כיצד נראה אריה גיבור?

99 שנים לנפילת תל-חי: כך הקים הפסל אברהם מלניקוב את אנדרטת האריה השואג

תל חי

"את מלניקוב אתם מכירים?" שואלים דן בן-אמוץ וחיים חפר את קוראיהם, בפתח אחד מסיפורי "ילקוט הכזבים". "הסיפור הזה הוא לא על אחיו ולא על אביו, כי אם עליו בעצמו", הם ממשיכים, מתוך הנחה שבעת כתיבת הדברים כל ישראלי ידע בדיוק במי המדובר. לצ'יזבט שסיפרו בפלמ"ח על מלניקוב נשוב בהמשך הדברים, במיוחד בשל העובדה המפליאה שברובו הוא נכון. למען אלה שעדיין אינם יודעים מיהו מלניקוב ובמה מדובר, נערוך תחילה היכרות קצרה עימו, בעזרת תיעוד מארכיונו האישי שבספרייה הלאומית, הטומן בחובו תשובות לכמה מן החידות האופפות את פרשת חייו.

מעטים בלבד מבין העולים לרגל אל פסל האריה השואג בתל-חי, הניצב במקום בו נטמנו טרומפלדור וחבריו, מבחינים כי לא הרחק מן האנדרטה המרשימה קבור גם האיש שיצר אותה. אברהם מלניקוב, מאבות הפיסול הארצישראלי, מצא את מנוחתו האחרונה דווקא בין אנשי "השומר", לרגלי האנדרטה המזוהה עמו יותר מכל. את פרשת חייו הסוערים התחיל מלניקוב הרחק מהרי הגליל. הוא נולד בשנת 1892 בבסרביה, חבל ארץ שבאותה עת היה תחת שלטון הצאר הרוסי.

הנער הרגיש שגילה כישרונות ציור נשלח על ידי הוריו, בניגוד לרצונו, אל וינה, שם רשמוהו ללימודי רפואה. על רקע חילוקי הדעות ביניהם באשר להמשך לימודיו, הם הפסיקו לתמוך בו אחרי זמן לא רב והוא, אשר נטש את ספסל הלימודים, החל במסע הרפתקאות שבמהלכו הגיע לארצות הברית. שם, כך סיפר לימים, פגש בסופר הנודע ג'ק לונדון שעמו התיידד. באחת הפעמים שבהן בילוי לילי של השניים הסתיים בכי רע, הם אף נעצרו יחד על-ידי המשטרה המקומית.

התשוקה ללמוד אמנות גברה על יצר ההרפתקנות, ובשנת 1917 מלניקוב בן ה-25 נרשם ללימודי אמנות בשיקגו. אך למרות הכישרון המבריק והעתיד המזהיר שמנבאים לו מוריו, הוא לא הצליח להתמיד גם בלימודיו אלה. במארס 1918 נענה מלניקוב בהתלהבות לקריאות שנשמעו אז, להצטרף אל הצבא העברי הראשון, והוא מתנדב לגדודים העבריים. את רעייתו הצעירה ובתו התינוקת, שנולדה חודשים אחדים קודם לכן ולה העניק את השם בת-ציון, לא יראה עוד לעולם.

המערכה במזרח התיכון נסתיימה עד מהרה, ומלניקוב הגיע לארץ ישראל אחרי שהות קצרה במצרים, במחנה הצבא הבריטי. הוא עתיד היה לשוב לשם שנים אחדות מאוחר יותר, בחיפושיו אחרי דמותו של האריה השואג.

 

אברהם מלניקוב בירושלים, 1922. צלם בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ‫ ARC. 4* 1956 03 49‬
אברהם מלניקוב בירושלים, 1922. צלם בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ‫ ARC. 4* 1956 03 49‬

 

גם אחרי שפשט את מדיו והיה לאחד ממנהיגי קהילת האמנים הארצישראלית הצעירה שמרדה ב"בצלאל", המשיך מלניקוב לאחוז בנשק בעת הצורך. הצעיר החסון והשרירי, היה אחד ממגניה של ירושלים בימי מאורעות תר"ף, והחדשות על נפילתם של טרומפלדור וחבריו בגליל, הדהימוהו.

מלניקוב הפגין את כשרון הפיסול שלו במונומנטים ומצבות רבות רושם, שהגדולה והמרשימה מכולן היא האנדרטה שהקים לכבוד הגנרל אלנבי בבאר-שבע. גם פסל זה, כאחרים שהציב ברחבי הארץ, עתיד היה לגרום לו מפח נפש, כאשר נותץ, מקץ שנים אחדות, בידי המון פורעים מוסת.

 

מלניקוב מפסל את דיוקן אלנבי בסטודיו שלו שבשער שכם, 1922. צלם: בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 42
מלניקוב מפסל את דיוקן אלנבי בסטודיו שלו שבשער שכם, 1922. צלם: בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 42

 

ואולם, שנות העשרים היו עדיין תקופת השיא ביצירתו, ימי פריחה ויצירה מתפרצת: מלניקוב, העומד בראש "אגודת אמנים עברית", נבחר ליצור את המצבה על קברו של אחד-העם, ובאמתחתו תכניות לאנדרטאות גדולות נוספות.

 

תצלום דגם גבס של המצבה שפיסל מלניקוב על קברו של אחד העם, בתל-אביב. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 07
תצלום דגם גבס של המצבה שפיסל מלניקוב על קברו של אחד העם, בתל-אביב. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 07

ההזדמנות לה חיכה מלניקוב הגיעה בסוף 1928, כאשר הנדבן סיר אלפרד מונד הזדעזע מכך שטרם הוקמה מצבה על קברם של מגיני תל-חי, והחליט לממן את בנייתה מכיסו. מלניקוב היה האיש שנבחר על-ידו לבצע את המשימה של פיסול אנדרטה לאומית-ציונית מודרנית אולי הראשונה מסוגה בארץ-ישראל.

לפני ראשי המוסדות הלאומיים שנטלו על עצמם את ביצוע עבודת הקמתה של האנדרטה, הציג הפסָּל הנמרץ תכנית סדורה. היה בדעתו ליצור פסל בדמותו של אריה שואג, מגוש אבן שייחצב בגליל, סמוך לתל-חי. לעזרתו של מלניקוב גוייס יצחק שדה. יחד הם איתרו סלע שממנו יחצבו הפועלים, תחת ניצוחו של שדה, את גוש האבן שישמש את האמן.

נדלג על הקשיים הביורוקרטיים שנערמו לפני מלניקוב בטרם התחיל בעבודת החציבה עצמה, ונשוב אל הצ'יזבט שפתחנו בו. מהו הסיפור של בן-אמוץ וחפר על מלניקוב?

"כשביקשו את מלניקוב שיעשה את פסל האריה על קברו של טרומפלדור", הם ממתיקים סוד, "אמר שקודם כל הוא מוכרח לראות אריה אמיתי. אמרו לו: לך, חפש לךּ אריה. ובאותם הימים לא היה בארץ אף אריה אחד. הלך אל ד"ר בודנהיימר בירושלים שמבין בחיות ושאל אותו בגרמנית איפה אפשר למצוא אריה חי. אמר לו הדוקטור: לך לקאירו [קהיר]. נסע למצרים. בא ושאל: איפה כאן גן החיות? אמרו לו: אתה שומע את שאגות חיות המדבר? שמה גן החיות. הלך, הלך, עד שהגיע. […] רק נכנס, רץ לכלוב האריות." בהמשך מספרים חפר ובן-אמוץ בציוריות רבה כיצד נאלץ מלניקוב לשחד את הפקיד המצרי הממונה, כדי שייתן לו אישור רשמי להכנס אל כלובי האריות ולעשות רישומים מהם.

תצלומים ותעודות ששרדו בארכיונו של מלניקוב, מגלים לנו כי אין זו בדייה כלל: מלניקוב אכן התייעץ, קרוב לוודאי, עם שמעון פריץ בודנהיימר, מראשוני הזואולוגים בארץ-ישראל, אשר סייע לו להגיע למצרים, ולפנות שם לגן החיות הגדול אשר בגיזה. בודנהיימר, יש להניח, הכיר היטב גן חיות עצום ממדים זה, שנפתח עוד בשנת 1911. למרות שאין בידינו כל תיעוד על השוחד שנאלץ לתת לפקיד הממונה, הרי שסביר כי כך היה. אך ראו זה פלא: במקום הנייר והעיפרון ששלף מלניקוב, על-פי המסופר, הוא כנראה הוציא מכיסו דווקא את המצלמה שניתנה לו, והחל לתעד באמצעותה את האריות שראה לפניו. תצלומי האריות שנמצאו בארכיונו של מלניקוב, מגן החיות בגיזה, מתעדים את הסיוע שקיבל מן העובדים המקומיים, בבימוי בעלי החיים והעמדתם בתנוחות מסויימות, שנדרשו לאמן לקראת הכנת הפסל. האריה המצרי המתועד כאן, הוא, למרבה ההפתעה, הדוגמן שבדמותו נוצרה אחת האנדרטאות הציוניות הידועות ביותר.

 

תצלומי אריות בגן החיות בגיזה, ספטמבר 1932. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 38

תצלומי אריות בגן החיות בגיזה, ספטמבר 1932. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 38

תצלומי אריות בגן החיות בגיזה, ספטמבר 1932. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 38

תצלומי אריות בגן החיות בגיזה, ספטמבר 1932. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 38
תצלומי אריות בגן החיות בגיזה, ספטמבר 1932. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 38

 

רק בסוף 1930 נחצבה האבן שבחר לו מלניקוב, ובמאמצים רבים החל הפסָּל במלאכת עיצובה של הדמות. התצלומים המטושטשים מעט ששרדו בין ניירותיו של מלניקוב, מגלים פן לא ידוע בתהליך הפיסול וגרירת הסלע למקומו, בתנאים פרימיטיביים למדי.

 

 עבודות ההקמה של אנדרטת תל-חי, בערך 1931. ארכיון אברהם מלניקוב, ‫ ARC. 4* 1956 03 39‬
עבודות ההקמה של אנדרטת תל-חי, בערך 1931. ארכיון אברהם מלניקוב, ‫ ARC. 4* 1956 03 39‬

 

בזיכרונותיו, תעד מלניקוב את הרגע שהונצח במצלמתו: "גוש האבן החל במסעו האחרון אל בסיס האנדרטה בשעה 11 בבוקר ובשעה 5:30 אחרי-הצהריים ניצב על מכונו. אחרי שנתיים של עבודה קשה וטכנית גרידא, צפיתי לראשונה בפרופורציות של האנדרטה. היא היתה מרשימה מאוד, אבל עליי להודות כי נבלעה במרחבים אשר סביבה."

 

טקס גילוי האנדרטה לגיבורי תל-חי, 23 בפברואר 1932. צלם: בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 41

 

טקס גילוי האנדרטה לגיבורי תל-חי, 23 בפברואר 1932. צלם: בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 41
טקס גילוי האנדרטה לגיבורי תל-חי, 23 בפברואר 1934. צלם: בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 41

 

ב-23 בפברואר 1934, כחמש שנים אחרי תחילת העבודה וסמוך ליום השנה הארבעה-עשר לנפילת תל-חי, נחנכה האנדרטה. תחת גשם שוטף, נערך טקס רב רושם, שבו נטלה חלק כל הנהגת היישוב העברי. מלניקוב לא המתין לביקורות העוקצניות שנפוצו עד מהרה, וימים אחדים לאחר הטקס, הוא עזב את הארץ. עורך הדין והמנהיג הציוני הבריטי, הארי סאקר, הזמין אותו לבוא ולפסל את בני משפחתו, בתנאי עבודה ובשכר נדיב – אולי כפיצוי-מה על הסבל וההקרבה שנדרשו ממלניקוב בעת שנות העבודה הקשות בתל-חי.

 

דיוקן ילדי הארי סאקר, 1922. צילום: פוטו פלסטיקה, תל-אביב. ארכיון אברהם מלניקוב ARC. 4* 1956 03 31
דיוקן ילדי הארי סאקר, 1922. צילום: פוטו פלסטיקה, תל-אביב. ארכיון אברהם מלניקוב ARC. 4* 1956 03 31

 

הפעם, מלניקוב לא נטש את משפחתו: רעייתו השנייה, שרלוט, ובתו הקטנה חווה, עתידות היו להצטרף אליו לאחר זמן לא רב, ויחד עמו השתקעו בלונדון.

 

מלניקוב עם רעייתו שרלוטה ובתו חווה, תל-אביב, 1929. צלם בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 65
מלניקוב עם רעייתו שרלוטה ובתו חווה, תל-אביב, 1929. צלם בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 65

 

השנים הבאות היו שנות רווחה והצלחה למלניקוב: הוא נסוג מסגנונו הנועז, הארצישראלי, אך זכה להוקרתם של אנשי אצולה, מימשל ובעלי המעמד הגבוה בבריטניה. דמותו של הלוחם הנועז, יליד רוסיה, שפיסל את הגנרל אלנבי במדבר הארץ-ישראלי, הפליא לנגן בכינור וכתב סיפורים קצרים באנגלית מהוקצעת, משכה אליה נשים וגברים שביקשו את קרבתו. אחד משיאי הצלחתו היה פיסול דיוקנו של וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה, שניאות לשבת לפניו ולהקדיש לו מזמנו היקר, כדי שיפסל את דיוקנו.

 

אברהם מלניקוב עם המתווה לפסל דיוקנו של וינסטון צ'רצ'יל, בערך 1941. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 29
אברהם מלניקוב עם המתווה לפסל דיוקנו של וינסטון צ'רצ'יל, בערך 1941.
ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 29

 

ימי מלחמת העולם השנייה עוברים בחרדה ובקשיים מרובים: הסטודיו של מלניקוב בלונדון נפגע באופן קשה מהפצצה גרמנית, ורבות מן העבודות שהשלים ניזוקו. הוא נאלץ להיפרד מרעייתו האהובה (שמתה ב-1949) ולשלוח את בתו היחידה לפנימייה מרוחקת. התקף הלב שבו הוא לוקה ב-1952, גורם לו להתחיל לחשוב על שיבה לארץ-ישראל, אך שנים חולפות והוא אינו מצליח לממש את חלומו. בינתיים, חווה בתו חוזרת ארצה ומשתלבת היטב בחברה הישראלית.

את הנסיעה לישראל תכנן מלניקוב זמן רב, והצליח להוציא אותה אל הפועל רק לאחר מאמצים רבים ולחצים שהופעלו עליו מצד ידידים ובני משפחה. בנובמבר 1958 כותבת לחווה מלניקוב ידידתה מלונדון: "[מלניקוב] לא החליט עדיין לאיזה קיבוץ יצטרף, לכפר גלעדי או לקיבוץ אחר. בכספו יצטרך לבנות סטודיו בקיבוץ ואת השיכון יקבל מהקיבוץ. […] נראה לי שהוא מרוצה מאוד מעצם נסיעתו ארצה ובעיקר מאפשרות פגישה איתכם בקרוב […]"

כאשר הגיע מלניקוב ארצה, בקיץ 1959, הוא היה אדם שונה לחלוטין מן האמן הצעיר שעזב 25 שנים קודם לכן. תוכניותיו לפסלים ולאנדרטאות חדשות הלכו ונמוגו, עם התגברות קשיי הבריאות. קבוצה של פסלים נבחרים שארז והביא עמו ארצה, הגיעה לאחר תלאות רבות מלונדון לנמל חיפה, והוא נדרש לשחררם מן המכס. בדרכו לשם, לקה מלניקוב בשבץ הלב, וזמן קצר לאחר-מכן נפטר. את סיפורם העגום של פסליו ועיזבונו האמנותי, אשר נעלם ברובו, נפרוש לפני הקוראים בפעם אחרת.

שבוע לאחר מותו, ב-5 בספטמבר 1960, נטמן מלניקוב בבית הקברות שבתל-חי. הוא נח מנוחת עולמים, כאשר ביקש, לרגלי אנדרטת האריה השואג, שעליה היתה גאוותו.

 

עוד תמונות מהקמת אנדרטת "האריה השואג"

 

כתבות נוספות

הנערה היהודייה שמאחורי גברת החירות

מסע קסום: ארץ ישראל לאורך שלוש מאות

 

 

מסע הצלב של קולומבוס לכיבוש ירושלים

מכתב שהתגלה 500 שנה לאחר מסעו המפורסם של קולומבוס

1

קולומבוס תובע בעלות על העולם החדש. הדפס משנת 1893

גלים גבוהים היכו בחוזקה בדופנותיהן של זוג הספינות, שיצאו לדרכן הביתה לפני חודש ימים, והיטלטלו עתה מצד לצד במי האוקיינוס האטלנטי. המלחים העובדים על הסיפון קשרו את עצמם שמא יישקעו במצולות. ספון בתאו הקטן, לצד שולחן הכתיבה שלו, ישב רב החובל. ספינה אחת כבר איבד לפני כמה חודשים, וכעת חשש לשתי ספינותיו האחרות. לפני כן דרש להטיל גורלות כדי לפייס את האל; מי שנפל בגורל התחייב ללבוש בגדי צליין ולעלות לרגל לסנטה מריה דה גואדלופה.

רב החובל עצמו נפל בגורל. הוא חשב על שני בניו בקורדובה שיוותרו יתומים, אך מעל הכול הטרידה אותו מחשבה אחרת: התגלית המדהימה שהמלך ששלח אותו למשימה החשובה לא יזכה לשמוע. לכן, הוא טבל את קסתו בדיו, פרש את פיסת הקלף וכתב על אודות המסע הארוך ומלא האתגרים שאליו יצא בקיץ הקודם. כשסיים, חתם את הקלף בשעווה, קשר אותו, והכניס לחבית. את החבית האטומה השליך לים בתפילה שתגיע ליעדה.

החבית לא התגלתה מעולם, אך כריסטופר קולמבוס וצוותו שרדו את הסערה והגיעו מותשים לנמל ליסבון מספר שבועות לאחר מכן.

משם שלח הספן ארבעה מכתבים ארוכים. ראשית כתב למלך פורטוגל והסביר את סיבת עגינתו בליסבון, עד שימשיך בדרכו לספרד. שנית, שלח מכתב למלכי ספרד ששלחו אותו למסע, פרדיננד ואיזבלה (האחראים על גירוש יהודי ספרד שנה קודם לכן). שני מכתבים נוספים שלח ללואי סנטנגל ולגבריאל סנצ'ז, שהיו אנשי מפתח בארגון הפרויקט ובמימונו.

כל המכתבים המקוריים לא שרדו, אך אנו יודעים עליהם ממקורות שונים. קולומבוס כתב יומן שבו פירט יום-יום את אשר עבר עליו ועל ספינותיו בהפלגה מערבה: שהותו באיים הקריביים (הוא האמין שהיו אלה האיים המזרחיים של סין והודו), והדרך המסוכנת בחזרה לאירופה. ביומן תיאר את המכתב שהשליך לים. בהמשך היומן ציין שהגיע לליסבון ב-4 במרץ 1493 ושאז שיגר את מכתבו הראשון למלך פורטוגל.

היומן הועתק עבור המלכה איזבלה, אך אבד בחלוף הזמן. גרסה ערוכה ומעובדת שלו נכתבה בידי ברטולומה דה לאס קסאס, היסטוריון וכומר ספרדי שחי במאה ה-16. גם גרסה זו אבדה והתגלתה רק בסוף המאה ה-18. עד הגילוי המחודש כל שהיה ידוע על מסעו הראשון של קולומבוס למערב הגיע מהמכתבים אל סנטנגל וסנצ'ז.

בשנת 1989, כמעט 500 שנה לאחר המסע, פורסם העתק של מכתב קולומבוס לפי כתב יד ממקור לא ידוע, כנראה מהמאה ה-16. יש המשערים שפרסום זה מבוסס על מכתב קולומבוס לפרדיננד ואיזבלה.

תוכן המכתבים לסנטנגל ולסנצ'ז ידוע לנו היטב מפני שהם נדפסו שבועות אחדים לאחר שנשלחו. המכתב לסנצ'ז תורגם ללטינית ונקרא Epistola de insulis nuper inventis (מכתב מהאיים שנתגלו לאחרונה) והודפס כבר במאי 1493 בידי סטפן פלאנק ברומא. ב-1493 הודפס והופץ המכתב ברומא, בפריז ובבזל. לעותק בזל נוספו גם חיתוכי עץ שהועתקו מרישומים, כנראה של קולומבוס עצמו.

 

רוצים לגלות עוד? תמונות, מפות וסיפורים נוספים על ירושלים כאן

 

1
חיתוך עץ של ספינתו של קולומבוס מתוך מהדורה של המכתב שהודפס בבאזל 1493

מכתבים מודפסים אלה הופצו בעולם. עד מהרה נפוצה הידיעה על גילוי דרך חדשה להודו בקרב אזרחי אירופה הנלהבים. כעבור עשור קבע מגלה הארצות, הקרטוגרף והסוחר האיטלקי אמריגו וספוצ'י, שלא את הודו גילו קולומבוס וצוותו, כי אם את "העולם החדש" שחלק ממנו ייקרא בעתיד "אמריקה".

לא מזמן הגיעה אליי פנייה מחוקרת באנגליה שביקשה לדעת אם בספר מסוים באוסף הספרייה הלאומית יש סימני מים. סימני מים הם סוג של לוגו המוטבע בדף שבעזרתם אפשר לזהות את יצרן הנייר ואת תקופתו. מצאתי את סימן המים (צורת דרקון או פגסוס) ואז עיינתי בספר עצמו.

1
פתיחת הספר Epistola de insulis nuper inventis, מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לצפייה בספר לחצו על התמונה

אם הספר הדק הזה, הכתוב אותיות גותיות צפופות, לא היה אינקונבולה – סביר שלא הייתי מקדיש לו יותר מכמה רגעים. אך כשאינקונבולה מגיעה לידיך, נותנים לה את הכבוד הראוי לה. אינקונבולה – דפוס ערש בעברית, מוגדרת כספר דפוס שיצא לאור עד שנת 1500. ביררתי על אודות הכותר והתברר לי שמדובר באותו מכתב מודפס אל סנצ'ז ששלח קולמבוס בהגיעו לליסבון. מובן שמדובר בפריט נדיר ומיוחד, פריט שהגיע אלינו כנראה בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת.

את המכתב פתח קולמבוס בציון המסע שאליו יצא בשליחות פרדיננד מלך ספרד. נראה שהמדפיס שכח להזכיר גם את איזבלה המלכה. טעות זו תוקנה במהדורות הבאות. טעות נוספת הייתה ציון השם רפאל סנצ'ז בתור שמו של שר האוצר, שם שתוקן בהמשך לגבריאל סנצ'ז.

במכתב תיאר קולומבוס שהגיע לים ההודי 33 יום לאחר שעזב את האיים הקנריים. כיום אנו יודעים שלא היה זה הים ההודי כי אם מערב האוקיינוס האטלנטי סמוך לאיי בהאמה. קולומבוס העניק שמות נוצריים לאיים והמשיך בדרכו. תחילה, כשהגיע לאי ג'ואנה (קובה כיום) לא הבין שמדובר באי בגלל גודלו, אולם כשסיפרו לו המקומיים שזהו אי ולא חלק מהיבשת, המשיך בחיפוש עד שהגיע לאי היספנה (האיטי של ימינו), ושם הכריז בעלות על האי בשם המלך פרדיננד.

קולומבוס כתב שהיספנה היא מקום ובו נהרות והרים גבוהים רבים, צמחייה מגוונת, שדות, ציפורים מזמרות ומתכות יקרות. התושבים בריאים ומוכשרים, כתב קולומבוס, אך מפוחדים מאוד. רק לאחר שהצוות הספרדי העניק להם בדים ומתנות נוספות ניאותו התושבים להתקרב אליהם. בתמורה העניקו תושבי האי לקולומבוס וצוותו זהב וכותנה בשפע. קולמבוס לא חשב שהתושבים עובדי אלילים. הם האמינו, לדעתו, שהטוב מגיע מהשמיים וראו בקולומבוס ובצוותו מלאכים שהגיעו אליהם בספינות.

המקומיים עברו מאי לאי בעזרת סירות משוטים. הם נשאו עימם סחורות לשכניהם באיים האחרים. כולם שוחחו באותה שפה וקולומבוס הדגיש שעובדה זו היא שסייעה לספרדים בהמשך, כשניסו לנצר את תושבי האיים.

אם אנשי היספנה נחשבו מפוחדים ונאיביים, בעיני קולמבוס, תושבי האי הסמוך צ'ריס נראו לו אלימים במיוחד. הוא כתב שהם נהנים לאכול בשר אדם ושודדים את תושבי האיים השכנים. הם חמושים בקשתות ובחיצים, בעלי שיער ארוך, לעומת תושבי האי הגדול ביותר באזור שהיו מגולחים לגמרי. אי זה מתואר מלא זהב יותר מכל אי אחר.

באי היספנה ציווה קולומבוס לבנות מצודה, בה נותרו חלק מאנשי צוותו עם מספיק מזון לשנה שלמה. עוד הוסיף כי השאיר איתם את אחת הספינות (סנטה מריה), אך "שוכח" לציין שהספינה יצאה מכלל שימוש בגלל שהתנגשה ביבשה בהיספנה, בזמן שהוא וצוותו, במקום לכוון אותה בים, נרדמו.

קולומבוס סיים את המכתב בדברי שבח לאל ובתודה על הצלחת המשימה. הוא מציע לארגן אירועים דתיים ולחגוג את מציאת הנשמות האבודות מעבר לים.

מטרתו הרשמית והמרכזית של קולמבוס הייתה כלכלית – לגלות נתיב ימי קצר יותר להודו מזה המוכר. דרך קצרה אִפשרה לחסוך כסף רב בנסיעות מסחריות ארוכות ומסוכנות למזרח, נוסף על הכסף שעתיד למלא את קופת המדינה מהסחורות עצמן. אבל מה התכוונו הספרדים לעשות בכסף? את התשובה אנו מוצאים במכתב האבוד ששלח קולומבוס למלכי ספרד בהגיעו לליסבון.

במכתב מבטיח קולומבוס שהודות להצלחה המסחרית המתוכננת, בעוד שבע שנים יוכל לממן 5,000 פרשים ו-50,000 חיילים ולצאת למסע כיבוש ירושלים. הוא מוסיף: "זו הייתה המטרה שלשמה קיבלתי על עצמי את המיזם (המסע) הזה". אם כן, קולומבוס ומלך ספרד תִכננו מסע צלב לירושלים – מסע שלא היה כמותו מאז המאה ה-13. עובדה זו נחשפה רק לאחר גילוי המכתב בשנת 1989.

למעט מסע הצלב הראשון שהגיע לירושלים ב-1099, שאר המסעות הסתיימו בכשלון או בהישגים חלקיים בלבד. מה היה קורה אילו באמת יצא לארץ ישראל צי ספרדי גדול, חמוש בתותחים ובחומר נפץ? אפשר רק לדמיין, אך זה לא קרה. בעקבות גילוי קולמבוס נפתח יעד כיבוש מרתק יותר עבור עמי אירופה – העולם החדש, אמריקה.

 

כתבות נוספות

תעלומת נשות העין המוסתרת מפרו

המכתבים האבודים של הגאוצ'וס היהודים בארגנטינה

"ציון הטרופית" נחשפת

השיעור שלמד המלחין מרדכי זעירא מתלמידת כיתה ח'

חילופי המכתבים המפתיעים בין התלמידה חנה כהן למלחין המפורסם

מרדכי זעירא, 1952

מרדכי זעירא, 1952

"ומודה ועוזב ירוחם" (משלי כח, יג).

היכולת להכיר ולהודות בטעות מלמדת על אופיו של אדם. בתלמוד (בבא בתרא קלא, ע"א) מובא מעשה על דיון שהתקיים בין רבי יהודה הנשיא – עורך המשנה, לבין רבי נתן הבבלי מגדולי התנאים בנוגע לדיני ירושה. רבי יהודה הנשיא חלק על דעת רבי נתן הבבלי, אולם בהמשך חזר בו ואמר: "ילדות הייתה בי והעזתי פניי בנתן הבבלי."

"היו לילות", "לילה לילה", "ניגון עתיק", "שני שושנים", "אנו נושאים לפידים", הם רק חלק מהשירים הרבים שכתב המלחין הנודע מרדכי זעירא. לפני שבועות מספר התקבלה פנייה במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית בבקשה לאתר מכתב שכתב מרדכי זעירא. הפונה, חנה כהן, ציינה כי ברשותה שני מכתבים שקיבלה מזעירא בתגובה למכתב ששלחה לו. היא ביקשה לתרום ולצרף את המכתבים לאוסף המלחין.

 

1
מרדכי זעירא מלווה בפסנתר את הזמרת שרה יערי. מתוך: ארכיון מרדכי זעירא, מחלקת המוזיקה, הספרייה הלאומית

 

שנת 1968. נתניה. תלמידי כיתה ח' בהדרכת המורה למוזיקה יונה אילן התבקשו לפנות אל המלחין מרדכי זעירא בבקשה ללמוד על יצירתו. התלמידה חנה שבת, לימים כהן, רשמה את בקשתה על גבי גלויה ושלחה אותה אל חברת החשמל – המקום שבו עבד זעירא שנים רבות: "למר זעירא שלום. ברצוני לקבל פרטים על עבודתך כמלחין מפני שאני לומדת עתה עליך בשיעורי המוזיקה ומורי הציע לי לכתוב לך. אודה לך מאוד אם תענה לבקשתי. בתודה, חנה."

חלפו כמה ימים ומכתב חריג וחריף בתגובתו הופיע. במכתב קובל זעירא על עצם הבקשה ועל ההתעניינות ביצירתו. כהן הפגועה פנתה למורה יונה אילן, וביחד החליטו לכתוב מכתב אל זעירא במטרה לברר מדוע הגיב כפי שהגיב.

לא חלף זמן רב ומכתב התנצלות מפורט התקבל: "נערה יקרה, חנה הנבונה," כתב זעירא, "בוש ונכלם קראתי את מכתבך. לא אני המבוגר לימדתי אותך, כי אם להיפך! לכל אדם מצבי רוח והלכי נפש שונים ואכן יש הסבר מה למכתבי הקודם אליך, מכתב אכזר וצורם, לכל הדעות – אף כי אין זה מצדיק אותי כלל וכלל, אך הייתי עייף מאוד (לרגל עבודה מסוימת מעצבנת) הייתי במתח נפשי רב ובבריאות לא יציבה…

"אך, כפי שאמרתי כבר, אין זה מצדיק אותי, שגיתי גם בכך שלא עכבתי את תשובתי ליום אחר, בהיר יותר ורוגע יותר ואילו במקום זה עניתי בחפזה והעלבתיך שלא בצדק! הנני מודה באשמתי, כי מי שאיננו מודה בשגיאותיו הינו מוג לב.

"מי שמכרני היטב יודע שאין אני נוהג לפגוע באנשים ואילו בך פגעתי ועל כך אני כואב מאוד! (באמת!). אם את יכולה – סלחי לי!"

 

"כי מי שאיננו מודה בשגיאותיו הינו מוג לב"

 

למכתב צירף זעירא ספר משיריו שאותו העניק במתנה לכהן. "למען מי כתבתי וכותב אני את שירי אם לא למענכם?", כתב. לסיום ביקש זעירא מכהן לשלוח בשנית את שאלותיה המפורטות: "שאליני ככל העולה על רוחך ואני אענה לך במיטב יכולתי, במיטב סבלנותי, במיטב רצוני!" לבסוף כתב: "אנא, אל תשלחי יותר מכתבים לחברת החשמל. אין אני עובד שם יותר, כי יצאתי לגמלאות. כתובתי היא: רמת-אביב, פיכמן 11, תל-אביב."

 

 

בתגובה למכתב זה שלחה כהן מכתב נוסף אל זעירא ובו פירטה את שאלותיה. בתשובתו התייחס זעירא בפרוטרוט אל השאלות השונות שהעלתה. "ואסיים את תשובתי לך בבקשות מספר," כתב זעירא, "א. כל מה שלא ברור לך, כל מה שעוד ברצונך לדעת שאלי ואשתדל לענות; ב. מסרי שלום למורה שלך, יונה אילן; וג. בקשי את חברותיך שינסו לשאול גם מלחינים אחרים, כי לאחרונה 'הופצצתי' ממש על ידי מכתבים ועוד מעט אצטרך לחפש לי מזכיר, או מזכירה על מנת לספק את כולם בתשובות נאותות."

לאחרונה הגיעה חנה כהן לביקור במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית ופגשה את ד"ר גילה פלם מנהלת המחלקה, ששמחה לקבל את המכתבים הייחודיים. אלו צורפו אל אוסף מרדכי זעירא שבמחלקת המוזיקה.

"ומודה ועוזב ירוחם".

 

כתבות נוספות

איך רוקדים את "לכה דודי"?

"נעמי עשי זאת שוב": נעמי פולני מספרת כיצד התחילה לנגן

"מוזיקה זה לא הכול, אבל הכול זה מוזיקה": נפרדים מהמלחין נועם שריף

אֲנִי גִּיטָרָה הָרוּחַ מְנַגֵּן עָלַי – השיר לבני אמדורסקי

 

מה עלה בגורלם של שני גנבים יהודים בפרנקפורט ב-1714?

באוגוסט 2018 רכשה הספרייה הלאומית פריט נדיר במכירה פומבית: עלון אנטישמי שלועג לגנבים היהודים שהוצאו להורג

גנבים מפרנקפורט

בעת החדשה המוקדמת נדדו עניים בודדים, קבוצות ואפילו משפחות מחוסרות כל בדרכים ובכבישים ברחבי אירופה. מאזור לאזור נעו רובם בחיפוש המתמיד אחר פרנסה ונדבות. בין הנודדים היו גם יהודים עניים. תיקי ארכיונים בדרך כלל לא מספרים את סיפוריהם – רק במקרים שבהם התסבכו אומללים אלה, נלכדו ונשפטו כעבריינים שמצאו את עצמם בפני בתי המשפט.

מקרה כזה אירע בשנת 1714 בעיר פרנקפורט, שכבר בימים ההם הייתה עיר מסחרית עשירה. בעיר התקיימה קהילה יהודית מבוססת וידועה, בין היתר בשל קרבתה לקיסרים של האימפריה הקדושה הרומית (כלומר: הגרמנית) ואף בשל אפשרויות הפרנסה הרבות שהיו בה. יהודים עניים אשר נדדו מקהילה לקהילה בתקווה לזכות בנדבות, בלינה ובתזונה אהבו להגיע לפרנקפורט בגלל נדיבותם של תושביה היהודיים. לפעמים הנודדים התחברו לעניים מקומיים, שנהנו לפחות מהשייכות לקהילה. ייתכן שזה היה המצב בקיץ 1714, כאשר כנופיה בת לפחות ארבעה יהודים פרצה לחנות של סוחרת בגדים נוצרייה בשם מריה אליזבת לוכמן. האלמנה לוכמן ניהלה, ככל הנראה, עסק משגשג: החנות שלה מוקמה במרכז העיר פרנקפורט – שכבר אז הצטיין במחירי נדל"ן גבוהים מאוד, וגובה השלל הסתכם ב-2,500 זהובים – סכום גבוה מאוד בימים אלה. עובדות הפריצה תועדו בתיק פלילי שנאסף כנגד ארבעת הגנבים ונשמר עד היום בארכיון העיר פרנקפורט.

אולם, קיים מקור אחר המתייחס לפרשה, שהסתיימה בהוצאתם להורג של שניים מהגנבים. באוגוסט 2018 רכשה הספרייה הלאומית פריט נדיר מאוד במכירה פומבית: עלון אנטישמי שלועג לשני היהודים שהוצאו להורג. שם האחד היה לב הרץ (ככל הנראה תושב פרנקפורט) ושם השני שלמה דיקופף ( Dickkopf – "ראש עבה"). בארבעת עמודיו מתאר הטקסט הסטירי-אנטישמי את סופם של שני הגנבים. המחבר האנונימי ללא ספק הכיר יהודים, את מנהגיהם ואת סגנון הדיבור שלהם, ובהם עשה שימוש לעגני ומעוות בחיבורו. הוא בחר להציג את תליית השניים כ"חתונה" בינם לבין הגרדום החדש שהוקם מחוץ לחומות העיר.

 

1 1

1
העלון האנטישמי שנרכש בידי הספרייה הלאומית לאחרונה

 

מספר פרטים בעלון שנרכש (כמעט ואין עוד עותקים בספריות אחרות – נמצא עוד אחד בתיק הפלילי בארכיון העיר פרנקפורט) מצביעים לכך שהתיעוד המדויק של המקרה לא היה במוקד החיבור: הוא לא מזכיר את הרקע להוצאה להורג (הגניבה) ואף מתעלם מהעובדה שהשותפים האחרים ככל הנראה יצאו מהסיפור בעונש מאסר בלבד. זאת ועוד, בתחתית הדף הראשון מוזכר שם המדפיס: פייט שניצלר (Veit Schnitzler) בעיירת קצנאלנבוגן, מערבה מפרנקפורט. אולם: לא ידוע שהיה בית דפוס בבעלות איש זה. סביר להניח, אפוא, שמדובר בשם פיקטיבי שנבחר על מנת להסתיר היטב את מקור הטקסט. ייתכן שהמחבר חשש שהקהילה היהודית תתבע אותו בגלל החיבור המכפיש, כפי שעשתה מספר שנים לפני כן, כאשר תבעה את המחבר האנטישמי יוהן אנדריאס אייזנמגר. הלה חיבר ספר אנטי-יהודי בשם "היהדות המגולה" (או בשמו המלא: "היהדות שנחשפה, דין וחשבון יסודי ואמיתי על האופן המבעית שבו מכפישים היהודים העיקשים את השילוש הקדוש וממיטים עליו חרפה"). הקהילה בפרנקפורט הצליחה לגרום לאיסור הפצת הספר באימפריה הרומית הקדושה – בזכות קשריה הטובים לחצר הקיסר.

כעשרים שנים לאחר הפרשה הופיע מידע נוסף עליה בכרוניקה שיצאה לאור ב-1734. המחבר גיאורג אוגוסט פון לרסנר (Georg August von Lersner) אף מזכיר את התלייה של שני היהודים ב-31 באוגוסט 1714. לפי הכתוב בכרוניקה, השאירו הרשויות את גופות הנתלים על הגרדום כהתרעה, אך בליל ה-14 בנובמבר סולקו הגופות ללא אישור ומבלי שהתגלה מעולם על ידי מי. מחבר הכרוניקה שיער שגנבים אחרים עשו זאת, אך יש להניח שמדובר במעשה של חסד שנעשה בידי יהודים אחרים במטרה להביא את גופות הנתלים לקבורה יהודית ראויה.

 

1

1
הסיפור האמור מופיע בסוף העמוד השמאלי ומסתיים בראש העמוד הימני

 

הכתבה חוברה בשיתוף פעולה עם מומחית ליהודי פרנקפורט, הד"ר ורנה קספר-מרינברג

 

כתבות נוספות

היום שבו השליכו פקידים קיסריים מחלון בפראג

כך גויס השולחן הערוך כדי להתעלל באחים היהודים

היהודי שנלחם בצנזור האינקוויזיציה