כיצד נראה אריה גיבור?

99 שנים לנפילת תל-חי: כך הקים הפסל אברהם מלניקוב את אנדרטת האריה השואג

גיל וייסבלאי
25.02.2019
תל חי

"את מלניקוב אתם מכירים?" שואלים דן בן-אמוץ וחיים חפר את קוראיהם, בפתח אחד מסיפורי "ילקוט הכזבים". "הסיפור הזה הוא לא על אחיו ולא על אביו, כי אם עליו בעצמו", הם ממשיכים, מתוך הנחה שבעת כתיבת הדברים כל ישראלי ידע בדיוק במי המדובר. לצ'יזבט שסיפרו בפלמ"ח על מלניקוב נשוב בהמשך הדברים, במיוחד בשל העובדה המפליאה שברובו הוא נכון. למען אלה שעדיין אינם יודעים מיהו מלניקוב ובמה מדובר, נערוך תחילה היכרות קצרה עימו, בעזרת תיעוד מארכיונו האישי שבספרייה הלאומית, הטומן בחובו תשובות לכמה מן החידות האופפות את פרשת חייו.

מעטים בלבד מבין העולים לרגל אל פסל האריה השואג בתל-חי, הניצב במקום בו נטמנו טרומפלדור וחבריו, מבחינים כי לא הרחק מן האנדרטה המרשימה קבור גם האיש שיצר אותה. אברהם מלניקוב, מאבות הפיסול הארצישראלי, מצא את מנוחתו האחרונה דווקא בין אנשי "השומר", לרגלי האנדרטה המזוהה עמו יותר מכל. את פרשת חייו הסוערים התחיל מלניקוב הרחק מהרי הגליל. הוא נולד בשנת 1892 בבסרביה, חבל ארץ שבאותה עת היה תחת שלטון הצאר הרוסי.

הנער הרגיש שגילה כישרונות ציור נשלח על ידי הוריו, בניגוד לרצונו, אל וינה, שם רשמוהו ללימודי רפואה. על רקע חילוקי הדעות ביניהם באשר להמשך לימודיו, הם הפסיקו לתמוך בו אחרי זמן לא רב והוא, אשר נטש את ספסל הלימודים, החל במסע הרפתקאות שבמהלכו הגיע לארצות הברית. שם, כך סיפר לימים, פגש בסופר הנודע ג'ק לונדון שעמו התיידד. באחת הפעמים שבהן בילוי לילי של השניים הסתיים בכי רע, הם אף נעצרו יחד על-ידי המשטרה המקומית.

התשוקה ללמוד אמנות גברה על יצר ההרפתקנות, ובשנת 1917 מלניקוב בן ה-25 נרשם ללימודי אמנות בשיקגו. אך למרות הכישרון המבריק והעתיד המזהיר שמנבאים לו מוריו, הוא לא הצליח להתמיד גם בלימודיו אלה. במארס 1918 נענה מלניקוב בהתלהבות לקריאות שנשמעו אז, להצטרף אל הצבא העברי הראשון, והוא מתנדב לגדודים העבריים. את רעייתו הצעירה ובתו התינוקת, שנולדה חודשים אחדים קודם לכן ולה העניק את השם בת-ציון, לא יראה עוד לעולם.

המערכה במזרח התיכון נסתיימה עד מהרה, ומלניקוב הגיע לארץ ישראל אחרי שהות קצרה במצרים, במחנה הצבא הבריטי. הוא עתיד היה לשוב לשם שנים אחדות מאוחר יותר, בחיפושיו אחרי דמותו של האריה השואג.  

אברהם מלניקוב בירושלים, 1922. צלם בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ‫ ARC. 4* 1956 03 49‬
אברהם מלניקוב בירושלים, 1922. צלם בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ‫ ARC. 4* 1956 03 49‬
 

גם אחרי שפשט את מדיו והיה לאחד ממנהיגי קהילת האמנים הארצישראלית הצעירה שמרדה ב"בצלאל", המשיך מלניקוב לאחוז בנשק בעת הצורך. הצעיר החסון והשרירי, היה אחד ממגניה של ירושלים בימי מאורעות תר"ף, והחדשות על נפילתם של טרומפלדור וחבריו בגליל, הדהימוהו.

מלניקוב הפגין את כשרון הפיסול שלו במונומנטים ומצבות רבות רושם, שהגדולה והמרשימה מכולן היא האנדרטה שהקים לכבוד הגנרל אלנבי בבאר-שבע. גם פסל זה, כאחרים שהציב ברחבי הארץ, עתיד היה לגרום לו מפח נפש, כאשר נותץ, מקץ שנים אחדות, בידי המון פורעים מוסת.  

מלניקוב מפסל את דיוקן אלנבי בסטודיו שלו שבשער שכם, 1922. צלם: בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 42
מלניקוב מפסל את דיוקן אלנבי בסטודיו שלו שבשער שכם, 1922. צלם: בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 42
 

ואולם, שנות העשרים היו עדיין תקופת השיא ביצירתו, ימי פריחה ויצירה מתפרצת: מלניקוב, העומד בראש "אגודת אמנים עברית", נבחר ליצור את המצבה על קברו של אחד-העם, ובאמתחתו תכניות לאנדרטאות גדולות נוספות.  

תצלום דגם גבס של המצבה שפיסל מלניקוב על קברו של אחד העם, בתל-אביב. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 07
תצלום דגם גבס של המצבה שפיסל מלניקוב על קברו של אחד העם, בתל-אביב. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 07

ההזדמנות לה חיכה מלניקוב הגיעה בסוף 1928, כאשר הנדבן סיר אלפרד מונד הזדעזע מכך שטרם הוקמה מצבה על קברם של מגיני תל-חי, והחליט לממן את בנייתה מכיסו. מלניקוב היה האיש שנבחר על-ידו לבצע את המשימה של פיסול אנדרטה לאומית-ציונית מודרנית אולי הראשונה מסוגה בארץ-ישראל.

לפני ראשי המוסדות הלאומיים שנטלו על עצמם את ביצוע עבודת הקמתה של האנדרטה, הציג הפסָּל הנמרץ תכנית סדורה. היה בדעתו ליצור פסל בדמותו של אריה שואג, מגוש אבן שייחצב בגליל, סמוך לתל-חי. לעזרתו של מלניקוב גוייס יצחק שדה. יחד הם איתרו סלע שממנו יחצבו הפועלים, תחת ניצוחו של שדה, את גוש האבן שישמש את האמן.

נדלג על הקשיים הביורוקרטיים שנערמו לפני מלניקוב בטרם התחיל בעבודת החציבה עצמה, ונשוב אל הצ'יזבט שפתחנו בו. מהו הסיפור של בן-אמוץ וחפר על מלניקוב?

"כשביקשו את מלניקוב שיעשה את פסל האריה על קברו של טרומפלדור", הם ממתיקים סוד, "אמר שקודם כל הוא מוכרח לראות אריה אמיתי. אמרו לו: לך, חפש לךּ אריה. ובאותם הימים לא היה בארץ אף אריה אחד. הלך אל ד"ר בודנהיימר בירושלים שמבין בחיות ושאל אותו בגרמנית איפה אפשר למצוא אריה חי. אמר לו הדוקטור: לך לקאירו [קהיר]. נסע למצרים. בא ושאל: איפה כאן גן החיות? אמרו לו: אתה שומע את שאגות חיות המדבר? שמה גן החיות. הלך, הלך, עד שהגיע. […] רק נכנס, רץ לכלוב האריות." בהמשך מספרים חפר ובן-אמוץ בציוריות רבה כיצד נאלץ מלניקוב לשחד את הפקיד המצרי הממונה, כדי שייתן לו אישור רשמי להכנס אל כלובי האריות ולעשות רישומים מהם.

תצלומים ותעודות ששרדו בארכיונו של מלניקוב, מגלים לנו כי אין זו בדייה כלל: מלניקוב אכן התייעץ, קרוב לוודאי, עם שמעון פריץ בודנהיימר, מראשוני הזואולוגים בארץ-ישראל, אשר סייע לו להגיע למצרים, ולפנות שם לגן החיות הגדול אשר בגיזה. בודנהיימר, יש להניח, הכיר היטב גן חיות עצום ממדים זה, שנפתח עוד בשנת 1911. למרות שאין בידינו כל תיעוד על השוחד שנאלץ לתת לפקיד הממונה, הרי שסביר כי כך היה. אך ראו זה פלא: במקום הנייר והעיפרון ששלף מלניקוב, על-פי המסופר, הוא כנראה הוציא מכיסו דווקא את המצלמה שניתנה לו, והחל לתעד באמצעותה את האריות שראה לפניו. תצלומי האריות שנמצאו בארכיונו של מלניקוב, מגן החיות בגיזה, מתעדים את הסיוע שקיבל מן העובדים המקומיים, בבימוי בעלי החיים והעמדתם בתנוחות מסויימות, שנדרשו לאמן לקראת הכנת הפסל. האריה המצרי המתועד כאן, הוא, למרבה ההפתעה, הדוגמן שבדמותו נוצרה אחת האנדרטאות הציוניות הידועות ביותר.   תצלומי אריות בגן החיות בגיזה, ספטמבר 1932. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 38 תצלומי אריות בגן החיות בגיזה, ספטמבר 1932. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 38 תצלומי אריות בגן החיות בגיזה, ספטמבר 1932. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 38

תצלומי אריות בגן החיות בגיזה, ספטמבר 1932. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 38
תצלומי אריות בגן החיות בגיזה, ספטמבר 1932. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 38
 

רק בסוף 1930 נחצבה האבן שבחר לו מלניקוב, ובמאמצים רבים החל הפסָּל במלאכת עיצובה של הדמות. התצלומים המטושטשים מעט ששרדו בין ניירותיו של מלניקוב, מגלים פן לא ידוע בתהליך הפיסול וגרירת הסלע למקומו, בתנאים פרימיטיביים למדי.  

 עבודות ההקמה של אנדרטת תל-חי, בערך 1931. ארכיון אברהם מלניקוב, ‫ ARC. 4* 1956 03 39‬
עבודות ההקמה של אנדרטת תל-חי, בערך 1931. ארכיון אברהם מלניקוב, ‫ ARC. 4* 1956 03 39‬
 

בזיכרונותיו, תעד מלניקוב את הרגע שהונצח במצלמתו: "גוש האבן החל במסעו האחרון אל בסיס האנדרטה בשעה 11 בבוקר ובשעה 5:30 אחרי-הצהריים ניצב על מכונו. אחרי שנתיים של עבודה קשה וטכנית גרידא, צפיתי לראשונה בפרופורציות של האנדרטה. היא היתה מרשימה מאוד, אבל עליי להודות כי נבלעה במרחבים אשר סביבה."   טקס גילוי האנדרטה לגיבורי תל-חי, 23 בפברואר 1932. צלם: בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 41  

טקס גילוי האנדרטה לגיבורי תל-חי, 23 בפברואר 1932. צלם: בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 41
טקס גילוי האנדרטה לגיבורי תל-חי, 23 בפברואר 1934. צלם: בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 41
 

ב-23 בפברואר 1934, כחמש שנים אחרי תחילת העבודה וסמוך ליום השנה הארבעה-עשר לנפילת תל-חי, נחנכה האנדרטה. תחת גשם שוטף, נערך טקס רב רושם, שבו נטלה חלק כל הנהגת היישוב העברי. מלניקוב לא המתין לביקורות העוקצניות שנפוצו עד מהרה, וימים אחדים לאחר הטקס, הוא עזב את הארץ. עורך הדין והמנהיג הציוני הבריטי, הארי סאקר, הזמין אותו לבוא ולפסל את בני משפחתו, בתנאי עבודה ובשכר נדיב – אולי כפיצוי-מה על הסבל וההקרבה שנדרשו ממלניקוב בעת שנות העבודה הקשות בתל-חי.  

דיוקן ילדי הארי סאקר, 1922. צילום: פוטו פלסטיקה, תל-אביב. ארכיון אברהם מלניקוב ARC. 4* 1956 03 31
דיוקן ילדי הארי סאקר, 1922. צילום: פוטו פלסטיקה, תל-אביב. ארכיון אברהם מלניקוב ARC. 4* 1956 03 31
 

הפעם, מלניקוב לא נטש את משפחתו: רעייתו השנייה, שרלוט, ובתו הקטנה חווה, עתידות היו להצטרף אליו לאחר זמן לא רב, ויחד עמו השתקעו בלונדון.  

מלניקוב עם רעייתו שרלוטה ובתו חווה, תל-אביב, 1929. צלם בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 65
מלניקוב עם רעייתו שרלוטה ובתו חווה, תל-אביב, 1929. צלם בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 65
 

השנים הבאות היו שנות רווחה והצלחה למלניקוב: הוא נסוג מסגנונו הנועז, הארצישראלי, אך זכה להוקרתם של אנשי אצולה, מימשל ובעלי המעמד הגבוה בבריטניה. דמותו של הלוחם הנועז, יליד רוסיה, שפיסל את הגנרל אלנבי במדבר הארץ-ישראלי, הפליא לנגן בכינור וכתב סיפורים קצרים באנגלית מהוקצעת, משכה אליה נשים וגברים שביקשו את קרבתו. אחד משיאי הצלחתו היה פיסול דיוקנו של וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה, שניאות לשבת לפניו ולהקדיש לו מזמנו היקר, כדי שיפסל את דיוקנו.  

אברהם מלניקוב עם המתווה לפסל דיוקנו של וינסטון צ'רצ'יל, בערך 1941. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 29
אברהם מלניקוב עם המתווה לפסל דיוקנו של וינסטון צ'רצ'יל, בערך 1941.
ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 29
 

ימי מלחמת העולם השנייה עוברים בחרדה ובקשיים מרובים: הסטודיו של מלניקוב בלונדון נפגע באופן קשה מהפצצה גרמנית, ורבות מן העבודות שהשלים ניזוקו. הוא נאלץ להיפרד מרעייתו האהובה (שמתה ב-1949) ולשלוח את בתו היחידה לפנימייה מרוחקת. התקף הלב שבו הוא לוקה ב-1952, גורם לו להתחיל לחשוב על שיבה לארץ-ישראל, אך שנים חולפות והוא אינו מצליח לממש את חלומו. בינתיים, חווה בתו חוזרת ארצה ומשתלבת היטב בחברה הישראלית.

את הנסיעה לישראל תכנן מלניקוב זמן רב, והצליח להוציא אותה אל הפועל רק לאחר מאמצים רבים ולחצים שהופעלו עליו מצד ידידים ובני משפחה. בנובמבר 1958 כותבת לחווה מלניקוב ידידתה מלונדון: "[מלניקוב] לא החליט עדיין לאיזה קיבוץ יצטרף, לכפר גלעדי או לקיבוץ אחר. בכספו יצטרך לבנות סטודיו בקיבוץ ואת השיכון יקבל מהקיבוץ. […] נראה לי שהוא מרוצה מאוד מעצם נסיעתו ארצה ובעיקר מאפשרות פגישה איתכם בקרוב […]"

כאשר הגיע מלניקוב ארצה, בקיץ 1959, הוא היה אדם שונה לחלוטין מן האמן הצעיר שעזב 25 שנים קודם לכן. תוכניותיו לפסלים ולאנדרטאות חדשות הלכו ונמוגו, עם התגברות קשיי הבריאות. קבוצה של פסלים נבחרים שארז והביא עמו ארצה, הגיעה לאחר תלאות רבות מלונדון לנמל חיפה, והוא נדרש לשחררם מן המכס. בדרכו לשם, לקה מלניקוב בשבץ הלב, וזמן קצר לאחר-מכן נפטר. את סיפורם העגום של פסליו ועיזבונו האמנותי, אשר נעלם ברובו, נפרוש לפני הקוראים בפעם אחרת.

שבוע לאחר מותו, ב-5 בספטמבר 1960, נטמן מלניקוב בבית הקברות שבתל-חי. הוא נח מנוחת עולמים, כאשר ביקש, לרגלי אנדרטת האריה השואג, שעליה היתה גאוותו.   עוד תמונות מהקמת אנדרטת "האריה השואג"  

כתבות נוספות

הנערה היהודייה שמאחורי גברת החירות מסע קסום: ארץ ישראל לאורך שלוש מאות    

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation