נשף מסכות – ארבעה יוצרים מסתתרים מאחורי שם-עט

הצצה אל מאחורי הקלעים של תופעת הפסבדונים בספרות העברית

ילדים במסכות. יקבי כרמל מזרחי 1960

ילדים במסכות. יקבי כרמל מזרחי 1960

אדם כותב הוא אדם חשוף. כשיצירתו יוצאת לאור, יוצא גם הוא אל אור הזרקורים, לרשות הכלל.
האם יש הכרח בחשיפה הכפולה הזאת, של היצירה ושל יוצרה, או שמא יכול היוצר לחשוף את יצירתו בלבד, ולהישאר מאחורי הקלעים?

עידן הרשתות החברתיות מאפשר לכולנו לחשוף את צפונותינו ולפרסמן ברבים בלחיצת כפתור קלה. אך עדיין רבים זקוקים לפעמים לעשות זאת תחת מעטה או מסכה. לחשוף את המסר אך לשמור את הזהות מאחורי הצללים.

כתיבה ופרסום תחת זהות בדויה הייתה קיימת בקרב יוצרים מאז ומתמיד, ומסתבר שבספרות העברית אף באופן מיוחד.

"פרט מאלף: בספרותנו מרבים להשתמש בפסבדונימים יותר מהרבה ספרויות אחרות. בדקתי ומצאתי כי אין לך כמעט סופר עברי או אידי שלא נזקק לפסבדונימים"

כך כתב בשנת 1945 ישראל רובין במאמר שפרסם על תופעת הפְּסֶבְדוֹנִים (שם בדוי).

לעיתים די למשורר או לסופר להתחבא מאחורי הטקסט עצמו, להתחבא מאחורי המוסכמה הידועה לכל כי "מיטב השיר כזבו". הטקסט מסתיר אותו ומכסה על מערומי נפשו, אך בו בזמן גם מאפשר לו לגלות משהו נסתר מעולמו הפנימי ומשאיפותיו.

אך לעיתים, יש לכותב צורך להתחבא אף יותר, ולגונן על עצמו מעבר לחיץ הטבעי שבין יוצר ליצירתו. לא די לו בריחוק המהותי שמכתיבה היצירה. הוא זקוק להגנה גדולה יותר מפני הקוראים, ולשם כך הוא בוחר להסתתר מאחורי שם עט. הוא בוחר לו פסבדונים.

 

"תיבת התחפושות" – אוצר הפסבדונימים

צעד ראשון בניסיון להכיר את היקף התופעה בספרות היהודית נעשה במסגרת חוברת קטנה שיצאה בברדיטשוב בראשית המאה (תרס"ב, 1902). "אוצר הפסודונימים" שמה. החוברת הצנועה, הישנה והמתפוררת, מאגדת כמה מאות שמות בדויים מן הספרות העברית של המאה ה-19.

 

"על מנת להוציא את החוברת הזו לאור", סיפר עורכה, מ. זאבלאצקי, "פניתי במכתבים מיוחדים כמעט לכל הסופרים בארץ ובחו"ל והמה עמדו לימיני". סופרים רבים נענו ליוזמה ושלחו לו את שמות-העט שתחתם פרסמו בבמות השונות את כתביהם.

בסיום הקדמתו לחוברת ביקש העורך מסופרים נוספים בכל רחבי עולם הספרות העברי והיידי להוסיף ולשתף פעולה עם המיזם. הוא אפילו פתח תיבת דואר מיוחדת לשם כך:

 

ב"אוצר הפסודונימים" אפשר למצוא כמה משמות העט הידועים לכל כמו "שלום עליכם" ו"אחד העם", אך אפשר לגלות גם תגליות חדשות רבות כמו "לץ", שם העט שבו הרבה להשתמש י.ל פרץ בראשית דרכו הספרותית, או "צלפחד בר חושים התוהה", הפסבדונים החביב בו פרסם לילינבלום כמה וכמה טקסטים באודיסה.

אולם כדי להכיר את היקף התופעה של כותבי עברית ויידיש "המתחפשים" באמצעות שם-עט, וכדי לגלות עד כמה היא עתיקה, וגם נפוצה, היה צורך בעבודת מחקר ביביליוגרפית רצינית יותר.

שלושים שנה אחרי פרסום החוברת הקטנה הזאת, שהייתה פורצת דרך בתחום הפסבדונים העברי, פורסם ספר מקיף ורציני על תופעת הפסבדונים בספרויות היהודים.

את מלאכת האיסוף של הפסבדונים בספרות היהודית, מתקופת הגאונים ועד העת החדשה, נטל על עצמו יהודי וינאי בשם שאול חיות. חיות, שהיה מזכיר הקהילה היהודית בווינה, שימש גם ספרן ב"בית הספרים אשר לקהל עדת ישראל בוינא".

אוסף הפסבדונים של חיות הוא גלגול של רשימה אישית שהתקין לצורכי רישום ביביליוגרפי בספרייתו. הרשימה תפחה והתארכה מיום ליום, והכילה אלפי שמות בדויים ופתרונם, עד שחיות הבין שיש בידו ממש אוצר, והפך את הרשימה לספר עב כרס בשם "אוצר בדויי השם" (תרצ"ג, 1933).

 

בארכיון הספרייה מצויות רבות מרשימותיו הביביליוגרפיות של שאול חיות שעסק בתיעוד קהילת יהודי וינה שלפני מלחמת העולם השנייה. בין רשימותיו נמצאת גם סקיצה של תבנית הספר "אוצר בדויי השם" בכתב ידו של חיות:

 

"אחרי שם הבדוי יבוא אחד או שנים מהספרים או המאמרים שהמחבר חתם עצמו בשם הזה. ואח"כ יבוא הפתרון ואח"כ המקור וגם הערותי." מתוך: תיק שאול חיות. ארכיון הספריה הלאומית
"אחרי שם הבדוי יבוא אחד או שנים מהספרים או המאמרים שהמחבר חתם עצמו בשם הזה. ואח"כ יבוא הפתרון ואח"כ המקור וגם הערותי." מתוך: תיק שאול חיות. ארכיון הספריה הלאומית

 

מהספר "אוצר בדויי השם" אפשר ללמוד על עשרת שמות העט תחתם נהג ביאליק לפרסם רשימות בעיתונות התקופה (מהם: באר, בקנח, חילק בילק, נון, נח, N)  ועל שמונה עשר (!) שמות העט של ברנר (מהם: אחד החותמים, בן שלמה, בר יוחאי, גר, זכאי, י. חבר, ב. חיצוני)

מרתק גם לראות מהו הפסבדונים הנפוץ ביותר בקרב כותבי העברית עד לזמן הוצאת הספר. זהו הפסבדונים "פלאי" הלקוח מבדוי-השם הראשון במקרא. בימי שפוט השופטים, כאשר אביו של שמשון שואל את המלאך שהתגלה אליו לשמו, הלה חפץ להישאר אנונימי, ומשיב לו: "לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי."

אוצר בדויי השם, רשימת היצירות העבריות החתומות תחת השם "פלאי"
אוצר בדויי השם, רשימת היצירות העבריות החתומות תחת השם "פלאי"

שם-עט – מדוע ולמה?

מה גורם ליוצר "להתחבא" מאחורי שם בדוי, ואיך יתכן שאדם שעמל על יצירתו הרוחנית, גייס את כל משאבי הנפש שלו והשקע את כל כוחו ביצירה, מוותר על הזכות להותיר את חותם שמו על יצירתו?

יש מהסופרים אשר אימצו שם עט בדוי כשעשוע בלבד, מתוך רצון להתל בקורא, לסקרן אותו, לשחק איתו קצת "חתול ועכבר". לפעמים היה למשחק  כוח שיווקי: הוא יצר עניין סביב היוצר האנונימי והגביר את המכירות. בשימוש כזה בשם-עט, קיוו פעמים רבות הכותבים ששמם יתגלה לבסוף.

דוגמא לכך הוא ספרו של 'חיים יחזקאל הלפרין', ספר שירים ש'הביא לדפוס' דוד אבידן. בהקדמתו מתאר אבידן את חייו של הלפרין, מהנדס חשמל צנוע ונחבא אל הכלים, שאבידן כביכול גילה ופרסם את שמו ברבים. מרגע צאת הספר היה ברור לכל כי זהו "טריק אבידני". משחק טיפוסי שלו עם הקורא.

 

אחרים מהסופרים שאימצו שמות-עט ביקשו להשמיע ביצירתם קול פרובוקטיבי, או להעביר מסר רדיקלי, פוליטי, חברתי או דתי. הם חששו שדבריהם יתקלו בהתנגדות ולכן העדיפו להסוות את עצמם, על מנת שלא יירדפו. דוגמא לכך הוא סיפור הפסבדונים המרגש של י. גולה, שיסופר בחלק האחרון של רשימה זו.

אימוץ פסבדונים היה נפוץ בקרב יוצרים צעירים שעוד גיששו בצעדים ראשונים בעולם הספרות, וביקשו לבדוק את יחסם של הקוראים אל יצירתם קודם שהם מתמסרים לעמדת הסופר.

אך גם להפך, סופרים ויוצרים מבוססים ובעלי מעמד, ששמם הלך לפניהם, השתמשו בפסבדונים בכל פעם שעסקו בכתיבה שאיננה קאנונית, על מנת שלא לפגוע ב"מותג" שלהם. כך למשל נהג ביאליק הגדול, כאשר נתבקש על ידי מכר לתרגם שירה יידית לעת-מצוא. כדי שלא לפגוע בשמו הטוב, חתם על תרגומיו בשם "חילק בילק".

בזמנים בהם "אישה כותבת" הייתה בגדר תופעה לא נוחה לעיכול, מילא הפסבדונים תפקיד חשוב דווקא על רקע מאבקים מגדריים: שם-עט גברי איפשר לנשים שהקדימו את זמנן לפרסם את יצירותיהן ללא חשש שיוחרמו. הדוגמאות המפורסמות ביותר לכך הן של האחיות ברונטה שכתבו תחת שמות גברים, או של הסופרת הצרפתייה בת המאה ה-19 הבארונית דופן, שכתבה תחת הפסבדונים ז'ורז' סאנד.

המקרה המוזר של ג'ורג' מתיא איברהים

בשנת 1980 יצא לאור בספריית פועלים ספר שירה משירתו של משורר פלסטיני בשם ג'ורג' מתיא איברהים ובתרגומו של ישראל אלירז.

בדף האחרון של הספר הוצג המשורר לקוראים העבריים כאדריכל, במאי תיאטרון ומשורר ערבי-נוצרי, יליד בית לחם, שהיגר בגיל צעיר עם משפחתו לצרפת, והתיישב בפריס. שפת הכתיבה של ג'ורג' מתיא איברהים היא צרפתית ו"דרך בית לחם" הוא ספרו השלישי.

 

ג'ורג' מתיא איברהים עסק בשיריו באופן אינטנסיבי בנוף הרי יהודה: עצי התאנה והזית, הנערים הערביים מלאי האון הרועים את עדרי הכבשים, הפלחים החורשים בשדותיהם ועודרים את כרמיהם, הנשים היחפות בכפרים העמלות על הכנת הלחם, ריחות האש בואכה בית ג'אלה או חלחול, ונוף המדבר ממזרח, הצופה אל פני קבר שיח בודד.

 

מתוך: דרך בית לחם. ג'ורג' מתיא איברהים
מתוך: דרך בית לחם. ג'ורג' מתיא איברהים

זוהי המולדת שבזיכרונו הרחוק של ג'ורג' מתיא איברהים, הילד המהגר המתגעגע למכורתו… ילד שלא היה ולא נברא! או כפי שנכתב עליו "שלא היה אך בוודאי נברא – בידיו של מתרגמו".

את שני ספרי שיריו הראשונים הוציא אלירז תחת שמו של ג'ורג' מתיא איברהים. בעת פרסום הספרים האלה היה ישראל אלירז יוצר ידוע ומוערך דווקא בתחום המחזאות והפרוזה, אך עדיין לא נודע כמשורר.

 

ישראל אלירז
ישראל אלירז

מדוע נזקק ישראל אלירז להמציא לו את ג'ורג' מתיא איברהים?

ראשית, נראה שאלירז היה זקוק לו כ"קביים" במעבר הקשה בין הז'אנרים בתוכם פעל, מכתיבת פרוזה ומחזאות אל השירה.

אך הפסבדונים שאלירז בחר לעצמו היה הרבה מעבר לתועלת הספרותית הקשורה בשאלת ההתקבלות. בבחירתו היה טעם עמוק יותר:

אלירז ביקש לכתוב ספר שירה שעוסק בקשר בין אדם ומקום. זהו ניסיון לשרטט את נוף הארץ בתווך שבין חלחול לבית לחם, מתוך עיניים של בן בית, שהוא גם בן בלי בית, בלא להעמיס על הטקסט את כובד הקשריו היהודיים, ומתוך זרות לנקודת המבט הישראלית-ציונית.

בשנת 1987, שבע שנים אחר צאת ספרו השלישי של איברהים, נחשף סודו של ישראל אלירז. בכתבה של משה זינגר שהתפרסמה במוסף השבת של ידיעות אחרונות הוא חושף את הבדיה ומגלה סלחנות כלפיה:

 

 

באותו גיליון, וכתגובה לכתבה שחשפה את זהותו, הסביר ישראל אלירז מדוע ברא את ג'ורג' מתיא איברהים, ומדוע לדעתו כתיבה תחת שם בדוי היא ממהותה של הספרות:

.

 

"אתה לא רק 'ממציא' שירים, אתה גם 'ממציא' את יוצרם… אין טבעי יותר באמנות מן הפסבדונים ואין הכרחי יותר מהם… עליך להיות כל הזמן 'אחר', כדי ללחוץ מתוך עצמך החוצה את המסתתר". 

היצירה שנכתבת תחת שם בדוי בגילוי לב, חושפת איזו נקודה פנימית אמיתית. וכאשר נחשפת התחפושת ומוסר המסווה, עומדת היצירה בפני הקוראים עירומה, מרתקת ומעוררת שבעתיים.

מי ראה איך דודה לאה מתחפשת לצפרדע?

אחד משירי הילדים המוכרים של לאה גולדברג הוא השיר "הצפרדע". השיר נדפס לראשונה בתוך המחזור 'מסכות עליזות' בדבר לילדים בשנת 1936, כאשר הייתה גולדברג בת 25.

 

"הצפרדע" בפרסום ראשון, מתוך דבר לילדים 1936.  (הערת המחברת על העלון המודפס שחור-לבן: "השמלה כמובן ירוקה")
"הצפרדע" בפרסום ראשון, מתוך דבר לילדים 1936.  (הערת המחברת על העלון המודפס שחור-לבן: "השמלה כמובן ירוקה")

 

"דודה לאה" שהכתירה את עצמה כעבור עשרים שנה כ"דודה של שומיש" (שום איש), חשפה בשיר הילדים הקטן הזה משהו מעולמה הפנימי העמוק ביותר.

"את אישה לא יפה בת עשרים ושתיים, נר כבוי על שולחן השבת", כתבה גולדברג את אחת משורותיה הנודעות והחשופות. גם שיר הילדים  הזה, שנראה תמים למראה, חשף בדרכו שלו את המודעות העצמית של המשוררת, ופתח צוהר לעיסוק של גולדברג בדימוי הגוף שלה.

גולדברג הסתתרה ברבים משיריה מאחורי דמויות רבות: היא הייתה דבורה עוקצת והייתה סולווג המחכה בחלון, או אופליה או היפהפיה הנמה. ובכל השירים הללו מצויה תמיד נקודת אמת ביוגרפית של גולדברג המשוררת וגולדברג האישה.

 

לאה גולדברג. מתוך: אוסף לאה גולדברג הספריה הלאומית.
לאה גולדברג. מתוך: אוסף לאה גולדברג הספריה הלאומית.

אך אחת המסכות הבולטות ביותר אותן אימצה גולדברג תדיר, הייתה דווקא מסכת "המשורר".

קוראיה המושבעים של לאה גולדברג זוכרים ודאי את הפסקה מ"מכתבים מנסיעה מדומה" בה מכריזה הדוברת:

"אני שונאת עלמות הכותבות שירים… אני לא עלמה הכותבת שירים – אני משורר. השיר שלי אינו בא במקום תכשיט. אינו גנדרנות. שיר הוא שיר… ואת העלמות הכותבות שירים מגיל חמש עשרה ועד החתונה צריך ללמד בישול ולשלוח לטייל פעמיים ביום. זה מועיל בהחלט, ומאלה שלא מצאו להן אידיאל בצורת בעל הגון, ומתנקמות בנייר החף מפשע, צריך לנהוג מנהג חולות רוח".

באחד הראיונות האחרונים עם לאה גולדברג העידה: "תמיד אחזיק טובה ליעקב פיכמן שכתב ביקורת על ספרי הראשון. הוא כינה אותי בדברו עליי 'משורר חדש' ".

וכמה מעניינת העובדה שראשית פרסומי תרגומיה של גולדברג, כבר כשהייתה תלמידה בגימנסיה העברית בקובנה, היו תחת הפסבדונים "לאה משורר"!

 

לאה גולדברג בנערותה בליטא
לאה גולדברג בנערותה בליטא

שישה שירי עם ליטאים תרגמה גולדברג כשהייתה בת 17. זהו ניסוי ראשון שלה בתרגום, והוא מעין גלגול קדמוני של 'שיר בכפרים', פרויקט שירי העם הליטאים והסלאבים שפרסמה גולדברג לימים, בשנת 1942.

ששת השירים הללו שהוציאה תחת השם "לאה משורר" נדפסו בחוברת מאסף "הספרות העממית הליטאית" שיצאה בשנת 1928 על ידי אחד ממורי הגימנסיה בקובנה, ד"ר ירדני זקהם.

 

"שני תרנגולים". בחתימת לאה משורר. 1928
"שני תרנגולים". בחתימת לאה משורר. 1928

גם בשיריה נטתה לעיתים גולדברג לאמץ לעצמה את מסכת המשורר, ובולטים במיוחד בהקשר זה שני שירים הנמסרים מפיו של משורר גבר: "משורר זקן" ו"דיוקן המשורר כאיש זקן" שכתבה גולדברג בעיצומו של מרד המשוררים הצעירים בדור המשוררים שקדם להם, דורה של גולדברג.

לאה גולדברג-ביאליק
במסמכי אוסף הפריטים הארכיוניים של לאה גולדברג בספרייה הלאומית, בין שלל הפריטים השייכים למשוררת, מפתיע למצוא את הפריט הבא: הספר "שירי חיים נחמן ביאליק", בהוצאת דביר, בכריכת הבד האדומה המפורסמת.

 

התהייה מה לספרו של ביאליק אצל מסמכיה האישיים ומכתביה של גולדברג – באה על פתרונה עם פתיחת ספרו של ביאליק:

 

 

כלפי חוץ זוהי אמנם כריכת ספר שיריו של ביאליק אך מבפנים זוהי מחברת שירים בכתב ידה של גולדברג, שנכתבו בשנותיה האחרונות ממש. חלק מהשירים ממחברת זו של גולדברג התפרסמו בחייה, והאחרים נדפסו בקובץ "שארית החיים" שיצא לאור על ידי טוביה ריבנר לאחר מותה.

השיר הראשון בכרך המחופש לא התפרסם בחייה, וגם לא נכלל בתוך "שארית החיים".

די בהתבוננות חטופה בשיר, ובעיקר בהערת ההערכה העצמית הקצרה שגולדברג רשמה בשוליו כדי להבין מדוע נמנע ריבנר מלכנס את השיר הזה בין כתביה: "רע".

 

שיר גנוז בכתב ידה של גולדברג. מתוך: אוסף לאה גולדברג. הספריה הלאומית
שיר גנוז בכתב ידה של גולדברג. מתוך: אוסף לאה גולדברג. הספריה הלאומית

 

הביקורת העצמית, שגולדברג ניחנה בה, ובמידה נדיבה, מלמדת על עוד אחד מן המניעים שמביאים משוררים להסתיר את זהותם בבואם לפרסם את יצירתם.

ניסיון היחלצות מהסמטה האחורית

בראש מצעד המתחפשים בשירה העברית ניצב ללא ספק מי שהשתמש בפסבדונים באופן המוזר, המפליא והמצחיק ביותר – הסופר וחוקר הספרות ראובן קריץ.

קריץ כתב עשרות רומנים וסיפורים, לבני נוער ולמבוגרים. את ראשון ספריו הוציא בספרית פועלים לאחר שבמשך שלוש שנים סחבה ודחתה ההוצאה את הדפסת הספר. את ספרו השני סירבה הוצאת הספרים להוציא, ובמשך שנים חיזר קריץ אחר ההוצאות וסורב פעם אחר פעם.

בלית ברירה, ומתוך תקווה שספריו יראו אור ויופצו בקרב קהל קוראים רחב, פנה קריץ להקים הוצאת ספרים משלו, וכך נוסדה בשנת 1956 הוצאת הספרים "פּוּרָה", שנקראה כך באופן מכמיר לב על שם הפסוק בישעיהו "פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי".

בהוצאת פורה יצאו עשרות ספריו של ראובן קריץ. לבדו עסק בהדפסת ספריו ולבדו גם הפיץ אותם. הוא העיד על עצמו שאחת לשלושה חודשים היה נוסע באוטובוס עם ספריו על מנת לחלקם ב-250 חנויות מצפת וקריית שמונה ועד לדימונה. כשהיה מגיע לתל-אביב היה שואל אופניים אצל מתקן אופניים שהכיר מלימודיו בסמינר, מוכר את ספריו בין העוברים והשבים, ולעיתים, כשלא עלה בידו למכור אותם בכסף היה מחלק אותם חינם אין כסף. כששאלו עוברים ושבים למעשיו היה אומר שהוא ממשיכו של 'נוסח' מנדלי מוכר ספרים מ'ספר הקבצנים'.

ראובן קריץ
ראובן קריץ

 

מעמדו של קריץ כחוקר ספרות היה טוב מעט יותר ממעמדו כסופר. אוהבי השירה בארץ זוכרים לטובה את מחקריו המקוריים על שירת רחל, על ספרות דור תש"ח, על ספרות הקיבוץ וכן על בעיות הביקורת של הספרות. אולם מעל כל אלה, נזכרים לטובה שני כרכים עבי כרס וכעורי פונט, בפורמט קווארטו עצום הממדים, הנקראים "בדרכי השיר".

ממש כשמם, מוליכים צמד הכרכים הללו את כל החפץ להיכנס בשערה של השירה צעד אחר צעד בדרכי השיר. זהו חיבור שיש בו מזיגה של ספר לימוד ותיווך וספר מחקר. הוא מציג באופן יסודי ומפורט את סוגיות היסוד של השירה: החרוז והמשקל, הלשון הציורית, השיר והמשורר, המצלול ועוד ועוד. החיבור מכיל מאות אינטרפטציות מבריקות של קריץ לשירים רבים, שלעיתים קרובות לא נדונו בשום מקום אחר מלבד בעבודותיו. יש מאוהבי השירה שמוכנים להישבע בשמו של הספר, וזוכרים לו את חסד הפגישה הראשונה עם השירה. מאחד המרצים, פרופ' מלומד באוניברסיטה, שמעתי כי "בדרכי השיר" של קריץ הוא התנ"ך האישי שלו מיום שבא בשעריה של השירה, וכי העיסוק של קריץ בפרוזודיה הוא המקור השיטתי והתקף ביותר בעברית לנושא זה.

על כריכתו הפנימית של הספר "בדרכי השיר" מופיעים פרטי המו"ל, רמז סרקסטי שמוביל לפענוח שמה של הוצאת "פורה".

סדר: ד. רכתי

עריכה ועימוד: ל. בדי

 

אך גם כחוקר ספרות מוכשר לא הייתה קלה דרכו של קריץ להכרה ואהדה. הוא נתקל לא פעם בהתנשאותם של אנשי האקדמיה, ובחוסר הנדיבות שלהם כלפי יצירתו המחקרית.

קריץ העיד שהתגובות לספר היו מעטות ומצומצמות, ולא חרגו הרבה מעבר לאזכור הופעתו. השופטים שדנו בדרגתו האקדמית של קריץ לא הכירו בספר הזה כ"פרסום אקדמי".

ב"ספר הקוריוז", שהוציא קריץ בשלושה העתקים בלבד (עותק אחד הפקיד בספריה הלאומית, והוא שמור במחלקת הספרים הנדירים), אסף את מיטב הקדשותיו לספרים הרבים ששלח וחילק במהלך השנים.

בהקדשתו לחוקר ולמבקר דן מירון על "בדרכי השיר" אפשר למצוא הד לתסכולו מהאקדמיה ויחסה לספרו, אך גם אפשר לראות בה עדות לרוח הספורטיבית של קריץ ביחס לכישלונו של הספר לכבוש לו מעמד רשמי בעולם הספרות:

 

מתוך: ראובן קריץ, ספר הקוריוז עותק מס' 2.
מתוך: ראובן קריץ, ספר הקוריוז עותק מס' 2.

 

לאחר שספריו נתקלו בדחיות שוב ושוב, החליט קריץ לנסות לבצע "ריסטרט" לקריירה שלו.

"חיפשתי התחלה חדשה", הוא מספר "רציתי לכתוב בעילום שם כדי שהמחשבה מה יגידו עמיתים לא תפריע. קיוויתי שהמבקרים יפנו תשומת לב לכישרון הצעיר המסתורי וכך אוכל לרכוש חוג קוראים חדש".

לשם כך  אימץ לו קריץ את הפסבדונים הנשי "ריקי קלר" והוציא מספר ספרים תחת שמה מתוך תקווה שהעולם יגלה עניין בנערה צעירה ומוכשרת, שתהפוך עד מהרה לתגלית ספרותית ושהוצאות הספרים יראו בה "נכס בטוח להשקעה".

אך גם "ריקי קלר" – תכנית ההצלה של קריץ את יצירתו מעצמו – הכזיבה. גורל ספריה של ריקי קלר לא שפר מגורלם של ספרי ראובן קריץ והיא נדונה לשכחה.

עד כאן, מדובר בפרשה קלאסית של אימוץ פסבדונים, בדומה למקרה המוכר של אמיל אז'אר, הוא רומן גארי: סופר שלא הצליח לסלול דרך ללב קוראיו לאחר הצלחתו הראשונה ולאחר חוסר העניין בספריו שפורסמו לאחר מכן, וביקש, באמצעות שם חדש, הזדמנות שנייה.

מתוך אכזבתו מ"ריקי קלר", פנה קריץ לתחפושת רדיקלית יותר, מקורית מקודמתה.

וכמו תחפושת של ילד, המממשת ליום אחד את כמיהתו הכמוסה ביותר, כך מימש קריץ את חלום חייו במסגרת הפסבדונים החדש שיצר.

בדמיונו ראה עצמו קריץ סופר מוערך, דמיין את התלהבות המבקרים, העיתונאים והחוקרים. הוא קיווה להכרה מטעם האקדמיה, ופינטז את הפנטזיה הוורודה ביותר של כל סופר: דוקטורנטית צעירה, מבריקה ומלאת אמביציה, שמקדישה את חייה כדי לחקור את יצירתו.

בהיעדר חוקרת מחוננת שהתנדבה לגלות לעולם את גדולתו של קריץ, נאלץ קריץ פשוט להמציא אותה.

עבודת המחקר של רותי שמיר על חייו ויצירתו של ראובן קריץ, נראית כמו מאות  או אלפי עבודות מחקר ששמורות בספרייה הלאומית. הפורמט, הכריכה, המבוא, הערות השוליים, והרשימה הביביליוגרפית שבסיומה לא מעוררים כל חשד. 278 עמודים תמימים למראה.

 

 

ברשימה מרתקת שפרסם אלי אשד נחשפה לראשונה העובדה המוזרה, כי עבודת המחקר היסודית הזאת איננה אלא פרי עמלו של ראובן קריץ עצמו.

מי שמכיר את קריץ, את סגנונו הספרותי-הגרפומני, את החשיבה המקורית שלו ואת שגעונותיו, והקדיש לחוברת התמוהה הזו יותר ממבט ראשון, יכול היה לנחש זאת לבד:

סקירת חייו של ראובן קריץ בחלקו הראשון של ה'מחקר' מפורטת עד תמיהה: היא עוסקת בשירי הנעורים שלו, מתייחסת לרישומה של מלחמת השחרור על נפשו, למערכות היחסים עם חבריו ומשפחתו, להרגלי הטיול שלו ואפילו לחולשותיו לנשים. סיקור עבודתו 'לוקה' בדיוק מדעי מבהיל, וכולל בשלמות את כל הפריטים הביבליוגרפיים העוסקים ביצירתו. כל טענה מגובה בהערת שוליים המפנה למקורות משלל ציטוטי רוחב ממכלול יצירתו.

"תחפושת" זו של קריץ נראית כאקט חסר תקדים, והיא מעוררת שאלות נכבדות. האם גם עולם המחקר הספרותי יכול לקבל בסובלנות, כמו הספרות עצמה, יצירה אקדמית שהיא כולה בדיה? האם היה זה ניסיון ממשי של קריץ לאלץ את הממסד להכיר בו?

סביר יותר שפנייתו של קריץ להגות את "רותי שמיר", וליצור בשמה את מחקר חייו, על אודותיו, הייתה צעד אופייני של הומור עצמי שלו. הומור קצת מופרע ואמיץ למדי, אך בזכותו הצליח קריץ להתמודד עם כישלון ההתקבלות, ואף לקרוא תגר על מעמדם של יוצרים בסצנה הספרותית.

פרס ישראל מוענק ל… שם בדוי!

טקס חלוקת פרס ישראל של שנת 1959. יום העצמאות ה-11 למדינת ישראל. כל חתני הפרס מתכנסים בין השמשות בירושלים כדי להתכבד במעמד, ללחוץ את ידי הנשיא ושר החינוך, ולאסוף את הצ'ק.

רק אחד מחתני הפרס, החתן בקטגוריית הספרות היפה, לא הגיע לטקס. לא הוא, ולא נציג ממשפחתו.

הזוכה בפרס ישראל לספרות יפה לשנת תשי"ט היה משורר אנונימי שהסתתר מאחורי הפסבדונים י. גולה. איש בקהל ובקרב השופטים לא ידע מי הוא י. גולה, אך רבים הכירו את הפואמה "משא גוג" שזיכתה אותו בפרס החשוב.

הפואמה "משא גוג" הוברחה לישראל בשעה שמחברה היה נתון מעבר למסך הברזל, תחת המשטר הקומוניסטי. היא התפרסמה בכתב העת "מאזניים" וזכתה לתגובות נדהמות ונרגשות. י. גולה, החתום עליה, תיאר בפואמה את חייו כאסיר ציון בכלא הסובייטי. זהו תיאור מר ונורא של אימת המשטר, תיאור של הרדיפה היומיומית של הבולשת, תיאור של הרעב הפיזי הכבד שנכפה על האסירים, והצמא הרוחני לחיים של חירות.

מתוך: משא גוג. י. גולה
מתוך: משא גוג. י. גולה

אך מעל לאלה, "משא גוג" הוא ביקורת אמיצה במיוחד, שמחברה מותח כנגד הרעות החולות של המשטר הקומוניסטי. ברגעי השיא שלה מתעלה הפואמה והופכת לטקסט נבואי החוזה בהתמוטטות המשטר ובשינוי הסדר החברתי בעולם.

הפסבדונים י. גולה נוצר מתוך חשש ממשי של המחבר לחייו. לו נודע שמו, אחת הייתה דינו – למות.

הפעיל הציוני הצעיר שעמד מאחורי הפסבדונים י. גולה ומאחורי הפואמה "משא גוג" היה באותם ימים בראשית שנות השלושים שלו, אך לימים נודע בציבור כאחד מהחוקרים החשובים של שירת ימי הביניים: עזרא פליישר.

 

 עזרא פליישר (מימין) ואברהם סוצקבר, מתוך אוספי הספרייה הלאומית
עזרא פליישר (מימין) ואברהם סוצקבר, מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

פליישר נולד בטימישוארה שברומניה, ושימש בצעירותו כפקיד בנציגות הדיפלומטית של ישראל בעיר מולדתו, עד אשר החלו לנשב גם ברומניה רוחות קומונזים רעות. בשנת 1952 הוא נאסר בחשד לריגול לטובת מדינת ישראל, ולאחר שנתיים שלמות של חקירה שהתנהלה נגדו, נשפט לחמש שנים בכלא הסובייטי, יחד עם יתר המנהיגים הציונים בעירו.

האות יו"ד בפסבדונים י. גולה, היא קיצור המילה יהודי, אך היא גם צורת הביטוי היידישאית ליהודי: ייד.

על נסיבות חיבורה של הפואמה "משא גוג" בתוך הכלא הסובייטי סיפר פליישר בריאיון שנתן לאחר שעלה ארצה. מלבד בגדיו לא הורשה פליישר להכניס לתאו שום חפץ. הפואמה הגדולה "משא גוג" נכתבה ללא עט וללא נייר. היא נכתבה במוחו של פליישר במשך השעות הארוכות בהן ישב בודד בתאו. במוחו כתב שורה אחר שורה, פרק אחר פרק, ובעיני רוחו ערך את הפואמה, תיקן, מחק ושב לתקן. ערב ערב לפני שנרדם שינן לעצמו את שורות השיר החדשות שוב ושוב עד שזכר אותן בעל פה. אז היה משנן את שורות האתמול, ולבסוף היה עורך לעצמו מבחני זיכרון גם לשירים קודמים שכתב.

באופן זה כתב כחמש מאות שירים בכלא. פליישר ציין ש"כתיבה" זו הייתה עבורו סם חיים. 1200 ימים ולילות כתב פליישר את שיריו על לוח ליבו, ושמר אותם בזיכרונו, וזיכרונו עמד לו.

ביום שהשתחרר העלה על הכתב את כל שיריו, אך גם אותם לא היה יכול להחזיק אצלו, משום שהיה נתון תחת עינם הפקוחה של השוטרים, ולכן שרף את כולם. כעבור כמה ימים שמע על מכר שקיבל היתר יציאה מיוחד, ומיהר לכתוב שוב את הפואמה "משא גוג", ולשלוח אותה באמצעותו לישראל, אל מערכת כתב העת "מאזניים". חברי המערכת שקיבלו את כתב היד בחתימתו של י. גולה מיהרו להדפיס את הטקסט בגיליון שיצא לקראת יום העצמאות. ביום העצמאות של אותה שנה הוכתר בעל הפואמה כזוכה פרס ישראל.

 

הרעיון להעניק פרס ישראל לפלוני אלמוני, אדם אנונימי שאין לדעת מי הוא ומה הוא, היה רעיון נועז ומפתיע. מי הוא זה שהעלה אותו על הדעת? מי היה זה שהאמין  כי כוחה של היצירה "משא גוג" הוא כה עז, עד שהיא עומדת בפני עצמה לקבל את הפרס ואיננה זקוקה לאיש המסתתר מאחוריה?

בארכיונו של אורי צבי גרינברג אני מוצאת לכך את התשובה. במכתבו לשר החינוך זלמן ארן הציע אצ"ג את הרעיון הנועז:

 

מכתבו של אורי צבי גרינברג לשר החינוך זלמן ארן. מתוך: ארכיון אצ"ג בספריה הלאומית
מכתבו של אורי צבי גרינברג לשר החינוך זלמן ארן. מתוך: ארכיון אצ"ג בספריה הלאומית

 

"אדוני הנכבד מאד, עורך "מאזנים" מר מיכלי הואיל בטובו להמציא לידי ההגהות של "משא גוג" מאת משורר מעבר למסך הברזל המתפרסם בחוברת חג העצמאות. והנני מוצא לנחוץ להציע: שמשורר שָבוּי ושָרוּי בעָנְיוֹ זה יצורף השנה לחתני פרס ישראל. זה יהיה לדעתי מעשה רב מכל הבחינות. איני חושב שהשופטים לפרס לא יתנגדו לכך."

בכל הכבוד

אורי צבי גרינברג.

כ"ח ניסן תשי"ט

(במשפט האחרון נפלה טעות קולמוס וצריך לקרוא: אני חושב שהשופטים לפרס לא יתנגדו לכך)

 

ההצעה זכתה להסכמת השופטים, ופליישר סיפר על ההתרגשות הגדולה שאחזה בו כששמע במקרה ברדיו, ממקום מושבו, את דבר הזכייה של י. גולה בפרס:

 

מתוך ראיון עם עזרא פליישר. מעריב. 1969
מתוך ראיון עם עזרא פליישר. מעריב. 1969

 

"חצי שעה לאחר שהוענק לו פרס ישראל, הוליך לו 'עוף משמים' את הקול המרנין, והוא היה בגופו רחוק מרחק אלפי מילין מירושלים. בראדיו שמע את הידיעה, ופחד ורחב לבו. שנה לאחר מכן, ב-1960, זכה הוא בעצמו לצאת מארץ הולדתו ולעלות לישראל. פה חיכה לו שכרו, השכר הרוחני הכביר והמחאת-הכספים של ממשלת ישראל, דמי-הפרס."

סיפורו של י. גולה והסיפורים שהבאנו לפניו, מלמדים על החירות הנתונה ביד כל יוצר לעלות על במותי הספרות, בכל דמות שיבחר לו, תחת כל מעטה שירצה, בגלוי ובסתר. כי היצירה הספרותית עומדת בפני עצמה, ויש בכוחה להדהד בלבבות גם כאשר יוצרה מסתתר מאחורי מסך ומסכה.

 

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

הכירו את מקס ומוריץ היהודים

המהתלות של יצחק קצנלסון וחיים גולדברג – פרפרזה עברית על "מקס ומוריץ"

מקס ומוריץ

לפני כמה ימים מלאו לנכד שלי, מיכאל, חמש שנים. מובן שנזכרתי בשיר הילדים הנפלא של יצחק קצנלסון "חמש שנים על מיכאל" הידוע בשמו הרשמי "פרידה" (מומלץ לקרוא את מאמרו המצויין של אליהו הכהן על השיר).

נכנסתי לאתר הספרייה הלאומית כדי למצוא עוד יצירות לילדים שכתב קצנלסון, וגיליתי אוצר לא ידוע ששעשע אותי מאוד.

בשנת 1921 הופיע בוורשה בהוצאת "האור" ספר לילדים שחיבר קצנלסון ושמו "מהתלות – קובץ היתולים מצוייר ערוך בשפה קלה ונוחה לילדים.

 

מהתלות

 

אם מתבוננים מקרוב באיורי הספר, רואים שהם חתומים בראשי התיבות ח.ג או ח. גולדברג.

 

מהתלות

 

על המשורר והסופר הידוע יצחק קצנלסון ועל המאייר והאמן הידוע קצת פחות, חיים גולדברג, אספר מעט בהמשך. חשוב לציין כבר כאן ששניהם נרצחו בידי הגרמנים בתקופת השואה: קצנלסון נרצח באושוויץ ב-1944 וחיים גולדברג בגטו ביאליסטוק ב-1943.

בספר מצויים עשרה סיפורים קצרצרים, המשתרעים על פני 80 עמודים. בכל עמוד נמצא טקסט מחורז של קצלנסון או גולדברג, נוסף על איור הומוריסטי של גולדברג.

לכל הסיפורים מכנה משותף: כולם סיפורים משעשעים, אולם ההומור די שחור. ברובם מופיעים ילדים או מבוגרים החומדים לצון או עושים במקרה (לפעמים בכוונה) כל מיני מעשים אכזריים ובעייתיים. מזכיר לכם משהו? תיכף תבינו למה אני מתכוון.

גיבורו של הסיפור הראשון הוא אדם ששמו "רבי אשכנזי". רבי אשכנזי, כשמו לא כן הוא – איננו רב אשכנזי. כפי שניתן לראות על פי לבושו, הוא צייד גרמני שמשפטים בגרמנית יוצאים מפיו בתוך הטקסט העברי:

וככה זה מתחיל:

יצא ויצא אל השדה
רבי אשכנזי
בא לקראתו ארנב קטן,
קרא : "אך איין האזע!" (אוח הינה ארנב!)
נטל תיכף את כלי-זינו
וכונן אותו מתון:
ירהחחיצו – פּף! וקרא:
"זאעזא האב איך איהם ערשאסן" (ראו, יריתי בו)

מהתלות

 

העניין מסתבך כאשר מתברר לאשכנזי שלא פגע בארנב, אלא בכדור פורח שצנח לאדמה.

"אך צום טויפל!" (אח, לעזאזל!) זועק רבי אשכנזי שהחטיא את המטרה. רבי אשכנזי ההמום נאלץ "להוציא את כיס כספו" ולשלם פיצויים לבעל הבלון הזועם.

 

מהתלות

 

הסיפור השני נקרא: "מעשה בשני סוככים". פירוש המילה 'סוכך' באותה עת היה מטרייה. את המילה מטרייה המציא אליעזר בן יהודה והיא נמצאת במילון שלו. ביאליק, לעומתו, התנגד לשימוש הגורף בסיומת "יה", ולכן ביקש להחליף את חידושו של בן יהודה במילה סוכך. קצנלסון, ככל הנראה, השתייך למחנה ביאליק.

בסיפור יוצאים ראובן ושמעון מכפר רמון, עם שתי המטריות שלהם, ומנסים לעבור גשר צר בו זמנית. כיוון שהיה גשר צר מאוד ואף אחד מהם לא היה מוכן לוותר (הם גם מוציאים לשון אחד לשני!), המטריות שלהם נתפסות זו בזו ושניהם נופלים למים.

 

מהתלות

בסיפור אחר בשם "חמישה בשק אחד", נשלח המשרת של גברת כלשהי להחזיר הביתה את חמשת ילדיה השובבים. המשרת, שמן הסתם תיעב את הגברת (וגם את הילדים), מכניס את כולם לשק ענק כך שלא יוכלו לברוח, מחזיר הביתה את השק ושופך את הילדים בסלון של הגברת ההמומה. בעלת הבית מסתכלת בילדים דרך משקפי המצבטיים שלה וסופרת שאכן הגיעו חמישה ילדים.

 

מהתלות

 

הסיפור הרביעי ששמו "רבי תנחום" עוסק אף הוא במטרייה:

רבי תנחום, יהודי מכובד (שימו לב לצילינדר המהודר על ראשו), יוצא מפתח ביתו ולוקח איתו את הסוכך (מטרייה – כבר אמרנו?). בדרך מתקבצים עננים, מבריקים ברקים, רועמים רעמים ופורץ מבול. רבי תנחום ממשיך ללכת בבטחה כי יש לו סוכך!

 

מהתלות

 

פתאום נעמד באמצע דרכו: מה כלום אבד לו כיס כסף? (האם שם לב פתאום שאיבד את הארנק?).

לא רק נזכר רבי תנחום כי לא הפשיל את מכנסיו (הרחוב לא היה סלול ורבי תנחום הפשיל את המכנסיים כדי שלא יתמלאו בוץ).

אחרי שהפשיל את מכנסיו, מזדקף הגביר ("נכבד נעלה רב פעלים"), אולם הסוכך אינו סוכך יותר! אנו רואים משפך נאות בחלק העליון של המטרייה, והגשם שוטף בעוז את רבי תנחום שמתמלא כולו מים. מה קרה כאן? שני קונדסים מתעללים ביהודי המכובד, מנקבים את הסוכך שלו, ומכניסים לתוכו משפך. והתוצאה? מבול על רבי תנחום!

 

מהתלות

 

האם כל זה מזכיר לכם משהו?

המהתלות של קצנלסון והציורים של גולדברג הם ללא ספק גרסה עברית מקורית של ספר הילדים מקס ומוריץ שחיבר וילהלם בוש בשנת 1865. וילְהֶלם בּוּשׁ (בגרמנית: Wilhelm Busch;‏ 15 באפריל 1832 – 9 בינואר 1908) היה צייר, משורר, סאטיריקן ומאייר קריקטורות גרמני, שנודע בעיקר בזכות סיפורו המאויר בחרוזים "מקס ומוריץ". בסגנון איוריו נחשב לאבי ה"קומיק-סטריפ" של ימינו.

 

מהתלות

 

ספק גדול אם ההורים המגוננים של היום ירכשו לילדיהם את הספר המרושע הזה, העוסק בשני ילדים שובבים שמוצאים את מותם בדרך מזוויעה במיוחד.

איך? (זהירות, ספוילר!): האיכר MECKE, ששמו באחת הגרסאות העבריות הוא יונתן, מכניס את שני הפרחחים הקטנים מקס ומוריץ לתוך שק קשור ומהודק. לאחר מכן הוא לוקח את הילדים הארוזים אל טחנת הקמח וטוחן אותם לגרגרים קטנים המשמשים לאוכל לעופות. הסוף הכל-כך גרמני הזה לא מופיע בחלק מהגרסאות העבריות.

 

מהתלות

 

והינה נקודת הדמיון הראשונה בין המהתלות של יצחק קצנלסון לבין אלו של מקס ומוריץ: ילדים מוכנסים לתוך שק. אלא שבגרסת קצלנסון ה"מעודנת" יותר, מחזיר המשרת את הילדים הארוזים לאימם ושופך אותם מהשק למרגלותיה.

 

מהתלות

והינה נקודת דמיון נוספת באיורים: אחד התעלולים ששבה את דמיוני כשהייתי ילד היה זה שבו גונבים שני התעלולנים ארבעה עופות צלויים דרך הארובה של הדודה סימה (ששמה במקור הגרמני הוא האלמנה הטובה BOLTE). והינה, בגרסה העברית של קצנלסון וגולדברג קורה בדיוק הדבר ההפוך: האווזים שבהם מנסה השובב, ששמו "יוקטן", להתעלל, תופסים אותו ומשליכים דרך הארובה היישר אל הסיר הרותח שבו מבשלת אמא את ארוחת הצוהריים. אמא מכירה את כותונת בנה (רמז למכירת יוסף) ושולה את יוקטן מתוך היורה הרותחת. האם תצליח להציל את חייו, או שהילד כבר הפך לתבשיל לארוחת הצוהריים? זאת לעולם לא נדע.

 

מהתלות

מהתלות

 

עוד אנו רואים כי קצנלסון גייר את שמות הגיבורים. וכך אנו מוצאים את מר נבון, את ראובן ושמעון מכפר רמון, את האדון גמזו ועוד. המסורת הזאת – גיור שמות בתרגום לעברית וליידיש – מוצאת את מקומה גם בהיסטוריה של התרגומים של מקס ומוריץ.

אילו מין שמות הם מקס ומוריץ? גויים שקוצים, ועוד גרמנים? לא יעלה על הדעת!

התרגום הראשון של מקס ומוריץ בעברית הופיע כבר בשנת 1878 בשם "שמעון ולוי". המחבר אהרון ליבושיצקי הגדיל לעשות וניכס לעצמו את הסיפור, ולא למחבר הגרמני וילהלם בוש.

 

שמעון ולוי

הינה דוגמה מהטקסט, שאותה יש לקרוא במבטא אשכנזי.

 

שמעון ולוי

 

ביידיש, לעומת זאת, הופיע תרגום של הספר בשנת 1920 בעיבוד חופשי של הסטיריקאי הנודע יוסף טונקל, הידוע בכינוי "דער טונקעלער" – האפל. בעיבוד של טונקל נקראים שני השובבים בשמות נאטעל ומאטעל.

 

מהתלות

מהתלות

בגרסת היידיש מי שתופס את הילדים הוא האופה ר' שלום (שימו לב לזקן ולפיאות), שמביא אותם לטחנת הקמח של הטוחן ר' ישראל, ושלום על ישראל (ועל מאטעל ונאטעל זצוקל"ה).

 

מהתלות

 

והינה באה הציונות, והנאצים עולים לשלטון, ושוב מתרגמים את Max and Moritz לעברית.

מקס ומוריץ? אלו שמות גרמניים משוקצים, ואילו שמעון ולוי נשמעים גרמניים מדי. לכן עברתה המשוררת הנפלאה אנדה עמיר פינקרפלד את שמותיהם של שני הקונדסים ל"גד ודן".

 

גד ודן

 

ומובן שלא נוכל לסיים בלי לספק מעט מידע על שני המחברים שאיתם התחלנו. יצחק יחיאל קצנלסון נולד בשנת 1886 בעיירה קרליץ שליד מינסק. אביו היה פובליציסט ומחנך, משכיל נודע בשם יעקב בנימין קצנלסון, הזכור בשם העט שלו 'בנימיני'.

 

מהתלות

 

כשהיה בן 10 עבר יצחק קצנלסון עם הוריו ללודז' שבפולין. קצנלסון היה סופר ומשורר פורה במיוחד ואהוב מאוד על ציבור קוראי העברית בפולין ובארץ ישראל. בלודז' הקים קצנלסון מערכת של מוסדות חינוך עבריים פרטיים: גן ילדים, בית ספר יסודי וגימנסיה, שפעלו בהנהלתו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. מעטים מכירים היום את יצירתו העשירה ואת פעילותו החינוכית בין המלחמות. קצנלסון כתב שירים לילדים ומבוגרים, ספרי לימוד רבים ומחזות. הוא היה מאוהבי המשורר גרמני ממוצא יהודי היינריך היינה, ותרגם תרגום נפלא של "ספר השירים" שלו. חלק משיריו העבריים של קצנלסון הפכו ללהיטים בארץ ישראל ובהם "יפים הלילות בכנען", "גילו הגלילים", "רוח עצוב", ושיר הילדים "חמש שנים על מיכאל".

 

מהתלות

 

בינואר 1943 הגיע קצנלסון לוורשה ונלכד בגטו. בגטו היה פעיל בתנועת המחתרת 'דרור' ובו גם המשיך את פעילותו הספרותית: הוא חיבר שירים לעיתוני המחתרת, הקים תאטרון בגטו והדריך צעירים בפעולות חינוך. קצנלסון הצליח לעזוב את גטו ורשה ולהגיע למחנה ויטל, שהיה מחנה ריכוז ליהודים מיוחסים בצרפת. בצרפת כתב את "פנקס ויטל", ואת הפואמה הנוראה ביידיש "השיר על העם היהודי שנהרג" – "דאָס ליד פֿונעם אויסגעהרגעטן ײִדישן פֿאָלק"

 

מהתלות

ב-18 באפריל 1944, במלאת שנה למרד גטו ורשה, שולח קצנלסון עם יתרת תושבי המחנה למחנה הריכוז דרנסי. בשלושה במאי 1944 הגיע כצנלסון למחנה אושוויץ ושם נרצח מייד.

דמותו של מאייר הספר חיים גולדברג (שהיה ידוע בשם העט חגי) ידועה פחות לציבור בישראל.

 

חיים גולדברג

 

גולדברג היה בן גילו של קצנלסון. הוא נולד ב-1888 בעיירה קטנה בשם לוקוב, בן למשפחה חסידית. כשהתגלו כישרונותיו האומנותיים, נסע לברלין ללמוד אומנות. בשנת 1912 חזר לפולין, לוורשה, ושם פתח סטודיו לצילום.

גולדברג התמחה בהפקת גלויות וכרטיסי ברכה. הגלויות שהנפיק היו כרטיסים צבעוניים בעלי סגנון מיוחד: תחילה צילם בסטודיו סצנות מבוימות בגילום שחקנים חובבים בביגוד מתאים ותפאורה, ולאחר מכן השתמש בטכניקות של ציור וגרפיקה, כדי להוסיף לתמונות אלמנטים מצוירים וחרוזים קצרים ביידיש.

 

מהתלות

 

גולדברג הוציא גם קבצים הומוריסטים ואייר ספרי ילדים רבים, בין השאר את המקראה העברית "צפרירים" שחיברו יצחק קצנלסון ויצחק ברקמן. בשנות השלושים פרסם גולדברג שירים וסיפורים בעברית וביידיש בכתבי-עת לילדים, ואף ספרים שאת חלקם חיבר בעצמו

עם הפלישה הגרמנית לפולין בספטמבר 1939 נמלט גולדברג לעיר ביאליסטוק, שנכללה באזור הכיבוש הסובייטי כחלק מהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. אולם, עם כיבוש ביאליסטוק בידי הגרמנים, הועבר לגטו ושם היה מופקד על רישום הכרזות הרשמיות של היודנראט. בשנת 1943, בתאריך לא ידוע, נרצח גולדברג בגטו ביאליסטוק (ולפי גרסאות אחרות בטרבלינקה).

סילחו לי על האבחנה המקאברית, סופם של שני המחברים הדגולים מזכיר את סופם של מקס ומוריץ:

לכן היה סופם סוף מר
עליו בסוף עוד יסופר

בשואה נרצחו לא רק אנשים, אלא נגדעה גם תרבות משגשגת, בעברית, ביידיש ובלשונות עמי אירופה, של היהודים הנרצחים.

 

כתבות נוספות

יורד גשם ונתקעת בלי מטרייה? פנה ל"נעשיאָנאָל אַמבּרעלאַ סוירוויס"

כיצד נולד השיר 'חמש שנים על מיכאל'

חמור חמורתיים ומשחקי הקלפים של פעם

 




כיצד נראה אריה גיבור?

99 שנים לנפילת תל-חי: כך הקים הפסל אברהם מלניקוב את אנדרטת האריה השואג

תל חי

"את מלניקוב אתם מכירים?" שואלים דן בן-אמוץ וחיים חפר את קוראיהם, בפתח אחד מסיפורי "ילקוט הכזבים". "הסיפור הזה הוא לא על אחיו ולא על אביו, כי אם עליו בעצמו", הם ממשיכים, מתוך הנחה שבעת כתיבת הדברים כל ישראלי ידע בדיוק במי המדובר. לצ'יזבט שסיפרו בפלמ"ח על מלניקוב נשוב בהמשך הדברים, במיוחד בשל העובדה המפליאה שברובו הוא נכון. למען אלה שעדיין אינם יודעים מיהו מלניקוב ובמה מדובר, נערוך תחילה היכרות קצרה עימו, בעזרת תיעוד מארכיונו האישי שבספרייה הלאומית, הטומן בחובו תשובות לכמה מן החידות האופפות את פרשת חייו.

מעטים בלבד מבין העולים לרגל אל פסל האריה השואג בתל-חי, הניצב במקום בו נטמנו טרומפלדור וחבריו, מבחינים כי לא הרחק מן האנדרטה המרשימה קבור גם האיש שיצר אותה. אברהם מלניקוב, מאבות הפיסול הארצישראלי, מצא את מנוחתו האחרונה דווקא בין אנשי "השומר", לרגלי האנדרטה המזוהה עמו יותר מכל. את פרשת חייו הסוערים התחיל מלניקוב הרחק מהרי הגליל. הוא נולד בשנת 1892 בבסרביה, חבל ארץ שבאותה עת היה תחת שלטון הצאר הרוסי.

הנער הרגיש שגילה כישרונות ציור נשלח על ידי הוריו, בניגוד לרצונו, אל וינה, שם רשמוהו ללימודי רפואה. על רקע חילוקי הדעות ביניהם באשר להמשך לימודיו, הם הפסיקו לתמוך בו אחרי זמן לא רב והוא, אשר נטש את ספסל הלימודים, החל במסע הרפתקאות שבמהלכו הגיע לארצות הברית. שם, כך סיפר לימים, פגש בסופר הנודע ג'ק לונדון שעמו התיידד. באחת הפעמים שבהן בילוי לילי של השניים הסתיים בכי רע, הם אף נעצרו יחד על-ידי המשטרה המקומית.

התשוקה ללמוד אמנות גברה על יצר ההרפתקנות, ובשנת 1917 מלניקוב בן ה-25 נרשם ללימודי אמנות בשיקגו. אך למרות הכישרון המבריק והעתיד המזהיר שמנבאים לו מוריו, הוא לא הצליח להתמיד גם בלימודיו אלה. במארס 1918 נענה מלניקוב בהתלהבות לקריאות שנשמעו אז, להצטרף אל הצבא העברי הראשון, והוא מתנדב לגדודים העבריים. את רעייתו הצעירה ובתו התינוקת, שנולדה חודשים אחדים קודם לכן ולה העניק את השם בת-ציון, לא יראה עוד לעולם.

המערכה במזרח התיכון נסתיימה עד מהרה, ומלניקוב הגיע לארץ ישראל אחרי שהות קצרה במצרים, במחנה הצבא הבריטי. הוא עתיד היה לשוב לשם שנים אחדות מאוחר יותר, בחיפושיו אחרי דמותו של האריה השואג.

 

אברהם מלניקוב בירושלים, 1922. צלם בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ‫ ARC. 4* 1956 03 49‬
אברהם מלניקוב בירושלים, 1922. צלם בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ‫ ARC. 4* 1956 03 49‬

 

גם אחרי שפשט את מדיו והיה לאחד ממנהיגי קהילת האמנים הארצישראלית הצעירה שמרדה ב"בצלאל", המשיך מלניקוב לאחוז בנשק בעת הצורך. הצעיר החסון והשרירי, היה אחד ממגניה של ירושלים בימי מאורעות תר"ף, והחדשות על נפילתם של טרומפלדור וחבריו בגליל, הדהימוהו.

מלניקוב הפגין את כשרון הפיסול שלו במונומנטים ומצבות רבות רושם, שהגדולה והמרשימה מכולן היא האנדרטה שהקים לכבוד הגנרל אלנבי בבאר-שבע. גם פסל זה, כאחרים שהציב ברחבי הארץ, עתיד היה לגרום לו מפח נפש, כאשר נותץ, מקץ שנים אחדות, בידי המון פורעים מוסת.

 

מלניקוב מפסל את דיוקן אלנבי בסטודיו שלו שבשער שכם, 1922. צלם: בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 42
מלניקוב מפסל את דיוקן אלנבי בסטודיו שלו שבשער שכם, 1922. צלם: בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 42

 

ואולם, שנות העשרים היו עדיין תקופת השיא ביצירתו, ימי פריחה ויצירה מתפרצת: מלניקוב, העומד בראש "אגודת אמנים עברית", נבחר ליצור את המצבה על קברו של אחד-העם, ובאמתחתו תכניות לאנדרטאות גדולות נוספות.

 

תצלום דגם גבס של המצבה שפיסל מלניקוב על קברו של אחד העם, בתל-אביב. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 07
תצלום דגם גבס של המצבה שפיסל מלניקוב על קברו של אחד העם, בתל-אביב. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 07

ההזדמנות לה חיכה מלניקוב הגיעה בסוף 1928, כאשר הנדבן סיר אלפרד מונד הזדעזע מכך שטרם הוקמה מצבה על קברם של מגיני תל-חי, והחליט לממן את בנייתה מכיסו. מלניקוב היה האיש שנבחר על-ידו לבצע את המשימה של פיסול אנדרטה לאומית-ציונית מודרנית אולי הראשונה מסוגה בארץ-ישראל.

לפני ראשי המוסדות הלאומיים שנטלו על עצמם את ביצוע עבודת הקמתה של האנדרטה, הציג הפסָּל הנמרץ תכנית סדורה. היה בדעתו ליצור פסל בדמותו של אריה שואג, מגוש אבן שייחצב בגליל, סמוך לתל-חי. לעזרתו של מלניקוב גוייס יצחק שדה. יחד הם איתרו סלע שממנו יחצבו הפועלים, תחת ניצוחו של שדה, את גוש האבן שישמש את האמן.

נדלג על הקשיים הביורוקרטיים שנערמו לפני מלניקוב בטרם התחיל בעבודת החציבה עצמה, ונשוב אל הצ'יזבט שפתחנו בו. מהו הסיפור של בן-אמוץ וחפר על מלניקוב?

"כשביקשו את מלניקוב שיעשה את פסל האריה על קברו של טרומפלדור", הם ממתיקים סוד, "אמר שקודם כל הוא מוכרח לראות אריה אמיתי. אמרו לו: לך, חפש לךּ אריה. ובאותם הימים לא היה בארץ אף אריה אחד. הלך אל ד"ר בודנהיימר בירושלים שמבין בחיות ושאל אותו בגרמנית איפה אפשר למצוא אריה חי. אמר לו הדוקטור: לך לקאירו [קהיר]. נסע למצרים. בא ושאל: איפה כאן גן החיות? אמרו לו: אתה שומע את שאגות חיות המדבר? שמה גן החיות. הלך, הלך, עד שהגיע. […] רק נכנס, רץ לכלוב האריות." בהמשך מספרים חפר ובן-אמוץ בציוריות רבה כיצד נאלץ מלניקוב לשחד את הפקיד המצרי הממונה, כדי שייתן לו אישור רשמי להכנס אל כלובי האריות ולעשות רישומים מהם.

תצלומים ותעודות ששרדו בארכיונו של מלניקוב, מגלים לנו כי אין זו בדייה כלל: מלניקוב אכן התייעץ, קרוב לוודאי, עם שמעון פריץ בודנהיימר, מראשוני הזואולוגים בארץ-ישראל, אשר סייע לו להגיע למצרים, ולפנות שם לגן החיות הגדול אשר בגיזה. בודנהיימר, יש להניח, הכיר היטב גן חיות עצום ממדים זה, שנפתח עוד בשנת 1911. למרות שאין בידינו כל תיעוד על השוחד שנאלץ לתת לפקיד הממונה, הרי שסביר כי כך היה. אך ראו זה פלא: במקום הנייר והעיפרון ששלף מלניקוב, על-פי המסופר, הוא כנראה הוציא מכיסו דווקא את המצלמה שניתנה לו, והחל לתעד באמצעותה את האריות שראה לפניו. תצלומי האריות שנמצאו בארכיונו של מלניקוב, מגן החיות בגיזה, מתעדים את הסיוע שקיבל מן העובדים המקומיים, בבימוי בעלי החיים והעמדתם בתנוחות מסויימות, שנדרשו לאמן לקראת הכנת הפסל. האריה המצרי המתועד כאן, הוא, למרבה ההפתעה, הדוגמן שבדמותו נוצרה אחת האנדרטאות הציוניות הידועות ביותר.

 

תצלומי אריות בגן החיות בגיזה, ספטמבר 1932. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 38

תצלומי אריות בגן החיות בגיזה, ספטמבר 1932. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 38

תצלומי אריות בגן החיות בגיזה, ספטמבר 1932. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 38

תצלומי אריות בגן החיות בגיזה, ספטמבר 1932. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 38
תצלומי אריות בגן החיות בגיזה, ספטמבר 1932. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 38

 

רק בסוף 1930 נחצבה האבן שבחר לו מלניקוב, ובמאמצים רבים החל הפסָּל במלאכת עיצובה של הדמות. התצלומים המטושטשים מעט ששרדו בין ניירותיו של מלניקוב, מגלים פן לא ידוע בתהליך הפיסול וגרירת הסלע למקומו, בתנאים פרימיטיביים למדי.

 

 עבודות ההקמה של אנדרטת תל-חי, בערך 1931. ארכיון אברהם מלניקוב, ‫ ARC. 4* 1956 03 39‬
עבודות ההקמה של אנדרטת תל-חי, בערך 1931. ארכיון אברהם מלניקוב, ‫ ARC. 4* 1956 03 39‬

 

בזיכרונותיו, תעד מלניקוב את הרגע שהונצח במצלמתו: "גוש האבן החל במסעו האחרון אל בסיס האנדרטה בשעה 11 בבוקר ובשעה 5:30 אחרי-הצהריים ניצב על מכונו. אחרי שנתיים של עבודה קשה וטכנית גרידא, צפיתי לראשונה בפרופורציות של האנדרטה. היא היתה מרשימה מאוד, אבל עליי להודות כי נבלעה במרחבים אשר סביבה."

 

טקס גילוי האנדרטה לגיבורי תל-חי, 23 בפברואר 1932. צלם: בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 41

 

טקס גילוי האנדרטה לגיבורי תל-חי, 23 בפברואר 1932. צלם: בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 41
טקס גילוי האנדרטה לגיבורי תל-חי, 23 בפברואר 1934. צלם: בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 41

 

ב-23 בפברואר 1934, כחמש שנים אחרי תחילת העבודה וסמוך ליום השנה הארבעה-עשר לנפילת תל-חי, נחנכה האנדרטה. תחת גשם שוטף, נערך טקס רב רושם, שבו נטלה חלק כל הנהגת היישוב העברי. מלניקוב לא המתין לביקורות העוקצניות שנפוצו עד מהרה, וימים אחדים לאחר הטקס, הוא עזב את הארץ. עורך הדין והמנהיג הציוני הבריטי, הארי סאקר, הזמין אותו לבוא ולפסל את בני משפחתו, בתנאי עבודה ובשכר נדיב – אולי כפיצוי-מה על הסבל וההקרבה שנדרשו ממלניקוב בעת שנות העבודה הקשות בתל-חי.

 

דיוקן ילדי הארי סאקר, 1922. צילום: פוטו פלסטיקה, תל-אביב. ארכיון אברהם מלניקוב ARC. 4* 1956 03 31
דיוקן ילדי הארי סאקר, 1922. צילום: פוטו פלסטיקה, תל-אביב. ארכיון אברהם מלניקוב ARC. 4* 1956 03 31

 

הפעם, מלניקוב לא נטש את משפחתו: רעייתו השנייה, שרלוט, ובתו הקטנה חווה, עתידות היו להצטרף אליו לאחר זמן לא רב, ויחד עמו השתקעו בלונדון.

 

מלניקוב עם רעייתו שרלוטה ובתו חווה, תל-אביב, 1929. צלם בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 65
מלניקוב עם רעייתו שרלוטה ובתו חווה, תל-אביב, 1929. צלם בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 65

 

השנים הבאות היו שנות רווחה והצלחה למלניקוב: הוא נסוג מסגנונו הנועז, הארצישראלי, אך זכה להוקרתם של אנשי אצולה, מימשל ובעלי המעמד הגבוה בבריטניה. דמותו של הלוחם הנועז, יליד רוסיה, שפיסל את הגנרל אלנבי במדבר הארץ-ישראלי, הפליא לנגן בכינור וכתב סיפורים קצרים באנגלית מהוקצעת, משכה אליה נשים וגברים שביקשו את קרבתו. אחד משיאי הצלחתו היה פיסול דיוקנו של וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה, שניאות לשבת לפניו ולהקדיש לו מזמנו היקר, כדי שיפסל את דיוקנו.

 

אברהם מלניקוב עם המתווה לפסל דיוקנו של וינסטון צ'רצ'יל, בערך 1941. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 29
אברהם מלניקוב עם המתווה לפסל דיוקנו של וינסטון צ'רצ'יל, בערך 1941.
ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 29

 

ימי מלחמת העולם השנייה עוברים בחרדה ובקשיים מרובים: הסטודיו של מלניקוב בלונדון נפגע באופן קשה מהפצצה גרמנית, ורבות מן העבודות שהשלים ניזוקו. הוא נאלץ להיפרד מרעייתו האהובה (שמתה ב-1949) ולשלוח את בתו היחידה לפנימייה מרוחקת. התקף הלב שבו הוא לוקה ב-1952, גורם לו להתחיל לחשוב על שיבה לארץ-ישראל, אך שנים חולפות והוא אינו מצליח לממש את חלומו. בינתיים, חווה בתו חוזרת ארצה ומשתלבת היטב בחברה הישראלית.

את הנסיעה לישראל תכנן מלניקוב זמן רב, והצליח להוציא אותה אל הפועל רק לאחר מאמצים רבים ולחצים שהופעלו עליו מצד ידידים ובני משפחה. בנובמבר 1958 כותבת לחווה מלניקוב ידידתה מלונדון: "[מלניקוב] לא החליט עדיין לאיזה קיבוץ יצטרף, לכפר גלעדי או לקיבוץ אחר. בכספו יצטרך לבנות סטודיו בקיבוץ ואת השיכון יקבל מהקיבוץ. […] נראה לי שהוא מרוצה מאוד מעצם נסיעתו ארצה ובעיקר מאפשרות פגישה איתכם בקרוב […]"

כאשר הגיע מלניקוב ארצה, בקיץ 1959, הוא היה אדם שונה לחלוטין מן האמן הצעיר שעזב 25 שנים קודם לכן. תוכניותיו לפסלים ולאנדרטאות חדשות הלכו ונמוגו, עם התגברות קשיי הבריאות. קבוצה של פסלים נבחרים שארז והביא עמו ארצה, הגיעה לאחר תלאות רבות מלונדון לנמל חיפה, והוא נדרש לשחררם מן המכס. בדרכו לשם, לקה מלניקוב בשבץ הלב, וזמן קצר לאחר-מכן נפטר. את סיפורם העגום של פסליו ועיזבונו האמנותי, אשר נעלם ברובו, נפרוש לפני הקוראים בפעם אחרת.

שבוע לאחר מותו, ב-5 בספטמבר 1960, נטמן מלניקוב בבית הקברות שבתל-חי. הוא נח מנוחת עולמים, כאשר ביקש, לרגלי אנדרטת האריה השואג, שעליה היתה גאוותו.

 

עוד תמונות מהקמת אנדרטת "האריה השואג"

 

כתבות נוספות

הנערה היהודייה שמאחורי גברת החירות

מסע קסום: ארץ ישראל לאורך שלוש מאות

 

 

"המשפחה הראשונה של היידיש"

הינדל'ה, שייע ויצחק בשביס זינגר – סיפורם של שלושה אחים סופרים

בשביס זינגר

מימין לשמאל: ישראל יהושע זינגר, אסתר זינגר-קרייטמן ויצחק בשביס זינגר

הצטרפו אל ד"ר יהושבע סמט-שינברג למסע בעקבות מכתבי סופרות ומשוררות בספרייה הלאומית
באירוע "ספרייה משלך" שיתקיים בספרייה לכבוד יום האישה 2019


"אלע גליקלעכע פאמיליעס זיינען ענלעך איינע אפ דער אנדערער,
יעדע אומגליקלעכע פאמיליע איז אומליקלעכך אפ איר שטייגער"

(ל.טאלסטוי בתרגום ליידיש מאת ב.סלוצקי)

משפחת זינגר – משפחה מאושרת?
הינדל'ה, שייע ואיצ'לה: שלושה ילדים יהודים שגדלו בוורשה של ראשית המאה העשרים. בשנות ילדותם בבית הוריהם ברחוב קרוכמלנה 10, לא שיערו בודאי שבהתבגרם יחלקו ייעוד משותף, יהפכו שלושתם לסופרים מוערכים, ויוכתרו בעיתונים כ"משפחה הראשונה של היידיש".

"משפחה מאוד לא מאושרת", כך יפסוק בנחרצות בנה של הינדל'ה, בכורת המשפחה. משפחה שהייתה שרויה במריבות בלתי פוסקת בין האחים, ובאי נחת תמידית בין הילדים להוריהם, ובזוגיות מאתגרת של ההורים עצמם. פחדים וקנאות, אינטריגות ואגו יוצר שררו בין האחים, אך גם נאמנות ודאגה ללא גבול, שיח פורה ומצמיח, מעורבות רגשית וגאווה משפחתית.

הוריהם של האחים זינגר היו פנחס מנדל ובת שבע. השניים התחילו לבנות את משפחתם בעיירה בילגוראיי לפני שעברו לוורשה. סבה של בת שבע מצד אימה היה הרב יעקב מרדכי זילברמן – הרבי מבילגוראיי. אגדות על חוכמתו המופלאה ועל למדנותו של הסבא הילכו בכל רחבי פולין. כך למשל סיפרו כי בגיל תשע נשא העילוי הצעיר דרשה בהיכל בית הכנסת המרכזי בלובלין בפני אולם גדוש מפה לפה והדהים את כולם בחריפותו.

נכדתו בת שבע הייתה אישה יפהפיה, ג'ינג'ית חריפת שכל, שבקיאותה בענייני הלכה הייתה גדולה. ועם זאת הייתה ידועה כאישה בוטה ונרגנת בשל התפקיד הנשי שהחברה הועידה לה כאם וכרבנית – רעייתו של פנחס מנחם, חסיד חריף שכל שהתמנה לרב בוורשה, חיבר מספר חיבורים תורניים והיה שקוע תמיד בלימודו.

זהו הרקע שהצמיח את שלושת הכישרונות יוצאי הדופן, שכתבו כמה מן הרומנים הגדולים שידעה ספרות היידיש.

הינדל'ה, הבת הבכורה לבית זינגר, היא אסתר קרייטמן, פרסמה שלושה ספרים. את שמה זוכרים רק מעטים, על פי רוב במרחב דוברי היידיש והאנגלית, וגם אז, נזכרת אסתר קרייטמן כמעט תמיד בדרך אגב, כאחותם הגדולה והנשכחת של ישראל יהושע ויצחק בשביס זינגר.

שייע, הבן הגדול של המשפחה, הוא ישראל יהושע זינגר, זכה לתהילה ולהכרה הרבה לפני אחיו הצעיר. עוד בראשית דרכו בוורשה התפרסם כסופר מבטיח, ולאחר מכן, הפך לאחד מן הנודעים שבסופרי היידיש, עם פרסום הרומנים הגדולים שלו "בית קרנובסקי" ו"האחים אשכנזי" בניו יורק.

איצ'לה היה הילד השלישי, שלימים הפך למפורסם ביותר, והמוכר לכל בשם יצחק בשביס זינגר. את השם "בשביס"(ביידיש:של בת-שבע) אימץ לעצמו כדי להנציח את שם אמו בת-שבע שנספתה בשואה.

היה לאחים זינגר אח נוסף, בן זקונים להוריו, משה, והוא היחיד שהמשיך במסורת אבותיו והיה רב באחת מערי פולין.

יצחק האריך ימים יותר משלושת אחיו, וזכה בחייו להיות שבע הכרה וכבוד: היקף יצירתו העצום (כמאה וחמישים ספרים וסיפורים) זכה להיתרגם לעשרות שפות, והוא הוכתר בתואר דוקטור של כבוד בלמעלה מ-40 אוניברסיטאות בעולם. בעיני ציבור הקוראים הוא נתפס כנושא הדגל של ספרות היידיש, ממשיכו הבלתי מעורער של שלום עליכם.

ומעל כל זאת – זכה יצחק בשביס זינגר לתואר הרם ביותר שיכול אדם לקוות לו: לעת זקנתו, בשנת 1978, לאחר שבילה את רוב שנותיו כסופר יידיש בניו יורק, עמד בפראק חגיגי על בימתה הנכבדת של האקדמיה הממלכתית בשטוקהולם, ונשא בשם מקבלי פרס הנובל את נאום חייו.

בפתח דבריו הכריז בשביס זינגר כי יישא את ראשית נאומו ביידיש, וציין שאיש לפניו מעולם לא דיבר יידיש באולם המכובד, וככל הנראה איש לא ישוב וידבר בשפה זו אחריו. במשך מספר דקות דיבר בשביס זינגר בשפת אמו, ואף על פי שרק יחידי סגולה הבינו את דבריו, ישב הקהל דרוך ומרותק לניגון היידישאי של המילים.

בנאומו העמיד את היידיש במרכז הבמה, והוכיח לקהל שומעיו, שגם בגיל מבוגר, וגם בסביבה תרבותית אירופאית מאופקת, בכוחו של ההומור היהודי הישן והטוב לגרום לקהל המאזינים המעונב לצאת מגדרו. עשרים דקות נמשכו דבריו של בשביס זינגר, וחמש דקות תמימות נמשכו מחיאות הכפיים הסוערות של יושבי האולם.

יצחק בשביס זינגר בנאום קבלת פרס הנובל. מתוך: אוסף דן הדני
יצחק בשביס זינגר בנאום קבלת פרס הנובל. מתוך: אוסף דן הדני

 

בקטע מנאומו תיאר בשביס זינגר בקצרה את האווירה בביתם של הזינגרים. את החינוך שקיבלו, את טיב היחסים ביניהם, את המתח הרוחני, ואת מה שראו לנגד עיניהם בשנים בהן עיצבו את אישיותם העצמאית:

"בית אבי ברחוב קרוכמלנה בוורשה היה בית לימוד, בית דין, בית תפילה, בית למספרי סיפורים, וגם אולם חתונות וסעודות מצווה. בהיותי ילד שמעתי מפי אחי הגדול ורבי, ישראל יהושע זינגר, זה שכתב את האחים אשכנזי, את כל הנימוקים שבפי הרציונליסטים נגד הדת. מפי אבי ואמי שמעתי את כל התשובות שהאמונה באלוהים יכולה לתת לאלה השרויים בספק ומבקשים את האמת. בביתנו ובבתים אחרים היו בעיות הנצח אקטואליות יותר מן החדשות האחרונות בעיתון היידי שלנו. חרף ספקנותי אני מאמין שאומות העולם יכולות ללמוד הרבה מאותם יהודים, מאורח מחשבתם, מהאופן שבו גידלו את ילדיהם ומיכולתם ליצור אושר במקום בו אחרים אינם רואים דבר זולת עוני ובזיון."

 

אילו הייתה לו לשייקספיר אחות מחוננת – הינדה-אסתר קרייטמן
הינדה אסתר זינגר נולדה בשנת 1891 בבילגוראיי, פולין. מבין שלושת האחים, היא הראשונה שנטלה את עט הסופרים עוד בנערותה בוורשה, וכתבה סיפורים, תרגומים ושירים. על חייה אין יודעים הרבה. אולם על קיומה שמעו קוראיו הרבים של בשביס זינגר מהסיפור האוטוביוגרפי "אחותי", סיפור שעוסק בזיכרונות ילדותם המשותפת.

"הבה אצייר לי בדמיוני" מדמיינת ווריג'יניה וולף במסתה הנודעת חדר משלך, "מה היה קורה אילו הייתה לו לשייקספיר אחות מחוננת להפליא"…

קשה שלא לחשוב על משחק הדמיון הזה, שהפך לאחד הטקסטים המכוננים של התאוריה הפמיניסטית, בהקשר לחייה ויצירתה של אסתר קרייטמן.

אסתר קרייטמן לבית זינגר
אסתר קרייטמן לבית זינגר

 כדי להכיר יותר את מי ששימשה כמודל לכתיבה לאחיה הצעירים וכדי ללמוד על דמותה, אפשר לפנות לשלושה סוגי מקורות: יצירותיה שלה, יצירותיהם של שני אחיה, וכן ארכיון הספרייה שבו שמורים מכתבים בכתב ידה.

כאשר נולדה הינדה-אסתר הייתה אמה בת שבע שקועה במצוקה נפשית, והתינוקת נמסרה למינקת שגידלה אותה במשך שלוש שנותיה הראשונות. זו הייתה נקודת הפתיחה למערכת יחסים מורכבת ועצובה בין האם לבתה.

אסתר העידה על אמה, שהייתה מרוכזת בעצמה וסבלה מדיכאון תמידי. היא לא יכלה לסבול את תפקיד הרבנית שיועד לה, לא הצליחה להיקשר לשכנותיה ולא מצאה שום עניין במלאכות הבית השונות. היא התעניינה בלימוד, והייתה כלואה בסבך הטראגי של אישה משכילה בעולם שלא הכיל את נטיותיה.

ממש כאמה, הייתה הינדה-אסתר מבריקה ותאבת ידע, וניסתה בכל כוחה ליצור מעמד של שווה בין שווים בקרב אחיה. היא הייתה שאפתנית ולוחמנית, אך לא הצליחה לממש את מאווייה.

באחת משיחותיו של בנה עם יצחק דודו מאפיינים השניים את חייה כך:

"כל חייה היו כאילו רדפו אחריה שדים, שדאגו להסדיר את העניינים כך שבעצם הרגע בו נולדה – המליטה חתולה שחורה לרגלי מיטתה".

ובמקום אחר פסק אחיה הצעיר יצחק: "היא הייתה מטורפת על כל הראש". בתיאוריו את אחותו מספר יצחק כי ילדותו עמדה בסימן ההתקפים התכופים של הינדה, שסבלה ממחלת האפילפסיה:

"היה נראה כאילו נכנס בה דיבוק: הכל היה מוגזם אצלה. כששמחה היתה מתפוצצת מרוב שמחה, כשנפל עליה מצב רוח רע, היתה שופכת דמעות כמים ופעמים רבות התעלפה. אחרי התקף של בכי תמרורים הייתה מתחילה לרקוד לבדה".

הנערה המסובכת הפכה לאישה צבעונית ומרתקת, אך יחד עם זאת, חסרת מזל ואומללה. היא השתדכה מוקדם מדי לאברהם קרייטמן, מלטש יהלומים מאנטוורפן, איש די משעמם עבור אישיותה יוצאת הדופן.

 

אף אחד לא רצה להדפיס – יצירתה של הינדה-אסתר קרייטמן
רק בשנת 1929, יצא לראשונה תרגום פרי עטה של אסתר קרייטמן לנובלה "מזמור חג המולד" של דיקנס, והיא בת 38.

התרגום לא זכה לתגובות רבות, ורק כעבור שבע שנים, בהגיעה לגיל 45, פרסמה קרייטמן את הרומן הראשון שלה 'דער שדים טאנץ' – מחול השדים.

זהו רומן אוטוביוגרפי למחצה, העוסק בחייה של  אישה שתשוקתה להשכלה וחוסר יכולתה לממש אותה הוציאו אותה מדעתה. היא מסתירה מתחת לכרית רומנים רוסיים, ועסוקה כל ימיה בניסיון חסר תוחלת ללמוד, בתוך חברה ומשפחה שלא מקבלת את שאיפותיה. באחד מפרקי הספר שואלת גיבורת הספר את אביה מה תוכל להיות כשתגדל, והוא עונה לה: "מה תהיי יום אחד? שום דבר כמובן."

הרומן שיצא בוורשה זכה אמנם למספר תגובות חיוביות בעיתונות היידיש, אך הן היו מעטות מאד. קרייטמן ציפתה שהרומן המהפכני שלה יעורר הדים ועניין בקרב קוראי היידיש, אך נכונה לה אכזבה.

שמץ מן האכזבה הזו אני מוצאת בארכיון הספרייה הלאומית, בין מכתביה של אסתר לידיד משפחתה, מלך ראוויטש, מי שהיה משורר יידיש, ומי שתיעד באופן מסודר את רפובליקת סופרי היידיש, ובכללה את האחים זינגר.

כעשרים מכתבים שלחה אסתר קרייטמן למלך ראוויטש החל בשנת 1936 ועד לשנת 1951, והם מעידים על הקשיים והתסכולים של קרייטמן בנסיון לבסס את מעמדה כסופרת ידייש, ועל ניסיונותיה לזכות בהכרה על עבודתה הספרותית.

מכתביה של אסתר קרייטמן, מתוך: ארכיון מלך ראוויטש הספריה הלאומית
מכתביה של אסתר קרייטמן, מתוך: ארכיון מלך ראוויטש הספריה הלאומית

 

במכתב משנת 1936 מתחננת אסתר בפני ראוויטש שיכתוב ביקורת על ספרה, שזכה עם צאתו לתגובות מעטות בלבד:

"אני מודה לך על הבטחתך לכתוב על שדים טאנץ, ואני מבקשת בכל לשון של בקשה, אנא כתוב עליו בעיתונים ובכתבי העת בהם אתה עובד. אל תניח לי לחכות יותר מדי."

ובמכתב הבא, כאשר מתברר לה שלא מילא אחר הבטחתו היא נוזפת בו:

"מדוע לא כתבת ביקורת על הספר שלי כפי שהבטחת לעשות? דע לך שההתייחסות שלך לספר שלי מאוד חשובה בשבילי, ואם תכתוב לבסוף, דע כי בעל תשובה טוב יותר מצדיק.."

במכתבים אחרים מלינה אסתר על כך שהתגובות לספר כה מעטות, וכמעט לא היו לו הדים בעיתוני התקופה. כעבור שנים, עם צאתו של הרומן השני שלה "יהלומים" ("בריליאנטן") בשנת 1944, היא מתארת בפני ראוויטש את מסכת הייסורים שעברה עליה עד להדפסתו של הספר:

"כבר יותר מחמש שנים שהספר יושב אצלי ודווקא עכשיו יצא. כבר ב-1940  שלחתי אותו לאחי היקר יהושע והוא כתב לי אז שהספר מאוד מוצא חן בעיניו משום שהוא מקורי ומעניין, ומאוד מתאים ל'ערכים הספרותיים'. אלה היו דבריו, אך אף אחד לא רצה להדפיס אותו בפארווערטס והוא שכב לו שנים אצלי. רק עכשיו הופיע לבסוף. ואני שולחת לך עותק."

גם לאחֶיהָ שהתפרסמו בינתיים בניו יורק ושימשו כחברי מערכת בעלי השפעה רבה בעיתון היידי הידוע פארווערטס התחננה אסתר שיתייחסו לספריה, שיבקרו או ימליצו, יקדמו ויחשפו את הקהל ליצירתה, אך הם התעלמו מבקשותיה והפצרותיה.

במקומות אחדים ביצירתם האוטוביוגרפית ובראיונות איתם העידו על הערכתם כלפיה. יצחק בשביס זינגר אמר שהוא רואה בה את גדולת הסופרות של היידיש, ושיצירתה רבת כישרון בעיניו. אך הצהרות לחוד ומעשים לחוד: נראה שהאחים זינגר לא התייחסו למאמציה הספרותיים של אחותם ברצינות, והעדיפו לראות באחותם המיוחדת מקור השראה לדמויות שונות ביצירתם שלהם ולא יותר.

ספרה הראשון של קרייטמן תורגם כעבור שנים לאנגלית על ידי בנה, והביא איתו הכרה מסויימת, אך בכך לא היה כדי למלא את ציפיותיה, כמאמר המשפט הידוע: "טו ליטל טו לייט".

קרייטמן נפטרה בשנת 1954 בלונדון וכמעט לא תפסה מקום בקרב קוראי היידיש, לא בחייה ולא לאחר מותה.

 

אחותי הייתה חסיד לבוש שמלה – הינדה-אסתר כהשראה
ובכל זאת, משהו מדמותה המרתקת של הינדה-אסתר נותר בתודעה הציבורית: דמותה של ינטל גיבורת סיפורו המפורסם של יצחק בשביס זינגר "ינטל בחור ישיבה", התבססה, לפי דבריו, על דמותה של אחותו.

באחד מסיפוריו האוטוביוגרפיים מעיד בשביס זינגר:

"בנפש אחותי התרוצצו והתנגשו תכונות אופי מנוגדות. אילו הייתה חיה בזמנים אחרים ובנסיבות שונות הייתה עשויה להיות איזו מין בתולה מלודמיר, או מישהי שדומה להודל, בתו האהובה של הבעל שם טוב, שהייתה רוקדת עם החסידים. אחותי הייתה חסיד לבוש שמלה. נשמתה ערגה בכל מאודה לרגש חגיגי של שירה, תקווה ורוממות רוח."

את דמותה של ינטל, שרטט בשביס זינגר על בסיס אישיותה המרדנית הייחודית של אחותו. אביה של ינטל לימד אותה תורה כמי שמלמד את בנו. הוא היה אומר לה: "ינטל, יש בך נשמה של גבר". רעבונה ללימוד התורה היה כה גדול עד שלאחר מות אביה, כשהיא נותרה לבד בעולם, היא החליטה לעשות מעשה: היא קיצצה את שערה והותירה פיאות בלבד, לבשה בגדי בחור, והרחיקה לעיר אחרת, שם התחזתה לבן ישיבה, ומצאה את עצמה, לאחר גלגולים שונים, מאוהבת, כאישה בתחפושת של גבר, בחברותא שלה בישיבה. אך כגבר בגלוי, היא נישאת לבתו של אחד מפרנסי הישיבה.

הסיפור הפך למחזה שערורייתי ומדובר בברודווי, ולאחר מכן לסרט הוליוודי בכיכובה של ברברה סטרייסנד.

ינטל בכיכובה של ברברה סטרייסנד
ינטל בכיכובה של ברברה סטרייסנד

בשביס זינגר הקפיד להדגיש תמיד בריאיונות שהוא לא רואה בינטל נציגה של התנועה לשחרור האשה, אלא, נערה צעירה ושאפתנית שנלחמת אך ורק למען עצמה ולמען שאיפותיה האינטלקטואליות.

בכך התעלם, נראה שמתוך היתממות מכוונת, מהחידוש הגדול בסיפור הרובד הנוסף של סיפורה של ינטל, העוסק בלבטיה ובזהותה המינית של נערה מבולבלת, שנמצאת בין שני עולמות, ומעידה על עצמה: "איך בין נישט אהין אן נישט אהער" – כבר איני לא זה ולא זה.

 

פרוזאיקון בכל רמח אבריו – ישראל יהושע זינגר

ישראל יהושע זינגר
ישראל יהושע זינגר

ישראל יהושע זינגר היה צעיר מאחותו רק בשנתיים. הוא נולד בשנת 1893. כשהיה בן 15 עברה המשפחה לוורשה וכבר בנעוריו התחיל לכתוב.

כוכבו של ישראל יהושע דרך לזמן מוגבל בשמי הספרות היידית-אמריקאית. היו מי שהחשיבו אותו לבלזאק הייידישאי. אך במרוצת השנים גם הוא, כמעט כמו אחותו הגדולה, נשכח מלב הקוראים.

מי שטעמו הספרותי נוטה לריאליזם, ומי שרואה ברומנים הגדולים של המאה ה-19 את נקודת השיא של היצירה הספרותית, יעדיף ודאי את ספריו של ישראל יהושע על פני אלה של אחיו הצעיר.

הרומנים הגדולים שלו "יושה עגל", "בית קרנובסקי" ו"האחים אשכנזי" נחשבים לפסגת היצירה היידית. ישראל יהושע הפליא לשרטט את הדמויות שלו, את מניעיהן הפסיכולוגיים ואת הרקע לצמיחתן. הוא טווה עלילות סבוכות שאחוזות כולן במציאות היסטורית של עולם יהודי שאיננו. הגיבורה הראשית של ספריו היא המשפחה היהודית. וליתר דיוק: המשפחה היהודית בשקיעתה.

כנער, היה ישראל יהושע מרדן כאחותו, אלא שהמרד שלו התבטא בעיקר בהפניית עורף לכל הערכים הדתיים עליהם גדל. הוא יצא כנגד לימוד הגמרא שאביו כפה עליו, והפסיק לשמור מצוות. הוא בחר לו דרך עצמאית, בניגוד גמור לייעוד שסימן לו אביו – להיות רב. יצחק אחיו העיד שלא פעם היו נשמעות ברחוב צעקותיו של האב על בנו הגדול: "כופר שכמותך", "רשע שכמותך". את יהודי העיירה תיאר ישראל יהושע בעין ביקורתית על עליבותם ועל דבקותם במסורת ובתלמוד.

בשנות ה-20 התקבצה בוורשה קבוצה של סופרי יידיש, צעירים מוכשרים וסוערים. ישראל יהושע זינגר היה מהבולטים והכריזמטיים בחבורת הסופרים ועמד בראשה יחד עם פרץ מארקיש המשורר. בחבורה זו הכיר את המשורר היידי והפובליציסט מלך ראוויטש.

אני מוצאת בארכיון טיוטה בת עשרה עמודים, למסה שכתב מלך ראוויטש על ישראל יהושע זינגר לכבוד יום פטירתו ה-25. מסמך זה מלמד על אישיותו הכובשת והחד פעמית של הסופר:

בדבריו מתאר ראוויטש את לילות השתייה וההוללות של חבורת הסופרים היידישאים:

"מארקיש לא היה שותה כמעט, אך היה שיכור כלוט מיד לאחר הכוס הראשונה. אחר ממנו היה זינגר. הוא היה שותה יותר מכולם אך נשאר פיכח כל הלילה. כאילו לא ספג אף טיפה אליו. בקבוצה המשוגעת הזאת היה מתהלך ביננו עצוב ופיכח: הוא היה הפיכחות בכבודה ובעצמה."

 "הוא היה מלא הומור", פסק ראוויטש, "אך כמעט אף פעם לא צחק". בשנים שבהן זכה להצלחה גדולה, שאלו אותו חבריו מדוע הוא מתהלך כה עצוב בעולם, בשעה שההצלחה מאירה לו פנים. על כך היה עונה:

"כך נולדתי: את אותו שפע הטוב שאני מושפע ממנו הרבה כל כך, אינני מרגיש כלל, אך את הרע שבחיים, שגם הוא לא נחסך ממני, אני חש בצורה איומה וחזקה פי כמה."

גם האיפוק היה אופייני לזינגר. וראוויטש מסכם את דמותו כך:

"קפדן כלפי עצמו והגון כלפי אחרים. היה חושב הרבה לפני שאמר את דעתו בכל עניין ובעיקר לגבי ספר חדש. אך משאמר את דעתו מעולם לא חזר בו".

ראוויטש מתאר את דמותו החיצונית של ישראל יהושע באופן שמשלים את תיאורי אישיותו:

"ישראל יהושע היה גבוה מאוד, באופן יוצא דופן ממש. היו לו פנים יהודיות אופייניות והוא היה עצור בתוך עצמו. הוא שנא כל פוזה ובכלל זה שנא את כל אנשי החבורה שהרבו להתעסק בתסרוקתם. עיסוק כזה נתפס בעיניו כ'פוזה פואטית'."

פרוזאיקונים, יסביר ראוויטש, "שונאים  פוזות כאלה, וזינגר היה פרוזאיקון בכל רמח איבריו".

ורשה 1930. משמאל: רחל קורן, יצחק בשביס זינגר, ישראל יהושע זינגר, אהרון צייטלין, מלך ראוויטש
ורשה 1930. משמאל: רחל קורן, יצחק בשביס זינגר, ישראל יהושע זינגר, אהרון צייטלין, מלך ראוויטש

 

בשנת 1934 היגר ישראל יהושע לאמריקה, ועבד בעיתון פארווערטס.

הוא גר בסיגייט, ברוקלין ניו יורק, ובמהלך 10 שנים ביסס את מעמדו כגדול סופרי היידיש של התקופה. תרגומים של ספריו הופיעו באנגלית והוא זכה לקהל קוראים רחב ומעריץ.

כתב ידו של ישראל יהושע זינגר מתוך: ארכיון מלך ראוויטש, הספריה הלאומית
כתב ידו של ישראל יהושע זינגר מתוך: ארכיון מלך ראוויטש, הספריה הלאומית

 

הגיבור היחיד שהערצתי אי פעם – בין יצחק לאחיו יהושע
כשנולד יצחק, בשנת 1904, היה ישראל יהושע בן 11. לפער הגילים בין שני האחים התווספו עם השנים פערים נוספים: הבדלי אישיות משמעותיים, והבדל באופיים כסופרים. ועם זאת, בין השניים הייתה מערכת יחסים הדוקה ביותר.

יצחק הקטן נשא אל אחיו את עיניו תמיד. בספרו האוטוביוגרפי "מוורשה לניו יורק" העיד יצחק בשביס זינגר על השפעתו המכרעת של אחיו הגדול על התפתחותו כסופר:

"כל מה שאמר וכל מה שעשה היה נפלא בעיניי: נעשיתי מעריץ אמיתי. הוא הגיבור היחיד שהערצתי אי פעם. הוא היה נוהג לקרוא את סיפוריו באוזני אימי ואני הייתי מאזין לו. כשהתחלתי לכתוב בעצמי הוא עודד אותי וצייד אותי בכללי כתיבה."

בשביס זינגר סיפר כי רק לאחר שאחיו נפטר הגיעה שעתו שלו לפרוץ לעולמה של ספרות יידיש, כסופר מוערך בפני עצמו.

אולם לעת עתה, אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה, ובשעה שישראל יהושע כובש את דרכו לפסגה, עומד אחיו הצעיר מן הצד, מתבונן בו בהערצה ומפנים את שצריך להפנים.

יצחק בשביס זינגר בנעוריו
יצחק בשביס זינגר בנעוריו

כשנה לאחר בואו של ישראל יהושע לניו יורק, והוא כבר אישיות ידועה בקרב חוגי היידיש בעיר, שלח מסמכים לאחיו הצעיר על מנת לסייע לו לבוא לניו יורק.

יצחק היה אותה שעה סופר מתחיל בראשית דרכו. בחוסר כל, וכשבידו רק כתב יד של רומן ראשון שעמד להתפרסם בוורשה, הגיע יצחק לאליס איילנד. אחיו הגדול שכר לו חדר, דאג לכלכלתו, וגם דאג לו לעבודה כמגיה, ואחר כך ככותב טור קבוע בעיתונו.

שנותיו הראשונות של יצחק באמריקה מתוארות בהרחבה בספרו "מוורשה עד ניו יורק", שם הוא מתאר כיצד בארץ הזרה הלך ודעך כוחו הספרותי, וכיצד חי בצילו של אחיו, סופר היידיש הנודע והנערץ.

מערכת היחסים בין שני האחים ידעה עליות ומורדות בשנים אלה.

האחים ישראל יהושע ויצחק
האחים ישראל יהושע ויצחק

בשנת 1944, עשור לאחר שהיגר ישראל יהושע לאמריקה, נפטר מהתקף לב פתאומי, והוא כבן חמישים. במחברתו מספר מלך ראוויטש שישראל יהושע השאיר אפוס בלתי גמור בשם 175 איסט ברודווי, אפוס על אודות ההגירה היהודית לאמריקה, שתוכנן להיות יצירתו החשובה והמקיפה ביותר של זינגר.

מצבת קבורתו של ישראל יהושע זינגר בבית הקברות "הר נבו" ברובע קווינס. צילום: יהושבע סמט-שינברג
מצבת קבורתו של ישראל יהושע זינגר בבית הקברות "הר נבו" ברובע קווינס. צילום: יהושבע סמט-שינברג

במכתב ששלחה אסתר מלונדון בעצם ימי מלחמת העולם השנייה, היא מבשרת לראוויטש על פטירת אחיה:

"יהושע אחי האהוב והיקר לא זכה לראות סיום המלחמה, ומה נוכל לעשות כדי שאמא לא תשמע על כך? היא לא תחזיק מעמד. היא אהבה אותו יותר מכל הילדים והעריכה אותו יותר מכולם בשל חכמתו העמוקה".

את המשפט הזה שכתבה אסתר, כמעט דרך אגב, אני קוראת שוב ושוב. נראה שיש בו מפתח לרובד נוסף בהבנת אישיותו של ישראל יהושע זינגר, ואולי בהבנת המשפחה כולה.

בריאיון משנות התשעים מסכם יצחק בשביס זינגר את הקרבה וגם את המרחק שהיו בינו ובין אחיו הגדול:

"השפעה עצומה השפיע עליי אחי. אך היה לו אופי משלו, הגנים שלו, ולי היו הגנים שלי. ואף שהסכמתי עמו, אף שאהבתי אותו והערצתי אותו, דרכי הייתה שונה. הוא היה פחות או יותר ריאליסט, נאטורליסט. אני נטיתי למיסטיקה ולחקר הנפש. כשפרסמתי את השטן בגוריי [הרומן הראשון] עדיין היה אחי בחיים. הוא קרא את הספר ונדהם לראות עד כמה התרחקתי ממנו. עם זאת, לא היה המרחק כה רב, משום שגם הוא הכיר את אותם דברים. אך טוב שלא היינו דומים זה לזה. זו הייתה טרגדיה, לפחות מבחינתי, אילו הייתי כותב בדיוק כמוהו."

 

בין ורשה לניו יורק – יצחק בשביס זינגר
בעוד שישראל יהושע כתב ספרות חילונית, ריאליסטית, משכילית, ספרות שכל מהותה בתיאור עולמם השוקע של היהודים הכפופים לשלטונה של האמונה והדת, הרי שיצירתו של יצחק בשביס זינגר שבה למקורה היהודי, כפי שהכיר אותה מבית הוריו.

ספרותו של בשביס זינגר תיארה את החיים היהודיים מבפנים, ולא כאחיו, הצופה הביקורתי מן החוץ. היא הייתה עמוסה במיסטיקה יהודית בסגנון הישן, רדופה בשדים, בגלגולי נשמות ובמלאכים. היא נבעה מתוך כל אותן אמונות בכוחות נסתרים, אצבעות צרדות, לחשים ותפילות. בשביס זינגר ראה ללבב: בספרותו יש עומק פסיכולוגיסטי אדיר. הוא אהב לאהוב, את דמויותיו בכלל, ואת הנשים שבספריו בפרט.

ואף שנטל עמו לארץ המבטיחה את זיכרונותיו מעולם היידישקייט של מולדתו, השאיר מאחוריו יצחק בשביס זינגר את בנו יחידו.

כאשר יצא הסופר הצעיר לכבוש את אמריקה בשנת 1935, הוא הותיר בוורשה את רוניה שפירא, שמעולם לא נישא לה, ואת בנם המשותף בן החמש, ישראל.

רוניה שפירא ובנה ישראל
רוניה שפירא ובנה ישראל

רוניה עלתה ארצה עם בנה, וניהלה קשר מכתבים רופף עם האב באמריקה. על פי רוב הייתה מתארת את מצוקתה ומבקשת מבשביס זינגר שישלח סיוע כספי.

בארכיונו של ישראל זמיר, בנו של בשביס זינגר, אני מוצאת צילום כמה מכתבים שכתב אביו לאמו בשנותיו הראשונות באמריקה, בעצם ימי מלחמת העולם השנייה:

"החיים שלי כאן בבסיסם אינם שונים בהרבה מחיי בוורשה. אני כותב, מוציא כל מני דברי עיתון קטנים, ועושה כרגיל רעש סביב אותם שטויות. ההבדל היחידי הוא שהפכתי מבוגר יותר בעשר שנים…"

"אני מאמין שאין לנו טעם לחפור שוב ושוב בעבר. דברים כאלה קורים אצל מליוני אנשים, נהיים קרובים ומתרחקים, אם לא באופן פנימי אז חיצוני. אנא כתבי לי מכתב ארוך עם כל הפרטים עליך ועל הילד ואענה מיד. אני מקווה לרגע שנוכל להתראות."

"הלוואי שתבוא על היטלר מיתה משונה, ואז הדרך לארץ ישראל תהיה קרובה יותר…"

במהלך השנים גווע קשר המכתבים ביניהם. בד בבד, ביסס בשביס-זינגר את מעמדו כסופר מרכזי בסצנה הספרותית באמריקה. הוא כתב עשרות סיפורים וספרים ויצירתו תורגמה לשפות רבות. חלק מן הרומנים שלו עסקו בחיי היהודים במזרח אירופה מפרספקטיבה היסטורית, כמו למשל הסאגה המשפחתית "משפחת מושקאט", הרומן הידוע "העבד" המתאר את גזרות ת"ח ות"ט והרומן "האחוזה", העוסק בחיי היהודים בפולין של המאה ה-19.

סיפוריו האחרים עסקו בחוויית המהגרים היהודים בניו יורק, ובהם סיפורי הקובץ "המפתח" היוצרים פסיפס מעניין של יהודים מהגרים ברחובות אפר איסט סייד במנהטן.

שניים מספריו נושאים אופי אוטוביוגרפי מובהק: "בית הדין של אבא" המקבץ סיפורים קצרים על בית ילדותו ברחוב קרוכמלנה 10 בוורשה, ו"בין ורשה לניו יורק" המתאר את שנות ההגירה שלו כסופר צעיר.

באמריקה נשא בשביס זינגר לאישה את אלמה וסרמן, ילידת גרמניה, שלא ידעה יידיש ולא הייתה מסוגלת לקרוא את יצירותיו של בעלה במקור.

יצחק בשביס זינגר
יצחק בשביס זינגר

 

הפגישה – בשביס זינגר ובנו אחרי עשרים שנה
כשהגיע ישראל זמיר לגיל 25 החליט כי הוא מעוניין לפגוש את אביו, ושלח לו מכתב ובו ביקש שישלח לו כרטיס טיסה לביקור.

את פרטי הפגישה ההיסטורית שהתקיימה בין השניים תיעד זמיר בהרחבה בספרו "אבי", ובארכיון "קול ישראל" שבספרייה הלאומית מצויה הקלטה של ראיון עומק שנתן זמיר בשנות השבעים על אודות פגישה היסטורית זאת.

הפגישה בין האב ובנו לאחר 20 שנות נתק הייתה קשה לעיכול. בשביס זינגר לא הצליח לשנות את אורח חייו העמוס והקמצני. הוא לא נהג בבנו הכנסת אורחים לבבית, ושוחח איתו בקצרה, כמי שכפאו שד.

נראה היה כי ניסיונותיהם הגמלוניים של השניים להציל את מערכת היחסים העכורה נידונו לכישלון, והבן הרהר כעבור מספר ימים על קיצור הביקור בניו יורק, והתכונן לחזור לקיבוץ.

אולם הצעה שבאה מכיוונו של בשביס זינגר שינתה את פני היחסים בין השניים: האב הציע לבנו לסייע בתרגום ספריו לעברית, והבן נעתר.

ישראל זמיר. מתוך: אוסף דן הדני
ישראל זמיר. מתוך: אוסף דן הדני

הראשונים מבין תרגומיו של ישראל זמיר ליצירותיו של אביו, היו סיפורי הספר "המפתח" אשר כשמם, שימשו כמפתח לקשר ולקרבה מחודשת בין השניים. עבודת התרגום חיברה בין השניים, ויצקה תוכן ממשי לקשר שנכפה עליהם פתאום.

חמישה עשר סיפורי הקובץ מהווים חטיבה סיפורית המתארת את עולמם של המהגרים היהודים בכרכי אמריקה: סופר יידיש לא יוצלח שנעשה לעת זקנה מיליונר ומשחד את מבקריו שיכתבו עליו ("הזקן"); תייר ניו יורקי שניצל מכיבושיו של היטלר בעקבות ש"ס שקיבל ("יום אחד בקוני איילנד"); יהודיה מפילדלפיה העומדת בראש כת ועוסקת בהיפנוזה, ומתבררת כנוכלת ("גלימתו של הבישוף").

גלריה צבעונית במיוחד של דמויות מרכיבות את הקובץ הזה, אך דומה שהסיפור המוכר ביותר, הוא הסיפור הנושא את שם הקובץ כולו: המפתח.

פרסומו הראשון של הסיפור בעברית, "דבר" 1972.
פרסומו הראשון של הסיפור בעברית, "דבר" 1972.

זהו סיפורה של אלמנה זקנה יהודייה בשם בסי פופקין הסובלת מתסביך רדיפה, מדמנציה ומראומטיזם, וכן מעוד כמה רעות חולות שתוקפות נשים בנות גילה. בסי מאבדת את המפתח לביתה ומאבדת את המפתח לאחיזתה במציאות. היא משוטטת ברחובות השכונה אבודה וחסרת אונים, מתוך תחושה מרה שעולמה חרב עליה ושכולם מתנכלים לה. ברגע של שינוי פנימי שחל בה, פונה בסי לאויבה בנפש, השוער של הבית, ודווקא הוא מושיט לה עזרה ברצון.

באחד מעיתוני התקופה התפרסם מכתב שכתבה לבשביס זינגר ידידתו חיה, שבו היא מציינת את הרקע הסיפור. ניתן ללמוד ממנו כיצד נטל בשביס זינגר ממפגשי החיים בארץ החדשה חומרים לסיפוריו:

"בשעת צהרים של אותו יום הגעתי לבית רב הקומות שבו גרת. עברתי דרך השער רחב-הידים ופניתי שמאלה אל עבר החדרון הקטן של השוער הפורטוריקני הזקן ששולט על מערכת הטלפונים המקשרת לכל הדירות.

על לוח עץ שמעליו, תלויים היו מפתחות לרוב, עכשיו אני נזכרת שסיפרת לי, כי את סיפורך: 'המפתח' כתבת על אותו שוער פורטוריקני והשכנה הזקנה שגרה בקומה הרביעית שמתחת."

בסיומה של הגירסה העברית של קובץ הסיפורים "המפתח" בתרגומו של ישראל זמיר ניתן למצוא עוד שני סיפורים: האחד, "הבן", בו מתאר בשביס זינגר את פגישתו המחודשת עם בנו, והשני, מפרי עטו של המתרגם עצמו – "הפגישה". בשני הסיפורים פרקו השניים את המטען הרגשי שליווה את פגישתם המחודשת ואת מעשה התרגום המשותף של הקובץ, בדירתו של בשביס זינגר באפר איסט סייד.

וכך כותב ישראל זמיר בהקדמה לספר:

"עשרים שנה חיינו בנפרד זה מזה. הוא בניו יורק ואני בישראל, בקיבוץ. שנינו נשאנו עימנו את יום הפגישה המיוחל, כיצד אב ובנו יציצו זה בזה ויתאמצו לגשר על פני פער של דור."

"לתרגם יצירות של אב, אינו מן הדברים המקובלים. נוסף על הקשרים הרגילים, יש ואתה מוצא את עצמך נלכד בדילמות רגשיות שעליך להתמודד איתן. אך עם זאת, דומה שבדרך התירגום נתוודעתי לאבי אל חייו, אל עברו, אל תרבות יהודית עשירה ועסיסית שבניחוחיה נתבשמתי. ייתכן שדברים אלה סייעו לנו להדביק את הזמן האבוד…"

בארכיון ישראל זמיר אני מוצאת תיקייה מיוחדת המכילה מסמכים המתעדים את המסע של בשביס זינגר לשטוקהולם בדרך לפסגה, ומגלה שאל המסע הזה יצא כשהוא מלווה בבנו. כמי שהעיד שמעולם לא קרא לאביו "אבא", העובדה שהתייצב לימינו של אביו ברגעיו הגדולים איננה מובנת מאליה.

הסופר הגדול שמהלך חייו מסמל את שקיעתה של המשפחה היהודית, הצליח בערוב ימיו להפוך את יצירתו למפתח שבאמצעותו השיב לב אב על בנו ולב בן על אביו.

 

אני מודה לאנשי הספרייה הלאומית, מר חיים לוי על שסייע רבות בתרגום המכתבים מיידיש, ומר ירון סחיש על כל ההכוונה והייעוץ.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן