אדם כותב הוא אדם חשוף. כשיצירתו יוצאת לאור, יוצא גם הוא אל אור הזרקורים, לרשות הכלל.
האם יש הכרח בחשיפה הכפולה הזאת, של היצירה ושל יוצרה, או שמא יכול היוצר לחשוף את יצירתו בלבד, ולהישאר מאחורי הקלעים?

עידן הרשתות החברתיות מאפשר לכולנו לחשוף את צפונותינו ולפרסמן ברבים בלחיצת כפתור קלה. אך עדיין רבים זקוקים לפעמים לעשות זאת תחת מעטה או מסכה. לחשוף את המסר אך לשמור את הזהות מאחורי הצללים.

כתיבה ופרסום תחת זהות בדויה הייתה קיימת בקרב יוצרים מאז ומתמיד, ומסתבר שבספרות העברית אף באופן מיוחד.

"פרט מאלף: בספרותנו מרבים להשתמש בפסבדונימים יותר מהרבה ספרויות אחרות. בדקתי ומצאתי כי אין לך כמעט סופר עברי או אידי שלא נזקק לפסבדונימים"

כך כתב בשנת 1945 ישראל רובין במאמר שפרסם על תופעת הפְּסֶבְדוֹנִים (שם בדוי).

לעיתים די למשורר או לסופר להתחבא מאחורי הטקסט עצמו, להתחבא מאחורי המוסכמה הידועה לכל כי "מיטב השיר כזבו". הטקסט מסתיר אותו ומכסה על מערומי נפשו, אך בו בזמן גם מאפשר לו לגלות משהו נסתר מעולמו הפנימי ומשאיפותיו.

אך לעיתים, יש לכותב צורך להתחבא אף יותר, ולגונן על עצמו מעבר לחיץ הטבעי שבין יוצר ליצירתו. לא די לו בריחוק המהותי שמכתיבה היצירה. הוא זקוק להגנה גדולה יותר מפני הקוראים, ולשם כך הוא בוחר להסתתר מאחורי שם עט. הוא בוחר לו פסבדונים.

 

"תיבת התחפושות" – אוצר הפסבדונימים

צעד ראשון בניסיון להכיר את היקף התופעה בספרות היהודית נעשה במסגרת חוברת קטנה שיצאה בברדיטשוב בראשית המאה (תרס"ב, 1902). "אוצר הפסודונימים" שמה. החוברת הצנועה, הישנה והמתפוררת, מאגדת כמה מאות שמות בדויים מן הספרות העברית של המאה ה-19.

 

"על מנת להוציא את החוברת הזו לאור", סיפר עורכה, מ. זאבלאצקי, "פניתי במכתבים מיוחדים כמעט לכל הסופרים בארץ ובחו"ל והמה עמדו לימיני". סופרים רבים נענו ליוזמה ושלחו לו את שמות-העט שתחתם פרסמו בבמות השונות את כתביהם.

בסיום הקדמתו לחוברת ביקש העורך מסופרים נוספים בכל רחבי עולם הספרות העברי והיידי להוסיף ולשתף פעולה עם המיזם. הוא אפילו פתח תיבת דואר מיוחדת לשם כך:

 

ב"אוצר הפסודונימים" אפשר למצוא כמה משמות העט הידועים לכל כמו "שלום עליכם" ו"אחד העם", אך אפשר לגלות גם תגליות חדשות רבות כמו "לץ", שם העט שבו הרבה להשתמש י.ל פרץ בראשית דרכו הספרותית, או "צלפחד בר חושים התוהה", הפסבדונים החביב בו פרסם לילינבלום כמה וכמה טקסטים באודיסה.

אולם כדי להכיר את היקף התופעה של כותבי עברית ויידיש "המתחפשים" באמצעות שם-עט, וכדי לגלות עד כמה היא עתיקה, וגם נפוצה, היה צורך בעבודת מחקר ביביליוגרפית רצינית יותר.

שלושים שנה אחרי פרסום החוברת הקטנה הזאת, שהייתה פורצת דרך בתחום הפסבדונים העברי, פורסם ספר מקיף ורציני על תופעת הפסבדונים בספרויות היהודים.

את מלאכת האיסוף של הפסבדונים בספרות היהודית, מתקופת הגאונים ועד העת החדשה, נטל על עצמו יהודי וינאי בשם שאול חיות. חיות, שהיה מזכיר הקהילה היהודית בווינה, שימש גם ספרן ב"בית הספרים אשר לקהל עדת ישראל בוינא".

אוסף הפסבדונים של חיות הוא גלגול של רשימה אישית שהתקין לצורכי רישום ביביליוגרפי בספרייתו. הרשימה תפחה והתארכה מיום ליום, והכילה אלפי שמות בדויים ופתרונם, עד שחיות הבין שיש בידו ממש אוצר, והפך את הרשימה לספר עב כרס בשם "אוצר בדויי השם" (תרצ"ג, 1933).

 

בארכיון הספרייה מצויות רבות מרשימותיו הביביליוגרפיות של שאול חיות שעסק בתיעוד קהילת יהודי וינה שלפני מלחמת העולם השנייה. בין רשימותיו נמצאת גם סקיצה של תבנית הספר "אוצר בדויי השם" בכתב ידו של חיות:

 

 

מהספר "אוצר בדויי השם" אפשר ללמוד על עשרת שמות העט תחתם נהג ביאליק לפרסם רשימות בעיתונות התקופה (מהם: באר, בקנח, חילק בילק, נון, נח, N)  ועל שמונה עשר (!) שמות העט של ברנר (מהם: אחד החותמים, בן שלמה, בר יוחאי, גר, זכאי, י. חבר, ב. חיצוני)

מרתק גם לראות מהו הפסבדונים הנפוץ ביותר בקרב כותבי העברית עד לזמן הוצאת הספר. זהו הפסבדונים "פלאי" הלקוח מבדוי-השם הראשון במקרא. בימי שפוט השופטים, כאשר אביו של שמשון שואל את המלאך שהתגלה אליו לשמו, הלה חפץ להישאר אנונימי, ומשיב לו: "לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי."

שם-עט – מדוע ולמה?

מה גורם ליוצר "להתחבא" מאחורי שם בדוי, ואיך יתכן שאדם שעמל על יצירתו הרוחנית, גייס את כל משאבי הנפש שלו והשקע את כל כוחו ביצירה, מוותר על הזכות להותיר את חותם שמו על יצירתו?

יש מהסופרים אשר אימצו שם עט בדוי כשעשוע בלבד, מתוך רצון להתל בקורא, לסקרן אותו, לשחק איתו קצת "חתול ועכבר". לפעמים היה למשחק  כוח שיווקי: הוא יצר עניין סביב היוצר האנונימי והגביר את המכירות. בשימוש כזה בשם-עט, קיוו פעמים רבות הכותבים ששמם יתגלה לבסוף.

דוגמא לכך הוא ספרו של 'חיים יחזקאל הלפרין', ספר שירים ש'הביא לדפוס' דוד אבידן. בהקדמתו מתאר אבידן את חייו של הלפרין, מהנדס חשמל צנוע ונחבא אל הכלים, שאבידן כביכול גילה ופרסם את שמו ברבים. מרגע צאת הספר היה ברור לכל כי זהו "טריק אבידני". משחק טיפוסי שלו עם הקורא.

 

אחרים מהסופרים שאימצו שמות-עט ביקשו להשמיע ביצירתם קול פרובוקטיבי, או להעביר מסר רדיקלי, פוליטי, חברתי או דתי. הם חששו שדבריהם יתקלו בהתנגדות ולכן העדיפו להסוות את עצמם, על מנת שלא יירדפו. דוגמא לכך הוא סיפור הפסבדונים המרגש של י. גולה, שיסופר בחלק האחרון של רשימה זו.

אימוץ פסבדונים היה נפוץ בקרב יוצרים צעירים שעוד גיששו בצעדים ראשונים בעולם הספרות, וביקשו לבדוק את יחסם של הקוראים אל יצירתם קודם שהם מתמסרים לעמדת הסופר.

אך גם להפך, סופרים ויוצרים מבוססים ובעלי מעמד, ששמם הלך לפניהם, השתמשו בפסבדונים בכל פעם שעסקו בכתיבה שאיננה קאנונית, על מנת שלא לפגוע ב"מותג" שלהם. כך למשל נהג ביאליק הגדול, כאשר נתבקש על ידי מכר לתרגם שירה יידית לעת-מצוא. כדי שלא לפגוע בשמו הטוב, חתם על תרגומיו בשם "חילק בילק".

בזמנים בהם "אישה כותבת" הייתה בגדר תופעה לא נוחה לעיכול, מילא הפסבדונים תפקיד חשוב דווקא על רקע מאבקים מגדריים: שם-עט גברי איפשר לנשים שהקדימו את זמנן לפרסם את יצירותיהן ללא חשש שיוחרמו. הדוגמאות המפורסמות ביותר לכך הן של האחיות ברונטה שכתבו תחת שמות גברים, או של הסופרת הצרפתייה בת המאה ה-19 הבארונית דופן, שכתבה תחת הפסבדונים ז'ורז' סאנד.

המקרה המוזר של ג'ורג' מתיא איברהים

בשנת 1980 יצא לאור בספריית פועלים ספר שירה משירתו של משורר פלסטיני בשם ג'ורג' מתיא איברהים ובתרגומו של ישראל אלירז.

בדף האחרון של הספר הוצג המשורר לקוראים העבריים כאדריכל, במאי תיאטרון ומשורר ערבי-נוצרי, יליד בית לחם, שהיגר בגיל צעיר עם משפחתו לצרפת, והתיישב בפריס. שפת הכתיבה של ג'ורג' מתיא איברהים היא צרפתית ו"דרך בית לחם" הוא ספרו השלישי.

 

ג'ורג' מתיא איברהים עסק בשיריו באופן אינטנסיבי בנוף הרי יהודה: עצי התאנה והזית, הנערים הערביים מלאי האון הרועים את עדרי הכבשים, הפלחים החורשים בשדותיהם ועודרים את כרמיהם, הנשים היחפות בכפרים העמלות על הכנת הלחם, ריחות האש בואכה בית ג'אלה או חלחול, ונוף המדבר ממזרח, הצופה אל פני קבר שיח בודד.

 

זוהי המולדת שבזיכרונו הרחוק של ג'ורג' מתיא איברהים, הילד המהגר המתגעגע למכורתו… ילד שלא היה ולא נברא! או כפי שנכתב עליו "שלא היה אך בוודאי נברא – בידיו של מתרגמו".

את שני ספרי שיריו הראשונים הוציא אלירז תחת שמו של ג'ורג' מתיא איברהים. בעת פרסום הספרים האלה היה ישראל אלירז יוצר ידוע ומוערך דווקא בתחום המחזאות והפרוזה, אך עדיין לא נודע כמשורר.

 

מדוע נזקק ישראל אלירז להמציא לו את ג'ורג' מתיא איברהים?

ראשית, נראה שאלירז היה זקוק לו כ"קביים" במעבר הקשה בין הז'אנרים בתוכם פעל, מכתיבת פרוזה ומחזאות אל השירה.

אך הפסבדונים שאלירז בחר לעצמו היה הרבה מעבר לתועלת הספרותית הקשורה בשאלת ההתקבלות. בבחירתו היה טעם עמוק יותר:

אלירז ביקש לכתוב ספר שירה שעוסק בקשר בין אדם ומקום. זהו ניסיון לשרטט את נוף הארץ בתווך שבין חלחול לבית לחם, מתוך עיניים של בן בית, שהוא גם בן בלי בית, בלא להעמיס על הטקסט את כובד הקשריו היהודיים, ומתוך זרות לנקודת המבט הישראלית-ציונית.

בשנת 1987, שבע שנים אחר צאת ספרו השלישי של איברהים, נחשף סודו של ישראל אלירז. בכתבה של משה זינגר שהתפרסמה במוסף השבת של ידיעות אחרונות הוא חושף את הבדיה ומגלה סלחנות כלפיה:

 

 

באותו גיליון, וכתגובה לכתבה שחשפה את זהותו, הסביר ישראל אלירז מדוע ברא את ג'ורג' מתיא איברהים, ומדוע לדעתו כתיבה תחת שם בדוי היא ממהותה של הספרות:

 

"אתה לא רק 'ממציא' שירים, אתה גם 'ממציא' את יוצרם… אין טבעי יותר באמנות מן הפסבדונים ואין הכרחי יותר מהם… עליך להיות כל הזמן 'אחר', כדי ללחוץ מתוך עצמך החוצה את המסתתר". 

היצירה שנכתבת תחת שם בדוי בגילוי לב, חושפת איזו נקודה פנימית אמיתית. וכאשר נחשפת התחפושת ומוסר המסווה, עומדת היצירה בפני הקוראים עירומה, מרתקת ומעוררת שבעתיים.

מי ראה איך דודה לאה מתחפשת לצפרדע?

אחד משירי הילדים המוכרים של לאה גולדברג הוא השיר "הצפרדע". השיר נדפס לראשונה בתוך המחזור 'מסכות עליזות' בדבר לילדים בשנת 1936, כאשר הייתה גולדברג בת 25.

 

 

"דודה לאה" שהכתירה את עצמה כעבור עשרים שנה כ"דודה של שומיש" (שום איש), חשפה בשיר הילדים הקטן הזה משהו מעולמה הפנימי העמוק ביותר.

"את אישה לא יפה בת עשרים ושתיים, נר כבוי על שולחן השבת", כתבה גולדברג את אחת משורותיה הנודעות והחשופות. גם שיר הילדים  הזה, שנראה תמים למראה, חשף בדרכו שלו את המודעות העצמית של המשוררת, ופתח צוהר לעיסוק של גולדברג בדימוי הגוף שלה.

גולדברג הסתתרה ברבים משיריה מאחורי דמויות רבות: היא הייתה דבורה עוקצת והייתה סולווג המחכה בחלון, או אופליה או היפהפיה הנמה. ובכל השירים הללו מצויה תמיד נקודת אמת ביוגרפית של גולדברג המשוררת וגולדברג האישה.

 

אך אחת המסכות הבולטות ביותר אותן אימצה גולדברג תדיר, הייתה דווקא מסכת "המשורר".

קוראיה המושבעים של לאה גולדברג זוכרים ודאי את הפסקה מ"מכתבים מנסיעה מדומה" בה מכריזה הדוברת:

"אני שונאת עלמות הכותבות שירים… אני לא עלמה הכותבת שירים – אני משורר. השיר שלי אינו בא במקום תכשיט. אינו גנדרנות. שיר הוא שיר… ואת העלמות הכותבות שירים מגיל חמש עשרה ועד החתונה צריך ללמד בישול ולשלוח לטייל פעמיים ביום. זה מועיל בהחלט, ומאלה שלא מצאו להן אידיאל בצורת בעל הגון, ומתנקמות בנייר החף מפשע, צריך לנהוג מנהג חולות רוח".

באחד הראיונות האחרונים עם לאה גולדברג העידה: "תמיד אחזיק טובה ליעקב פיכמן שכתב ביקורת על ספרי הראשון. הוא כינה אותי בדברו עליי 'משורר חדש' ".

וכמה מעניינת העובדה שראשית פרסומי תרגומיה של גולדברג, כבר כשהייתה תלמידה בגימנסיה העברית בקובנה, היו תחת הפסבדונים "לאה משורר"!

 

שישה שירי עם ליטאים תרגמה גולדברג כשהייתה בת 17. זהו ניסוי ראשון שלה בתרגום, והוא מעין גלגול קדמוני של 'שיר בכפרים', פרויקט שירי העם הליטאים והסלאבים שפרסמה גולדברג לימים, בשנת 1942.

ששת השירים הללו שהוציאה תחת השם "לאה משורר" נדפסו בחוברת מאסף "הספרות העממית הליטאית" שיצאה בשנת 1928 על ידי אחד ממורי הגימנסיה בקובנה, ד"ר ירדני זקהם.

 

גם בשיריה נטתה לעיתים גולדברג לאמץ לעצמה את מסכת המשורר, ובולטים במיוחד בהקשר זה שני שירים הנמסרים מפיו של משורר גבר: "משורר זקן" ו"דיוקן המשורר כאיש זקן" שכתבה גולדברג בעיצומו של מרד המשוררים הצעירים בדור המשוררים שקדם להם, דורה של גולדברג.

לאה גולדברג-ביאליק
במסמכי אוסף הפריטים הארכיוניים של לאה גולדברג בספרייה הלאומית, בין שלל הפריטים השייכים למשוררת, מפתיע למצוא את הפריט הבא: הספר "שירי חיים נחמן ביאליק", בהוצאת דביר, בכריכת הבד האדומה המפורסמת.

 

התהייה מה לספרו של ביאליק אצל מסמכיה האישיים ומכתביה של גולדברג – באה על פתרונה עם פתיחת ספרו של ביאליק:

 

 

כלפי חוץ זוהי אמנם כריכת ספר שיריו של ביאליק אך מבפנים זוהי מחברת שירים בכתב ידה של גולדברג, שנכתבו בשנותיה האחרונות ממש. חלק מהשירים ממחברת זו של גולדברג התפרסמו בחייה, והאחרים נדפסו בקובץ "שארית החיים" שיצא לאור על ידי טוביה ריבנר לאחר מותה.

השיר הראשון בכרך המחופש לא התפרסם בחייה, וגם לא נכלל בתוך "שארית החיים".

די בהתבוננות חטופה בשיר, ובעיקר בהערת ההערכה העצמית הקצרה שגולדברג רשמה בשוליו כדי להבין מדוע נמנע ריבנר מלכנס את השיר הזה בין כתביה: "רע".

 

 

הביקורת העצמית, שגולדברג ניחנה בה, ובמידה נדיבה, מלמדת על עוד אחד מן המניעים שמביאים משוררים להסתיר את זהותם בבואם לפרסם את יצירתם.

ניסיון היחלצות מהסמטה האחורית

בראש מצעד המתחפשים בשירה העברית ניצב ללא ספק מי שהשתמש בפסבדונים באופן המוזר, המפליא והמצחיק ביותר – הסופר וחוקר הספרות ראובן קריץ.

קריץ כתב עשרות רומנים וסיפורים, לבני נוער ולמבוגרים. את ראשון ספריו הוציא בספרית פועלים לאחר שבמשך שלוש שנים סחבה ודחתה ההוצאה את הדפסת הספר. את ספרו השני סירבה הוצאת הספרים להוציא, ובמשך שנים חיזר קריץ אחר ההוצאות וסורב פעם אחר פעם.

בלית ברירה, ומתוך תקווה שספריו יראו אור ויופצו בקרב קהל קוראים רחב, פנה קריץ להקים הוצאת ספרים משלו, וכך נוסדה בשנת 1956 הוצאת הספרים "פּוּרָה", שנקראה כך באופן מכמיר לב על שם הפסוק בישעיהו "פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי".

בהוצאת פורה יצאו עשרות ספריו של ראובן קריץ. לבדו עסק בהדפסת ספריו ולבדו גם הפיץ אותם. הוא העיד על עצמו שאחת לשלושה חודשים היה נוסע באוטובוס עם ספריו על מנת לחלקם ב-250 חנויות מצפת וקריית שמונה ועד לדימונה. כשהיה מגיע לתל-אביב היה שואל אופניים אצל מתקן אופניים שהכיר מלימודיו בסמינר, מוכר את ספריו בין העוברים והשבים, ולעיתים, כשלא עלה בידו למכור אותם בכסף היה מחלק אותם חינם אין כסף. כששאלו עוברים ושבים למעשיו היה אומר שהוא ממשיכו של 'נוסח' מנדלי מוכר ספרים מ'ספר הקבצנים'.

 

מעמדו של קריץ כחוקר ספרות היה טוב מעט יותר ממעמדו כסופר. אוהבי השירה בארץ זוכרים לטובה את מחקריו המקוריים על שירת רחל, על ספרות דור תש"ח, על ספרות הקיבוץ וכן על בעיות הביקורת של הספרות. אולם מעל כל אלה, נזכרים לטובה שני כרכים עבי כרס וכעורי פונט, בפורמט קווארטו עצום הממדים, הנקראים "בדרכי השיר".

ממש כשמם, מוליכים צמד הכרכים הללו את כל החפץ להיכנס בשערה של השירה צעד אחר צעד בדרכי השיר. זהו חיבור שיש בו מזיגה של ספר לימוד ותיווך וספר מחקר. הוא מציג באופן יסודי ומפורט את סוגיות היסוד של השירה: החרוז והמשקל, הלשון הציורית, השיר והמשורר, המצלול ועוד ועוד. החיבור מכיל מאות אינטרפטציות מבריקות של קריץ לשירים רבים, שלעיתים קרובות לא נדונו בשום מקום אחר מלבד בעבודותיו. יש מאוהבי השירה שמוכנים להישבע בשמו של הספר, וזוכרים לו את חסד הפגישה הראשונה עם השירה. מאחד המרצים, פרופ' מלומד באוניברסיטה, שמעתי כי "בדרכי השיר" של קריץ הוא התנ"ך האישי שלו מיום שבא בשעריה של השירה, וכי העיסוק של קריץ בפרוזודיה הוא המקור השיטתי והתקף ביותר בעברית לנושא זה.

על כריכתו הפנימית של הספר "בדרכי השיר" מופיעים פרטי המו"ל, רמז סרקסטי שמוביל לפענוח שמה של הוצאת "פורה".

סדר: ד. רכתי

עריכה ועימוד: ל. בדי

 

אך גם כחוקר ספרות מוכשר לא הייתה קלה דרכו של קריץ להכרה ואהדה. הוא נתקל לא פעם בהתנשאותם של אנשי האקדמיה, ובחוסר הנדיבות שלהם כלפי יצירתו המחקרית.

קריץ העיד שהתגובות לספר היו מעטות ומצומצמות, ולא חרגו הרבה מעבר לאזכור הופעתו. השופטים שדנו בדרגתו האקדמית של קריץ לא הכירו בספר הזה כ"פרסום אקדמי".

ב"ספר הקוריוז", שהוציא קריץ בשלושה העתקים בלבד (עותק אחד הפקיד בספריה הלאומית, והוא שמור במחלקת הספרים הנדירים), אסף את מיטב הקדשותיו לספרים הרבים ששלח וחילק במהלך השנים.

בהקדשתו לחוקר ולמבקר דן מירון על "בדרכי השיר" אפשר למצוא הד לתסכולו מהאקדמיה ויחסה לספרו, אך גם אפשר לראות בה עדות לרוח הספורטיבית של קריץ ביחס לכישלונו של הספר לכבוש לו מעמד רשמי בעולם הספרות:

 

 

לאחר שספריו נתקלו בדחיות שוב ושוב, החליט קריץ לנסות לבצע "ריסטרט" לקריירה שלו.

"חיפשתי התחלה חדשה", הוא מספר "רציתי לכתוב בעילום שם כדי שהמחשבה מה יגידו עמיתים לא תפריע. קיוויתי שהמבקרים יפנו תשומת לב לכישרון הצעיר המסתורי וכך אוכל לרכוש חוג קוראים חדש".

לשם כך  אימץ לו קריץ את הפסבדונים הנשי "ריקי קלר" והוציא מספר ספרים תחת שמה מתוך תקווה שהעולם יגלה עניין בנערה צעירה ומוכשרת, שתהפוך עד מהרה לתגלית ספרותית ושהוצאות הספרים יראו בה "נכס בטוח להשקעה".

אך גם "ריקי קלר" – תכנית ההצלה של קריץ את יצירתו מעצמו – הכזיבה. גורל ספריה של ריקי קלר לא שפר מגורלם של ספרי ראובן קריץ והיא נדונה לשכחה.

עד כאן, מדובר בפרשה קלאסית של אימוץ פסבדונים, בדומה למקרה המוכר של אמיל אז'אר, הוא רומן גארי: סופר שלא הצליח לסלול דרך ללב קוראיו לאחר הצלחתו הראשונה ולאחר חוסר העניין בספריו שפורסמו לאחר מכן, וביקש, באמצעות שם חדש, הזדמנות שנייה.

מתוך אכזבתו מ"ריקי קלר", פנה קריץ לתחפושת רדיקלית יותר, מקורית מקודמתה.

וכמו תחפושת של ילד, המממשת ליום אחד את כמיהתו הכמוסה ביותר, כך מימש קריץ את חלום חייו במסגרת הפסבדונים החדש שיצר.

בדמיונו ראה עצמו קריץ סופר מוערך, דמיין את התלהבות המבקרים, העיתונאים והחוקרים. הוא קיווה להכרה מטעם האקדמיה, ופינטז את הפנטזיה הוורודה ביותר של כל סופר: דוקטורנטית צעירה, מבריקה ומלאת אמביציה, שמקדישה את חייה כדי לחקור את יצירתו.

בהיעדר חוקרת מחוננת שהתנדבה לגלות לעולם את גדולתו של קריץ, נאלץ קריץ פשוט להמציא אותה.

עבודת המחקר של רותי שמיר על חייו ויצירתו של ראובן קריץ, נראית כמו מאות  או אלפי עבודות מחקר ששמורות בספרייה הלאומית. הפורמט, הכריכה, המבוא, הערות השוליים, והרשימה הביביליוגרפית שבסיומה לא מעוררים כל חשד. 278 עמודים תמימים למראה.

 

 

ברשימה מרתקת שפרסם אלי אשד נחשפה לראשונה העובדה המוזרה, כי עבודת המחקר היסודית הזאת איננה אלא פרי עמלו של ראובן קריץ עצמו.

מי שמכיר את קריץ, את סגנונו הספרותי-הגרפומני, את החשיבה המקורית שלו ואת שגעונותיו, והקדיש לחוברת התמוהה הזו יותר ממבט ראשון, יכול היה לנחש זאת לבד:

סקירת חייו של ראובן קריץ בחלקו הראשון של ה'מחקר' מפורטת עד תמיהה: היא עוסקת בשירי הנעורים שלו, מתייחסת לרישומה של מלחמת השחרור על נפשו, למערכות היחסים עם חבריו ומשפחתו, להרגלי הטיול שלו ואפילו לחולשותיו לנשים. סיקור עבודתו 'לוקה' בדיוק מדעי מבהיל, וכולל בשלמות את כל הפריטים הביבליוגרפיים העוסקים ביצירתו. כל טענה מגובה בהערת שוליים המפנה למקורות משלל ציטוטי רוחב ממכלול יצירתו.

"תחפושת" זו של קריץ נראית כאקט חסר תקדים, והיא מעוררת שאלות נכבדות. האם גם עולם המחקר הספרותי יכול לקבל בסובלנות, כמו הספרות עצמה, יצירה אקדמית שהיא כולה בדיה? האם היה זה ניסיון ממשי של קריץ לאלץ את הממסד להכיר בו?

סביר יותר שפנייתו של קריץ להגות את "רותי שמיר", וליצור בשמה את מחקר חייו, על אודותיו, הייתה צעד אופייני של הומור עצמי שלו. הומור קצת מופרע ואמיץ למדי, אך בזכותו הצליח קריץ להתמודד עם כישלון ההתקבלות, ואף לקרוא תגר על מעמדם של יוצרים בסצנה הספרותית.

פרס ישראל מוענק ל… שם בדוי!

טקס חלוקת פרס ישראל של שנת 1959. יום העצמאות ה-11 למדינת ישראל. כל חתני הפרס מתכנסים בין השמשות בירושלים כדי להתכבד במעמד, ללחוץ את ידי הנשיא ושר החינוך, ולאסוף את הצ'ק.

רק אחד מחתני הפרס, החתן בקטגוריית הספרות היפה, לא הגיע לטקס. לא הוא, ולא נציג ממשפחתו.

הזוכה בפרס ישראל לספרות יפה לשנת תשי"ט היה משורר אנונימי שהסתתר מאחורי הפסבדונים י. גולה. איש בקהל ובקרב השופטים לא ידע מי הוא י. גולה, אך רבים הכירו את הפואמה "משא גוג" שזיכתה אותו בפרס החשוב.

הפואמה "משא גוג" הוברחה לישראל בשעה שמחברה היה נתון מעבר למסך הברזל, תחת המשטר הקומוניסטי. היא התפרסמה בכתב העת "מאזניים" וזכתה לתגובות נדהמות ונרגשות. י. גולה, החתום עליה, תיאר בפואמה את חייו כאסיר ציון בכלא הסובייטי. זהו תיאור מר ונורא של אימת המשטר, תיאור של הרדיפה היומיומית של הבולשת, תיאור של הרעב הפיזי הכבד שנכפה על האסירים, והצמא הרוחני לחיים של חירות.

אך מעל לאלה, "משא גוג" הוא ביקורת אמיצה במיוחד, שמחברה מותח כנגד הרעות החולות של המשטר הקומוניסטי. ברגעי השיא שלה מתעלה הפואמה והופכת לטקסט נבואי החוזה בהתמוטטות המשטר ובשינוי הסדר החברתי בעולם.

הפסבדונים י. גולה נוצר מתוך חשש ממשי של המחבר לחייו. לו נודע שמו, אחת הייתה דינו – למות.

הפעיל הציוני הצעיר שעמד מאחורי הפסבדונים י. גולה ומאחורי הפואמה "משא גוג" היה באותם ימים בראשית שנות השלושים שלו, אך לימים נודע בציבור כאחד מהחוקרים החשובים של שירת ימי הביניים: עזרא פליישר.

 

 

פליישר נולד בטימישוארה שברומניה, ושימש בצעירותו כפקיד בנציגות הדיפלומטית של ישראל בעיר מולדתו, עד אשר החלו לנשב גם ברומניה רוחות קומונזים רעות. בשנת 1952 הוא נאסר בחשד לריגול לטובת מדינת ישראל, ולאחר שנתיים שלמות של חקירה שהתנהלה נגדו, נשפט לחמש שנים בכלא הסובייטי, יחד עם יתר המנהיגים הציונים בעירו.

האות יו"ד בפסבדונים י. גולה, היא קיצור המילה יהודי, אך היא גם צורת הביטוי היידישאית ליהודי: ייד.

על נסיבות חיבורה של הפואמה "משא גוג" בתוך הכלא הסובייטי סיפר פליישר בריאיון שנתן לאחר שעלה ארצה. מלבד בגדיו לא הורשה פליישר להכניס לתאו שום חפץ. הפואמה הגדולה "משא גוג" נכתבה ללא עט וללא נייר. היא נכתבה במוחו של פליישר במשך השעות הארוכות בהן ישב בודד בתאו. במוחו כתב שורה אחר שורה, פרק אחר פרק, ובעיני רוחו ערך את הפואמה, תיקן, מחק ושב לתקן. ערב ערב לפני שנרדם שינן לעצמו את שורות השיר החדשות שוב ושוב עד שזכר אותן בעל פה. אז היה משנן את שורות האתמול, ולבסוף היה עורך לעצמו מבחני זיכרון גם לשירים קודמים שכתב.

באופן זה כתב כחמש מאות שירים בכלא. פליישר ציין ש"כתיבה" זו הייתה עבורו סם חיים. 1200 ימים ולילות כתב פליישר את שיריו על לוח ליבו, ושמר אותם בזיכרונו, וזיכרונו עמד לו.

ביום שהשתחרר העלה על הכתב את כל שיריו, אך גם אותם לא היה יכול להחזיק אצלו, משום שהיה נתון תחת עינם הפקוחה של השוטרים, ולכן שרף את כולם. כעבור כמה ימים שמע על מכר שקיבל היתר יציאה מיוחד, ומיהר לכתוב שוב את הפואמה "משא גוג", ולשלוח אותה באמצעותו לישראל, אל מערכת כתב העת "מאזניים". חברי המערכת שקיבלו את כתב היד בחתימתו של י. גולה מיהרו להדפיס את הטקסט בגיליון שיצא לקראת יום העצמאות. ביום העצמאות של אותה שנה הוכתר בעל הפואמה כזוכה פרס ישראל.

 

הרעיון להעניק פרס ישראל לפלוני אלמוני, אדם אנונימי שאין לדעת מי הוא ומה הוא, היה רעיון נועז ומפתיע. מי הוא זה שהעלה אותו על הדעת? מי היה זה שהאמין  כי כוחה של היצירה "משא גוג" הוא כה עז, עד שהיא עומדת בפני עצמה לקבל את הפרס ואיננה זקוקה לאיש המסתתר מאחוריה?

בארכיונו של אורי צבי גרינברג אני מוצאת לכך את התשובה. במכתבו לשר החינוך זלמן ארן הציע אצ"ג את הרעיון הנועז:

 

 

"אדוני הנכבד מאד, עורך "מאזנים" מר מיכלי הואיל בטובו להמציא לידי ההגהות של "משא גוג" מאת משורר מעבר למסך הברזל המתפרסם בחוברת חג העצמאות. והנני מוצא לנחוץ להציע: שמשורר שָבוּי ושָרוּי בעָנְיוֹ זה יצורף השנה לחתני פרס ישראל. זה יהיה לדעתי מעשה רב מכל הבחינות. איני חושב שהשופטים לפרס לא יתנגדו לכך."

בכל הכבוד

אורי צבי גרינברג.

כ"ח ניסן תשי"ט

(במשפט האחרון נפלה טעות קולמוס וצריך לקרוא: אני חושב שהשופטים לפרס לא יתנגדו לכך)

 

ההצעה זכתה להסכמת השופטים, ופליישר סיפר על ההתרגשות הגדולה שאחזה בו כששמע במקרה ברדיו, ממקום מושבו, את דבר הזכייה של י. גולה בפרס:

 

 

"חצי שעה לאחר שהוענק לו פרס ישראל, הוליך לו 'עוף משמים' את הקול המרנין, והוא היה בגופו רחוק מרחק אלפי מילין מירושלים. בראדיו שמע את הידיעה, ופחד ורחב לבו. שנה לאחר מכן, ב-1960, זכה הוא בעצמו לצאת מארץ הולדתו ולעלות לישראל. פה חיכה לו שכרו, השכר הרוחני הכביר והמחאת-הכספים של ממשלת ישראל, דמי-הפרס."

סיפורו של י. גולה והסיפורים שהבאנו לפניו, מלמדים על החירות הנתונה ביד כל יוצר לעלות על במותי הספרות, בכל דמות שיבחר לו, תחת כל מעטה שירצה, בגלוי ובסתר. כי היצירה הספרותית עומדת בפני עצמה, ויש בכוחה להדהד בלבבות גם כאשר יוצרה מסתתר מאחורי מסך ומסכה.

 

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן