוּחַ מְנַגֵּן עָלַי – השיר לבני אמדורסקי
